הבקשה אשר להלן כוללת האשמות קשות ביותר כלפי כונס נכסים, אשר מקצתן גובלות בהאשמה בפלילים: בין היתר, נטען כי הכונס התנהל "תוך העלאת מצגי שווא והונאת המבקשים ובית המשפט, תוך עריכת קנוניה". בית המשפט פסק כי דין הבקשה להדחות, ויש להצר על כך כי הוגשה מלכתחילה, קל וחומר בדרך ובסגנון כפי שהוגשה. עוד נפסק כי בהתאם להלכה הפסוקה, מקנה שיקול דעת רחב לכונס נכסים (ובאורח דומה, לבעלי תפקיד אחרים בחדלות פרעון) בכל האמור בניהול הנכסים שבקופת הכינוס. ##להלן החלטה בנושא האשמות נגד כונס נכסים:## מונחת בפני בקשה שהגישו מנהליה לשעבר של חברת רמגיל (להלן: "המבקשים" ו"החברה", בהתאמה) כנגד כונס הנכסים אשר מונה לחברה מטעם נושה מובטח (להלן: "הכונס" ו"הבנק", בהתאמה). עיקר המחלוקת נסבה לגבי הסדר פשרה אליו הגיע הכונס עם חברת סוללי קו התפר בע"מ, אשר שימשה כקבלן משנה של החברה במסגרת עבודות שביצעה עבור משרד הבטחון. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו אליהן, ולאחר שנערך דיון בו השלימו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה, הגיעה העת ליתן החלטתי. 1. אין חולק, כי סוללי קו התפר ביצעה בפועל את רובה המכריע של העבודה, והיתה זכאית לפי ההסכם שבין הצדדים לכ-98% מהתמורה. עם זאת, הרי שקריסת החברה עשויה היתה, לשיטת המבקשים, להפוך את סוללי קו התפר לנושה רגיל לכל דבר ועניין, קרי: בעוד שהחברה בפירוק יכולה היתה לגבות את התמורה במלואה ממשרד הבטחון, הרי שסוללי קו התפר היתה נאלצת להסתפק, לכאורה, בדיבידנד מקופת הפירוק לאחר הגשת תביעת חוב, וזאת ככל הנראה בשיעור נמוך בהרבה מן המגיע לה לפי ההסכמים שנחתמו עם החברה בעודה סולבנטית. אין חולק, כי המבקשים ערבים אישית לחובות החברה כלפי הבנק; בעניין זה, נחתם בין הצדדים בעבר הסכם, אשר חלק ממנו מורה לבנק לנסות ולמקסם את הגביה במסגרת הכינוס (ובעניננו, עסקינן בעיקר בכספים ממשרד הבטחון), טרם שהוא פונה למבקשים הערבים לשם סילוק יתרת החוב. אי לכך, קם למבקשים אינטרס כבד משקל, כי במסגרת הליכי הכינוס יגבה סכום גבוה ככל ניתן - דבר אשר עומד במידה רבה מאחורי הבקשה שבפני. 2. הבקשה אשר בפני כוללת האשמות קשות ביותר כלפי כונס הנכסים, אשר מקצתן גובלות בהאשמה בפלילים: בין היתר, נטען כי הכונס התנהל תוך העלאת מצגי שווא והונאת המבקשים ובית המשפט, תוך עריכת קנוניה עם חברת סוללי קו התפר בע"מ. עיקר טענתם של המבקשים מופנית להסכם פשרה אליו הגיע הכונס עם סוללי קו התפר בע"מ, ולפיו תזכה האחרונה ב-50% מהכספים שהיו מוחזקים דאז על-ידי משרד הבטחון. המבקשים תוקפים את הטענה שהעלה הכונס, לפיה - נוכח המצב המשפטי והעובדתי ששרר אז - היה כמעט בלתי אפשרי לגבות את הסכום דנן בלא שיתוף פעולה מצד סוללי קו התפר. לחיזוק עמדתם, מביאים המבקשים מסמכים לפיהם ראה משרד הבטחון את עצמו, טרם הגשת הבקשה, כחב את הכספים לחברה. 3. מנגד, טוען הכונס כי אין בטענות ממש; בין היתר, טוען הכונס כי לא זו בלבד, שהמשיבים ידעו מבעוד מועד על הסדר הפשרה המתגבש, אלא נתנו לו את ברכתם. זאת, כאשר דווקא העדר שיתוף הפעולה מצידם, הוא שתרם מאד להיזקקות הכונס לעזרתה של חברת סוללי קו התפר. הכונס מדגיש, כי בפועל היתה זו סוללי קו התפר שביצעה את כל העבודה, לרבות העמדת ערבויות בנקאיות - דבר אשר מצדיק את החלטתו להתפשר עימה. מנגד, טוענים המבקשים כי אף אם נטילת מלוא הסכום בלא לשלם לקבלן המשנה על עבודתו הינה בגדר "חוסר צדק", הרי שעסקינן בדין אינהרנטי לדיני חדלות הפרעון. 4. כונס הנכסים הרשמי, מצידו, מתנגד לבקשה וטוען כי אין לראות את הדברים ב"חוכמה בדיעבד" אלא כפי שנראו אז; מזווית זו, לשיטתו, הרי שהכונס טעה לכל היותר "טעות בכדאיות" שאינה מהווה כל עילה לסעדים החמורים המתבקשים כנגדו. עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי 5. עניין לנו בבקשה המיועדת להוכיח פסלותה של פשרה אליה הגיע כונס נכסים, באישור הנושה המובטח, כונס הנכסים הרשמי ובית המשפט. דומה, כי המבקשים מודעים היטב להלכה הפסוקה, אשר מקנה שיקול דעת רחב לכונס נכסים (ובאורח דומה, לבעלי תפקיד אחרים בחדלות פרעון) בכל האמור בניהול הנכסים שבקופת הכינוס. זאת, כאשר הדין לוקח בחשבון, כי תפקידו המרכזי של כונס הוא לפרוע כמה שיותר מן החוב המובטח, וזאת באורח יעיל ובזמן קצר ככל הניתן - בכפוף לחובתו המוגברת לנהוג בתום-לב וזהירות כלפי צדדים אחרים הקשורים להליך הכינוס. נובע מכאן, כי כאשר אינטרס לגיטימי של מקסום קופת הכינוס מתנגש באורח חזיתי עם אינטרס של בעלי המניות או של צד ג', הרי שבדרך-כלל זכותו של הכונס לפעול לפי האינטרס של מקסום פרעון החוב המובטח, אף אם הדבר מסב נזק לנושים הנדחים. עם זאת, חל עליו איסור לנהוג בשרירות לשמה, או לפגוע פגיעה קשה בצדדי ג' אך ורק משיקולי "נוחות" שאין מאחוריהם אינטרס כלכלי לגיטימי הכרוך במילוי תפקידו (לעניין זה, ראה את האמור בהרחבה בפש"ר 1378/00 בש"א 17986/01טיטן-בנץ בע"מ נ' ארליך). זאת ועוד; הלכה פסוקה היא, כי על בית המשפט לנהוג זהירות רבה מאד בבקשות להטיל אחריות אישית על בעלי תפקיד בשל החלטות שקיבלו במסגרת תפקידם, וזאת בכדי להמנע מ"חוכמה שבדיעבד" ומהרתעת יתר. על בית המשפט לבדוק, אם ההחלטה שקיבל בעל התפקיד, "בזמן אמת", קרי, כשנתקבלה ההחלטה על ידו היתה סבירה והגיונית. 6. משכך, מרכזים המבקשים את טענותיהם בנסיון להוכיח, כי כונס הנכסים לא הונע בידי אינטרס לגיטימי של העשרת הקופה, אלא משיקולים זרים שבינם לבין כדאיות כלכלית ומקסום קופת הכינוס ואין ולא כלום. דומה, כי המבקשים כמעט וטוענים במפורש ל"קונספירציה" או עסקה צדדית בלתי חוקית בין הכונס לבין סוללי קו התפר בע"מ, אשר במסגרתה - ובעד תמורה כזו או אחרת - ערך הכונס לכאורה עסקה אשר פגעה קשות במבקשים, בכך שמנעה את צמצום חשיפתם כלפי הבנק: בעניין זה, אין לכאורה ספק כי לו היה הכונס גובה 100% מהסכום שבידי משרד הבטחון, הרי שחשיפתם של המבקשים לערבותם האישית היתה פוחתת באורח משמעותי. המבקשים מקדישים חלק גדול מבקשתם, כולל תעודת עובד הציבור שביקשו לצרף, בכדי לנסות ולהוכיח כי אין עסקינן בטעות בכדאיות או "חוכמה בדיעבד", אלא שלרשות הכונס עמד, בזמן אמת וטרם שהתחייב בהסכם הפשרה, כי משרד הבטחון רואה עצמו כחב כספים לחברה, ולא לחברת סוללי קו התפר. אי לכך, מוסיפים המבקשים וטוענים, כי לכאורה לא היה כל יסוד לטענת הכונס כי הוא נזקק לסיועה של חברת סוללי קו התפר בכדי לגבות את הכספים דנן. 7. טענה זו, לכאורה, הינה טענה כבדת משקל - הגם שהכונס טוען כי פנה לחברת סוללי קו התפר עקב התנהלות המבקשים עצמם, וכי הם עצמם היו מודעים היטב לכוונותיו אלו. המבקשים אינם מכחישים, למעשה, כי ידעו על המגעים דנן בזמן אמת, אולם טוענים כי הסכמותיהם דאז הינם בבחינת "נסיון להאחז בסיפורים ישנים", וכי במידה והסכימו למעשי הכונס, הרי שהדבר נעשה בשל מצג השווא הלכאורי שהציג. 8. לאחר ששמעתי את הצדדים, קשה להמנע מן המסקנה כי טענות המבקשים מעוררות תמיהה, וזאת הן לגופן והגיונן של טענות, והן ובעיקר נוכח עובדה שהתבררה במהלך הדיון בבית המשפט, אשר היא לכשעצמה לא הוכחשה ולא זכתה להתייחסות משמעותית מצד המבקשים. עסקינן, כפי שיובהר בהמשך, בהסכם המחאת זכות שנחתם קודם קריסת החברה. א. לגופה של טענה, מעלה טיעונם של המבקשים תמיהה לא מועטת: אזכיר כי המשיבים אינם צדדים חיצוניים או זרים לחברה, אלא מנהליה לשעבר, אשר מן המסכת העובדתית עולה מסקנה ברורה, כי אף במהלך הכינוס היו מעורבים או למצער ידעו היטב על התנהלותה. לעומת זאת, אותו "מצג שווא" נטען מצד הכונס, אינו נסמך על עובדות נסתרות שקשה או בלתי אפשרי לגלותן, אלא על עניינים המצויים בבסיס היחסים בין החברה לסוללי התפר ומשרד הבטחון. אבהיר דברי: אותו "מידע מוכמן" לכאורה, אשר היווה את הבסיס ל"התנהלותו הפסולה של הכונס" ול"הונאת המבקשים ובית המשפט" (הכל לשיטת המבקשים), לא היה אלא העובדה כי משרד הבטחון ראה עצמו כחייב כספים לחברה. ייגעתי ולא מצאתי, הכיצד ומדוע "הפתיע" מידע שכזה את המבקשים, באשר דומה כי יכולים היו לדעת, כל העת, את המצב לאשורו - וזאת אף בלא כל צורך לגשת למסמכים נסתרים וכיוצא באלו. אם, אכן, איפשרה מערכת היחסים בין הצדדים לחברה בכינוס ליטול לידה את מלוא הסכום ולהחזיק בו, הרי שחזקה כי המבקשים (שמערכת יחסים זו היתה גלויה וידועה להם, שהרי הם אלו שיצרו אותה, ואף לאחר מכן היו מעורים בענייני החברה) היו יודעים זאת ב"זמן אמת", ומתנגדים מראש ובאורח נחרץ לנסיונו של הכונס להגיע לפשרה עם סוללי התפר. אלא, שבפועל נהגו באורח הפוך לחלוטין. בנסיבות העניין, לא עלה בידי המבקשים להוכיח, כי חל מהפך כלשהו ביחסי החברה, משרד הבטחון וסוללי קו התפר מכניסת החברה לכינוס ואילך, באורח אשר היה הן מהותי ויורד לשורשו של עניין, והן הועלם מהם על-ידי הכונס. בנסיבות המקרה, דומה שלא מיני ולא מקצתי, ודבר זה מטיל צל כבד (בלשון המעטה) על טיעונם של המבקשים. ב. במהלך הדיון, הוברר כי החברה, טרם שנקלעה לכינוס, חתמה על המחאת זכות לטובת סוללי קו התפר; המחאה, אשר לכאורה הפכה את האחרונה מנושה רגילה לבעלת זכות קניינית בכספים. אם אכן כך הוא, הרי שלכאורה מצדיק הדבר, באורח חד-משמעי, את נסיונו של הכונס להגיע עמה לפשרה, שהרי אם לא כן, כי אז התוצאה היתה עשויה להיות עימות משפטי, שבסופו יתכן וסוללי קו התפר היתה זוכה במלוא הסכום (ולא במחציתו), ואף מביאה להשתת הוצאות כבדות על קופת הכינוס. לעניין זה, לא מצאתי כל התייחסות מהותית בכתבי טענותיהם של המבקשים, חרף משמעותה המכריעה של ראיה זו. ראשית, אציין כי אני רואה בחומרה רבה התנהלותם זו של המבקשים: אותם מבקשים, אשר לא חסכו מילים חריפות בגנות "חוסר תום-ליבו" של הכונס (וגרוע מכך), העלימו למעשה ראיה שאין ערוך לחשיבותה מבית המשפט, וזאת כאשר הם "שוכחים" להזכיר בכתבי טענותיהם הסכם המחאת זכות עליו חתמו הם עצמם! אוסיף ואעיר, כי אף אם סברו המבקשים במלוא הכנות, כי ההסכם דנן אינו תקף, או שהחברה יכולה היתה להחלץ ממנו, הרי שהיתה זו חובתם לציין בכל מקרה את קיום המחאת הזכות, ולא להציג תמונה חלקית ומטעה בכתבי הטענות. זאת, בעוד הם מעלים טענות חריפות כנגד יושרו של כונס הנכסים דווקא (!), ודומה כי בעניין זה, למצער - "הפוסל, במומו הוא פוסל". שנית, הרי שאם טרם גילוי המחאת הזכות עלתה תמיהה, האם רשאי הכונס לפעול לפי "שיקולי צדק ויושר" גרידא כלפי סוללי קו התפר, הרי שכעת דומה כי אותם "שיקולי צדק" לגבי החברה שביצעה את העבודות בפועל, גובו אף גובו ב"שיניים משפטיות" בעלות עוצמה, אשר - בלא צורך להכריע בעניין בנסיבות המקרה - יתכן ואף סביר כי היו מאפשרות לקבלן המשנה לזכות בקדימות על הנושה המובטח. אי לכך, ובלא כל צורך להעמיק ולבחון את מאזן הסיכויים בין הצדדים, מובנת בהחלט גישתו של הכונס, אשר ביקש להגיע לפשרה ולהמנע מעימות משפטי, וככל הנראה, מובנת אף הסיבה בשלה הסכימו המבקשים דאז עם המהלך. 9. בשולי הדברים אעיר, כי טיעוניהם של המבקשים בדבר התנהלות הכונס תמוהים ובעייתיים אף מסיבה נוספת. אם אכן היה הכונס, משיקולים אישיים וזרים, עורך עסקה לא כשרה עם קבלן המשנה - הרי שדומה כי הראשון להפגע ו"להרים קול זעקה" על אותה עוולה היה הנושה המובטח עצמו. אין צורך, הרי, להכביר מילים בדבר פגיעתה הרעה של עסקה שכזו באינטרס של הבנק: תחת ליטול בקלות ובאורח מיידי את סכום המחלוקת במזומן, נערכה "המרה" המפנה את הבנק תחת זאת להליכי גביה כנגד ערבים, אשר עשויים להיות ממושכים, כרוכים בהוצאות, ואין כל וודאות כי היו מניבים לבנק את אותו הסכום. אלא, שחרף האמור לעיל, לא זו בלבד שהבנק לא "נזעק" בשל מעשיו הנטענים של הכונס, אלא שהוא מוסיף לעמוד מאחוריו גם כעת, לאחר כל נסיונותיהם של המבקשים "להאיר את עיניו". ספק גדול, אם היה הבנק נוהג, באורח שיטתי ועל-פני תקופה (להבדיל מטעות נקודתית) כנגד האינטרסים הכספיים שלו עצמו; ואף נקודה זו עומדת למבקשים לרועץ. 10. סוף דבר; לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להדחות, ואין לי אלא להצר על כך כי הוגשה מלכתחילה, קל וחומר בדרך ובסגנון כפי שהוגשה. בנסיבות המקרה, ונוכח ההתנהלות שתוארה לעיל, אין מנוס מחיוב המבקשים בהוצאות אשר יהלמו את האמור לעיל, ויעבירו מסר ברור וחד-משמעי בכל האמור ב"הצנעת" ראיות והעלאת טענות אישיות חסרות יסוד כנגד בעלי תפקיד. אי לכך, ישאו המבקשים, ביחד ולחוד, בהוצאות כונס הנכסים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.כינוס נכסים