בית המשפט פסק כי בנסיבות המקרה, לא עמדה המערערת, אף לא לכאורה, בנטל ההוכחה של "טעמים מיוחדים" אשר מנעו ממנה להגיש את תביעת חובה במועד. להלן החלטה בנושא טעמים מיוחדים להגשת תביעת חוב באיחור: החלטה מונח בפני ערעורה של חברת ח.ג.י.י שיווק מוצרי בניה בע"מ (להלן: "המערערת") על החלטת הנאמן בפשיטת הרגל של (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה) לפיה אין ליתן לה הארכת מועד להגשת תביעת חוב. עיינתי בטענות הצדדים ובחוות-דעתו של כונס הנכסים הרשמי, וכך אני מחליטה. 1. צו הכינוס כנגד החייב ניתן ביום 20.5.03 לבקשת נושה; אי לכך, ולפי הדין החל כיום, חלף המועד האחרון להגשת תביעות חוב ביום 20.11.03, כאשר מעבר לאותו מועד חל האמור בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, כדקלמן: "הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן רשאים, מטעמים מיוחדים שירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבע בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". (ההדגשות שלי - ו.א). אין מחלוקת, כי תביעת חובה של המערערת הוגשה ביום 15.11.06, שלוש שנים לאחר תום המועד הקבוע בדין. אלא, שבנסיבות המקרה, נטושה בין הצדדים מחלוקת חריפה בשאלה, האם קמו נסיבות מיוחדות בנסיבות המקרה דנן, וכן לגבי פרשנות ה"טעמים המיוחדים" המנויים בסעיף. 2. עיקר טענותיה העובדתיות של המערערת הינן, בקצירת האומר, כי החייב הטעה אותה במתכוון כאשר: א. נמנע לאורך זמן רב מלדווח על קיומה ועל היותה אחד הנושים המרכזיים שלו. ב. בשלהי יוני 2004 (למעלה משנה לאחר מועד צו הכינוס - ו.א), נפגש החייב עם מנהלי המערערת, ובפגישה ניהל עימם משא ומתן תוך העלמת העובדה כי הוא מצוי בצו כינוס, ואף הבטיח להם כי אם יגיש כנגד עצמו בקשה לחדלות פרעון ידווח להם על כך מבעוד מועד. להשלמת התמונה יוער, כי בסוגיה זו נטושה בין הצדדים מחלוקת עובדתית, באשר הנאמן קיבל בעניין זה את טענות החייב, כי הפגישה עסקה בסוגיות אחרות לחלוטין, הנוגעות לחובות חברה שהיתה בבעלותו. 3. מן הבחינה המשפטית, טוענת המערערת כי יש לדגול בגישה מקלה בכל הנוגע להארכות מועד, וכי אם וכאשר מדובר בנשיה שהינה גדולה, בלתי שנויה במחלוקת, טרם חולק דיבידנד לנושים האחרים, ולא הוכח חוסר תום-לב בהתנהלות הנושה, מן הראוי לקבלה אף אם היא מוגשת באיחור של שנים. 4. אין כל מחלוקת, כי מחיקת תביעת חוב שהוגשה באיחור, קל וחומר תביעה בסכום נכבד, הינה פגיעה קשה בקניינו של הנושה. עם זאת, אין להתעלם מהעובדה כי בנסיבות המקרה חל על הגשת תביעת חוב סעיף חד-משמעי שהותקן בחקיקה ראשית, אשר מורה בבירור על פגיעה זאת, אלא אם התקיימו הנסיבות העשויות להביא את הנושה המאחר אל תוך החריג בסיפא של הסעיף. עיון בסעיף 71(ב) מלמד, כי לשם התקיימות החריג, על הנושה לעמוד בשני התנאים המנויים לעיל: א. קיום "טעמים מיוחדים שירשמו". ב. הטעם המיוחד דנן הביא לכך כי הנושה לא יכול היה, באורח אובייקטיבי, להגיש את תביעת החוב במועד. כל זאת, כאשר הסעיף מטיל את נטל ההוכחה, במלואו, על מבקש הארכת המועד. 5. יוצא אם כן, כי אין די בטענה גרידא ל"טעמים מיוחדים", אלא על הנושה להוכיח כי אותן נסיבות אכן מנעו ממנו אפשרות סבירה להגיש את תביעת החוב במועד. כלל זה מתחבר, כאמור, לכלל הידיעה הקונסטרוקטיבית המיוחס לכל נושי החייב, מרגע בו בוצעו הפרסומים כדין, עם ראשיתו של הליך חדלות הפרעון. הרציונל מאחורי כלל זה הינו פשוט: הטלת נטל על נושיו של כל חייב להדרש ולבדוק בעניינו מפעם לפעם, ולקבוע מועדים ברורים ויעילים להתנהלות הליך פשיטת הרגל. דומה כי די בעיון בדברים דנן, בכדי להבהיר את הקושי בטענותיה המשפטיות של המערערת. לא ירדתי לסוף דעתה, בין היתר, בטענה כי די בעובדה כי תביעת החוב הינה גדולה במימדיה, בכדי להקים טעם מיוחד. יגעתי ולא מצאתי, מהו הקשר בין גודל תביעת החוב לבין "טעמים מיוחדים שירשמו" בכלל, ולטעמים הקשורים ב"חוסר יכולת" להגיש את התביעה במועד בפרט. זאת, באשר ספק אם סעיף 71(ב), המכוון כל-כולו לשאלת היכולת להגיש את התביעה במועד, מקיים קשר הגיוני כלשהו לגודל תביעת החוב דווקא. למצער יוער כי יתכן ונהפוך הוא: דווקא גודלה של הנשיה מצדיק התנהלות זהירה ומושכלת יותר מצד הנושה, ולא להיפך. 6. יוצא, כי אין די בטענה ל"תום-לב" לכשעצמה, כדי לעמוד במבחן סעיף 71(ב) (לעניין זה, ראה גם פש"ר 29/95, בש"א 59076/99 שושלת הנגרים נ' מימון). חרף כל הצער שבדבר, אין לקבל גישה אשר תשתמש ב"תמרון מילולי" בכדי לעקוף את סעיף 71(ב) ולהפוך אותו לאות מתה, על-ידי הפיכת החריג לכלל, והכלל לחריג. 7. עתה, ראוי לבדוק, האם מקימות טענותיה של המערערת "טעמים מיוחדים" אשר מנעו ממנה יכולת סבירה להגיש את תביעות החוב במועד. אכן, צודקת המערערת בטענתה, כי הטעיה אקטיבית מצד החייב עשויה להקים את החריג, זאת כאשר אותה הטעיה יוצרת, באורח ברור, מצג לפיו היה נושה סביר בנעלי המערערת מאמין כי החייב עודו סולבנטי. זאת, להבדיל ממצב בו החייב נוקט ב"שב ואל תעשה" גרידא, ואינו מציג מצג כלשהו - אף כי התנהלותו, אף כאן, אינה מיטבית (דבר עליו אתן את הדעת בהמשך החלטתי זו). לא אכנס, בשלב זה, למחלוקת העובדתית הנטושה בין הצדדים בדבר תוכן הדברים שנאמרו בפגישה שנערכה ביוני 2004 בין החייב למנהלי המערערת, מוכנה אני להניח, לטובת המערערת, כי לו התקבלה גרסתה העובדתית כפי שהיא, היה בכך לכאורה בכדי להוכיח הטעיה אקטיבית. אין ספק, כי אם חייב שניתן כנגדו צו כינוס (ואין נפקא מינא לעניין זה האם הוכרז פושט רגל באותה עת, אם לאו), מנהל משא ומתן עם הנושה אודות החוב, בלא להסביר את מצבו לאשורו, הרי שאדם סביר בנעלי הנושה עשוי לטעות ולהאמין כי החייב עודו סולבנטי, וחזקה על החייב שהוא יודע זאת היטב. דברים אלו נכונים מכח קל וחומר, מקום בו החייב מציע הצעות לפשרה אודות החוב, מבטיח הבטחות כספיות, וזאת שלא לדבר על מצב בו החייב, כפי שנטען בנסיבות המקרה, מספר לנושה כי "יתכן ובעתיד יגיש בקשה לצו כינוס". 8. יוצא, כי אם אניח, בשלב זה ולצורך הדיון המשפטי בלבד, כי גרסתה העובדתית של המערערת נכונה, הרי שלכאורה בחודש יוני 2004, נעשה כלפיה מעשה הטעיה מכוון על-ידי החייב. עם זאת, הרי שבכך בלבד לא יצאה המערערת ידי חובתה, באשר לכאורה עומדים בפניה עדיין שני מכשולים בדרך לקבלת הארכת מועד: א. ההטעיה הנטענת נערכה במועד בו חלפה למעלה משנה מאז מועד צו הכינוס, קרי: כבר בשלב זה, היתה המערערת מצויה באיחור של כשבעה חודשים בהגשת תביעת החוב. זאת, כאשר ספק אם מהמסכת העובדתית עולה כי קודם למועד זה בוצעה הטעיה אקטיבית כלשהי: לכל היותר ניתן לומר, כי החייב לא עשה מאומה. אלא, שבנסיבות המקרה יכולה המערערת לצלוח מכשול זה, באשר הנאמן החליט, מיוזמתו (ובנסיבות המקרה - בצדק גמור) ליתן הארכת מועד לנושים אחרים, אשר הגישו את תביעות החוב בשלב מאוחר יותר. זאת, כאשר הוא מתייחס למועד מאוחר בו פעל הוא עצמו והורה לחייב לעדכן את כל תיקי ההוצאה לפועל בדבר היותו חדל פרעון. יוצא, כי אין הנאמן יכול לשלול מן המערערת את אשר העניק לנושים אחרים, ואי לכך, בין אם מכח ההטעיה הנטענת על-ידי החייב ובין אם מכח החלטות הנאמן בניהול התיק, הרי ש"המועד הקובע" נדחה ליום 18.4.05. ב. משהגענו לכאן, נותר בפני המערערת מכשול מרכזי אחד: אף אם נתייחס למועד שהוזכר לעיל כמועד קובע חדש, הרי שאין חולק כי הגישה את תביעת חובה אך ורק 21 חודשים לאחר מכן (!), קרי: איחור נוסף של למעלה משנתיים. בעניין זה, ספק גדול אם יכולה לעמוד למערערת טענה הנוגעת לפגישה שנוהלה זמן רב קודם לכן בינה לבין החייב - זאת, מאחר וספק גדול אם עלה בידיה להוכיח, ולו אך לכאורה, קשר סיבתי כלשהו בין האמור לעיל לבין האיחור הרב והבלתי מוסבר בהגשת תביעת החוב. 9. אוסיף ואדגיש: אף אם התרשמה המערערת בתום-לב ביוני 2004, כי החייב עודנו סולבנטי, לא עולה מכאן כל צידוק או הסבר לכך כי המערערת לא תעקוב בקפידה אחרי תיק ההוצאה לפועל: א. ראשית: אף לפי גרסתה של המערערת, הבהיר החייב כי מצבו הכספי אינו מן המשופרים, וכי יתכן ויגיש כנגד עצמו בקשה לצו כינוס. קרי - אף לפי הגרסה הנוחה למערערת, אין עסקינן בחייב הנחזה כאיתן פיננסית ועתיר נכסים, כך שנושה זהיר וסביר היה לומד מכך, כי ראוי לו לעקוב בקפידה אחרי הליכי ההוצאה לפועל (למצער) מכאן ואילך. ב. שנית: דווקא טיעוניה של המערערת, כי הוסיפה ועשתה פעולות רבות בתיק ההוצאה לפועל (להבדיל מטענת הנאמן, לפיה זנחה אותו במשך שנים), מלמדים כי המערערת היתה "קרובה" אל תיק ההוצאה לפועל ועסקה בו רבות. אי לכך, תמוה הדבר, הכיצד הצליחה "להחמיץ" במשך תקופה כה ממושכת את העובדה כי התיק עודכן בדבר מצב החייב ולמעשה חל עליו עיכוב הליכים החל מיום 25.4.05. בעניין זה אעיר כי טענת המערערת השמה את כל יהבה על המצג שניתן לה שנה קודם לכן, ואי לכך, כלשונה הסתמכה על המצב שהיה קיים אז בתיק ההוצאה לפועל, תמוהה, ונראית על-פניה ככזו שעלה בה אבק ריחה של התרשלות והזנחת ענייניה היא. יוצא, כי לא נותרה למערערת אלא טענה בעלמא, הנראית על-פניה כנוגדת את שורת ההגיון, ואין לי אלא לדחותה. זאת במיוחד לאור העובדה שהוזכרה קודם לכן בדבר טיב המצב שהציג החייב והמסקנות העולות אף ממנו לגבי איתנותו הפיננסית. 10. סוף דבר; בנסיבות המקרה דלעיל, לא עמדה המערערת, אף לא לכאורה, בנטל ההוכחה של "טעמים מיוחדים" אשר מנעו ממנה להגיש את תביעת חובה במועד. נהפוך הוא; בנסיבות המקרה, מצטיירת התנהלות תמוהה של המערערת עצמה, אשר דומה כי היא זו האחראית לאיחור המשמעותי בהגשת תביעת החוב. אף אם נקט החייב כלפי בדרכי הטעיה (שאלה השנויה במחלוקת עובדתית חריפה), הרי שבנסיבות המקרה נותק הקשר הסיבתי בין ההטעיה לאיחור, ואין למערערת להלין אלא על עצמה בלבד. 11. בשולי הדברים אעיר; חרף האמור לעיל, וחרף טענות הנאמן כי לא נפל דופי בהתנהלות החייב, הרי שאף אם דין ערעור זה להדחות, הרי שאין לי אלא לתמוה האם התנהלות החייב בתיק זה (כמו גם התנהלותם של חייבים בתיקים רבים אחרים) היתה אכן מניחה את הדעת. דומה כי לעיתים קרובות, שמא קרובות מדי, נתקל בית המשפט בחייבים המבכרים לנקוט ב"שב ועל תעשה" - קרי, חייבים אשר אינם טורחים להודיע לבעל התפקיד על קיומם של נושים מרכזיים, הידועים להם היטב. אף אם, נוכח לשונו המפורשת של הדין דהיום, אין די בהתנהלות זו לכשעצמה בכדי ליתן הארכות מועד, הרי שעסקינן במצב בעייתי, המעודד לכאורה התנהלות בלתי ראויה מצד חייבים פושטי רגל, המקווים כי כלל "הידיעה הקונסטרוקטיבית" יבוא לעזרם ויצמצם, באורח מלאכותי ובעייתי מבחינת חוש הצדק, את מצבת הנשיה התלויה ועומדת כנגדם. בעניין זה, אין לי אלא להעיר, כי יתכן והגיעה השעה כי המחוקק יתייחס לבעיה זו, וישנה את המצב הקיים באורח שיטיל על חייבים, באורח פוזיטיבי ובלתי משתמע לשתי-פנים, חובה לדווח על כל נושה הידוע להם, תוך יצירת קשר מפורש בין אי-עמידה בחובה זו לבין "המועד הקובע" להגשת תביעת חוב. 12. מעבר לאמור לעיל, יתכן מאד וראוי לשקול להחיל דין הקובע כי במקום בו נמנע חייב, בלא הצדקה ראויה, לעדכן נושים משמעותיים הידועים לו בדבר מצבו הפיננסי (או למצער, לעדכן את הנאמן והכונס הרשמי), עשויה תביעת החוב שנדחתה בגין איחור "לקום לתחיה" בעת שיבקש החייב הפטר, באורח דומה לחובות שנוצרו שלא כדין, לגביהם חל סייג להפטר. במצב כזה, עשוי ההפטר שלא לכלול את אותה תביעת חוב מאוחרת (לעניין אפשרות זו, ראה גם את האמור בפש"ר 2440/09 קינג השכרת רכב נ' אנגלר). 13. לאור כל האמור לעיל, ובכפוף להערה דנן, דין הערעור להדחות. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. תביעת חובחוב