השאלה הניצבת בפנינו הינה האם אכן יש מקום, בנסיבות אלה, לבטל את פסק הבוררות על פי סעיף 24 לחוק הבוררות. המבקשת לא ביקשה את השלמת פסק הבורר, תיקונו, או החזרתו לבורר, ועל כן, כל שעלינו לבחון הוא האם עלה בידיה להראות כי התקיימה אחת העילות הקבועות בחוק לביטול פסק בוררות, כמובהר בלשון החוק: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר מאחת העילות האלה: (1) לא היה הסכם-בוררות בר-תוקף; (2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין; (3) הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות; (4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; (5) הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו; (6) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן; (7) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן; (8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו; (9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; (10) קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד. להלן פסק דין בנושא ביטול פסק בוררות: פסק דין 1. בפני שתי בקשות לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"), בהן התבקש בית הדין לבטל פסק בוררות חלקי מיום 19.2.03 ופסק בוררות סופי שמיום 25.3.04, שניתנו באותו העניין על ידי רשות השיפוט הארצית (להלן: "רשות השיפוט"). בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בבקשות לביטול פסק הבוררות החלקי והסופי (להלן במאוחד: "פסק הבוררות"). 2. הרקע לבקשה 2.1. בשנת 1994 נקלעה המבקשת למשבר כלכלי בעקבותיו ביצעה הליכי ההבראה וההתייעלות בסיוע הממשלה, ובהם צמצום מצבת כוח האדם בקרב שורותיה והוצאת חלק מעובדיה לפרישה מוקדמת, על פי תכנית פרישה כללית שקבעה המשיבה. 2.2. ברשימת המועמדים לפרישה מוקדמת נכללו גם שתי המשיבות, אשר חתמו, בשלהי 1995, על חוזה אישי לפרישה מוקדמת, בו נקבעה, כתנאי חובה, ההוראה כי תשלומי הפנסיה התקציבית שתשלם להן המבקשת עקב פרישתן המוקדמת ייפסקו בהגיען לגיל 60, המועד בו יחלו לקבל קצבה חודשית מקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות (להלן- התניה המפלה, קג"מ). 2.3. בחודש ינואר 1999 עתרו שתי המשיבות לרשות השיפוט - היא מוסד הבוררות הקבוע בחוקת העבודה של הסתדרות העובדים הכללית החדשה - בתביעה להורות למבקשת לנהוג בשוויון בין המינים ולהמשיך ולשלם למשיבות פנסיה תקציבית מוקדמת עד הגיען לגיל 65, כפי שזו משולמת לגברים. 2.4. בין לבין נתקבלה הכרעה עקרונית בסוגיה בבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, המורה על בטלות התניה המפלה בחוזה (ראה להלן), וביום 19.2.03 ניתן פסק הבוררות החלקי. 2.5. רשות השיפוט קיבלה את טענת המשיבות וקבעה כי על המבקשת לשלם להן - החל מהגיען לגיל 60 ועד הגיען לגיל 65 - את ההפרש שבין הפנסיה והתשלומים שמשולמת למשיבות לבין הפנסיה התקציבית שמשולמת לגברים, בניכוי הטבות כספיות אחרות ששולמו למשיבות, ככל שהיו כאלה. 2.6. לצורך חישוב הסכומים המדויקים שעל המבקשת לשלם למשיבות, נדרשו הצדדים להגיש לרשות השיפוט נתונים וחישובים כספיים מטעמם. לאחר שהמשיבות הגישו נתונים כספיים וחישוב כספי מטעמן (ר' נספחים ט', יא' לבקשה), ולאחר שהמבקשת הגישה תגובתה לחישובים (ר' נספח יד' לבקשה), ניתן כאמור פסק הבוררות הסופי ביום 25.3.04. 2.7. המבקשת הגישה לבית הדין ביום 13.4.03 בקשה לביטול פסק הבוררות החלקי (להלן: "בקשה לביטול פסק בוררות חלקי"), אשר ההכרעה בה אוחדה לבקשתה עם הבקשה שהגישה לביטול פסק בורר סופי (להלן: "הבקשה"). 3. רקע עובדתי - פרשת ניב וקיומם של הליכים מקבילים 3.1. בסמוך למועד הגשת תביעת המשיבות לרשות השיפוט הארצי, הגישו, בינואר 1999, שתי עובדות אחרות שהוצאו לפרישה מוקדמת על ידי המבקשת, תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב, להצהיר על בטלות התניה המפלה בהסכם הפרישה והשוואת תנאיהן לתנאי הפרישה שנקבעו לגברים. לאחר שתביעתן זו נדחתה, הגישו התובעות ערעור לבית הדין הארצי, שנדחה אף הוא בדעת רוב. ראה: עב (ת"א) 99-3/ 164 ניב נ' קופת חולים כללית (לא פורסם, 30.6.99); עע 238/99 ניב נ' קופת חולים כללית, פד"ע לה, 49 (2000)). 3.2. משנתגלגלה הסוגיה לפתחו של בית המשפט הגבוה לצדק, הכריע בג"צ בפרשה זו, בקובעו כי ההוראות המופיעות בהסכמים שחתמו התובעות עם המבקשת הינן הוראות מפלות, ולפיכך דינן בטלות. לאחר שקבע את המסגרת המשפטית והנורמטיבית, הורה בית המשפט העליון על השבת התיק לערכאה האזורית להמשך דיון והכרעה. ראה: בג"צ 6854/00 ניב ואורטל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו (6) 663 (2002). (להלן: "בג"צ ניב"). 3.3. בעקבות החזרת התיק לדיון בבית הדין האזורי, אוחד הדיון בתיק יחד עם תביעתה של עובדת נוספת - החמישית במספר - שהוגשה כבר בשנת 1996 (עב 302172/96 כרמי נ' שירותי בריאות כללית), ואשר תביעתה צורפה לתביעתן של שתי העותרות בבג"צ ניב. התביעה המאוחדת עודנה תלויה ועומדת בבית דין זה. 3.4. שתי בקשות שהגישה המבקשת להעברת הדיון בתביעות המשיבות מרשות השיפוט לתיק המאוחד המתנהל בבית הדין ולמניעת המשך ההתדיינות ברשות לשיפוט נדחו. ערעורה לבית הדין הארצי נדחה אף הוא, ובית הדין הארצי אימץ את קביעת בית הדין האזורי, כי אין מקום להיעתר לבקשה להעביר את הדיון מרשות השיפוט הארצית שכן ההסכמה להתדיין בפני רשות השיפוט הינה של שני הצדדים בהיותם כפופים לחוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות. ראה: עב (ת"א) 200675/99 קופת חולים הכללית נ' כהן ואח' (לא פורסם, 25.11.99). 4. טענות המבקשת 4.1. המבקשת טוענת כי יש לבטל את פסק הבוררות בשל כל אחד מהנימוקים המפורטים בסעיף 24 (3), (4), (7), (9), (10) לחוק הבוררות, המתקיימים לטענתה בפסק הבוררות, וטעמיה כדלקמן: 4.1.1. המבקשת טוענת כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה, הן באשר להשלכות שיש לביטול הסעיפים המפלים בהסכם על תקציבה והן על דרך ההכרעה הראויה לפי סעיף 31 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג - 1973. 4.1.2. המבקשת טוענת גם כי הכרעת רשות השיפוט ניתנה בחריגה מסמכות שכן ההכרעה מנוגדת לדין המהותי בשורת עניינים, ביניהם שאלת קיומה של הפליה, התיישנות תביעת המשיבות והרחבת חזית. כמו כן, טוענת המבקשת כי רשות השיפוט חרגה מהסמכויות הנתונות לה מאחר והסעד שנקבע למשיבות הינו מעבר למבוקש על ידן בתביעתן, ומבלי שהנושא התברר בפני רשות השיפוט. 4.1.3. המבקשת מפנה בהקשר זה לפסק דינו של בית הדין לעבודה שניתן בהליך זה ואשר צורף כנספח ג' לבקשה, בו נקבע, לטענתה, כי רשות השיפוט תהא כפופה לדין המהותי ולדרכי יישומו. המבקשת טוענת עוד כי יש לראות בקביעה תניה שיש לקרוא אל תוך הסכם הבוררות, שהפרה רשות השיפוט אשר לא פסקה בהתאם לדין המהותי. 4.1.4. טענה נוספת שמעלה המבקשת היא, כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, שכן רשות השיפוט הכריעה בשאלה חוקתית כבדת משקל בעלת השלכה על ציבור רחב, תוך חריגה מהעקרונות ודרכי היישום המחייבים שנקבעו בבג"צ ניב. עוד טוענת המבקשת בהקשר זה כי רשות השיפוט התעלמה מן המשמעות התקציבית שיש להכרעה זו על המבקשת וכי גם בכך יש כדי לפגוע בתקנת הציבור. 4.1.5. לטענת המבקשת מתקיימת בנסיבות העניין עילה, שעל פיה, היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד, בשל משוא הפנים, הפרת חובת הנאמנות ותום הלב של רשות השיפוט, אשר היה מוטה כנגד המבקשת ולטובת המשיבות. 4.1.6. המבקשת טוענת עוד, כי הדרך בה נוהל ההליך בפני רשות השיפוט עולה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי וההגינות, וכי למבקשת נגרם עיוות דין רב וניכר, שאין דבר אשר יכול להכשירו, פרט לביטולו של פסק הבוררות. 5. טענות המשיבות 5.1. טענת המשיבות היא כי לא נפל כל פגם המצדיק את ביטול פסק הבוררות מהטעמים כדלקמן: 5.1.1. הבקשה לביטול פסק בורר איננה אלא ערעור על הפסק, אליו ריכזה המבקשת את מרבית טענותיה העובדתיות שהועלו על ידה בפני רשות השיפוט, ונדחו לגופן. 5.1.2. ההליכים בפני רשות השיפוט נמשכו על פני תקופה ארוכה וכללו למעלה מעשר ישיבות, ובכלל זה ארבע ישיבות הוכחות בהלכן ניתנה למבקשת ההזדמנות להעלות את כל טענותיה ולהביא כל ראיותיה, ובכלל זה נחקרו שלושת עדי המבקשת על תצהיריהם, כאשר למבקשת ניתנה ההזדמנות להשלמת החקירות מטעמה. 5.1.3. רשות השיפוט אינה מחויבת לדין המהותי, ועל אף זאת קבעה רשות השיפוט את פסק דינה בהתאם לעקרונות יסוד חוקתיים ובכלל זה הכללים שנקבעו בבג"צ ניב, החקיקה הרלוונטית והלכות קודמות של רשות השיפוט. 5.1.4. לאחר שניתן פסק הבוררות החלקי, אפשרה רשות השיפוט למבקשת להגיש תגובתה לחישובי המשיבות בכל הכרוך להיבטים הכספיים והאופרטיביים של פסק הדין. 5.1.5. רשות השיפוט שגתה בכך שדחתה בפסק הבוררות חלק מטענות המשיבות, ובכלל זה את טענותיהן כי ההסכמים נחתמו בכפיה וכי המו"מ שנוהל עמן נעשה בחוסר תום לב. 5.1.6. גם הסכומים שנפסקו למשיבות שגויים לטעמן, שכן הרשות לא פסקה למשיבות השוואת תנאים מלאה לזו של העובדים הגברים ושללה זכאותן להפרשות במשך חמש השנים לקרן השתלמות וכן המשך ההפרשות לצבירת זכויות בקרן הפנסיה. 6. המסגרת המשפטית 6.1. השאלה הניצבת בפנינו הינה האם אכן יש מקום, בנסיבות אלה, לבטל את פסק הבוררות על פי סעיף 24 לחוק הבוררות. המבקשת לא ביקשה את השלמת פסק הבורר, תיקונו, או החזרתו לבורר, ועל כן, כל שעלינו לבחון הוא האם עלה בידיה להראות כי התקיימה אחת העילות הקבועות בחוק לביטול פסק בוררות, כמובהר בלשון החוק: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר מאחת העילות האלה: (1) לא היה הסכם-בוררות בר-תוקף; (2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין; (3) הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות; (4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; (5) הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו; (6) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן; (7) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן; (8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו; (9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; (10) קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד. 6.2. בטרם נבחן, האם התקיימה עילה אחת או יותר מאלו המנויות בחוק הבוררות, המצדיקות ביטולו של פסק הבוררות, נעמוד ראשית על הכללים המנחים את בית הדין, על השיקולים שעליו לשקול, על האיזון שייעשה בין השיקולים השונים ועל גבולות ההתערבות השיפוטית בפסק בוררות : 6.2.1. מוסד הבוררות פועל בצד המערכת השיפוטית הרגילה, בהציעו לבעלי הדין נתיב חלופי להכרעה במחלוקות, ובאפשרות להגיע במסגרתו לתוצאה צודקת בלא כפיפות לכללי סדרי הדין והראיות. הבוררות מיטיבה עם המתדיינים במובן זה שהיא מאפשרת להם לתרום לעיצוב תכניה של מסגרת ההכרעה במחלוקות העלולות להיווצר ביניהם. 6.2.2. על אף זאת, מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות לצדדים ולבורר לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית שתבטיח את תקינות הליכי הבוררות וטוהרם על פי אמות מידה התואמות את מושגי היסוד של תקנת הציבור (ראה: ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז (5) 933, 935; 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605). 6.2.3. מושכלות יסוד הם כי מגמת בתי המשפט הינה לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר (823/87 דניה סיבוס חב' לבניה נ' רינגל, פ"ד מב (4) 650). לכן יש להתייחס אל עילות הביטול בצורה דווקנית ביותר, תוך הכרה במגמת בתי המשפט להימנע מהתערבות בפסקי הבוררים. פועל יוצא מכך הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות המוגדרות, המוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק הבוררות ולא כדי לבטלו. בית המשפט הבוחן את פסק הבוררות אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול (פרופ' רות אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, (מהדורה שלישית, תשנ"א) ע' 425, 428). 6.3. משעמדנו על המסגרת המשפטית הכללית לביטול פסק בוררות, נעבור כעת לעמוד על המסגרת המשפטית בגדרה נידונה הבוררות שהתנהלה בפני רשות השיפוט: 6.3.1. מעמדה וסמכויותיה של רשות השיפוט נקבעו בפרק יג' לחוקת ההסתדרות, החלה על המבקשת. תקנון רשות השיפוט, כמובהר במבוא לו, נועד להסדיר את סדר הדין בפני רשות השיפוט, הפועלת מכוח חוקת העבודה ומהווה, בין השאר, מוסד בוררות. 6.3.2. בפרק המבוא לתקנון המסדיר את סדר הדין בפני רשות השיפוט נקבע סעיפים 3-5 כדלקמן (ר' נספח יז לתיק מוצגים מטעם המשיבות): רשות השיפוט תפסוק לפי מיטב שפיטתה, על יסוד הטענות והראיות שהוצגו בפניה. רשות השיפוט מוסמכת לפסוק שלא על פי הדין המהותי; רשות השיפוט אינה כפופה לכללי הראיות המחייבים בבתי המשפט ומוסמכת לסטות מהם על מנת לקיים דיון צודק ענייני ויעיל. רשות השיפוט מוסמכת לפסוק כל סעד ו/או אמצעי משמעת כקבוע בחוקת ההסתדרות. 6.3.3. הוראות אלה פוטרות את רשות השיפוט מן הצורך לדון בסכסוכים המובאים בפניה על פי הדין המהותי, מבלי שתהיה כפופה לדיני הראיות ובאופן המקנה לה סמכות לפסוק כל סעד, בין שנתבע על ידי העובד ובין שלא. אך מובן כי הוראות אלה באות להרחיב את מתחם הפעולה המסור לרשות השיפוט, בגדרו היא מוסמכת לדון ולהכריע בסכסוכים שהתעוררו בינה לבין עובדיה ההסתדרות בתחום יחסי העבודה. 6.3.4. הסדר זה אשר נקבע בתקנון רשות השיפוט מצביע, לטעמנו, על הרצון להעניק לרשות השיפוט חופש פעולה רחב יותר בדיוניה והכרעותיה, על מנת שתהא משוחררת מכבלי הדין, ותתבסס במידה רבה על שיקולי מדיניות ראויים, על טעמים של צדק והגינות מרבית, תוך התחשבות בנסיבותיו המיוחדות של כל סכסוך ובדרכים השונות העומדות לפתרון. 6.3.5. על רקע הוראות חוק הבוררות, גבולות שיקול הדעת של ההתערבות השיפוטית כפי שנתחמו בפסיקה, ובשים לב למסגרת הדיונית שהוגדרה להליך הבוררות בפני רשות השיפוט, נפנה לבחון כעת האם נתקיימה עילה מהעילות המוכרות בחוק הבוררות לפסילת פסק הבוררות, כנטען על ידי המבקשת. 7. דיון והכרעה 7.1. ביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות: 7.1.1. עילת ביטול פסק הבוררות בסעיף 24(4) מתייחסת למקרה בו "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". על מנת שיבוטל פסק הבוררות בעילה זו יש צורך שההצדקה לכך תהיה ברורה, ותעלה באופן ברור ומובהק מדרך ניהול הבוררות, כגון שלא נוהל פרוטוקול או שלא נתאפשר לצד להביא עדים מטעמו (ע"א 785/82 איתמר גרסטל ואח' נ' מבני כפה חפץ בע"מ פ"ד לז(3) 292). 7.1.2. מחומר הראיות והנספחים שצורפו לבקשה ולתגובה עולה, כי למבקשת ניתנו הזדמנויות למכביר להעלות טענותיה בפני רשות השיפוט הן בכתב ההגנה שהוגש מטעמה (ר' נספח טז' לתיק מוצגים מטעם המשיבות) הן במהלך הדיונים עצמם, שנמשכו על פני תקופה ארוכה וכללו ישיבות רבות, במהלכן אף הובאו עדים מטעם המבקשת אשר העידו לפרוטוקול והן בסיכומים שהגישה בהליך. 7.1.3. נוסף לכך, בין המועד שבו ניתן פסק הבוררות החלקי ביום 19.2.03, לבין המועד בו ניתן פסק הבוררות הסופי ביום 25.3.04 חלפה למעלה משנה, במהלכה, ניתנה למבקשת אפשרות להגיב לטענות המשיבות ולהגיש לרשות השיפוט ראיות ומסמכים, ככל שתחפוץ, לצורך עריכת החישוב הכספי. על אף שהמבקשת הגישה תחשיב מטעמה, במסגרת תגובתה לחישובי המשיבות, רק בחלוף חודשים ארוכים מיום שנתבקשה לעשות כן, לא קופחה זכותה הדיונית ורשות השיפוט לא מנעה ממנה את הגשת התגובה (ר' נספח יד' לבקשה). 7.1.4. אנו סבורים כי למבקשת ניתנו די והותר הזדמנויות לטעון את כל טענותיה הרלוונטיות בהליך, ובכלל זה הזדמנויות לבסס תשתית עובדתית באשר להשלכות ביטול ההוראה המפלה על תקציבה, אילו חפצה לעשות כן. בנוסף ניתנה לה שהות של חודשים ארוכים מיום שניתן פסק הבוררות החלקי, להביא תשתית ראייתית לכך, בטרם ניתן פסק הבוררות הסופי - הכספי. 7.1.5. למבקשת ניתנה הזדמנות לטעון טענותיה בנוגע להרחבת חזית אסורה, ורשות השיפוט דנה בטענות המבקשת לעניין זה ודחתה אותן לגופן (ר' סעיף 12 לפסק הבוררות החלקי). 7.1.6. לפיכך, התרשמותנו היא כי אין ממש בטענות המבקשת לגבי עילת ביטול זו, שכן אנו סבורים כי ניתן למבקשת יומה בפני רשות השיפוט, וכי היא מיצתה את ההליכים העומדים לרשותה במסגרת הליך הבוררות שהתקיים בפני רשות השיפוט. 7.2. ביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24 (3) לחוק הבוררות: 7.2.1. עילת ביטול פסק הבוררות בסעיף 24(3) מתייחסת למקרה בו "הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות". לסוגיית החריגה מסמכות שני היבטים הרלוונטיים לעניינו: האחד - האם מוגבלת הייתה רשות השיפוט לפסוק על פי הדין המהותי; השני - האם הסעד שנפסק על ידי רשות השיפוט נפסק בחריגה מן הסמכות שניתנה לו. 7.2.2. הפכנו והפכנו בבקשה ובסיכומים ולא שוכנענו כי יש מקום לבטל את פסק הבוררות לפי עילה זו וזאת משני טעמים: ראשית, סעיף 3 לתקנון רשות השיפוט מסמיך את רשות השיפוט שלא לפסוק על פי הדין המהותי (ר' נספח יז' לתיק מוצגי המשיבות) ; שנית, אין בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה כל הוראה המגבילה את סמכות רשות השיפוט לפסוק על פי הדין המהותי בהליך זה (עב 200675/99); 7.2.3. אכן, תוכנו של פסק הבורר מלמד על זיקתו לעקרונות היסוד של השיטה, ובמיוחד לעקרון השוויון בין המינים. זיקה זו באה לידי הן ביטוי בניתוח המשפטי שבפסק, והן בהתייחסותו המפורשת והמפורטת לנורמות שנקבעו בבג"צ ניב. יחד עם זאת, אין בזיקה זו כדי ללמד על כי סמכות רשות השיפוט הוגבלה לדין המהותי, וכך גם מצוין מפורשות בסעיף ז' לפסק הבוררות. 7.2.4. מסקנתנו היא, כי גם אם שגו הבוררים בדין בסוגיה מן הסוגיות המשפטיות שהובאו לפתחם, הרי שמאחר שלא חויבו לפסוק על פי דין, אין בכוחו של בית דין זה לבטל את פסק הבוררות. בית הדין אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי בוררות ואינו מעביר תחת שבט ביקורתו את קביעותיו. ביטול פסק בוררות יכול שייעשה רק באמצעות עילה מן העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. 7.2.5. טענה נוספת שהעלתה המבקשת היא כי הסעד הכספי שפסקה רשות השיפוט למשיבות נפסק בחריגה מסמכות - היות והמשיבות תבעו סעד הצהרתי בלבד. לא מצאנו ממש בטענה זו, וזאת משני טעמים: ראשית, בסעיף 15 לכתב התביעה שהוגש לרשות השיפוט תובעות המשיבות סעד אופרטיבי - הארכת תשלום הקצבה החודשית המגעת להן עד הגיען לגיל 65; שנית, מסעיף 5 לתקנון רשות השיפוט עולה כי בסמכותה לפסוק כל סעד שתמצא לנכון, בין שנתבע ובין שלא. המבקשת לא הביאה כל ראייה לסתור את החזקה כי הסעד שנפסק הינו בגדר הסעדים שמוסמכת רשות השיפוט לקבוע בהתאם לחוקת ההסתדרות. 7.2.6. לפיכך דין טענת המבקשת כי רשות השיפוט חרגה מהסמכות שניתנה לה להידחות. 7.2.7. משכך מתייתר גם הצורך לדון בעילה לביטול פסק הבורר מכוח סעיף 24 (7) לחוק הבוררות, על פיה, "הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן", מן הטעם שהצדדים לא התנו כאמור. 7.3. ביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24 (9) לחוק הבוררות: 7.3.1. הבסיס לביטול פסק בורר בעילה זו הוא כאשר "תוכנו מנוגד לתקנת הציבור". בטרם נדון בטענת המשיבה, נבהיר כי בהתאם להלכה הפסוקה, מבטאת תקנת הציבור הנזכרת בסעיף 24 (9) לחוק הבוררות את "אושיות היסוד של הסדר החברתי ואת ערכי היסוד של שיטת המשפט... לא כל הוראה בלתי ראויה ולא כל מעשה מגונה סותרים את תקנת הציבור אלא רק הוראה או מעשה שסותרים את ערכי היסוד של הסדר החברתי או שיטת המשפט" (בג"צ 6051/95 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא (3) 289, 369). בעמ' 324 לפסק הדין מובהר בהקשר לתקנת הציבור: "כללם של דברים: איסור הפליה ביחסי עבודה הינו אחד מראשי תקנת הציבור בישראל, ומי אשר יקום נגדו אחת דינו להיבטל ולעבור מן העולם." 7.3.2. טוענת המבקשת כי פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור, מאחר ולא נשמע קולה באשר למשמעות שיש לפסק הבוררות על תקציבה של המבקשת, וכי לא נתאפשר לה להביא ראיות. בהקשר זה נזכיר כי בבג"צ ניב נמנעה המבקשת מלהביא ראיות בקשר לקשיים תקציביים לכאוריים שיגרמו למבקשת עקב פסיקת בג"צ, וגם שם טענה טענה זו בעלמא ובלא שתתמוך טענותיה בראיות ובעובדות (שם, עמ' 698): "...למדים אנו מפיה של קופת חולים כי "קבלת תביעתה של עובדת שפרשה במסלול הפרישה המוקדמת להמשך התשלומים החודשיים עד גיל 65, משמעה עלות כספית ממוצעת לקופה של למעלה מ-250,000 ש"ח". מכאן ידענו - ולו לאחר מעשה - מה עמוקה הייתה ההפליה בין עובדות-נשים לבין עובדים-גברים, והרי אמרי-פיה של קופת חולים ענו בה עד-מה עָוְלָה לנשים שעבדו בשירותה. ועתה מתייצבת היא לפני בית-משפט ובפיה טענה: יתומה אני. אשר לגופם של דברים, נאמר כך: ראשית לכול, טענתה של קופת חולים טענה כללית היא, ובהיעדר פרטים הניתנים לבחינה אין לה לטענה משקל רב. שנית, לא נתברר לנו אם החלטתנו אמנם תתפוש בכ-800 נשים עובדות-לשעבר, או - לחלופין - כי אותן עובדות-לשעבר תעמודנה על זכויותיהן או תנקוטנה הליכים למימוש זכויותיהן, ככל שקנו זכויות כלפי קופת חולים. שלישית, לא נמסרו לנו פרטי ההסכם שכרתה קופת חולים עם המדינה, ואפשר יכולה היא הקופה להיעזר במדינה כשם שנעזרה במדינה לעת הסכם הפרישה המוקדמת מרצון. משאמרנו דברים שאמרנו, נוסיף כי טענתה זו של קופת חולים אין להקל בה ראש, ויהיה צורך לשוקלה במלוא כובד הראש. בין כך ובין אחרת, ענייננו עתה הוא בשתי העותרות שלפנינו, ומוקדם לדון בהשלכות שאפשר תהיינה להכרעתנו לעתיד-לבוא. קופת חולים לא תהא מנועה מהעלאת שאלה זו לעת בחינת הנושא בכללותו לפני בית-הדין האזורי לעבודה - בהקשר של סוגיה של תקנת הציבור - ובית-הדין יעשה כחוכמתו." 7.3.3. המבקשת לא הביאה בפנינו ראייה לכך שניסתה להגיש ראיות או מסמכים לרשות השיפוט, בפרק הזמן שעמד לרשות ממועד מתן פסק הבוררות החלקי ועד למועד בו ניתן פסק הבוררות הסופי, ונדחתה על ידה. בעניין זה אין די בהצהרת כוונותיה של המבקשת לפרוטוקול ואין בהודעותיה כדי לשכנענו כי קולה לא נשמע, וכי בכך נפגעה תקנת הציבור. 7.4. ביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24 (10) לחוק הבוררות: 7.4.1. הבסיס לביטול פסק בורר בעילה זו הוא כאשר "קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". לטענת המבקשת התנהלה הבוררות במקרה זו תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי אשר גרמו למבקשת עיוות דין, ותוך נקיטת עמדה חד צדדית והתעלמות ממחאותיה. 7.4.2. מחומר הראיות שהונח בפנינו לא התרשמנו שאלו פני הדברים, ולכן בקשת המערער לביטול פסק הבוררות בעילה זו נדחית. 8. סיכום 8.1. השאלה אליה נדרשנו במחלוקת שהובאה בפנינו איננה האם פסקה רשות השיפוט באופן צודק ונכון על פי כל אמות המידה המשפטיות, או שמא הוציאה רשות השיפוט פסק בוררות שגוי. השאלה היחידה שעמדה לנגד עינינו, ואשר בה הכרענו, היא האם מתקיימת עילה מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, שיש בה כדי לפסול את פסק הבוררות. 8.2. כידוע, אין ערעור על פסק-דין של בורר. משהכפיפה עצמה המבקשת למסור חילוקי הדעות בינה לבין עובדיה לרשות השיפוט בחוקתה, קיבלה היא מיניה וביה גם את שיקול- דעתה ואת הבנתה את החוק, ההלכה ואת העובדות, ואין היא יכולה לקבול, כי אלה מוטעים היו. בית הדין אינו רשאי להתערב בפסק הבורר אפילו סבור היה כי טעה טעות מהותית, עובדתית או משפטית. "על כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם". (ע"א 388/81 תימורים - מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ, פ"ד לו (4) 253, בעמ' 264). 8.3. לאור כל זאת אנו קובעים כי פסק הבוררות של רשות השיפוט ניתן כדין; בהליך שהתקיים כדין; בלא שרשות השיפוט חרגה מהסמכויות שניתנו לה כבוררת, ובלא שנפגעו זכויות הטיעון של המבקשת. לפיכך לא מצאנו כל עילה להתערבות שיפוטית שתביא לביטולו של פסק הבוררות במקרה זה. 9. סוף דבר 9.1. התביעות שבכותרת נדחות. 9.2. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.יישוב סכסוכיםבוררותביטול פסק בוררות