כשמדובר בהרמת מסך התאגיד נטענת חדשות לבקרים הטענה כי האורגן ביצע עוולה של תרמית כמשמעותה בפקודת הנזיקין. במונח תרמית אין הכוונה דווקא למרמה בוטה אלא די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק. שאלת ניהול עסקים בתרמית, מתעוררת בדיני חברות בדרך כלל בשלב פירוק החברה. סעיף 373 לפקודה שקדמה לחוק מאפשר קביעת אחריות אישית של דירקטור שהיה שותף ביודעין לניהול עסקי החברה. אולם, הבעיה עלולה להתעורר גם שלא במסגרת פירוק אלא תתייחס לתקופת ניהול העסקים, ללא קשר לפירוק או אי פירוק החברה. יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה. עוולת התרמית מוגדרת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: 56. תרמית - "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". בפסיקה נקבע כי נדרשת הוכחה של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית וכן כי רמת ההוכחה הנדרשת קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל של מאזן הסתברויות הנהוג במשפט האזרחי, טבעי הוא, שבית המשפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא. להלן פסק דין בנושא הרמת מסך בגין תרמית: פסק דין התובעת הינה חברה העוסקת בין היתר בביצוע עבודות זכוכית והתקנת מעקות זכוכית. נתבעת 1 הינה חברה בע"מ, שעיסוקה בתחום הבניין ונתבע 2 הינו מנהלה ובעל מחצית ממניותיה. לטענת התובעת, הנתבעים פנו לתובעת בבקשה כי זו תבצע עבורם עבודות התקנה של מעקות זכוכית בפרויקט בניה בסניף בנק דיסקונט בחיפה מכוח היותה קבלן משנה לחברת צמנטכל קרקע ומבנים בע"מ (להלן: "צמנטכל") אשר היתה בזמנים הרלוונטיים הקבלן הראשי באתר הבנייה. טוענת התובעת כי ביום 10.7.2003 שלחה לנתבעת הצעת מחיר, לפיה עלות העבודות תעמוד על סך של 55,460 ₪ כולל מע"מ. הצעה זו התקבלה על ידי הנתבעת באמצעות מנהלה נתבע 2. בד בבד, במועד סיום העבודות הגישה התובעת דו"ח מפורט לתשלום שהועבר לנתבעת בגובה הסכום הנדון להלן. מוסיפה התובעת וטוענת כי הנתבעים התחמקו מתשלום חוב זה לתובעת, אך כתוצאה מפניות אין ספור ניאותה הנתבעת לשלם סך של 20,000 ₪ מגובה הסכום בלבד. עוד טוענת התובעת כי הנתבע 2 התחייב בפני מנהל התובעת כי ידאג לכך שחברת צמנטכל תשלם ישירות לתובעת את הסכום בסך 35,460 ₪ (יתרת חובה לתובעת), זאת מתוך הכספים אשר חברת צמנטכל חבה לנתבעת באותה עת. לטענת התובעת, מייד לאחר מתן ההתחייבות הנ"ל, פנה מנהל התובעת לנציגי חברת צמנטכל בדרישה לתשלום מתוך הכספים אותם חבה חברת צמנטכל לנתבעת. טוענת התובעת כי נציגי חברת צמנטכל אכן אישרו כי חבים הם כספים לתובעת, אך עם זאת, העברת הכספים הותנתה באישור המחאת זכויות של הנתבעים לידי התובעת. טוענת התובעת כי נתבע 2 נמנע בתחילה ממסירת אישור המחאת הזכויות ומאוחר יותר שינה גרסתו וטען כי לא ניתן כביכול להמחות את הזכויות. אשר על כן, טוענת התובעת שיש לחייב את הנתבעים יחד ולחוד בסכומים החוב כנדון להלן. לטענתה יש לחייב את נתבעת 1 מכוח התחייבויותיה ואת נתבע 2 יש לחייב בחבות אישית לחובות הנתבעת 1 מכוח מצגי השווא שהציג, התעשרותו שלא כדין, רשלנותו ומכוח דיני השליחות. הנתבעת 1 מכחישה את דבר קיומו של החוב נשוא התביעה ונתבע 2 טוען כי לא התחייב אישית לתשלום חובות החברה. עוד טוען הנתבע 2 כי מדובר בחברה ותיקה אשר נקלעה לקשיים כלכלים כתוצאה מהמצב בענף הבנייה. לטענתו עניין המחאת הזכות עלה רק בשלב בו לנתבעת 1 לא היו כל מקורות אחרים למימון. ניסיון זה לא צלח מאחר והיו מגבלות בחוזה בין הנתבעת 1 לבין צמנטכל אשר מנעו המחאת זכויות אלו לתובעת. התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון מששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את סיכומיהם הנני בדעה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. שתי פלוגתאות עומדות לדיון בתביעה הנדונה, וכפי שיפורט להלן - פלוגתא באשר לחוב החברה : ביום 10.7.2003 שלחה התובעת הצעת מחיר לידי הנתבעת באמצעות פקס ובו צוינו פרטי העסקה הנדונה. עסקה זו אושרה באמצעות נתבע 2 . כמו כן, העבודה בוצעה במלואה. בגין העסקה הנדונה שילמה הנתבעת סכום בסך 20,000 ₪ ובתאריך 12.11.03 הוצאה קבלת תשלום עבור הסכום הנ"ל. לאחר שמיעת עדויות הצדדים ועיון לנספחיהם נחה דעתי כי נתבעת 1 אכן חבה סכום ונכון ליום הגשת התביעה חוב זה לא נפרע. על כן , מחייב אני את נתבעת 1 בתשלום מלוא סכום התביעה בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על סך 5,000 ₪ + מע"מ. פלוגתא נוספת מתייחסת לאחריות נתבע 2 לחוב נשוא התביעה האם יש מקום לחייבו אישית בחובות החברה ? סבורני כי דברי החקיקה אותם מבקשת התובעת להביא על מנת לחייב את הנתבע 2 אישית במקרה שלפנינו אין בהם ממש, ואבהיר דברי : אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על חציצה בינה לבין בעלי מניותיה. מסך זה מפריד בין זכויות וחובות החברה לבין אלה של בעלי המניות. זהו עקרון יסוד בדיני התאגידים, המאפשר מסחר בעולם המודרני, בכך שהוא מאפשר לבעלי מניות לקחת סיכונים מסחריים סבירים, זאת בנוסף ליתרונות מיסויים וכספיים. אי יכולתם של תאגידים לעמוד בהתחייבויותיהם ולפרוע חובותיהם אינו מחזה נדיר, ולמצער, בתקופה האחרונה. נושים של תאגידים, בחפשם אחר מקור ממנו יוכלו לגבות את כספם, מגישים תביעות אישיות נגד מנהלים ובעלי מניות של אותם תאגידים. בתביעות אלה עולות השאלות האם ניתן לחייב אישית את הבעלים והמנהלים בחובות של התאגידים ובאיזה מידה רצוי הדבר. הרמת מסך הנה שלילת האחריות המוגבלת, כאשר נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. עיקרון הפרדת האישיות המשפטית הנפרדת הנו עיקרון על בדיני החברות והוכר בפסיקה ובחקיקה ככזה. החריג לכלל זה הוכר ועוגן בחוק החברות בסעיף 6. לכאורה, לפי לשון החוק (לפני תיקונו האחרון) הוקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב ביותר בבואו להחליט אם להרים את המסך אם לאו, ואולם דעת המלומדים הנה כי הפעלת שיקול דעת זה יעשה בהתאם לקווים שנקבעו בפסיקה - היינו שהרמת המסך תעשה רק במקרים חריגים כאשר הוכחו עובדות המצדיקות הרמת המסך. המבחן הראשון והבולט מכולם, בו נעשה שימוש לצורכי הרמת מסך הנו "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות. דר' חביב סגל בספרה הנ"ל מציינת, כפי שציינתי לעיל, כי עצם העובדה שבעל מניות מבקש להימנע מהטלת אחריות עליו, עדיין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות [עמ' 253]. ואולם, מציינת המלומדת: "הנחתה של מערכת המשפט היא שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו .... כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה". (עמ' 253). אם נסכם את הנ"ל, כאשר בית המשפט ימצא כי בעלי המניות של החברה נהגו בחברה כבתוך שלהם, כשלא טובת החברה ורווחיה עומדים נוכח עיניהם אלא טובתם האישית, ניתן יהיה לומר כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ויהא זה נכון וצודק להרים את המסך. כשמדובר בהרמת מסך התאגיד נטענת חדשות לבקרים הטענה כי האורגן ביצע עוולה של תרמית כמשמעותה בפקודת הנזיקין. עוולת התרמית מוגדרת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: 56. תרמית - "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". בפסיקה נקבע כי נדרשת הוכחה של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית וכן כי רמת ההוכחה הנדרשת קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל של מאזן הסתברויות הנהוג במשפט האזרחי: "אך טבעי הוא, שבית המשפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא" (ע"א 125/89, רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח', פ"ד מו(4),441, 448-449 (להלן: "עניין עובדיה") במונח תרמית אין הכוונה דווקא למרמה בוטה אלא די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק. שאלת ניהול עסקים בתרמית, מתעוררת בדיני חברות בדרך כלל בשלב פירוק החברה. סעיף 373 לפקודה שקדמה לחוק מאפשר קביעת אחריות אישית של דירקטור שהיה שותף ביודעין לניהול עסקי החברה. אולם, הבעיה עלולה להתעורר גם שלא במסגרת פירוק אלא תתייחס לתקופת ניהול העסקים, ללא קשר לפירוק או אי פירוק החברה. יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה. בספרו של פרופ' י. גרוס, "דירקטורים ונושאי משרה בחברה" (המכון למחקר עסקים בישראל, תשמ"ט), ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה. בתי המשפט נהגו להרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות. ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על מנת לפרוע את חובותיהם. עירוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן יותר, יחס מינוף גדול במיוחד והברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך. לדידי לא הצליחה התובעת להוכיח אף אחת מהסיטואציות הנ"ל בקשר להתנהגותו של נתבע 2. מקובלת עלי גרסתו של נתבע 2 בכל הקשור לקשיים להם נקלעה הנתבעת כתוצאה מהמצב בו שרוי ענף הבנייה. התובעת החלה עבודתה ללא קבלת מקדמה בעבור עבודתה, דרישות התשלום שהציגה בפני נעשו אך לאחר סיום עבודתה. התנהגותה זו לא מקובלת עלי כלל ועיקר נוכח רצונה להשית אחריות אישית על נתבע 2 . לתובעת ידוע היה כי מתקשרת היא בחוזה עם חברה בע"מ. מין המפורסמות שאינן צריכות ראיה שחברות בנייה נקלעות לקשיים כלכליים השכם וערב ואף על פי כן החליטה התובעת לספק סחורתה מבלי לקבל אישור בכתב לערבות אישית או לחלופין קבלת מקדמה. כאמור טוענת התובעת שיש מקום לחייב את נתבע 2 בשל היותו ערב אישית לחובות החברה, ואמנם, לדידי אין ממש בטענה זו. לאורך התביעה כולה לא הונחו ראיות אשר יש בהם ממש לשם ביסוס היות נתבע 2 ערב לחובותיה של נתבעת 1. בעדותו של נציג התובעת בפני , מר אלגאזי חיים מיום 10.10.2005 עולה כדלקמן : " ש. בתיק זה אף פעם לא ביקשת מהנתבע 2 לחתום ערבות אישית ? ת. לא יצא לנו אף פעם להיפגש, זו פעם ראשונה שאני רואה את האדון..... ש. אתה לא ביקשת מנתבע מס’ 2 שיחתום לך ערבות אישית ? ת. ביקשנו. ש. ביקשת או לא ביקשת ? ח. ביקשתי ממנהל העבודה , המהנדס והוא סירב משום שאמר שהוא בעצם הוא לא הקבלן ולא בעל הבית הוא בעצם העובד . לגבי נתבע 2 לא ביקשתי . ש. יכולת לבקש בטלפון או בפקס לא ביקשת ? ת . לא זוכר , זה היה לפני 3 שנים .... " ש. למה ברגע שהוא מתחייב לך בטלפון באופן אישי - למה לא אמרת, אתה מתחייב באופן אישי בוא תחתום ערבות אישית ? ת. אני לא זוכר. " ( פרוטוקול עמודים 4 , 5 , 9 ) בעדותו של מר אלגאזי, נציג התובעת, השיב העד תשובות מתחמקות אשר הותירו ספק בלבי באשר למהימנות עדותו. לא נותר בי ספק כי נתבע 2 לא התחייב אישית לכיסוי חובות החברה. אי לכך, אין לתובעת להלין אלא על עצמה. נוכח נסיבות המקרה לאור העדויות והראיות שהובאו בפניי מסקנתי היא כי התובעת לא הניחה את התשתית העובדתית לשם הוכחת תביעתה כנגד נתבע 2. אשר על כן, ולאור המפורט לעייל דוחה אני את התביעה כנגד נתבע 2 . בנסיבות העניין אין צו להוצאות בקשר לתביעה זו.הרמת מסךתרמית