חובת הגילוי בדיני חוזים

בית המשפט ציין כי בגדרו של החוזה מחליפים הצדדים תמורות הדדיות.
ההנחה היא כי כל אחד מהמתקשרים משפר את מצבו ביחס למצב ערב החוזה, וכי התמורה שיקבל מן החילופין תעלה על העלות שהוא משקיע בחוזה (value>cost).

החוזה אינו אלא מכשיר מסחרי להעצמת התועלות הפרטיות של בעלי הדין. העצמת התועלת הפרטית של כל אחד מהמתקשרים צפויה לתרום להשאת התועלת החברתית המצרפית. בכך מושג היעד של יעילות כלכלית.

תנאי לתוצאה המבורכת של השאת התועלות ההדדיות נעוצה בגילוי מלא של המידע הרלבנטי להתקשרות.

המידע הרלבנטי הוא חיוני על מנת שכל צד יוכל לשקלל את נתוני העלות מול תועלת הפרטיים שלו, ולבצע בחירה מודעת ומושכלת בדבר התקשרותו בחוזה. חוזה המבוסס על טעות עובדתית או הנחה שגויה צפוי להצמיח עסקה כושלת וחסרת טעם כלכלי: אם העלות המושקעת בחוזה עולה על הערך המתקבל ממנו, נשמט הבסיס הכלכלי לעיסקה. מדובר בעסקת הפסד, ויעד היעילות לא יושג.

תוצאה בלתי רצויה זו ניתנת למניעה. הדרך לכך היא באמצעות הטלת חובות הדדיות לגילוי הנתונים הרלבנטיים להתקשרות, ואיסור על כמיסת נתונים מהותיים. גילוי מידע המצוי באמתחתו של היריב החוזי אינו כרוך בעלויות, אם המידע כבר מצוי ברשות הפרט ואין צורך לחפשו או לבררו. במקרה כזה, מסירת המידע לצד השני לא תייקר את עלות החוזה לצד המגלה. מצד שני, היא צפויה ליתן בידי הצד האחר את הכלי הבסיסי החיוני לו כדי לקבל החלטת התקשרות. בנסיבות כאלה, התועלת המופקת מגילוי המידע אינה ניתנת לערעור.


להלן פסק דין בנושא חובת הגילוי בדיני חוזים:

פסק-דין

כללי

  1. ראשיתו של הליך זה בבקשה לביצוע שטר שהגישה התובעת כנגד הנתבעת, לביצוע 3 שיקים נשוא עסקה אחת: שיק ע"ס 47,785 ש"ח מיום 20.7.2004; שיק ע"ס 47,785 ש"ח מיום 10.8.2004; ושיק ע"ס 47,786 ש"ח מיום 22.8.2004. ביסוד השיקים עמדה עסקה למכירת 719 טון "פומיס" - חומר המשמש בעיקר ליצור בלוקים לבניה. שלושת השיקים חוללו מחמת הוראת ביטול שנתנה הנתבעת לבנק. הנתבעת התנגדה לביצוע השיקים בטענה לפיה תמורת השיקים נכשלה לחלוטין. לטענתה, "הפומיס שסיפקה [התובעת לנתבעת] הינו מאיכות ירודה ביותר והוא גורם להתפוררות הבלוקים שליצורם הוא שימש" (ס' 13 לתצהיר ההתנגדות). נטען, כי בדיעבד התברר שהפומיס רדיואקטיבי ומסוכן לבריאות הציבור (ס' 14-20 לתצהיר ההתנגדות).
  2. הנתבעת קיבלה רשות להתגונן כנגד התביעה השטרית (החלטת כב' הרשם ארניה מיום 4.8.2005 בבש"א 1246/05).


3. מערכת היחסים בין הצדדים היא חוזית. לטענת הנתבעת, ספקית הפומיס סיפקה חומר "שונה מהותית מן המוסכם", מבלי ש"ידעה את הנתבעת במלוא המידע הנוגע לפומיס" (ר' ס' 44-59 לסיכומי הנתבעת). התובעת השיבה, כי הפומיס לא היה פגום כלל ועיקר. התובעת טענה כי מדובר בחומר שאינו צריך לעמוד בדרישת תקן והוא מותר לייבוא (ס' 114-121 לסיכומיה). בנוסף נטען שהנתבעת ידעה מהו החומר שרכשה (ס' 50-58 לסיכומיה). התובעת הדגישה כי הנתבעת לא הוכיחה שסבלה נזקים הקשורים בקשר סיבתי לאיכות הפומיס או לתכונותיו (ס' 59-82 לסיכומיה).

4. השאלה המרכזית העומדת על הפרק נסבה על טענת הנתבעת בדבר הטעיה ואי גילוי מידע מהותי אודות הפומיס שסופק. נטל ההוכחה בענין זה מוטל על הנתבעת, אשר עוררה טענת הגנה זו, ואשר מבקשת להדוף תביעה שטרית. כידוע, השטר מקים חזקת תמורה, גם בין צדדים קרובים לשטר, ומעביר את הנטל למושך השטר, המבקש להמנע מן הפרעון (ר' ס' 29 לפקודת השטרות, וכן, למשל: ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830, 834; ע"א 513/67 כהן נ' שהבר, פ"ד כב(1) 194, 1961; ש' לרנר דיני שטרות (תשנ"ט) ע' 351).

5. הנתבעת פתחה בהבאת ראיותיה, והגישה את תצהירו של מר סלמאן אלעוברה וחוות דעת מומחית של ד"ר אהוד נאמן בתחום "הסיכונים הבריאותיים המתבססים על חשיפת הציבור לקרינה שמקורה בלוקי פומיס". מטעם התובעת הצהירו מר דניאל גדז (מנהל ובעל מניות בתובעת), מר מנחם אינטרטור (מנהל בחברת "אבן וסיד") ומר יורם רובין (טכנולוג בטון). התובעת לא הציגה חוות דעת מומחית נגדית, למרות ההזדמנות שניתנה לה לעשות כן (למשל, החלטה מיום 17.5.2006), והתנגדה למינוי מומחה מטעם בית המשפט (ר' דיון מקדמי מיום 26.1.2006).

6. השאלה שבמחלוקת היא שאלה שבעובדה. מומחה הנתבעת וכן מצהירי הצדדים נחקרו בפני, ואני סבורה כי היה בידי לקבוע ממצאים עובדתיים רלבנטיים.

ניתוח עובדתי
7. מן הראיות שבפני עולה, כי הפומיס שהתובעת ייבאה מאיטליה סבל מקרינה רדיואקטיבית, אשר מנעה, ולמצער הקשתה ביותר, על האפשרות לנצלו לייצור בלוקים לבנין. בענין זה אמינה עלי עדותו המומחית של ד"ר נאמן, שתיאר את נסיונו המקצועי העשיר בתחום השימוש בפומיס בתעשית הבלוקים, כראש אגף הקרינה (לשעבר) במשרד לאיכות הסביבה. ד"ר נאמן הסביר בחוות דעתו, כי "פומיס הינו מחצב טבעי הנוצר כתוצאה מפעילות וולקנית" והוא "משמש חומר בניה" (ע' 17 לחוות הדעת). הפומיס נהנה מתכונות תרמיות משובחות, ואולם הוא מכיל רדיונוקלידים היוצרים חשיפה לקרינה רדיואקטיבית. לענין זה יש להבחין בין פומיס שמקורו ביוון, ואשר אינו יוצר סיכון רדיואקטיבי, לבין פומיס שמקורו באיטליה - ואשר בו נמצא ריכוז רדיונוקלידים גבוה פי שלושה. ד"ר נאמן תיאר את הבדיקות שערך בפומיס איטלקי במסגרת תפקידו, ואשר הובילוהו למסקנה חד משמעית, כי "השימוש בפומיס האיטלקי גרם ויגרום לחשיפת ציבור אנשים גדול לקרינה מיותרת ומסוכנת לציבור". ד"ר נאמן סיכם: "השימוש בפומיס איטלקי בתעשית הבלוקים ומוצרי הבניה יביא את המוצר המוגמר לחריגה מהנורמות הנהוגות לפי התקן הנוהג הישראלי" (ר' פרק "מסקנה" בחוות דעתו).

8. בחקירתו בבית המשפט הסביר ד"ר נאמן, כי לחומר עצמו, להבדיל מן המוצר, אין תו תקן בישראל (פרוטוקול ע' 7 ש' 27). התקן הרלבנטי מתיחס למוצר המופק מן החומר - בלוקים לבניה (תקן 5098). לפי ד"ר נאמן, השימוש בפומיס ליצור בלוקים לבניה הוא פסול, שכן "ברגע שאנו לוקחים את הריכוז של הרדיום האיטלקי ומציבים בנוסחה לפי תקן 5098, המוצר של הבלוקים שנוצרו מפומיס איטלקי לא עומד בתקן" (פרוטוקול ע' 6 ש' 22-25).

9. ד"ר נאמן הדגיש, כי אין פסול בעצם השימוש בפומיס האיטלקי כחומר. ניתן, למשל, לעשות בו שימוש לסלילת דרכים או רמפות (פרוטוקול ע' 8 ש' 8-20; כן ר' ע' 9 ש' 26). השאלה היא תמיד, אם המוצר המתקבל מן החומר עומד בתקן-המוצר: "העיקר שיעמוד בתקן" (פרוטוקול ע' 8 ש' 26, ש' 31). ד"ר נאמן הסכים, כי יתכן שניתן להשתמש בפומיס איטלקי גם לייצור בלוקים לבניה, למשל "אם מערבבים פומיס איטלקי ויווני ביחד" (פרוטוקול ע' 6 ש' 29 עד ע' 7 ש' 2; ע' 6 ש' 15-17). כמו כן, יתכן וניתן למהול את הפומיס האיטלקי, עד לקבלת מוצר שיעמוד בתקן הבלוקים לבניה. ד"ר נאמן הסביר: "יש תקן. מציבים את התכונה של רדיונוקלידים, מציבים בנוסחה ורואים מה מתקבל. אם זה עובר אחד זה פסול. אם זה פחות מאחד זה בסדר, בתוך הבלוק. בוחנים דוגמאות" (פרוטוקול ע' 7 ש' 23-25).

10. לגבי הפומיס האיטלקי, ד"ר נאמן העיד על איסור שהוציא כראש אגף הקרינה על השימוש בחומר זה לבלוקים לבניה, מאחר והבדיקות גילו שהבלוקים שיוצרו ממנו אינם עומדים בתקן 5098 (פרוטוקול ע' 5 ש' 27-30; ע' 6 ש' 22-25). ד"ר נאמן הודה, כי לא בדק את הפומיס הספציפי נשוא העיסקה בין בעלי הדין דנא, ואולם העיד מתוך נסיונו המצטבר בקשר עם פומיס איטלקי, וציין: "ברור לי שאין פה דבר מיוחד, זאת מתוך נסיון… לי אין שום ספק שמוצר בניה שנוצר מחומר פומיס איטלקי לא עומד בתקן" (פרוטוקול ע' 9 ש' 18-22). ד"ר נאמן העיד כי בדק עשרות דוגמאות של פומיס יווני ושל פומיס איטלקי, ו"זה ברור לכולם שעוסקים בתחום הזה של אנליזה של רדיונוקלידים שהפומיס האיטלקי לא עומד בתקן 5098, לא היו חריגים בענין זה. גם הפומיס היווני שמותר לייצר ממנו בלוקים הוא די גבולי, אבל הועדה אישרה אותו" (ההדגשה הוספה; פרוטוקול ע' 11 ש' 15-18). ד"ר נאמן הודה כי לאחר שעזב את תפקידו במשרד לאיכות הסביבה, הפיקוח על יבוא הפומיס האיטלקי התרופף: "התחילו להביא פומיס איטלקי… לא היה פיקוח על זה, וזאת בניגוד למדיניות שלי. הוסר הפיקוח" (פרוטוקול ע' 7 ש' 8-14). ד"ר נאמן ציין כי המדינה מסוגלת "למנוע כניסה של הפומיס לארץ, אם יש החלטה" (פרוטוקול ע' 11 ש' 26-29).

11. מעדותו האוביקטיבית והנאמנה של ד"ר נאמן עולה, כי פומיס שמקורו באיטליה סובל מריכוז גבוה של רדיונוקלידים. תכונה זו בדרך כלל אינה מאפשרת עמידה בתקן לייצור בלוקים לבניה. יחד עם זאת, השימוש בפומיס אינו אסור ככזה, וניתן לעשות בו שימושים שונים. בנוסף, יתכן שניתן להשתמש בפומיס גם לבניה, אך הדבר כרוך בתהליך של ערבוב ומיהול, עד לעמידה בתקן הרלבנטי. עדותו המומחית של ד"ר נאמן לא נסתרה, שהרי לא הוצגה חוות דעת נגדית.

12. תכונת הפומיס שנחצב באיטליה היתה ידועה לתובעת היטב. מר דניאל גדז העיד, כי החל לייבא פומיס איטלקי לישראל כשנתיים לפני העיסקה עם הנתבעת, והספיק לייבא סחורה ב- 5-6 אניות (פרוטוקול ע' 26 ש' 6-21). מר גדז ידע, כי לקוחותיו רוכשים ממנו את הפומיס לייצור בלוקים לבניה (פרוטוקול ע' 26 ש' 22-30). מר גדז ידע, כי הנתבעת היא מפעל לבלוקים לבניה (פרוטוקול ע' 30 ש' 28-29). מר גדז היה ער לטענת המשרד לאיכות הסביבה, לפיה החומר סובל מריכוז-יתר של רדיונוקולידים, וכי בלוקים המיוצרים מפומיס איטלקי אינם עומדים בתקן למוצר זה. מר גדז עצמו נאלץ לשלוח דוגמאות מחומר הפומיס לבדיקה של הועדה לאנרגיה אטומית. בדיקה זו נעשתה בעקבות דרישה של המשרד לאיכות הסביבה (ר' עדותו של מר גדז בפרוטוקול ע' 32 ש' 14-15). במכתב התשובה שקיבל, מיום 18.7.2002, וכותרתו: "בדיקת תכולת רידונוקלידים בפומיס", רשם מכון התקנים בניסוח שאינו משתמע לשתי פנים:

"לבקשתכם ביצענו בדיקת רדיונוקלידים … בשלוש דוגמאות פומיס אשר סופקו על ידכם…
על פי האמור לעיל, 3 דוגמאות הפומיס הנ"ל אינן עומדות בתקן לפי תנאים אלה, אולם ניתן לבדוק אפשרות שימוש בפומיס הנ"ל בתנאים והגבלות אחרות" (ההדגשה הוספה; ר' צרופה אחרונה לחוות דעתו של ד"ר נאמן).

13. מר גדז הודה כי קיבל את תוצאות הבדיקה של הועדה לאנרגיה אטומית והבין את משמעותן: "כתוב שלא עומדים בתקן" (פרוטוקול ע' 28 ש' 21-28). מר גדז ניסה להתחמק ממשמעות הבדיקה, כאשר אמר: "כתוב שלא עומדים בתקן. אך אין תקן. המכתב שגוי, לא עשיתי עם זה כלום, שלחתי למפעל לאיטלקים, אמרתי הנה התגובה, אמרו שיביאו סחורה משופרת. אין תקן על הפומיס, אם האדם מערבב אותו עם קצת יותר מלט וחול הכל עומד בתנאים. התקן על הבלוק לא על הפומיס" (פרוטוקול ע' 28 ש' 28-31).


14. התשובה לפיה "אין תקן לפומיס" אינה מספקת, שהרי שיווק הפומיס נועד ברגיל לייצור בלוקים לבניה, והפומיס נמכר לנתבעת כמפעל לייצור בלוקים לבניה. הבלוקים צריכים לעמוד בתקן, אך השימוש בפומיס כחומר גלם צפוי להכשיל אפשרות זו.

15. תשובותיו של מר גדז בחקירתו הנגדית סבלו מרצף של סתירות פנימיות. האם "אין תקן" ועל כן הבדיקה היא חסרת נפקות? או שמא הבדיקה שגויה ("המכתב שגוי"; בלשונו של מר גדז). ומה פשר האמירה: "לא עשיתי עם זה כלום"? מר גדז הבין את משמעות הבדיקה, שהרי ציין: "שלחתי למפעל לאיטלקים… אמרו שיביאו סחורה משופרת". אך באותה נשימה אמר מר גדז כי לא סבר שמחובתו לבדוק את הפומיס שייבא מאטליה: "אני צריך לבצע בדיקות? למה? וב' - על איזה בדיקות אתה מדבר" (פרוטוקול ע' 27 ש' 9-10). סתירות אלה משקפות נסיון להתחמק מאחריות בכל הקשור לאופי החומר שמר גדז שיווק, וזאת למרות שידע היטב, כי בלוקים המיוצרים מפומיס איטלקי עלולים שלא לעמוד בתקן.

16. למרבה הצער, עדותו של מר גדז הותירה רושם בלתי אמין. העד הרבה להתחמק בתשובותיו, כגון כשנשאל "מה עושים בפומיס", והשיב "לא חשבתי". לאחר שנשאל שוב השיב: "כל אחד עושה מה שרוצה, בלוקים בניה, אני קונה מוכר" (פרוטוקול ע' 26 ש' 22-30). מר גדז שיבח את הפומיס, אך בה בעת טען שאינו מבין בפומיס; יחד עם זאת - ביקש מהספק לשפר את התוצרת, על מנת להתמודד עם הדרישות של מכון התקנים (פרוטוקול ע' 30 ש' 1-5):

"לא פניתי בעקבות המכתב לאיטלקים. אני הבאתי את הסוג המשובח ביותר, אני לא מבין בפומיס אך כל פעם רציתי להביא את הטוב, ורק אז הבנתי איך כל העניין התחיל, זה לא קיים, היום אין תקן על הפומיס גם לא יהיה. אני לא זוכר אם פניתי לאיטלקים בעקבות המכתב. הם רצו לשפר יותר. היו אצל קליינטים והדריכו איך לעשות יותר טוב, אם זה בעקבות המכתב, לא זוכר".

17. מר גדז נשאל אם ביצע בדיקות איכות לפומיס שייבא והשיב: "אני צריך לבדק בדיקות? למה?" (פרוטוקול ע' 27 ש' 9). מר גדז נשאל אם נעזר באיש מקצוע והשיב: "וכי למה צריך לייעץ" (פרוטוקול ע' 27 ש' 28). לא מצאתי בתשובותיו של מר גדז התמודדות רצינית עם הטענה שהוטחה כנגדו, לפיה ידע על הבעיתיות הטמונה בפומיס האיטלקי, וחרף זאת שיווקו לנתבעת ללא גילוי המידע.

18. מתשובותיו של מר גדז עלה בבירור, כי התובעת ידעה היטב על החשש של המשרד לאיכות הסביבה מפני שימוש בפומיס איטלקי (פרוטוקול ע' 29 ש' 2-21):

"ת. כשהתחלתי לייבא פומיס גילינו שמעורבים גופים שרק בסרטים רואים דברים כאלה, אנשים לא יאמן, העדות הראשונה של ד"ר נאמן, זה כלום מה שעשו לנו, רצו להביא לנו טלויזיה לנמל, כתבו אוניות המוות, מה לא, כל הדברים האלה במרכז סורק איך ידע אם יש תקן, הוא חי לפי מה שד"ר נאמן אמר, לפי הרף שקבעו, ולפיו, אומרים אם עבר לפי הרף או לא, מה שכתוב כאן, 99% מהאנשים לא מבינים מה כתוב. אם לא עמדתי בתקן, מה פשוט שמדינת ישראל תמנע ממני להביא פומיס, אם מה שהבאתי לא טוב, הכי פשוט למנוע את האוניה להכנס לישראל, כמו שסיפר קום ד"ר נאמן. אני הלכתי בדרך חוקית, כל החומר אני העברתי לד"ר נאמן, והיה רף בזמנו, הדברים בוטלו, אין לי מושג איזה רף. את הרף קבע אני מניח שד"ר נאמן, ולכן מרכז סורק, כך אני מעריך, אם הסחורה לא היתה טובה, פשוט לא להכניסה לארץ.
ש. למה הזמנת את הבדיקה ממרכז סורק?
ת. היו הרבה אנשים שניסו להכשיל את אותנו במיוחד נציגים של משרד איכות הסביבה, אדון גלבר, שהחליף את נאמן, היה לטובתנו, אמר אם הייתי חושש הייתי מונע ממך להביא, אך היו"ר שלו, עשה לנו בעיות, מה זה בעיות אמר כן טוב לא טוב, אך בסופו של דבר המדינה אמרה שנגיד לך לא אתה תדע.
ת. היו עשרות בדיקות של הפומיס, לא עשרות, של מרכז שורק, זו אחת הבדיקות מיום 18.7.02, פניתי לבדוק כי בהתחלה ניסו להכשיל אותי ואמרו לי שמכון התקנים מעורב, אם הפומיס לא עובר את התקן אתה לא מוכר אותו, ניסינו לעשות קונסטלציות לראות מה זה פומיס, עובדה שהמשכנו לייבא פומיס. זה היה לידע פנימי, לא הייתי צריך להציג את תוצאות הבדיקה."

19. כמובן, הסמכות המנהלית של המדינה להתיר או לאסור ייבוא, אינה עומדת במקום חובתו האזרחית של בעל דין לגלות ליריבו החוזי את המידע המהותי שברשותו, אודות הסחורה שהוא מוכר. במקרה דנא, התובעת שלחה את הפומיס לבדיקות וקיבלה תוצאות שליליות, אך לא גילתה מידע זה ללקוח. מר גדז הודה, כי המכתב מיום 18.7.2002 לא הוצג לנתבעת, למרות שהעיסקה עמה נקשרה כשנתיים לאחריו (פרוטוקול ע' 29 ש' 30-31; ע' 30 ש' 23-24). מר גדז נשאל אם הביא לידיעת הנתבעת את תוצאות הבדיקה, וכך ענה (פרוטוקול ע' 32 ש' 30 עד ע' 33 ש' 9):
"ש. מה עשית כדי שאמיר בלוקים ידעו שיש בדיקות פומיס ויש תוצאות.
ת. לא נעים, תאמיני לי שאין דבר שסלמאן לא ידע, הכל ידע, הייתי אצלו יומיים אחרי האספקה, עשרות טל' אחרי זה תביא סחורה, כתב ששלח לי מכתב מעולם לא קיבלתי מכתב.
ש. אך מה עשית מיוזמתך כדי שהנתבעת תדע שבדקת את הפומיס.
בשביל מה אני צריך לבדוק את הפומיס אם אין עליו תו תקן.
ש. השאלה מוצגת שוב.
ת. אם באתי והראיתי לו ניירות? אני לא זוכר שהיה דבר כזה. לא היה כזה דבר.
ש. משהו בעל פה דיברתם?
ת. בעל פה הוא ידע הכל, הוא חי בתחום, מכיר אותו, כולם מדברים עם כולם."

20. הטענה לפיה הנתבעת ידעה על הבעיתיות שקיימת בפומיס לא הוכחה. מר סלמאן אלעוברה העיד, כי הנתבעת נהגה להשתמש בפומיס יווני, וכי הרכישה מן התובעת היתה המקרה היחיד שבו רכשה פומיס איטלקי (פרוטוקול ע' 14 ש' 17-21; ע' 15 ש' 5-16; ע' 15 ש' 23-24). מר אלעוברה הדגיש: "המפעל קיים 14 שנה. אנו מייצרים פומיס יווני ולא היתה לנו בחיים שום תלונה. הבעיה התעוררה רק בקשר לפומיס האיטלקי וקניתי פומיס איטלקי רק מהתובעת" (פרוטוקול ע' 18 ש' 6-7). הפער בין פומיס שמקורו באיטליה לבין פומיס שמקורו ביוון נתמך בחוות דעתו של ד"ר נאמן (למשל, ע' 19 לחוות דעתו).

21. לעומת עדותו של מר גדז, עדותו של מר אלעוברה היתה עקבית. הוא העיד, כי העיסקה דנא נרקמה לאחר שמר גדז "הציג בתור יבואן את הפומיס, אמר שיש לו חברה שנקראת דניאל שיווק, אני מייבא פומיס מאטליה באיכות, יש אניה בדרך מציע לך לקנות ממני, שאלנו מה המחיר, נתן יחסית מחיר זול בהשוואה ליווני, דולר משהו כזה, ונרקמה העסקה" (פרוטוקול ע' 25 ש' 18-20). המניע לעסקה, מבחינת הנתבעת, היה המחיר הנמוך יחסית, בהשוואה למחיר הפומיס היווני (אשר לפי הנטען על ידי מר אלעוברה, יובא באותה עת ע"י ספק מונופוליסטי - ר' פרוטוקול ע' 25 ש' 22-24).

22. מר אלעוברה העיד, כי לא ידע על הנחיתו של ד"ר נאמן לאסור על ייבוא פומיס איטלקי, וכי בעית הקרינה נודעה לו רק לאחר ביקור של פקחי המשרד לאיכות הסביבה במפעל (פרוטוקול ע' 19 ש' 25-30):

"הפקחים של איכות הסביבה שהגיעו ושאלו אותי כל מיני שאלות, וכל השאלות הלכו לכיוון פומיס איטלקי, שאלתי אותם מה הבעיה, אמרו לי שיש אוניה שהגיעה לנמל אשדוד עם פומיס איטלקי ואתה אחד המפעלים שקנו מהאניה הזו ואנו באים לקחת דגימות וכבר עשינו בדיקות במפעלים אחרים ואמרו שיש קרינה ואני לא ידעתי מהי קרינה. ואז מאותו רגע הפסקתי את הייצור ושלחתי מכתב לדניאל שיבוא. ואז התחילו הבעיות שהלקוחות התחילו להתלונן כי המודעות עברה מפה לאוזן."
(ר' גם פרוטוקול ע' 18 ש' 17 עד ע' 19 ש' 20; וכן בע' 21 ש' 19-20: "הפקחים הגיעו אלי ואמרו שקניתי פומיס איטלקי ויש בו בעיה, לקחו דגימות, הלכו").

23. מר אלעוברה הודה, כי המפעל ייצר בלוקים מפומיס איטלקי עבור חברת "אבן וסיד", ואולם ייצור זה בוצע לבקשת "אבן וסיד", שסיפקה בעצמה את הפומיס: "יום אחד אבן וסיד שאני עובד אצלם הזמינו בלוקים, אמרתי שאין לי במלאי חומר, אמרו שישלחו לי חומר, שלחו לי חומר, ייצרתי להם בלוקים, שלחתי להם סחורה מוגמרת ואחרי זה התברר לי שהפומיס הזה היה איטלקי" (פרוטוקול ע' 21 ש' 20 עד ע' 22 ש' 2). עדותו נתמכה בעדותו של מר יורם רובין מחברת אבן וסיד, שאישר כי רק התובעת ייבאה פומיס איטלקי (פרוטוקול ע' 34 ש' 25-26).

24. עדותו של מר אלעוברה היתה עקבית ובלתי מתחמקת, ואני מבכרת אותה על פני גרסתו של מר גדז. כאמור, מר גדז הודה כי תוצאות הבדיקות של החומר כלל לא הוצגו בפני מר אלעוברה בעת המו"מ לכריתת העיסקה. ממילא יש להעדיף את טענת הנתבעת, לפיה התובעת לא גילתה לה את המידע הרלבנטי להתקשרותה בעיסקה.

25. אוסיף עוד, כי עדויותיהם של מר רובין ומר אינטרטור מחברת "אבן וסיד" מאששות את טענת הנתבעת, לפיה השימוש בפומיס איטלקי לייצור בלוקים לבניה כרוך בתהליך ייצור מיוחד. מר רובין העיד כי הפומיס האיטלקי אמנם סובל מקרינה רדיואקטיבית, אך "אפשר להתגבר עליה בתהליך ייצור מסוים שמפחית את הקרינה… יש כאן ידע שנצבר בשביל הייצור" (פרוטוקול ע' 35 ש' 17-30). מר רובין ציין כי מערכת הייצור ב"אבן וסיד" הותאמה לפומיס האיטלקי, על מנת לעמוד בדרישת התקן (פרוטוקול ע' 36 ש' 1-13). מר אינטרטור העיד, כי חברת אבן וסיד היתה ערה לתכונות הפומיס, ואולם לאחר בדיקות מצאה כי היא מסוגלת להמשיך ולייצר (פרוטוקול ע' 39 ש' 17-25).

26. ניתן לסכם: התובעת היתה ערה לרמת הקרינה הגבוהה של הפומיס האיטלקי, לתוצאות השליליות של הבדיקה בועדה לאנרגיה אטומית ולטענות המשרד לאיכות הסביבה אודות הפסול בשימוש בחומר זה לבלוקים לבניה. התובעת ידעה, כי בלוק לבניה שיוצר מפומיס איטלקי עלול, בסיכוי גבוה מאוד, שלא לעמוד בתקן הרלבנטי. התובעת לא גילתה לנתבעת את המידע שהיה ברשותה אודות תכונות הפומיס והבעיתיות ממנה הוא סובל.

ניתוח משפטי
27.     בגדרו של החוזה מחליפים הצדדים תמורות הדדיות. ההנחה היא כי כל אחד מהמתקשרים משפר את מצבו ביחס למצב ערב החוזה, וכי התמורה שיקבל מן החילופין תעלה על העלות שהוא משקיע בחוזה (value>cost). אכן, החוזה אינו אלא מכשיר מסחרי להעצמת התועלות הפרטיות של בעלי הדין. העצמת התועלת הפרטית של כל אחד מהמתקשרים צפויה לתרום להשאת התועלת החברתית המצרפית. בכך מושג היעד של יעילות כלכלית (לניתוח כלכלי קלאסי של החוזה ר', למשל: A.T. Kronman & R.A. Posner, The Economics of Contract Law (1979) 1-7. כן ר': א' זמיר, "הבסיס התיאורטי של חוק המכר (דירות)" משפטים ל (תש"ס) 459, פרק א' ע' 460-467; ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה) ע' 16-17).

28.     תנאי לתוצאה המבורכת של השאת התועלות ההדדיות נעוצה בגילוי מלא של המידע הרלבנטי להתקשרות. המידע הרלבנטי הוא חיוני על מנת שכל צד יוכל לשקלל את נתוני העלות מול תועלת הפרטיים שלו, ולבצע בחירה מודעת ומושכלת בדבר התקשרותו בחוזה. חוזה המבוסס על טעות עובדתית או הנחה שגויה צפוי להצמיח עסקה כושלת וחסרת טעם כלכלי: אם העלות המושקעת בחוזה עולה על הערך המתקבל ממנו, נשמט הבסיס הכלכלי לעיסקה. מדובר בעסקת הפסד, ויעד היעילות לא יושג.

29.     תוצאה בלתי רצויה זו ניתנת למניעה. הדרך לכך היא באמצעות הטלת חובות הדדיות לגילוי הנתונים הרלבנטיים להתקשרות, ואיסור על כמיסת נתונים מהותיים. גילוי מידע המצוי באמתחתו של היריב החוזי אינו כרוך בעלויות, אם המידע כבר מצוי ברשות הפרט ואין צורך לחפשו או לבררו. במקרה כזה, מסירת המידע לצד השני לא תייקר את עלות החוזה לצד המגלה. מצד שני, היא צפויה ליתן בידי הצד האחר את הכלי הבסיסי החיוני לו כדי לקבל החלטת התקשרות. בנסיבות כאלה, התועלת המופקת מגילוי המידע אינה ניתנת לערעור. ואמנם, מקובל לאמר, כי אחת ממטרותיהם של דיני החוזים הוא למנוע טעויות הניתנות למניעה במהלך התהליך של ההתקשרות החוזית (ר':R.A. Posner, Economic Analysis of Law (2003) 98).

30.     מקום בו מדובר ביחסי ספק-מזמין, חובת הספק היא להציג בפני הרוכש את התכונות המהותיות והרלבנטיות של החומר שהוא מספק. ברגיל, הספק נמצא במצב יחסי נוח יותר לבירור טיב הממכר, בהיותו הגורם המייצר או משווק. יפים לכאן דבריו של פרופ' א' זמיר בספרו עקרון ההתאמה בקיום חוזים (תש"ן) בע' 154-155:

"על יסוד תיאור זה של הגורמים הטיפוסיים לאי התאמה, ולאור נסיון החיים, ניתן לקבוע כי בדרך כלל הצד אשר יכול למנוע או להפחית את הסיכון של אי ההתאמות באובייקט החוזה בעלות נמוכה יותר הוא הצד שקיבל עליו לספק את האובייקט: המוכר לגבי הממכר, המשכיר לגבי המושכר, והקבלן לגבי המלאכה. בדרך-כלל יש לו מידע רב יותר על האובייקט, ומומחיות גדולה יותר לגביו. כאשר הוא היצרן של הנכס, או המבצע של המלאכה, הוא יכול נקוט אמצעי זהירות שיפחיתו את הסכנה של קיום פגם בתוצר הסופי. אם הוא מעסיק אנשים אחרים שיבצעו את המלאכה עבורו, הוא זה שיוכל לבחור באנשים היותר מתאימים לשם כך. כאשר הוא רוכש את האובייקט (או חלקים ממנו) מספקים אחרים - בידיו אפשרות נוחה לערוך בירורים לגבי אמינותו של אותו ספק ואיכות מוצריו. בידיו השליטה באובייקט עד מסירתו לנושה, והוא זה שיכול להבטיחו מפני פגיעות בתקופה זו. הוא אף יכול להשפיע (למשל באמצעות הוראות שימוש מתאימות), על האופן שבו ישתמשו באובייקט לאחר העברתו למקבל. גם כאשר מספק האובייקט הוא אדם פרטי (כמו משכיר דירה או מוכר של מכשיר משומש) בידיו מידע מלא יותר על מצבו ותכונותיו, מידע שמקורו בעצם החזקתו ושימושו באובייקט".

31.     במקרה בו המידע כבר קיים, יש לעודד את חשיפתו, על מנת למנוע פערי מידע בין הצדדים. עלות מסירת המידע הקיים מהספק לרוכש היא אפסית ובוודאי נמוכה מעלות הבדיקה שהיה על הלקוח לבצע על מנת לגלות בעצמו את תכונות החומר. במקרה כזה, הספק הוא "מונע הנזק הזול ביותר" וראוי להטיל עליו את האחריות לכשלון הכלכלי של העיסקה. המלומד פוזנר עמד על כך, כי השאלה על מי תוטל חובת הבירור צריכה להגזר על פי השוואת העלויות היחסיות של הצדדים. לעיתים, הצרכן מצוי במצב הנוח יותר לערוך את הבדיקה, שכן הוא יודע מהם צרכיו ומהם יעדי הרכישה. ואולם מקום בו הספק כבר אוחז במידע הרלבנטי, הרי שהעלות לגלותו היא אפס, ואין סיבה לגלגל את האחריות על הצרכן (ראו: R.A. Posner, Economic Analysis of Law (2003) 111):

"…Unless there is a duty of disclosure in the termite case, the buyer will invest in a termite inspection or negotiate for a clause in the deed warranting that the house is termite-free. These costs are avoided by the imposition on the seller of a duty to disclose information that he obtained costlessly. So here is another reason for forbidding sellers to lie: to save the expense of the self-protective measures that buyers would have to take if there were no legal remedies against sales
. misrepresentaions"


32.     הנה כי כן, קיים רציונאל כלכלי מובהק לחייב ספק לגלות לרוכש מידע רלבנטי שברשותו. הלבוש המשפטי של אחריות הספק מוצא את ביטויו החוקי במגוון מקורות. כידוע, סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 מחייב צד במשא ומתן לחשוף את מלוא המידע הרלבנטי להתקשרות בפני הצד השני (ר' למשל: ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673). סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) אוסר על הטעית הצד האחר (ר' למשל: ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231). סעיף 11 לחוק המכר מטיל על המוכר את החבות למקרה של "אי התאמה". עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין מטילה על המוכר חובת זהירות מושגית כלפי רוכש, שתוכנה הקונקרטי הוא גילוי המידע הרלבנטי הנוגע לממכר המסופק. כב' הש' אנגלרד עמד על מגוון מקורות החוק להטלת חובות גילוי בע"א 935/00 "שלפרד" חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' ז'אק, פ"ד נו(4) 662, בע' 668:

"המסגרות המושגיות העקרוניות של מצגים (כולל אי-גילוי) מצד מתקשר מצויות בשיטתנו בהוראות הנוגעות למשא ומתן לקראת חוזה (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), לפגמי רצון בכריתת חוזה (טעות והטעיה, לפי סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי)) ולעילות בנזיקין, כגון תרמית ורשלנות (סעיפים 56
ו-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])."

33.     הוראות חוק אלה מהוות כלי קיבול להטלת חובות גילוי על בעלי החוזה, על פי השוואת עלויות יחסיות. יש לזכור, כי ספק שכמס מידע מהותי הוביל במחדלו לגריעה מהיקף התועלת שהרוכש ציפה לקצור מן העסקה. בכך הוא פגע בציפיה החוזית הלגיטימית של הצרכן להפיק את מלוא התועלת מן החוזה.

34.     מן הכלל אל הפרט: התובעת החזיקה במידע רלבנטי אודות הפומיס, בטרם נקשרה בעסקת המכר עם הנתבעת. למרות זאת, נמנעה מלגלותו לרוכשת. מר גדז הודה מפורשות, כי לא מסר למר אלעוברה אודות תוצאות הבדיקות של הפומיס (פרוטוקול ע' 32 ש' 30 עד ע' 33 ש' 9). אין ספק כי תכונת הרדיואקטיביות של הפומיס האיטלקי מהווה מידע מהותי היורד לשורש ההתקשרות, שהרי היא צפויה לחבל בעצם האפשרות להשתמש בו ליעד אשר לשמו נרכש - ייצור בלוקים לבניה. בנסיבות הענין אני סבורה שאין לבוא חשבון עם הנתבעת, על שרכשה כמות גדולה של פומיס "בבת אחת", חלף רכישה מדגמית לצרכי בדיקה (כטענת התובעת בסיכומיה, ס' 50-58). מקום בו המידע הרלבנטי מצוי בפועל בידי הספק, והוא כמסו, אין הוא רשאי להסתתר מאחורי האפשרות שהמזמין יערוך בדיקה עצמאית משלו.

הנזק
35.     הנתבעת טענה כי תמורת השיקים נכשלה לחלוטין: "חומר הגלם שסיפקה התובעת לא היה שווה מאום, ונגרמו [לנתבעת] נזקים מרובים, העולים על שווי התביעה" (ס' 20 לתצהירו של מר אלעוברה). הנתבעת שיגרה לתובעת מכתב, מיום 29.6.2004, בו ציינה כי "קיימת בעיה בחוזק של הבלוקים" וכי "החומר אינו עומד בדרישות התקן הישראלי ובנוסף קיימת קרינה רדיואקטיבית גבוהה מעל המותר" (נספח ב' לתצהירו של מר אלעוברה). במכתב זה ציינה הנתבעת שנגרמו לה "נזקים אדירים מהבלאי של הבלוקים וכן נזקים אצל לקוחות עיקריים שלנו אשר הפסדנו אותם". הנתבעת לא פירטה במכתב זה את גובה הנזק, והסתפקה ב"שמירת זכות לקבל פיצוי עבור כל הנזקים".

36.     הנתבעת פנתה לבנק והורתה לו "לבטל את השיקים הבאים ... מאחר שבוטלה העיסקה" (הוראה מיום 15.7.2004, נספח ב' לתצהירו של מר גדז). העובדה כי אין מדובר בחילול שיקים מחמת העדר כיסוי, אלא משום הוראת ביטול, תומכת בטענת הנתבעת לכשלון תמורה. יושם אל לב כי ההוראה לבנק ניתנה בסמוך לאחר מועדי התלונות שקיבלה הנתבעת מלקוחותיה (מאפריל עד יולי 2004; ר' נספחי א' לתצהיר ההתנגדות), ולאחר שהנתבעת התלוננה בענין זה בפני התובעת ביוני 2004 (נספח ב' לתצהירו של מר אלעוברה).

37.     בתצהיר העדות הראשית טען מר אלעוברה ל- 3 סוגי נזקים (ס' 21 לתצהירו): (א) נזקים בגין בלוקים שנמכרו והוחזרו על ידי לקוחות; לפי הנטען, נזק זה גרם לאובדן הכנסות בסך 36,000 ₪ ועלויות הובלה לפינוי הבלוקים למסלקה 10,500 ₪. (ב) אובדן הכנסות בגין בלוקים שיוצרו אך לא נמכרו, עקב הצורך בהפסקת המכירות, בסך 86,400 ₪, ובנוסף עלויות הובלה למסלקה בסך 8,400 ₪. (ג) נזק בגין 319 טון פומיס שלא נעשה בו שימוש - עלויות סילוק בסך של 11,165 ₪. יוער כי כב' הרשם ארניה נתן לנתבעת רשות להתגונן כנגד השיקים בטענת הנזקים דלעיל, שפורטו גם בתצהיר ההתנגדות (ס' 9 להחלטתו מיום 4.8.2005 בבש"א 1246/05). הרשם ציין בהחלטתו, כי הנתבעת לא דרשה בהתנגדותה לביצוע השטר סעד של ביטול העיסקה, אלא את קיזוז נזקיה כנגד התמורה המבוטאת בשיקים (ס' 6 להחלטתו הנ"ל).

38.     במישור כימוי נזקי הנתבעת כתוצאה מייצור הבלוקים מן הפומיס האיטלקי, רב הנסתר על הגלוי. הנתבעת לא הציגה תצהיר רו"ח או מסמכים חשבונאיים להוכחת הטענה בדבר אובדן הכנסות. התחשיב שהציגה בטענה זו נותר ללא גיבוי ראייתי (ס' 22 לתצהירו של מר אלעוברה). אני מקבלת את טענת התובעת בענין זה, ודוחה את דרישת הנתבעת לפיצוי גורף בגין "אובדן הכנסות". הנתבעת גם לא הציגה חשבוניות עיסקה בגין הובלת הפומיס למסלקה, ומר אלעוברה הודה כי הפעיל בענין זה משאיות משלו (פרוטוקול ע' 22 ש' 16-25). ממילא לא הוכחו ההוצאות בקשר עם סילוק הפומיס. גם בנקודה זו נדחית הדרישה לפיצוי.

39.     יחד עם זאת, יש לזכור כי הפומיס האיטלקי אמנם נמצא פסול לייצור בלוקים לבניה. כאמור, מר אלעוברה העיד אודות ביקור פקחים מטעם משרד התעשיה והמסחר במפעל הנתבעת: "אמרו לי שיש אניה שהגיעה לנמל אשדוד עם פומיס איטלקי ואתה אחד המפעלים שקנו מהאניה הזו ואנו באים לקחת דגימות וכבר עשינו בדיקות במפעלים אחרים ואמרו שיש קרינה ואני לא ידעתי מהי קרינה" (פרוטוקול ע' 19 ש' 25-30; ר' ס' 14 לתצהירו). במכתב מאת הממונה על התקינה במשרד התעשיה והמסחר הודע לנתבעת, כי בלוק פומיס שנלקח ממפעל הנתבעת לבדיקה "נמצא בלתי מתאים לדרישות התקן" מחמת "קרינה, רעילות וסיכונים דומים" (נספח ג' לתצהירו של מר אלעוברה). במכתב צוין כי מוצר שנמצא בלתי תקני אסור לשיווק, וכי הממונה תמשיך לעקוב אחר המוצר ותיטול דגימות נוספות. מר אלעוברה הוזמן בענין זה לחקירה (נספח ד' לתצהירו).

40.     מר אלעוברה צירף לתצהירו מכתב תלונה והתראה לתובעת מזמן אמת (נספח ב' לתצהירו). מר אלעוברה העיד, כי פנה למר גדז טלפונית, עשרות פעמים, וביקש ממנו לפתור את הבעיה - אך לא זכה למענה (פרוטוקול ע' 22 ש' 12; ע' 23 ש' 16-30). מר גדז שלל את קבלת המכתב (ס' 7 לתצהירו). כן נטען, כי התובעת טענה כי לא קיבלה כל פניה מהנתבעת בזמן אמת (ס' 107 לסיכומי התובעת). בנקודה זו, אני מבכרת את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעת. אף כי לא הוצג אישור מסירה או שיגור בפקס, אין לי סיבה לפקפק באמינות המכתב. טענת התובעת כי המכתב "פיקטיבי" לא הוכחה (ר' למשל חקירת ב"כ התובעת, פרוטוקול ע' 22 ש' 9-11). תלונה של רוכש לספק היא מהלך שגרתי ומקובל, מקום בו הסחורה שסופקה נמצאה לקויה. על רקע תלונות שקיבלה הנתבעת מלקוחותיה מאותה עת, וחקירת משרד התעשיה והמסחר, ניתן להניח כי הנתבעת אמנם התלוננה בפני התובעת וביקשה ממנה למצוא פתרון (ולא זכתה למענה).

41.     מר אלעוברה הוסיף וצירף לתצהירו תעודות משלוח וזיכוי בגין "בלוקים לא טובים מתפוררים" שהוחזרו מלקוחות (נספחי ה' לתצהירו). מר אלעוברה קישר בין הבלוקים שהוחזרו לבין הפומיס שמקורו בנתבעת על פי תאריכי הייצור (פרוטוקול ע' 14 ש' 19-21; ע' 15 ש' 23-24; ע' 17 ש' 26). זיכויים אלה מתיישבים עם תלונות שהגיעו באותה עת מלקוחות הנתבעת, אודות "בלוק מתפורר ונשבר" (נספחי א' לתצהיר ההתנגדות). גם במכתב הנתבעת לתובעת מיום 29.6.2004, צוינה תלונה בענין חוזק הבלוקים, לצד בעית הקרינה הרדיואקטיבית (נספח ב' לתצהירו של מר אלעוברה).

42.     אני דוחה את טענת התובעת, כי התלונות בגין התפוררות הבלוקים משמיטות את הקרקע מתחת לטענת הרדיואקטיביות (ס' 83-89 לסיכומי התובעת). תהא הסיבה להחזרת הבלוקים אשר תהא, הרי מעת שהתברר כי חומר הגלם סובל מאי התאמה מהותית, ממילא נמנע מן הנתבעת להשתמש בו ליעד שלשמו נרכש. התובעת, כספק חומר הגלם, שהסתירה את המידע הרלבנטי אודות תכונות החומר, אינה רשאית לדרוש מהנתבעת להמיר את שיטת הייצור שלה כדי להתאימה לפומיס האיטלקי, או למצוא לפומיס שימוש חלופי, שאינו עולה בקנה אחד עם פעילותו השגרתית של המפעל.

43.     יחד עם זאת, מר אלעוברה הציג תעודת זיכוי בודדת בגין החזרת בלוקים, בה צוין סכום הזיכוי: תעודה 3159 מאוגוסט 2004 ע"ס 3,456 ₪ (לפני מע"מ, נספח ה לתצהירו). פרט לכך, בתעודות המשלוח וההחזרה האחרות לא מופיעים סכומים. ממילא לא הוכח נזק שנגרם בפועל כתוצאה מייצור הבלוקים, מעבר לזיכוי הנ"ל. אני נותנת משקל גם לכך שהנתבעת לא הציגה עדויות של לקוחות בלתי מרוצים.

44.     אשר לפומיס שלא נוצל - מר אלעוברה העיד, בעדות שלא נסתרה, כי מדובר ב- 319 טון (ס' 21ג' לתצהירו). אמנם, יתכן כי באותה עת כבר לא הגיעו הזמנות נוספות מלקוחות (עדותו של מר אלעוברה, פרוטוקול ע' 16 ש' 15-16). אין לכך נפקות במישור יחסי התובעת-נתבעת. אין בכך כדי לכפר על הפרת ההסכם מצד התובעת, אשר סיפקה לנתבעת חומר גלם שלא התאים ליעד העיסקה. מעת שהתברר כי הפומיס סובל מקרינה רדיואקטיבית, הרי שנמנע מהנתבעת להשתמש בו כפי ציפיתה החוזית הלגיטימית. בחלק זה נכשלה העיסקה בין בעלי הדין, וממילא אין התובעת זכאית לקבל את התמורה החוזית היחסית.

45.     התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה. מתוך ערך השיקים (בסך כולל של 143,356 ₪, עבור 719 טון פומיס), יש לגרוע סך של 3,456 ₪ בגין הזיכוי הנ"ל (בלוקים שהוחזרו), ובנוסף סך של 63,608 ₪ בגין 319 טון פומיס שלא ניתן לניצול (לפי 199.4 ₪ לטון פומיס). הנתבעת תשלם לתובעת סך של 76,297 ₪, כאשר הם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.8.2004 (מועד השיק האמצעי) ועד לתשלום בפועל.

46.     46. בנסיבות הענין, ועל רקע אחריות התובעת במישור החבות, כל צד יישא בהוצאותיו.

47.     47. בשולי הדברים אוסיף, כי לא מצאתי מקום לקבל את בקשת התובעת למחיקת סיכומי התשובה מטעם הנתבעת. אמנם, הסיכומים הוגשו באיחור של 3 שבועות, מבלי שהתבקשה רשות לאחר. יש בכך טעם לפגם. כך גם אין זה ברור מדוע הנתבעת לא הגיבה לבקשת התובעת למחיקת הסיכומים (ר' החלטה מיום 26.2.07). יחד עם זאת, לא נגרם לתובעת כל נזק של ממש מן האיחור, והתובעת אף לא עתרה לקבל פס"ד בטרם הוגשו סיכומי התשובה. כך גם לא ראיתי כי יש בסיכומי התשובה חידוש על פני הטענות שכבר נטענו וסוכמו קודם לכן.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת גילוי יזומה

  2. היתר לגילוי ידיעות

  3. חובת הגילוי של הבנק

  4. אי גילוי עניין מהותי

  5. חובת גילוי במכירת רכב

  6. חובת הגילוי כלפי ערב

  7. חובת הגילוי של המבוטח

  8. היתר כללי לגילוי ידיעות

  9. חובת הגילוי בדיני חוזים

  10. אי גילוי מצב רפואי קודם

  11. חובת גילוי מורחבת של הבנק

  12. גילוי תיקים פליליים סגורים

  13. גילוי נאות במכירת רכב משומש

  14. גילוי שאין ביטוח אחרי תאונה

  15. התיישנות בשל גילוי נזק מאוחר

  16. היקף חובת הגילוי בכריתת חוזה

  17. אי גילוי תאונות קודמות ברכב משומש

  18. גילוי חריגות בניה בבית קרקע לאחר קניה

  19. גילוי שהגודל קטן יותר לאחר קניית נכס

  20. עתירה לגילוי זהות האדם שמסר מידע למשטרה

  21. חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים, התשנ"ו-1996

  22. נטען כי למסמכים שגילויים מתבקש אין כל רלוונטיות

  23. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התש"ע-2010

  24. כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992

  25. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התשס"ה-2005

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון