בית המשפט ציין כי עסקינן בחברה פרטית קטנה אשר מעבר למעטה המשפטי המגדיר אותה כחברה בע"מ היא מתנהלת כעסק פרטי לכל דבר ועניין. הנתבע בעל שיקול הדעת הבלעדי והיחידי והוא הקובע את אופי התנהגות החברה. במקרה כזה יש לראות את מעשיו כמעשה החברה עצמה. בתי המשפט חזרו וקבעו כי עובדת היותה של החברה "חברת יחיד" ו"חברת מעטים", תגביר את נטייתם להרים את המסך (ת.א.-ת"א 39197/96 מפעלי ע. שנפ בע"מ נ' כסיף הסעות, ע"א 4606/90 איטה מוברמן ואח' נ' תלמר פ"ד מו(5), ע"א 213/79). להלן פסק דין בנושא חברת יחיד הרמת מסך: פסק דין לפניי תביעה להשבת כספי ביטוח ששילמה התובעת לנתבעת 1. א. העובדות התובעת, חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת 1 (להלן: "החברה") בפוליסת ביטוח מקיף הכוללת כיסוי בגין גניבת רכב מסוג מאזדה (להלן: "הרכב" , להלן: "הפוליסה", נספח א' לת/1). הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") היה הבעלים ומנהל החברה. כתובת החברה על פי מסמכי רשם החברות הייתה במקום מגוריו (פרוט' מיום 1.7.02 עמ' 1 ש' 10-8). ביום 19.1.00 הודיעה החברה באמצעות הנתבע כי הרכב נגנב סמוך לביתו (צורף כנספח לת/1) ולאחר בדיקה שביצעה התובעת שולמו תגמולי הביטוח על פי הפוליסה (ביום 16.2.00 שולם סך 58,846 ₪ וביום 17.2.00 שולם סך 14,054 ₪, צורפו כנספחים לת/1). דא עקא שלאחר התשלומים הסתבר כי הרכב לא נגנב אלא עוקל כדין ונתפס ביום 19.1.00 על ידי רשויות המס בגין חובות החברה. ב. טענות הצדדים לטענת התובעת, הנתבעים נהגו בחוסר תום לב בכל הנוגע למימוש זכותם לקבלת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה, וניסו להתעשר שלא כדין על חשבון התובעת. הנתבע הציג מצג שווא ופעל בכוונת מרמה כאשר דיווח לתובעת כי רכבו נגנב, ועל כן יש לחייבו אישית על פי דיני הנזיקין ולהרים את מסך ההתאגדות על פי דיני החברות. מנגד, טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה כנגדו מחמת העדר יריבות, וכי התביעה הוגשה בתום לב שכן לא קיבל הודעה כי הרכב עוקל וסבר לתומו כי נגנב. ג. עדויות מטעם התובעת העידה דליה נדב, מנהלת מדור תביעות רכב, (להלן:"נדב" , ת/1) על תשלום תגמולי הביטוח לאחר קבלת ההודעה כי הרכב נגנב. בחקירתה הנגדית הוסיפה כי לאחר קבלת התשלומים, עת ידע כבר הנתבע בוודאות כי רכבו עוקל, דרש סכום נוסף (פרוט' מיום 1.7.02 עמ' 4 ש' 26-18 , עמ' 5 ש' 12-3). עוזי יחיאל, ראש ענף אכיפה וגבייה במע"מ, (להלן:"יחיאל") העיד על ההליכים המתבצעים טרם תפיסת רכב. כעדותו, לפני שמבצעים עיקול יש מהלכים של דרישה ראשונה ושנייה וברגע שחייב לא מגיב לשתי הדרישות ולא משלם את החוב מבצעים הדבקת הודעה של ביצוע פעולה בכוח. אם לאחר 48 שעות ממועד ההדבקה לא מוסדר החוב, יוצאים לביצוע בשטח (במ/1, פרוט' מיום 14.9.05 עמ' 7-6). העד הוסיף גם כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום פלילי אך בסופו של דבר הומרו העבירות בקנס מנהלי. בחקירתו הנגדית חזר העד והדגיש כי הנתבע היה אצלו מספר פעמים וכי, ללא ספק, הנתבע ידע כי בוצע עיקול כדין: "ברמת העיקרון מה שאתה אומר שיכול להיות שהנישום - לנקרי, לא ידע שיש חוב כאשר אנחנו ביצענו את העיקול, אני אומר שזה לא יכול להיות. יש פעולות מסוימות שנעשות וקודמות לעיקול כמו דרישות ראשונה ושנייה שנשלחות בדואר, טלפונים, ההודעה על ביצוע פעולה בכוח שהודבקה בכתובת שרשומה כמו במקרה זה והכתובת נכונה. בנוסף מתבצעים פעולות של עיקולים של צדדי ג' (בנקים ספקים) כך שאין מצב, ואני עובד באגף 21 שנה, שעוסק יגיע למצב של ביצוע פעולה בכוח בלי שהוא ידע שיש לו חוב... ברור שברגע שאנחנו יוצאים לבצע הדבקה לפני ביצוע פעולה בכוח, אנחנו מודעים למשמעות של ביצוע פעולה כזו... אם יש לנו הספק הקטן ביותר שהכתובת היא לא נכונה לא תבוצע ההדבקה. אנחנו מבצעים הדבקה רק לאחר שווידאנו ב- במאה אחוז שהאדם נמצא וגר בדירה, עושים הצלבות ואין מצב שהתיק יצא שהכתובת לא נכונה. עובדה שהרכב עוקל בחזית הבנין ברחוב מסריק 19 בבית ים, כלומר העיקול של הרכב בוצע בכתובת ההדבקה כך שלא ייתכן שהוא לא גר שם.... אני שוב חוזר ואומר שאין מצב שפעולה כזו תתבצע מבלי שהעוסק קיבל את כל הדרישות בהתאם לחוק" (פרוט' מיום 14.9.05 עמ' 8 ש' 18-12 , עמ' 9 ש' 11-1). הנתבע העיד בתצהיר עדותו הראשית (נ/1) כי לא קיבל הודעה ממשרדי מע"מ כי הרכב עוקל ודבר זה נודע לו רק מספר שבועות לאחר מכן, עת הגיע למשרדים בלוויית רואה החשבון המייצג את החברה. בחקירתו הנגדית לא זכר העד מתי הרכב עוקל והוסיף כי מע"מ עיקל את כספי החברה מסיבות לא רלבנטיות, אך לא הגיש תלונה בעניין זה (פרוט' מיום 1.7.02 עמ' 2 ש' 3-1 , ש' 6-5). מטעם רואה החשבון לא הוגש תצהיר עדות ראשית ועל כן לא נשמעה עדותו (החלטה מיום 1.7.02). אני מעדיפה גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע. התובעת הגישה שלושה מסמכים (במ/1) המהווים "רשומה מוסדית". על פי ס' 36(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה"): "רשומה מוסדית תהא ראייה קבילה לאמיתות תוכנה בכל הליך משפטי אם נתקיימו כל אלה: (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה סמוך להתרחשותו ; (2) דרך איסוף הנתונים הוא נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהם כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה ; על פי ס’ 35 לפקודה, "מוסד" מוגדר: "מדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור". כאשר רשומה עונה על הגדרת "רשומה מוסדית" מוכחת, אפוא, אמינות תוכנה. במשפט אזרחי, ההלכה היא שכל מסמך שלא הייתה התנגדות של הצד שכנגד להגשתו, ייחשב כמוגש על כל מה שכלול בו, לרבות "הדילוג" על הוכחת תנאים וקבילותו (ע"א 2515/94 עו"ד יוסף לוי נ' ע. חיפה פ"ד נ(1) 723). מכאן שרשומה מוסדית שהוגשה ללא התנגדות, התמלאו התנאים המקדמיים להיותה בכלל "רשומה מוסדית" וגם הנתונים שבה הינם נכונים; צד שרוצה להזים נתונים אלה, הדרך בידו להוכיח את ההפכא מסתברא (ע"א 595/97 מנולייף מנורה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' משה ברכה דיני מחוזי, כרך לב(3), 198). מעיון בבמ/1 עולה כי העיקול בוצע במקום מגוריו של הנתבע, אשר דווח גם ככתובתה של החברה. הנתבע לא התנגד להגשת המסמכים ועל כן הינם מהווים ראיה לאמיתות תוכנם. יחיאל תמך עדותו במסמכים שהוגשו ועל כן לא מצאתי לייחס משקל לעובדה שלא העיד הפקיד אשר ביצע בפועל את ההדבקה. לא סביר בעיניי כי הנתבע, אשר ידע על קיומם של הליכים פליליים, לא ידע על קיומו של החוב בהליך האזרחי. כעדותו של יחיאל, אשר מצאתי לקבלה בשלמותה, לפני ביצוע העיקול מתקיימים מספר הליכים, לרבות פניות לחייב. יחיאל העיד גם כי שוחח עם הנתבע מספר פעמים. עדותו לא נסתרה ולא הופרכה באופן כלשהו ועל כן אני קובעת כי הנתבע ידע על קיומו של החוב עובר לביצוע העיקול. זאת ועוד, הנתבע לא פירט בתצהירו מתי נודע לו לראשונה על ביצוע העיקול, ואף לא הוגש תצהיר של רואה החשבון, אשר הגיע מטעמו למשרדי המע"מ לצורך טיפול בהסדר החוב. הימנעותו של הנתבע מהבאת ראייה בעניין זה צריכה לפעול לחובתו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח' מה(4) 651, 659). ד. דיון 1. עשיית עושר ולא במשפט על פי ס' 6(ג) לפוליסה ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח אם הרכב נגנב ולא נמצא תוך 30 יום. אין חולק כי הרכב לא נגנב אלא עוקל כדין ועל כן לא התרחש "מקרה הביטוח" והתובעת זכאית להשבת הכספים ששילמה. על פי ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979 (להלן:"החוק"): "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן "הזוכה") שבאו לו מאדם אחר (להלן "המזכה") חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם ההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שווייה." ס’ 1 לחוק מציב שלושה יסודות להתגבשות העילה על פיו (ע"א 760/77 בן עמי וארבע אח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד לג(3) 567). היסוד האחד הוא ההתעשרות, היסוד השני היא מן המזכה והיסוד השלישי היותה של ההתעשרות שלא על פי זכות שבדין. אין חולק כי "גניבה" לא אירעה ועל כן לא מתקיימים תנאי הפוליסה ומכאן גם לא קמה זכותה של החברה לקבלת תגמולי הביטוח. קבלת התגמולים מהתובעת ללא זכות שבדין לקבלם מהווה "התעשרות שלא כדין" ומזכה את התובעת בהשבת הכספים ששולמו לחברה. אך ניתן גם לחייב את הנתבע להשיב את הכספים ששולמו לחברה כפי שיפורט להלן: 2. הטלת אחריות אישית על נושא משרה בכיר בחברה ניתן לבסס את חובתו האישית של הנתבע מכוח הטלת אחריות אישית של נושא משרה בכיר בחברה אשר מהווה אורגן של התאגיד (על ההבדל בין הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה על פי תורת האורגנים לבין השימוש בדוקטרינה של הרמת מסך ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661, 669). האחריות האישית, אפוא, על נושא משרה בחברה מוטלת על האורגן על פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות אישית במשפט האזרחי והאורגן ישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. פעולת האורגן מחייבת ומזכה את החברה וכאשר מדובר בחברת מעטים או חברה משפחתית, כאשר האורגן הוא בעל המניות העיקרי, הרי הניזוק יכול לדרוש להיפרע ממנו (ת.א. 1642/97 ס.א.י. ירק בנייה והשקעות בע"מ נ' הרדופים יוזמה בבנייה בע"מ דינים מחוזי לה(5) 288). א. הפרת חובת תום הלב הנתבע היה בעל השליטה בחברה (החזיק ב- 99% ממניותיה), מנכ"ל החברה ומי שכתובת מגוריו היוותה את כתובתה הרשמית של החברה (דו"ח רשם החברות, הוגש כנספח לת/1). הנתבע ניהל את עסקי החברה ובשמה חתם על חוזה להשכרת רכב (נ/3). מששלט הנתבע לחלוטין בחברה סביר שידע על קיומם של הליכים פליליים ואזרחיים הקשורים לאי תשלום חובותיה. למרות קיומם של הליכים אזרחיים טרם תפיסת הרכב כמפורט בעדותו של יחיאל, לא מצא הנתבע לדווח לתובעת דבר וחצי דבר. התנהגות זו גובלת, לכל הפחות, בחוסר תום לב בקיומו של חוזה. הנתבע אף הגדיל לעשות כאשר גם לאחר קבלת תגמולי הביטוח התמקח על מנת לקבל תשלום נוסף, זאת כאשר כבר ידע, גם לשיטתו, כי הרכב לא נגנב. הנתבע, כנציג החברה, הפר את החובה המעוגנת בס' 39 לחוק החוזים ועל כן רואים אותו "כאילו לא קיים חיובו כלל" (ע"א 380/77 שלמה נ' יעקב פ"ד לג(2) 103, 105). פעולה בחוסר תום לב מהווה, אפוא, הפרת חוזה, המזכה את הנפגע ממנה בתרופות השונות הניתנות בגין הפרת חוזה, ובכלל זה פיצויים (בג"צ 59/80 שרותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד לה(1) 828, 839-838 ; ת.א. 1642/97 ירק בניה והשקעות בע"מ נ' הרדופים יוזמה בבנייה בע"מ דינים מחוזי לה(5), 288 ; ד"ר ישראל וינבוים, בדרך מקובלת ובתום לב, עמ' 113). הנתבע הפר את חובת תום הלב, ועל כן ניתן לחייבו באופן אישי להשיב את הכספים ששולמו לחברה. יכולתי לסיים את פסק הדין כאן, שכן די לי, בקביעה כי התובעת הוכיחה את חוסר תום ליבו של הנתבע. אך למעלה מן הצורך, נוכח טיעוני הצדדים בסיכומיהם, מצאתי לנכון להידרש גם לעילות הנוספות. ב. אחריות אישית נזיקית לחילופין, התובעת מבקשת להטיל אחריות אישית על הנתבע מכוח עוולת התרמית. כתב התביעה עומד ברמת הפירוט הנדרשת לצורך טענת תרמית ומצג שווא (ע"א 681/88 עזבון המנוח מוחמד סלים נ' מד"י מד(2) 653, 659). רמת ההוכחה בכוונת מרמה עולה על זו הנדרשת בחוסר תום לב. במקרה זה אין די בהבאת ראיות לניהול רשלני, או להתנהגות שאינה בתום לב, כוונת מרמה ניתן ללמוד מן הנסיבות. התנהגות אשר יש בה דופי מוסרי והמגלה אי יושר ממשי עולה, בנסיבות מסוימות, כדי תרמית. כאמור, קבעתי כי די לי בהוכחת חוסר תום לב, אך אוסיף כי הנסיבות שהוכחו בפניי מצביעות, לטעמי, גם על כוונת מרמה, או לכל הפחות היצג מצג שווא. סביר בעיניי ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי כי הנתבע ידע על קיומם של הליכים אזרחיים כלפי החברה ועל כן הסתרת עובדה זו מהווה מצג שווא העולה כדי תרמית. לפיכך, קמה אחריותו של הנתבע גם מכוח דיני הנזיקין. 3. הרמת מסך מכוח דיני החברות לחילופין, התובעת גם מפנה לס' 6(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999. ביהמ"ש הרים את המסך כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי מניות במסך ההתאגדות (ע"א 478/74 נהר השקעות בע"מ נ' מד"י פ"ד ל(3) 706, 712 , ע"א 494/70 נירנברג נ' נירנברג כח(1) 185, 192-191) ואף החילו את "חובת תום הלב" על הביטוי "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן". (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ. תק - על 2005 (4) , 270). בצד החלתו של מבחן השימוש לרעה, חזרה ההלכה הפסוקה והדגישה את הזהירות שעל ביהמ"ש לנקוט מקום שדן בהרמת מסך וקבעה כי יש לעשות זאת רק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים (ע"א 8883/02 בדש נ' חוגלה קימברלי שיווק בע"מ תק-על 2005(1) 3314). בענייננו, יש להדגיש כי עסקינן בחברה פרטית קטנה אשר מעבר למעטה המשפטי המגדיר אותה כחברה בע"מ היא מתנהלת כעסק פרטי לכל דבר ועניין. הנתבע בעל שיקול הדעת הבלעדי והיחידי והוא הקובע את אופי התנהגות החברה. במקרה כזה יש לראות את מעשיו כמעשה החברה עצמה. בתי המשפט חזרו וקבעו כי עובדת היותה של החברה "חברת יחיד" ו"חברת מעטים", תגביר את נטייתם להרים את המסך (ת.א.-ת"א 39197/96 מפעלי ע. שנפ בע"מ נ' כסיף הסעות, ע"א 4606/90 איטה מוברמן ואח' נ' תלמר פ"ד מו(5), ע"א 213/79). אני סבורה כי התובעת גם הוכיחה כי הנתבע עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ומקרה זה מצדיק את הרמת המסך. ה. סוף דבר מכל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 52,132 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל ובתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ כחוק. הרמת מסך