הלכה פסוקה היא, שכאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות. על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: 'החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת. במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה. נסיון החיים מלמד שככל שמדובר בחברה "משפחתית", הסיכוי לעירוב נכסים וטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. להלן פסק דין בנושא הרמת מסך בחברה משפחתית: פסק דין השופט שמואל צור 1. המערער הועסק אצל המשיבות מס' 2-4 (להלן- החברות) כקצין בטיחות. המערער הועסק בכל אחת מהחברות בתקופות זמן שונות. כל שלוש החברות היו בתקופה הרלוונטית בבעלותו ובשליטתו של המשיב מס' 1 (להלן- המשיב). המשיב היה מנהל החברות ובעל המניות, לבדו או ביחד עם אשתו. המערער עבד בחברות עד ליום 30.8.1998, מועד בו הודיע על התפטרותו ועזב את מקום עבודתו. 2. בבית הדין האזורי בחיפה התבררה תביעה שהגיש המערער נגד החברות ונגד המשיב באופן אישי לתשלום הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים, דמי הבראה וחופשה, החזר הוצאות נסיעה וכן הפרשות לקרן השתלמות וביטוח מנהלים. בבית הדין האזורי טען המערער כי הוא התפטר מן העבודה עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה שהתבטאה בכך שמשכורתו שולמה באיחור ולא שולמה כלל בחודשי העבודה האחרונים ובכך שלא קיבל תלושי שכר. על רקע זה טען המשיב כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים המגיעים לו, לטענתו, על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן- החוק). עוד טען המערער כי לא התקיימה כל הפרדה בין עסקי החברות לעסקיו הפרטיים של המשיב. על כן ביקש המערער להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיב באופן אישי בתשלום הסכומים שיושתו על החברות. בכתב ההגנה טען המשיב כי המערער לא הועסק על ידו אלא על ידי החברות בהן הוא שימש כמנהל ובעל מניות. כן טען המשיב כי המערער קיבל את שכרו במלואו ואת תלושי שכר במועד ולכל היותר היה מדובר באיחור אחד שאף הוא אינו בבחינת הרעה בתנאי העבודה. לטענתו, המערער התפטר מרצונו לאחר שמצא מקום עבודה במשרה מלאה קרוב לביתו ולכן לא קמה לו זכות לתשלום פיצויי הפיטורים. המשיב הכחיש את חובתו לשלם למערער תשלומים אחרים. פסק הדין של בית הדין האזורי 3. בית הדין האזורי (השופטת מיכל אריסון - חילו ונציגי הציבור מר שמואל רהט וגב' אסתר נבון; עב 2959/00) קיבל את תביעת המערער בחלקה. בית הדין האזורי בחן את תבנית העסקתו של המערער על פי מסכת הראיות שנפרשה בפניו. בית הדין בחן כיצד ראו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם. בקשר לכך קבע בית הדין כי עסקיו של המשיב כשלו שכן הוא התקשה להשיג מימון לעסקיו. בית הדין לא השתכנע כי המשיב הקים את החברות כדי להתחמק מתשלומים שבהם חב לפי חוקי העבודה או שבבסיס ההתאגדות היתה תרמית. בית הדין ציין כי אכן, לעיתים, שולם שכרו של המערער בשיקים אישיים של המשיב או של רעייתו, דבר מצביע על ערוב נכסים שלא כדין בין החברה לבעליה. אולם לדעת בית הדין, הדבר נעשה על רקע החשש כי הבנקים לא יכבדו את השיקים של החברה עקב מצוקת מזומנים וכדי שלא להלין את שכרו של המערער. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי מדובר בהתנהגות אחראית של בעל מניות ומנהל החברות וכי לא התקיימו תנאים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות של החברות. כפועל יוצא מכך, חייב בית הדין את החברות, ביחד ולחוד, לשלם למערער הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות וביטוח מנהלים וכן הוצאות משפט. בית הדין האזורי דחה את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הצליח להוכיח כי התקיים קשר סיבתי בין התפטרותו לבין האיחורים בתשלום השכר לאורך תקופת עבודתו. בית הדין קבע כי המערער לא הוכיח שהתקיימו בו נסיבות המצדיקות התפטרותו לפי סעיף 11 לחוק. תביעת המערער לפיצויי הלנת שכר נדחתה. הערעור 4. בערעור בפנינו טוען המערער כי טעה בית הדין האזורי בכך שלא הרים את מסך ההתאגדות ולא חייב את המשיב באופן אישי בחובות החברות. לטענת המערער, הרמת מסך הוא אומנם מהלך יוצא דופן וחריג אך היא אפשרית מקום שהוכח שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה בניגוד לחוק. לטענתו, במקרה דנן אכן הוכח כי המשיב פעל בחוסר תום לב כלפיו ועשה שימוש שלא כדין במסמכי החברות וזאת כדי להתעלם מזכויותיו כעובד. לשיטתו, מהתשתית העובדתית שנפרשה בפני בית הדין האזורי, עולה כי המשיב שימש כמנהל ובעל מניות בחברות אשר היו בבעלותו. המשיב המשיך להעסיק את המערער גם כאשר ידע שמצב העסק כדי - רע ואין ביכולתו לשלם את שכרו. המשיב עצמו העיד בבית הדין כי חלק מן השכר שולם באמצעות שיקים אישיים שלו או של אשתו. בנוסף, המשיבה מס' 3 היתה חברת האוטובוסים אך התשלומים הועברו באמצעות המשיבה מס' 4, אשר הוקמה לצורך ניהול כספי. לאור זאת, כך טוען המערער, ניתן לראות כי ניהול כל החברות היה בפועל כניהול של חברה אחת. לטענתו יש בכך כדי להעיד כי המשיב עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברות ולכן יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיב באופן אישי בחובות החברות. 5. המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המשיב טוען כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין המערער. לטענתו, המערער הועסק על ידי החברות בלבד דבר שהיה ידוע לו, שכן תלושי השכר הונפקו לו על ידי החברות. כן טוען המשיב כי לא עלה בידי המערער להוכיח כל נסיבות חריגות בגינן יש להרים את מסך ההתאגדות כגון מעשי מרמה או שימוש לרעה במסך ההתאגדות. לטענתו, העילה העיקרית של המערער להרמת מסך הינה תשלום שכר עבודתו בשיקים של רעייתו או של צד שלישי. המשיב מדגיש כי בית הדין האזורי לא שוכנע שהוא הקים את חברותיו למטרות תרמית או על מנת להתחמק מתשלומים. לדעת בית הדין, תשלום שכר העבודה באמצעות שיקים אישיים של המשיב או של רעייתו נעשה כאשר החברות היו במצוקה כלכלית וכדי להימנע מהלנת שכרו של המערער. לטענת המשיב, בית הדין האזורי קבע כי מדובר בכשלון עסקי של החברות והמשיב גילה התנהגות אחראית של בעל מניות ומנהל, אשר בחר לשלם את שכרו של המערער בעצמו ולא להסתתר מאחורי מסך האישיות המשפטית הנפרדת של החברות. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בפסק הדין של בית הדין האזורי, בראיות שהוגשו לבית הדין ובעדויות שנשמעו, ולאחר ששמענו את טענות באי כוח הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי בעניין הנדון התקיימו תנאים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות של החברות והטלת חבות אישית על המשיב. נסביר את עמדתנו. הרמת מסך התאגדות 7. נקודת המוצא בדיני חברות הינה כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כ"ז, 345). חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה והדברים ידועים. עם זאת, קיימות נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה. דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה באשיות משפטית נפרדת מבעליה נועדה לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או נושיה. כך בכלל וכך במיוחד כלפי נושים שהם עובדי החברה, עימם קיימים יחסים משפטיים קרובים ונמשכים המטילים על בעלי החברה אחריות מוגדרת. יחסי הקירבה בין החברות לבין בעלי מניות ונושאי תפקידים בה, יכולים לשמש בסיס להרמת המסך ביניהם ולחייבם בחובות החברה (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג (88), 34; ע"ע 1201/00 זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג(39), 35; ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלומאות רחביה בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג (94), 35). אין חולק כי הרמת המסך הינה מהלך יוצא דופן וחריג והיא נעשית כאשר למשל אורגן של החברה עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה או פועל על מנת להונות את נושי החברה. העילות המקובלות להרמת מסך הן הקמת חברה למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה, ערוב נכסים של בעלי המניות עם נכסי החברה, ריקון החברה מנכסיה ועוד. אכן, אין רשימה ממצה של עילות להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי המניות שכן "המסר המרכזי העולה מניתוח התקדימים הינו רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על-מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות המשפטית באותם מקרים קיצוניים, שבהם נראה כי החלתו של עקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות לא-צודקות" (ד"ר א' חביב - סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1), עמ' 201). 8. דוקטרינת הרמת המסך, אשר בעבר הייתה פרי הפסיקה, מעוגנת כיום בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 (להלן- החוק), בו נקבע כי "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן...". אולם, אין חולק כי על המקרה שלפנינו לא חלות הוראות החוק שנכנס לתוקפו לאחר סיום עבודת המערער (שנת 1998). 9. המשיב ניהל את עסקו באמצעות שלוש חברות. מדובר בחברות משפחתיות. הלכה פסוקה היא, שכאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות (ראה בג"צ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539 וגם רע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515). יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון בפרשת בן אבו לפיהם: "על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: 'החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה'..." (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו - דלתות חמדיה בע"מ, טרם פורסם, ניתן ביום 16.10.2005). אכן, נסיון החיים מלמד שככל שמדובר בחברה "משפחתית", הסיכוי לעירוב נכסים וטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. 10. על כל אלה יש להוסיף את המרכיב המיוחד הנוגע ליחס שבין חברה לעובדיה. על המעמד המיוחד של עובדי החברה והרמת מסך עמדתי בפרשת זילברשטיין, לאמור: "כללי הרמת המסך ההתאגדות התפתחו על רקע של יחסים עסקיים בין חברה לבין נושיה או המתקשרים עמה. מערכת יחסים זו מושתתת על אינטרסים ושיקולים עסקיים. המלווה, הספק, המשקיע או בעל החוזה עם חברה עושה זאת ממניעים עסקיים בהם קיים גם מרכיב של סיכון. כללי הרמת המסך פותחו ל"שחקנים" אלה ונועדו להגן עליהם בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. בכל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103). חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה ... בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה...(ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נגד ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ ואח', תק-אר 2002(4), 106). מן הכלל אל הפרט 11. המערער הועסק על ידי חברות משפחתיות, אשר מניותיהן היו בידי המשיב ורעייתו. אין חולק כי החברות נכשלו בעסקיהן וחדלו מלפעול ואין בידיהן כל אמצעים לפרוע את החוב הפסוק לזכותו של המערער. בבית הדין האזורי ביקש המערער להטיל את החיוב הכספי, מכח עקרונות הרמת מסך, גם על המשיב אישית. לטענתו, המשיב פעל בחוסר תום לב כלפיו ועשה שימוש שלא כדין במסמכי החברות וזאת כדי להתעלם מזכויותיו כעובד. בנוסף, טען המערער כי קיימת עילה להרמת מסך מכח עירוב נכסים, שכן חלק מן השכר שולם לו באמצעות שיקים אישיים של המשיב או של רעייתו. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח קיומה של עילת ערוב הנכסים לצורך הרמת מסך ההתאגדות. בנקודה זו לא השתכנע בית הדין כי המשיב הקים את החברות כדי להתחמק מתשלומים שבהם חב לפי חוקי העבודה. בית הדין קבע שאין עילה להרמת מסך וכי עסקיו של המשיב פשוט כשלו. 12. מקובל עלינו כי כשלון עסקי - כשהוא לעצמו - אינו מהווה עילה להרמת המסך. השאלה במקרה שבפנינו היא האם היה מדובר בכשלון עסקי בלבד או שהתקיימו נסיבות נוספות המצדיקות הרמת המסך כלפי המשיב. נעמוד להלן על מיקצת עובדות העולות מן הדיון בבית הדין האזורי: (1) ההכרות בין המערער לבין המשיב היתה דרך חברת "מרחבי ישראל (1985) בע"מ" (המשיבה מס' 3), בה עבד המערער. אותה חברה נקלעה לקשיים עסקיים והמשיב קנה אותה וביקש מהמערער להמשיך לעבוד בה. מספר חודשים לאחר הרכישה (חודש נובמבר 1985), לא ניתן היה לעשות שימוש בחשבונות הבנק של החברה. על רקע זה הקים המשיב חברה חדשה בשם "מרחבי ישראל החדשה (1997) בע"מ " (המשיבה מס' 4). (2) ביום 1.4.96 נערך הסכם עבודה בין המערער לבין חברת "מרחבי ישראל (1985) בע"מ" (המשיבה מס' 3) וחברת מרחבי ישראל החדשה (1997) בע"מ (המשיבה מס' 4). חוזה העבודה היה לתקופה קצובה מיום 1.4.96 ועד 31.12.96. (3) תלושי שכר הונפקו למערער באמצעות חברת "טיולי כוכב בע"מ", שהיא למעשה חברת "מנסור חוסיין ובניו", היא המשיבה מס' 2. (4) ביום 1.1.97 נחתם חוזה עבודה חדש בין המערער לבין המשיבה מס' 4. על גבי החוזה מופעיות חותמות של המשיבות מס' 2, 3 ו- 4. (5) במהלך עבודתו של המערער בשנת 1997, חלק מתלושי שכרו הונפקו באמצעות המשיבה מס' 3 וחלקם באמצעות המשיבה מס' 4. משכורתו של המערער שולמה לעתים בהמחאות של רעייתו של המשיב והמחאות של לקוחות ולעתים במזומן. (6) כל החברות שנתבעו הן בבעלות המשיב, אשר שימש כמנהל ובעל מניות בהן. בחלק מהחברות רעייתו של המשיב היתה בעלת מניות. (7) לא תמיד קיבל המערער תלושי שכר, אך המשיך לעבוד כל העת (כשנתיים וחצי) באותו מצב, כי לא היתה לו עבודה אחרת. (פרוטוקול דיונים מיום 19.3.02 ומיום 7.7.02) 13. בניגוד לדעת בית הדין האזורי, סבורים אנו כי הצטברות הנסיבות המתוארות לעיל, מעידות על ערוב נכסים ושמוש לרעה במסך ההתאגדות בין החברות לבעליהן. המשיב ניהל את עסקו באמצעות שלוש חברות, תוך מעורבות אשית שלו ושל בני משפחתו. המערער היה עובד המשיבה מס' 3 אך, במהלך הזמן, מצא עצמו מועסק על ידי חברות אחרות אשר שילמו את שכרו. חילופי המעבידים נעשו מטעמי נוחות או טעמי עסקיים. חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד. מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות. על כל אלה יש להוסיף את העובדה שהמשיב הפסיק את פעילות החברות שבבעלותו, בלא שנקט הליכי פירוק. בכך מנע המשיב מן המערער לקבל חלק מן הזכויות המגיעות לו מן המוסד לביטוח לאומי. עובדה זו תומכת אף היא במסקנה כי בהתנהגותו, עשה המשיב שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה. 14. המשיב העיד בעצמו כי לא נערך חוזה העסקה עם המערער. שכרו של המערער שולם על ידי המשיב לעתים במזומן ולעתים באמצעות המחאות של רעייתו או של לקוחות החברות, בלא שניתנו לו תלושי שכר באופן מסודר. אלה נורמות שאינן מקובלות ונוגדות את החוק (סעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958) וסעיף 1 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב- 2002). העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד אשר מקורה ביחסים חוזיים ובחובת תום הלב הנובעת מהם. העובד תלוי כלכלית במעסיקו. אין צורך לאמר שבנסיבות אלה גם לא הובטחו זכויותיו הסוציאליות של המערער ולא שולמו מיסים כחוק בגין סכומים ששולמו לו. בנסיבות אלה יש יסוד למסקנה שמדובר בהעברת נכסים על ידי בעל מניות בחברות על מנת להתחמק מהחובות שבחוק. נסיבות המקרה מעידות על שימוש לרעה באישיותן המשפטית של החברות ובהתנהגות בלתי הוגנת כלפי העובד ולכן יש מקום להגן עליו ולהרים את מסך ההתאגדות. מנימוקים אלה סבורים אנו כי קיימת עילה והצדקה להרמת המסך ההתאגדות ולחיוב המשיב, מנהל ובעל המניות בחברות באופן אישי בחובות החברות בקשר עם העסקתו של המערער. השופט רמי כהן קראתי בעיון את חוות-דעתו של חברי השופט שמואל צור ואני מצטרף לתוצאת פסק-הדין. יחד עם זאת, לטעמי ראוי לחדד ולעיתים אף לסייג את הדברים, כאשר המדובר בחיוב אורגן בחובות החברה כאשר מוכח עירוב נכסים. השאלה המרכזית שבפנינו הינה, האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות, מעל המשיבות מס' 2 - 4 (להלן: החברות) ולחייב את המשיב מס' 1 (להלן: מר חוסיין), המנהל ובעל המניות בחברות, לשאת בחובותיהן כלפי המערער - עובד החברות (להלן: מר אביר). דין הוא, כי בין חברה לבין בעלי מניותיה פרוש מסך, החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של החברה לבין האישיות המשפטית הטבועה בבעל המניות, ואין לערבב ביניהם. אין מחלוקת לגבי תפקידו החיוני של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה המסחרית בכלכלה המודרנית. חרף זאת התברר, כי המסך אינו כה הרמטי ומצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלת החברה ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מידי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים את המסך המפריד (ראו גם: ע"א 4606/90 איטה מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ ואח', פ"ד מו (5) 353, 361). ברור, כי אין לנהוג בדרך זו, על דרך השגרה אלא כחריג. מנגד, ברור גם, שיש למנוע עוולות העלולות לנבוע כתוצאה מניצול לרעה או מהפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת. המחלוקת המונחת לפתחנו מתייחסת לתקופה בטרם נכנס לתוקף חוק החברות, תשנ"ט - 1999. ד"ר אירית חביב-סגל עמדה על המבחן המסורתי של "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות, כעילה להרמת מסך: "באופן מסורתי, הרים בית המשפט את המסך כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות. אכן, עקרון האישיות הנפרדת מיועד לאפשר ליזמים ליהנות מתוצאות טובות יותר מאלו שהיו יכולים להשיג בקשרים חוזיים רגילים תחת משטרו של המשפט הפרטי הקלאסי...עצם ההנאה שמבקש בעל המניות להפיק מהגבלת האחריות עדין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות. אלא שהנחתה של מערכת המשפט היא שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו. בפרט, עליו לכבד בעצמו את ההפרדה בין 'כיס העושר' של החברה לבין 'כיס העושר' הפרטי שלו, לשמור על הפרדה זו, ולאפשר לחברה לפעול כמוקד רווחים עצמאי. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פרעון.... עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה. מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר,...או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך" (ד"ר א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א',1999) עמודים 252-253). כמו כן, בצידו של מבחן זה, החילו בתי המשפט קונספציות מדיני השליחות, על מנת ליחס פעולות של החברה לבעליה, ולהיפך. על פי מבחני השליחות, הקרבה המעשית שבין החברה לבעליה היא המכריעה בהרמת המסך וכי בעל השליטה מנוע מלהתכחש למצג שהוא עצמו יצר במהלך מילוי תפקידו כאורגן של החברה. זאת ועוד, על דיני הרמת המסך במשפט העבודה נאמר: " הרמת המסך, במקרים המתאימים, של אשכול חברות תואמת את המגמה בפסיקת בית דין זה וכן בפסיקת הבג"צ, שהיא הטלת אחריות כלפי העובד על מי שזוכה מעבודתו ומי שיש לו יד בהעסקתו. הרמת המסך מחויבת, כדי למנוע התחמקות המעסיק מאחריות כלפי עובדיו באמצעות הפעלה בחוסר תום לב של אשכול חברות" (ע"ע 1359/00 עמיאל כהן - כימיקלים לישראל בע"מ ואח', פד"ע לט 182, 190). מן ההלכה והדין נעבור למקרה שבפנינו: בית הדין האזורי לא שוכנע, כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות, וכך נפסק: "שוכנענו כי התשלום בשיקים אישיים נעשה כאשר החברה, שבבעלות הנתבע [מר חוסיין] ואשתו, היתה במצוקת מזומנים, וכאשר הנתבע חשש כי הבנקים לא יכבדו את השיקים שלה. בנסיבות אלה, ומשלא רצה הנתבע להלין את שכר התובע [מר אביר], הוא שילם לו באופן אישי. זוהי התנהגות אחראית של בעל מניות ומנהל, ולא ניתן לראות בה עילה להרמת מסך. גם העובדה כי הנתבע פתח שלוש חברות שונות, בזו אחר זו, לצורכי עסקיו ומשיקולי מימון, אינה מצביעה על שימוש לרעה במסך ההתאגדות...כל שעולה מהראיות הוא, לכל היותר, כי עסקי הנתבע לא צלחו". בחינת הראיות שעלו ובאו בפני בית הדין האזורי, מצדיקה את מסקנתו של חברי, כי יש מקום לחייב את מר חוסיין - המנהל ובעל המניות בחברות, לבדו או יחד עם רעייתו - אישית בחובות החברות כלפי מר אביר, גם לאור העובדות הבאות: א. מתן המחאות אישיות של בעל חברה לידי עובד כמשכורות מאת החברה, יביא כמעט תמיד להרמת מסך בעילה של "ערבוב וזיהוי", לאמור: נסיבות בהן בעל מניות בחברה, מערבב אישית בין נכסים אישיים שלו לבין נכסי החברה. בענייננו, מר חוסיין הודה כי נהג לשלם למר אביר בשיקים אישיים שלו ושל רעייתו. הנה כי כן, הונחה תשתית עובדתית שאינה שנויה במחלוקת, כי אכן מר חוסיין ורעייתו שילמו לפרקים את שכר-העבודה מאת תאגידים שבשליטתם, על-ידי המחאות אישיות. ב. במקרה הנדון "נויד" מר אביר בין מספר חברות, בהתאם לצורכי השעה של מר חוסיין. אף בהתנהלות זו ניתן לראות עילה להרמת מסך. אדם השולט במספר חברות אינו יכול, ככלל, לשלם כפי רוחו וכפי חפצו, בהמחאות שונות של חברות שונות שבשליטתו בהתאם למאזנה הכספי של חברה פלונית או אלמונית ובהתאם לעיקולים המוטלים על חשבונות החברה. ג. מארג הראיות שהוצג בפני בית-הדין האזורי, הינו של אי הקפדה על ניהול נפרד ועצמאי של החברות. באיזון בין תורת האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד מזה, והחשש למעשים שלא כדין תחת הכסות התאגידית מזה, נוטה הכף לייחס את חובותיהן של החברות למר חוסיין. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שעסקינן בחברות פרטיות משפחתיות קטנות. הלכה היא, שבמקרה כגון דא יגלה בית המשפט, לרבות בית-הדין פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך (ראו גם: ע"ע 1138/04 אהרון מאיר - שחר ידגר ואח' (ניתן ביום 7.11.2005)). מכאן, ייתכן לראות את מר חוסיין כמי שהינו החברות ואת החברות כמר חוסיין. מר חוסיין כשל מלאפשר לחברות שבשליטתו לפעול כ"כיס עושר" עצמאי, הפועל למקסום רווחיו. מר חוסיין, הלכה למעשה, הפר את התחייבויותיו כלפי מר אביר וגרם לו נזק כספי. אשר על כן, צודק וראוי כי יורם המסך. למרות האמור לעיל, לטעמי, לא בכל מצב בו לא מתבצעת הבחנה בין נכסי בעל המניות והשליטה לבין החברה, ובמו ידו טשטש הוא את הגבול בינו לבין החברה, יהא ראוי לחייבו לשאת אישית בחובות החברה. א' זילברפלד בספרו אחריות אישית בתאגיד והרמת המסך, סבור: "על הנהלת החשבונות בחברה להיות מסודרת למשעי, אך לדעתנו אין צורך להחמיר עם מנהלה שעה שהחליט לזכות בהטבה מסוימת שמעניקה לו, למשל, חברת האשראי של כרטיסו הפרטי, ולשלם באמצעותו תשלום של החברה, כנגד רישום הולם ותקין בספרי החשבונות של החברה. פעולה כזו תיחשב כפסולה אך ורק אם קיימים סימנים נוספים ומוצקים כי המנהל טשטש את המסך שבינו לבין החברה, מתוך רצון מכוון להונות את נושיה. לפיכך פעולה זו לכשעצמה אין בה כל מתום. ברם, אם פעילות זו תשולב עם עובדות נוספות, שיש בהן בכדי ליצור חשש להפעלה לא ראויה של מסך ההתאגדות, אזי יהא זה מן הדין ל'סמן' את אותם תשלומים במסגרת ההנמקה הכוללת לחיובו של האורגן. תימוכין לדעה זו ניתן למצוא בהלכת מישל הניה לעניין העדפת נושים. באותו עניין נקבע כי אין פסול בהעדפת נושים כאשר לא ההעדפה היא העיקר, וכאשר טובת ההנאה של האורגן מתמזגת עם טובת ההנאה של החברה. הוא הדין הכא: אין פסול בתשלום/ערבות אישית לטובת החברה, כל עוד שני הצדדים נהנים מזה, והדבר לא פוגע בנושים... בעניין חברת א.ד.ח.ן נתבעו אף מנהלי החברה הנתבעת, בטענה כי ידעו, במועד ההתקשרות, שהנתבעת 'מצויה בקשיים ניכרים ושיש חשש רציני שלא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה'. הוכחו קשיים כלכליים, ואף הוכח שהמנהלים נתנו ערבויות לביצוע העבודות, ואשר חלקן אף מומש על-ידי הלקוחות. בית המשפט ראה בחיוב מתן הערבויות:'... אין לומר כי עבודת התובעת התבקשה בשעה שניתן היה לצפות באופן סביר כי הנתבעת לא תוכל לקיים התחייבויותיה. עצם מתן ערבויות למזמיני העבודה, באתר שביחס אליו נשכרו שירותי התובעת, מלמד על רצינות המנהלים וכוונתם לעמוד בחיוביהם'. ...המסקנה מפסק-דין זה ברורה: אין במתן ערבויות אישיות לצורך קידום מטרות החברה והצלחתה, לכשעצמן, כדי ללמד על עירוב נכסים פסול" (עמודים 249 253) (ההדגשות הוספו). (ראו גם ע"ע 131/05 מעתוק מארק נ' אוסטרובסקי דוד ואחרים) (ניתן ביום 25.4.06). נציין, כי קיימות פסיקות נוגדות בסוגיה. ככלל, יש לייחס משקל רב לממצאים עובדתיים הנקבעים על-ידי הערכאה הדיונית, המעוגנים בחומר הראיות המובא בפני בית-הדין. בהתייחס לנסיבות שהביאו לביצוע תשלום בהמחאות אישיות-ככלל, הדבר יחייב הרמת מסך. יחד עם זאת, קיימות נסיבות בהן חברה מצויה במצב כלכלי בה אין היא יכולה לשלם לעובדיה שכר, מפאת עיקולים שהוטלו על חשבונותיה או בשל נסיבות אחרות. לא בכל מקרה בו חברה לא תוכל לשאת בתשלום שכר עובדיה עקב מצבה הכלכלי, יהא מקום להטיל חבות אישית על מנהלית ובעלי מניותיה (ראו: ע"ע 1017/04 אהוד ענבר - אפרים בן מנשה (ניתן ביום 27.10.2005)). יש לבחון את התכלית שביסוד עירוב הנכסים והאם נהגו בעלי השליטה בתום-לב. אפשר ובנסיבות כאמור, בעלי החברה מעוניינים לקיים התחייבות שבדין והתחייבות מוסרית כלפי העובד ולשלם את שכרו, על-ידי הזרמה אישית של כספים לחברה. יש מקום לבחון כיצד ניהלה חברה מבחינה חשבונאית את הזרמת הכספים. במקום בו נוהלה, במשך פרק זמן משמעותי, התחשבנות שהפרידה בין נכסי החברה לבין נכסי בעליה ובהתקיים קביעות עובדתיות, כי התנהלותם של בעלי השליטה היתה תמת-לב, עשוי בית-הדין לשקול שלא לחייב אישית את בעלי השליטה והמניות. יש להדגיש, כי ניתן להזרים כספים לחברה, על-ידי הלוואת בעלים ורישום מתאים בספרי החברה; ניתן אף להזרים כספים בנסיבות בהן מוטלים עיקולים, על דרך של רישום כספים ותשלומים באמצעות "קופה קטנה". למותר לציין, כי חברה יכולה גם לדרוש להיכנס להליך של הקפאת הליכים. בענייננו, עדותו של מר חוסיין-בעל השליטה, היתה מהימנה על בית-הדין האזורי. בית-הדין קבע, כי התנהגותו היתה התנהגות אחראית של בעל מניות כלפי עובדו. אולם, כלל הנסיבות העובדתיות שהוכחו במקרה דנן וכפי שהובאו על-ידי חברי, מטות את הכף לכיוון חיובו האישי בחובות החברות, כלפי מר אביר, אף אם רצון טוב ותום לב היו מניעיו. יש לזכור, כי הדין מייחס חשיבות רבה לתשלום שכר עבודה והוא אף הכליל אותו במסגרת החובות בדין קדימה בפירוק. הטלת חיוב אישי על בעלי מניות, בכל מקרה בו הם "מתגייסים" לסייע לחברה, תוך שימוש ברכושם, עלול לגרום לתוצאות הפוכות מהרצויות. חיוב אישי עלול להרתיע בעלי מניות, אשר רואים לעצמם חובה מוסרית לדאוג לעובדיהם, גם כאשר אזלו האמצעים שבידי החברה-המעסיקה, לשלם לידי העובדים את המגיע להם. כללם של דברים: בחינת השאלה האם התקיים הלכה למעשה "ערוב נכסים" תעשה בכל מקרה לגופו, על פי התשתית הראייתית שהובאה בפני בית-הדין ועל-פי בחינת המניע למעשה: האם היה כאן טשטוש תחומים, עירוב וחציה של הגבולות או שמא הוכח שדאגה כנה ואמיתית לזכויות העובד ותום לב והגינות עמדו ביסוד מעשיהם של בעלי המניות והשליטה. בטרם אחתום את דברי אעיר עוד, למעלה מהצריך לענייננו, כי לגישתי, במקרים בהם יקבע שיש להרים את מסך ההתאגדות, אין כלל מקום לחייב בתשלום פיצויי הלנה. לאור כל האמור, עמדתי היא כי יש לקבל את הערעור. יחד עם זאת, לטעמי אין לפסוק הוצאות בהליך הערעור. השופטת נילי ארד מקובלת עלי חוות דעתו של חברי השופט צור והריני מצטרפת לאמור בה ולתוצאה אליה הגיע, לפיה יש לקבל את הערעור. המסכת העובדתית אותה מגולל חברי השופט צור בחוות דעתו, נלמדת מחומר הראיות, וכדברי חברי השופט צור יש בה כדי להעיד נכוחה "על ערוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות בין החברות לבעליהן" המשיב 1. ודוק. אילו התמצה פעלו של המשיב 1 בתשלום שכרו של המערער בצ'קים פרטיים שהוציא מכיסו, ייתכן והיה נותר מאחורי הפרגוד. אולם, מנסיבות המקרה בהצטברותן, עליהן עמד בהרחבה חברי השופט צור, הובררה דרך העסקתו הנפתלת של המערער בחברות שהקים המשיב חדשות לבקרים. אלה הן המשיבות לתביעה ולערעור, אשר בבוא יום פקודה התנערו מחבותן כלפי המערער ומן האפשרות לקיימה, משנותרו מרוקנות מנכסיהן. במצב דברים זה אין להקים למשיב 1 מסתור מאחורי מסך ההתאגדות, ויש להביאו אל מרכז הבמה, כשותף מלא לפירעון החובות והחיובים שהשית בית הדין האזורי על המשיבות האחרות. אשר על כן, אף אני סבורה, כי יש לקבל את הערעור באופן שהסכומים שנפסקו לזכות המערער בפסק דינו של בית הדין האזורי, יושתו על כל המשיבים לתביעה ויחולו עליהם ביחד ולחוד. נציג עובדים מר יצחק קאול הנני מסכים לפסק דינו של השופט צור. נציגת מעבידים גב' תמר גוז'נסקי הנני מסכימה לפסק הדין של השופט צור. 15. סוף דבר - הערעור מתקבל באופן שהסכום שנפסק למערער בפסק הדין של בית הדין האזורי, יחול על כל המשיבים ביחד ולחוד. המשיב יישא בשכ"ט עו"ד המערער בערעור זה בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית כחוק. דיני חברותהרמת מסךחברה משפחתית