האם יש נסיבות שיש בהן כדי לבסס פטור מהשבת תשלום שכר ששולם ביתר ? מקובל לומר כי מצבו של נתבע השתנה לרעה אם הוציא הוצאות החורגות מן הרגיל, בהן לא היה נושא אלמלא קבל את הכסף. שינוי מצב לרעה כמבסס הגנה מפני תביעת השבה ניתן למצוא גם בנסיבות בעלות אופי של השתק, כאשר בנסיבות המקרה או לאור היחסים שבין הצדדים היה הנתבע רשאי להסיק מהתנהגות המשלם שהוא זכאי לכסף, ובעקבות זאת שינה מצבו לרעה. דוגמא לנסיבות מעין אלו הם אותם מקרים בהם מוטלת על המשלם חובה לנהל חשבונות בינו לבין התובע כך שמתוך עובדת התשלום על ידי התובע זכאי הנתבע להסיק שהכסף מגיע לו. ##מה הדין במקרה של תשלום שכר ביתר ?## להלן פסק דין בנושא תשלום שכר עבודה ביתר: פסק דין השופטת רונית רוזנפלד 1. המשיבה, שעבדה אצל המערערת במשך תקופה בת שנתיים ושמונה חודשים, קיבלה בטעות תשלומי יתר בשכרה, במשך מרבית תקופת עבודתה. בבית הדין האזורי בתל אביב התבררה תביעתה של המשיבה להפרשי פיצויי פיטורים ופדיון חופשה שנתית (השופטת חגית שגיא ונציג הציבור רפי בילוגובסקי; עב 2706/08). תביעתה של המשיבה נסמכה על משכורתה, כפי שהייתה בתום תקופת העבודה, כולל תשלומי היתר ששולמו לה בטעות. כמו כן התבררה בבית הדין האזורי תביעה שכנגד שהגישה המערערת (להלן גם - קרן המחקרים או הקרן) כנגד המשיבה (להלן גם- ­העובדת) להחזר התשלומים ששילמה לעובדת בטעות. בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובדת ופסק לה הפרשי פיצויי פיטורים ופדיון חופשה על בסיס משכורתה כפי שהייתה בתקופת העבודה, כולל התשלום שקיבלה בשכרה בטעות. בית הדין דחה את התביעה שכנגד שהגישה קרן המחקרים כנגד העובדת להשבת הסכומים ששולמו בטעות, בקובעו, על סמך הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 (להלן- חוק עשיית עושר ולא במשפט), כי התקיימו נסיבות "העושות את ההשבה בלתי צודקת". על קבלת תביעתה של העובדת ודחיית התביעה שכנגד, הגישה קרן המחקרים את הערעור שלפנינו. 2. העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מכלל החומר שבתיק הן כדלקמן: א. העובדת הועסקה על ידי קרן המחקרים מיום 25.4.99 ועד ליום 31.12.2001. הקרן היא עמותה העוסקת במתן שירותי רפואה פרטיים ליד המרכז הרפואי תל אביב (להלן- בית החולים, ראו ס' 6 לכתב הערעור). ב. העובדת התקבלה לעבודה בקרן, כמזכירה במכון לרפואה גרעינית (להלן- המכון), בו מבוצעים תצלומים בשיטת הדמיה. בשעות הבוקר נותן המכון שירותים לחולי בית החולים. שירותי רפואה פרטיים ניתנים במכון בשעות אחר הצהריים. הפעלת המכון כגוף הנותן שירותים פרטיים לחולים שאינם מטופלים בבית החולים, מבוצעת על ידי קרן המחקרים. העובדת התקבלה לעבודה בקרן כמחליפה של הגב' חגית עטיה, שיצאה לחופשת לידה. בהיות מנהלת המכון ד"ר אבן ספיר מרוצה מעבודתה של העובדת, נשארה העובדת לעבוד במכון גם לאחר חזרתה של חגית עטיה מחופשת הלידה, במהלך חודש אוגוסט 1999. במשך כל תקופת עבודתה עבדה העובדת בשעות הבוקר. ג. ביום 25.4.99 נחתם הסכם עבודה בין העובדת לבין קרן המחקרים. בהסכם העבודה הובהר מפורשות כי אין לעובדת כל זיקה לבית החולים או לעירייה או למרכז הרפואי או למדינה, וכי אין היא נחשבת עובדת המדינה או העירייה לכל עניין שהוא. בסעיף המיועד לפירוט המשכורת נרשם: "המשכורת של העובד תהיה.. דירוג אחיד.. שקלים ברוטו לחודש". במהלך התקופה שמחודש מאי 99 ועד ספטמבר 99 (להלן - התקופה הראשונה) שולמה לעובדת משכורת ברוטו בשיעור 3,600 - 4,400 ש"ח. במהלך התקופה שמאוקטובר 99 ועד תום תקופת עבודתה בדצמבר 2001 (להלן - התקופה השניה), שולמה לעובדת משכורת ברוטו בסכום הנע בן 8000 ש"ח לכ-12,000 ש"ח. בתקופה זו נכלל במשכורתה של העובדת רכיב התשלום "תוספת מאמץ". בתחילה היה שיעורו של רכיב התשלום הזה 4,490 ש"ח. בסיום התקופה הגיע שיעורו ל-6,636 ש"ח. ד. במשכורת חודש אוקטובר 2001 לא שולם בשכרה של העובדת רכיב "תוספת מאמץ". העובדת פנתה אז למנהלת המכון, ד"ר אבן ספיר, שהפנתה אותה לבירור במשרדי קרן המחקרים. פנייתה של העובדת נבדקה אז על ידי הגב' שרית וידרו שהיא אחראית כוח אדם ושכר בקרן המחקרים. משהתברר כי אכן לא שולמה התוספת לעובדת במשכורת אותו החודש, שילמה לה הקרן את הסכום החסר באמצעות המחאה. סכום זה צוין בתלוש השכר של משכורת העובדת לחודש נובמבר 2001. ה. ביום 13.12.02, כשבועיים לאחר תום העסקתה של העובדת, התקשר אליה מר דן זלינגר, סמנכל משאבי אנוש במרכז הרפואי, וביקש ממנה להגיע למשרדו. בפגישה שהתקיימה ביניהם, בנוכחות ד"ר אבן ספיר, נטען בפני העובדת לראשונה, כי קבלה בטעות שכר גבוה מדי. העובדת התבקשה באותה הזדמנות להחזיר את התשלומים ששולמו לה ביתר. העובדת דחתה את הדרישה. ו. לאחר שהסתיימו קשרי העבודה בין הצדדים, התגלעה מחלוקת ביניהם בשאלת זכאותה של העובדת לפיצויי פיטורים. בעוד שהעובדת טענה כי היא פוטרה מעבודתה, ואף הצביעה כראיה על מסמך הקרן המאשר טענתה, טענה הקרן כי העובדת התפטרה מן העבודה עקב מערכת יחסים עכורה עם אחת העובדות. מכל מקום, אף שלטענתה העובדת התפטרה, הסכימה הקרן לשלם לעובדת פיצויי פיטורים. בהתאמה לכך שולם למערערת סך של 8,918 ש"ח באמצעות פוליסת ביטוח מנהלים ששוחררה לזכותה ביום 14.2.02. ז. מפסק דינו של בית הדין האזורי עולה עוד כי קרן המחקרים מעסיקה חלק מעובדי בית החולים בשעות אחר הצהריים, ובגין הפעילות הזו משולמת להם תמורה המכונה "תוספת מאמץ", המוצאת ביטוי בתלוש שכר שמקבלים אותם העובדים מן הקרן, בנפרד. מי מן העובדים שהוא עובד הקרן ואינו עובד בית החולים, והוא עובד גם בשעות הבוקר וגם בשעות אחר הצהריים מקבל מן הקרן תלוש שכר אחד בלבד, והתמורה עבור העבודה בשעות אחר הצהריים משולמת לו ברכיב "תוספת מאמץ". מנהלת המכון, ד"ר אבן ספיר, היא האחראית לדווח לקרן על עבודת העובדים המזכה "בתוספת מאמץ". התשלום עבור עבודה זו מתבצע על ידי הקרן מתקציב "המכון לבדיקות רפואיות מיוחדות" (להלן - מלכ"מ). הדיווח מתבצע על ידי מנהלת המכון על גבי טופסי מלכ"מ. לפי העולה מן התיק, בתקופה הראשונה מומן שכרה של העובדת על ידי הקרן מתקציב שלה המכונה "תקציב בית החולים". התשלום לעובדת מתקציב זה של הקרן לא היה עוד אפשרי עם חזרתה של הגב' עטיה מחופשת הלידה. מאחר שד"ר אבן ספיר הייתה מעוניינת בהמשך העסקתה של העובדת הוחלט כי משכורתה תשולם על ידי הקרן מתקציב המכון לבדיקות רפואיות מיוחדות (מלכ"מ). בחודש אוקטובר 1999 החלה ד"ר אבן ספיר לדווח על עבודתה של העובדת בטופס המלכ"מ. הדיווח הזה מתבצע כרגיל לכלל העובדים רק בהתייחס לעבודה המתבצעת בשעות אחר הצהריים, וחישובה נערך כרגיל בהתאם למספר בדיקות שעברו תחת ידו של העובד. מדי חודש ציינה ד"ר אבן ספיר את הסכום לתשלום לעובדת על גבי הטופס. אין חולק כי העובדת לא עבדה בשעות אחר הצהריים, וכי שכרה לא חושב על פי מספר בדיקות שעברו תחת ידה. פסק הדין של בית הדין האזורי 3. בפסק דינו קבע בית הדין כי מהימנה עליו עדותה של ד"ר אבן ספיר, כי בדיווחיה על שכרה של העובדת על גבי טופס המלכ"מ היא "לא התכוונה ולא ניסתה לקבוע לתובעת שכר בשיעור שונה מזה אשר שולם לה על ידי הנתבעת 2 עד לחודש אוקטובר 99". בית הדין הוסיף עוד וקבע כי: "ד"ר אבן ספיר סברה כי שכרה של התובעת משולם לה רק על בסיס הדיווח שלה באמצעות טופסי המלכ"מ. כן שוכנענו כי בעקבות דיווח זה סבר, בטעות, אגף השכר של קרן המחקרים, כי התובעת עבדה בפועל בשעות אחר הצהריים, במסגרת הפעילות הפרטית של המכון (בנוסף לעבודתה בשעות הבוקר) וזכאית לפיכך לתוספת מאמץ ... כעולה מהראיות, טעות זו גרמה לכך ששולם לתובעת שכר כפול, בעוד שלא חל בעבודתה כל שינוי. מקבלים אנו אפוא את טענת הנתבעים כי כתוצאה מהטעות שולם לתובעת החל מחודש 10/99 שכר גבוה בכ-4,400 - 6,636 ש"ח לחודש מהשכר שאותו התכוונה נתבעת 2 לשלם לה". בית הדין הוסיף וקבע כי ד"ר אבן ספיר לא ראתה את תלושי השכר של העובדת, כמו גם את אלו של יתר העובדים, ורק לאחר תום תקופת העבודה של העובדת התגלתה לה הטעות. מנגד קיבל בית הדין את גרסת העובדת לפיה, היא הייתה סבורה כי המשכורת ששולמה לה בפועל היא המשכורת שלה היא הייתה זכאית, וכי היא לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על הטעות בתשלום שכרה. בקשר לכך ציין בית הדין בפסק דינו כי בהסכם העבודה לא צוין מהו שכרה, וכל שנרשם במקום שהיה מיועד לכך היה "דירוג דרגה". אף מקובלת הייתה על בית הדין גרסת העובדת כי היא לא ביררה מה המשמעות של המילים "דירוג דרגה". בית הדין ציין בפסק דינו את גרסת העובדת לפיה היא פנתה לד"ר אבן ספיר והתעניינה לפשר ההעלאה בשכר שחלה בחודש אוקטובר 1999, וזו השיבה לה כי יש עליה במחירי הבדיקות שבוצעו במחלקה וכן טענה העובדת כי היה שינוי בתפקידה באוקטובר 99 ו"עבודתה הייתה קשה יותר". אף שד"ר אבן ספיר הכחישה טענות אלה של העובדת, נמנע בית הדין מלהכריע במחלוקת הזו שבעובדה באשר שוכנע "כי התובעת סברה כי עם שינוי במקור לתשלום שכרה ועם השינוי אשר חל במעמדה (לא עוד עובדת מחליפה) חל גם שינוי בתנאי עבודתה ובשכרה". בקשר לכך מהימנה הייתה על בית הדין האזורי גרסת העובדת, כי למיטב ידיעתה עובדי בית החולים נהנים מהטבות סוציאליות שונות להן לא זכאים עובדי קרן המחקרים. בית הדין לא קיבל את טענות הקרן שנסמכה על כך שאימה של העובדת עובדת בבית החולים, ועל כן הייתה העובדת יכולה לדעת על הטעות שנפלה בשיעור שכרה. בית הדין קבע כי אפילו ידעה העובדת כמה משתכרת אימה, אין בכך כדי להצביע על טעות בשכרה שלה, באשר העובדת הייתה עובדת קרן המחקרים בעוד שאימה הייתה עובדת עירית תל אביב וזכאית לזכויות נוספות מעבר לאלו שהוענקו למשיבה. בקשר לאפשרות שהייתה למשיבה לדעת אודות הטעות בתשלום שכרה הוסיף בית הדין וקבע, בקשר לעובדים האחרים במכון כי:"אפילו ידעה התובעת מה שכרם (טענה שלא הוכחה בפנינו) איננו סבורים כי היה בכך כדי להדליק אצלה "נורה אדומה", משסברה, כי עובדי המכון אשר מועסקים על ידי בית החולים או העירייה נהנים מהטבות סוציאליות שונות, להן היא אינה זכאית ולפיכך אין כל מקום להשוות בין שכרה לבין שכרם". אף מסתבר, כי העובדת הייתה העובדת היחידה במכון שכל שכרה שולם לה מקרן המחקרים וזאת למרות שעבדה בשעות העבודה הרגילות בלבד, ולא בשעות אחר הצהריים. בית הדין הדגיש בפסק דינו את האירוע בו במשכורת חודש אוקטובר 2001 לא שולמה התוספת בשכרה של העובדת, וכי העובדת פנתה אל ד"ר אבן ספיר ואל מחלקת השכר שבקרן לבירור דבר אי תשלום מלוא שכרה. לפי קביעת בית הדין "היא הנותנת כי התובעת לא ידעה ואף לא חשדה כי השכר אשר שולם לה בפועל מדי חודש שולם לה בטעות" לפי קביעת בית הדין: "כאשר פנתה התובעת לנתבעים היא ידעה כי תלושי שכרה ייבחנו וכי נושא גובה שכרה יעלה לדיון. לו ידעה כי ישנה טעות בגובה השכר המשולם לה וחששה פן תתגלה טעות זו, הייתה התובעת נמנעת מלפנות בעניין שכרה למעבידיה". מסקנת בית הדין האזורי הייתה כי "התובעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי תוספת המאמץ אשר שולמה לה מדי חודש - שולמה לה בטעות". בקשר לתביעת הקרן להשבה, ובהסתמך על מסכת העובדות כפי שהתבררה לפניו, כמו גם על פסק דינו של בית דין זה בעניין אסרף - מדינת ישראל [עע 39/99 פד"ע לז,179 (להלן - עניין אסרף)], קבע בית הדין האזורי כי "התנהלות הנתבעת מצביעה על רשלנות מצידם, במיוחד משגם לאחר שפנתה אליהם התובעת בעניין משכורת חודש 10/01 הם לא הבחינו בטעות ולא עדכנו את שכרה אלא שילמו לה את תוספת המאמץ אשר לא שולמה לה באותו חודש. לנוכח תום לבה של התובעת ורשלנות הנתבעים, אנו סבורים, כי לא יהא זה צודק לחייב את התובעת להשיב את הכספים שקיבלה עקב טעות, ואנו קובעים, כי ברשלנות הנתבעים יש כדי לשלול את זכותם להשבת הסכומים אשר שולמו לתובעת ביתר". בקשר לשיעור שכרה הקובע של העובדת לעניין פיצויי פיטורים ופדיון חופשה קבע בית הדין האזורי כי "משקבענו כי התובעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי הייתה טעות בגובה השכר אשר שולם לה, ומשידעה כי עם סיום עבודתה ישולמו לה פיצויי פיטורים, יש לשלם לה פיצוי פיטורים בהתאם לשיעור השכר ששולם לה בפועל". את השכר הקובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים העמיד בית הדין על סך של 10,581 ש"ח, לפי השכר האחרון ששולם לה "ובהעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעים". בית הדין קבע, כי סך פיצויי הפיטורים שהתובעת זכאית לו הינו 28,357 ש"ח. מששולם לה סכום של 8,918 ש"ח נותרה הקרן חייבת לה על פי פסק הדין, יתרת פיצויי פיטורים בשיעור של 19,439 ש"ח. בהתאם לכך נקבע כי עבור פדיון של 15.92 ימי חופשה, זכאית העובדת לסך של 6,738 ש"ח (מחושב גם כן לפי משכורת חודשית בשיעור של 10,581 ש"ח). בית הדין הוסיף עוד וחייב את הקרן בתשלום הוצאות משפט בשיעור של 4000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. הערעור 4. עיקרי טענות הקרן א. עם תחילת עבודתה של העובדת בקרן, נחתם עימה הסכם עבודה שקבע כי שכרה יקבע על פי דירוג ודרגה. במועד החתימה על ההסכם לא הוצגו על ידי העובדת כל המסמכים הרלוונטיים לקביעת דרוגה ודרגתה, ומשכך, לא ניתן היה לכתוב בהסכם את שכרה המדויק. עם זאת, באותו מועד נמסרו לה מלוא הפרטים לגבי שכרה, והיא התבקשה להמציא מסמכים נוספים. משהומצאו המסמכים, נקבעה לה דרגה 4 בדירוג האחיד, על פי וותק שבין שלוש לארבע שנים. בהתאם לכך שולם לה שכרה במשך חמישה חדשים. מחודש אוקטובר 99 שולמה בשכרה בטעות תוספת מאמץ. בסך הכל שולם לעובדת בטעות ביתר, סך של 155,931 ש"ח ברוטו. ב. הדיווחים על גבי טפסי המלכ"מ מגיעים למדור השכר בקרן. במדור מתייחסים אל כל העובדים המדווחים בטופס, כאל כאלה שעבדו אחר הצהריים במסגרת הפעילות הפרטית של המכון. באופן זה שולם לעובדת החל מחודש אוקטובר 99 שכר בעבור עבודה בשעות הפעילות הרגילות (על פי דירוג ודרגה שנקבעו לה בתחילת עבודתה בקרן), וגם שכר בעבור עבודה במסגרת הפעילות הפרטית אחר הצהריים, לפי הדיווחים על טופס המלכ"מ. כל זאת אף שלא חל כל שינוי בשעות העבודה שלה והיא המשיכה לבצע אותה עבודה, ובשעות הבוקר בלבד. הייתה זו פעם הראשונה בה הועסק עובד, העובד במכון במשרה רגילה בשעות העבודה הרגילות על חשבון התקציב הייחודי של המכון. עובדה זו היא שגרמה לטעות בתשלום השכר. ג. אין לייחס תום לב להתנהגות העובדת. בית הדין ייחס בטעות משקל לטענה שהועלתה בשלב מאוחר מאוד, ועל דרך של הרחבת חזית, לפיה העובדת פנתה לברר את פשר ההעלאה בשכרה, דבר שלא היה. בית הדין אף נמנע מלהכריע בין הגרסאות המנוגדות של הצדדים לעניין זה. אף אין לקבל את הקביעה כי העובדת לא ביררה את משמעות המונח "דרוג דרגה", וכי לא ידעה מה יהיה גובה שכרה; אפילו לא ידעה מה המשמעות של הביטוי הזה עם תחילת העבודה, הדבר התברר לה בחמשת החודשים הראשונים לעבודתה; העובדת יכולה הייתה לדעת על הטעות בתשלום. היו לה די מקורות שמהם יכולה הייתה לעמוד על הטעות ולו לאור עצם השינוי הדרמטי שהביא להכפלת שכרה. ד. לא היה מקום לפטור את העובדת כליל מחובת ההשבה, בהסתמך על עקרון תום הלב. את עקרון תום הלב יש לאזן אל מול אינטרסים אחרים; לא היה מקום לייחס לקרן רשלנות בנוגע לתשלום ששולם למשיבה ביתר בשכרה, ובעיקר לא היה מקום לתת לכך משקל יתר; נקודת המוצא של חוק עשיית עושר ולא במשפט היא כי יש לחייב את הזוכה בהשבה, מקום שבו נעשתה התעשרות "שלא על פי זכות שבדין". רק אם מתקיים אחד החריגים שבס' 2 לחוק, יינתן לזוכה פטור מהשבה. בענייננו לא מתקיימים החריגים, ולא היה מקום לפטור את העובדת מחובת ההשבה; אפילו היה תום לב בהתנהגות העובדת, אין בכך כדי לפטור אותה מחובת ההשבה. מול שיקול תום הלב היה מקום לשקול את מד הרשלנות של כל אחד מן הצדדים וכן את מאזן הנזק. אף היה מקום, כי בית הדין יאבחן את פסק הדין בעניין אסרף מנסיבות המקרה דנן; יש מקום לבחון את הילכת אסרף מחדש, או לכל הפחות לסייגה ולקבוע את התנאים להחלתה; בפסיקתו התעלם בית הדין מעקרונות של צדק ויושר וכן התעלם מן החשיבות שהוכרה על ידי בית המשפט העליון במניעת התעשרות לא מוצדקת. ה. משקבע כי תוספת המאמץ שולמה בטעות, ברי, כי אין להביאה בחשבון שעה שמחשבים למשיבה את שיעור פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה. הפרשי פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה למשיבה צריכים להיות מחושבים לפי שכרה כפי שהשתלם לה בתקופה הראשונה, בשיעור של 4,027.42 ש"ח; הקרן זכאית לקזז את הפרש פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה כנגד חובה של העובדת לקרן בגין הסכומים שקיבלה ביתר. 5. עיקרי טענות העובדת א. בעיקרו של דבר תומכת העובדת בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, כי היא לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת אודות הטעות בתשלום שכרה. העובדת לא ידעה על שיטת חישוב שכרה ועל ה"תרגילים", שעשו ד"ר אבן ספיר בעצמה או באמצעות בית החולים ו/או הקרן. מעולם לא דובר עם העובדת על שיעור משכורתה ולא הוסכם עימה על שיעור כזה. ב. בכל התקופה בה שולמו לעובדת סכומים כלשהם בטעות, אם בכלל, כלכלה העובדת את מעשיה, תכניותיה ותקציבה בהתבסס על סכומים אלו. נסיבות אלו הן בגדר "נסיבות אחרות" העושות את ההשבה לבלתי צודקת, שכן העובדת שינתה מצבה לפיהם, נוכח רשלנות הקרן. ג. לחלופין, אם הייתה טעות, הטעות היא בדיווח הנוכחות למשרה המלאה, ולא בדו"ח שנעשה בטפסי המלכ"מ. על כן, השכר ששולם בטעות הוא השכר הבסיסי ולא זה ששולם בהתאם להוראותיה המפורשות של ד"ר אבן ספיר. דיון והכרעה 6. נקדים ונדגיש, כי במידה רבה מתבקשת במסגרת הערעור התערבותנו בממצאים עובדתיים של בית הדין האזורי, ובקביעותיו בקשר למהימנות העדים. בין השאר מבקשת הקרן את התערבותנו בקביעות בית הדין האזורי, כי העובדת לא ידעה ולא היה עליה לדעת אודות הטעות בתשלום שכרה, ומכאן גם לגבי תום ליבה של העובדת, עליו למד בית הדין האזורי ממכלול הנסיבות כפי שנפרשו לפניו. בקשר להתערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות נזכיר את הכלל לפיו כרגיל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית, שראתה את העדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מעדויותיהם [ראו חוות דעתה של חברתי השופטת ארד בע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ- ילנה גרוחולסקי (לא פורסם, ניתן ביום 2.8.07), וההפניות שם]. לא מצאנו בנסיבות העניין סיבה לחרוג מן הכלל האמור. אכן, לכל הדעות, השינוי שחל בשכרה של העובדת בחודש אוקטובר 99 היה משמעותי ביותר. בית הדין האזורי הזכיר בפסק דינו בקשר לכך את גרסת העובדת, שהועלתה בשלב החקירה הנגדית, לפיה בסמוך לאחר קרות השינוי בשכרה פנתה אל ד"ר אבן ספיר לשאול לפשר השינוי, כמו גם את גרסתה של ד"ר אבן ספיר שהכחישה את עצם קיומה של פניה כזו אליה. אכן, בית הדין נמנע מלהכריע בסתירה שבין הגרסאות. עם זאת, לטעמנו, קביעתו של בית הדין האזורי לפיה העובדת לא ידעה ולא היה עליה לדעת על הטעות, וכפועל יוצא מכך, מסקנתו בדבר תום ליבה של העובדת, מעוגנת היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו. מתוך התשתית העובדתית הרלוונטית נדגיש אחדות מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בהסכם העבודה שבין הצדדים אין כל התייחסות לשיעור שכרה של העובדת; השינוי בשכר העובדת ארע בסמוך לאחר שובה של חגית עטיה מחופשת לידה; העובדת היא היחידה במקום העבודה ששכרה משולם לה כולו על ידי הקרן, אף שהיא מועסקת רק בשעות הבוקר; אימה של העובדת איננה עובדת הקרן כי אם עובדת עירייה, העובדת פנתה בחודש אוקטובר 2001 אל ד"ר אבן ספיר ובעקבותיה למחלקת השכר בקרן לברר כיצד זה שכרה באותו חודש נמוך באופן משמעותי לעומת החודשים האחרים. בית הדין האזורי צדק ביחסו משקל משמעותי לעובדה זו, כמבססת את תום לבה של העובדת; השכר בשיעור הנמוך שולם לעובדת במשך חמישה חודשים בלבד, בעוד שבמשך שנתיים ושלושה חודשים שולם השכר כולל תוספת המאמץ. 7. על מסקנת בית הדין האזורי, לפיה העובדת לא ידעה ולא היה עליה לדעת אודות הטעות בתשלום שכרה, מצאנו לנכון להוסיף דברים אחדים, שיש בהם כדי להוסיף ולבססה. הקרן טוענת כי היא עמותה העוסקת במתן שירותי רפואה פרטיים. לפי המפורט בתצהירה של הגב' וידרו שהיא כאמור אחראית כוח אדם ושכר בקרן: "הקרן אחראית להפעלת מכונים ומרפאות שונות בתחום בית החולים בשעות אחר הצהריים למתן שירותים לחולים שאינם חולים של בית החולים, אלא חולים המופנים מקופות החולים או ממקורות פרטיים אחרים" (ס' 10 לתצהיר). משזה תפקידה ותחום אחריותה של הקרן, היא משלמת את שכרם של עובדי העירייה המועסקים בשעות אחר הצהריים במכונים ובמרפאות השונות במתן שירותי רפואה פרטיים. בשים לב לאמור בדבר מהותה של הקרן, תחומי אחריותה ומטרותיה, לא ברור הכיצד זה הקרן מעסיקה בבית החולים עובדים בשעות הבוקר, שהרי לפי הנטען על ידה, בשעות הללו ניתנים שירותים רק לחולי בית החולים. מתברר כי להעסקה הזו בשעות הבוקר, שאין לה קשר עם שירותי רפואה פרטיים, אף יש לקרן תקציב מיוחד, המכונה אצלה תקציב בית החולים. בתקציב הזה לא יכלה הקרן להמשיך להשתמש עם שובה של הגב' עטיה מחופשת הלידה, ואז חל "השיבוש", כשהחלה הקרן להשתמש בתקציב שהיה מיועד לתשלום שעות אחר הצהריים. הנה כי כן עצם פעילותה של הקרן ליד בית החולים, כשהעובדת מבצעת מטלות של עובד בית החולים ושכרה משולם לה על ידי גוף משפטי האחראי על שירותי רפואה פרטיים בבית החולים, היא כשלעצמה מעוררת סימני שאלה שאין לעובד כלים להתמודד עימם. לא על העובדת מוטל הנטל לרדת לפשרו של ההסדר שעל פיו היא מועסקת, וכפועל יוצא ממנו על הסדר התשלומים הנהוג בקרן. על חוסר הבהירות במתכונת העסקתה של העובדת ניתן אף ללמוד ממה שארע לאחר סיום עבודתה. מתברר כי מי שהזמין את העובדת לבירור לאחר הגילוי אודות הטעות בתשלום שכרה הינו מר זלינגר, סמנכ"ל משאבי אנוש של בית החולים. את מה שנראה בעיניו כסיכום פגישתם, בה התבקשה העובדת על ידו ועל ידי ד"ר אבן ספיר להחזיר את התשלומים שקיבלה ביתר, הוא מעלה על הכתב, על נייר נושא לוגו של הקרן. ד"ר זלינגר, סמנכ"ל משאבי אנוש של בית החולים, הוא גם מי שכתב לעובדת עם סיום העסקתה, על נייר מכתבים של הקרן, כי נוכח התפטרותה, אין היא זכאית לפיצויי פיטורים. הנה כי כן, מתברר כי לפנינו מתכונת העסקה מורכבת ולא שגרתית. מול העובדת ניצבים שני גופים משפטיים שעל מהות ההתקשרות הכספית ביניהם, בכל הקשור אליה ובכלל, אין לה אפשרות לעמוד, מה עוד שלפי גרסת הקרן עצמה, העובדת היא היחידה המועסקת על ידה רק בשעות הבוקר ושכרה משולם לה מתקציב הפעילות של הקרן אחר הצהריים. כאמור, בכל אלו יש גם כן כדי לבסס את מסקנת בית הדין האזורי בדבר תום לבה של העובדת. 8. בבסיס הדיון תעמודנה אפוא בפנינו קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לפיהן, אכן, טעתה הקרן ושילמה למשיבה תשלומי יתר בשכרה שבאו לידי ביטוי "בתוספת המאמץ" שהעובדת לא הייתה זכאית לה לפי נוהלי מקום העבודה; העובדת לא ידעה אודות הטעות ולא היה עליה לדעת אודותיה, ואין לייחס לה חוסר תום לב. על בסיס התשתית העובדתית הזו העומדת בבסיס הדיון, נדון ראשונה בשאלה אם בדין דחה בית הדין האזורי את תביעת הקרן להשבת הסכומים ששילמה ביתר, כולם או חלקם. לאחר מכן נברר את טענות הצדדים בקשר לשיעור השכר שיעמוד בבסיס חישוב פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה שלהם זכאית העובדת. התביעה להשבה המסגרת הנורמטיבית 8. בתביעתה להשבת הסכומים ששלמה ביתר למשיבה נסמכת הקרן על הוראות סעיפים 1 ו- 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט שבהם נקבע כך: "1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה. ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. 2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת." (ההדגשה שלי ר.ר.). 9. בית הדין האזורי קבע, כי בטעות קבלה העובדת תשלומי יתר בשכרה. משזו קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, ועליה אין לפנינו ערעור. כי אז נקודת המוצא העומדת בבסיס הדיון הינה כי העובדת קיבלה לידיה נכס או טובת הנאה, "שלא על פי זכות שבדין". מכאן שעל פי הוראת ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, קמה חובה למשיבה להשיב למערערת את זכייתה, ובמקרה דנן את אותו סכום ששולם לה ביתר בשכרה (ראו לצורך השוואה בפסק הדין בעניין אסרף, שם בפסקה 18 לפסק הדין). 10. על העקרונות העומדים ביסוד הוראת ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט , וברקע לחוק כולו עמד השופט מישאל חשין בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ. מפעלי תחנות בע"מ (לא פורסם,ניתן ביום 20.2.06), ובלשונו: "דיני עשיית עושר ולא במשפט מייסדים עצמם על עקרונות הצדק והיושר הטבעי... הרוח המנשבת בהם היא תחושת המצפון והיושר המורה אותנו כי יש למנוע התעשרות לא מוצדקת של ראובן על חשבונו של שמעון, ומכוח תחושת צדק עמוקה זו נקבעה חובת השבה בדין". מוסיף עוד השופט חשין ומציין בפסק הדין, כי לא נמצא בחוק "הדרכה מפורטת למבקשים לדעת לאן פונה דרכו של העיקרון האוסר על התעשרות שלא במשפט". בחוק נמצא אך שבעה סעיפים ואלו מספקים "אך הדרכה כללית באשר לעקרונות שידריכו את בתי המשפט לסוגיות שבדיני עשיית העושר" עם זאת, מציין השופט חשין "שיקולי הצדק והיושר, אלה שיקולים המהווים גם את התשתית גם את הליבה של דיני עשיית העושר". אלו מאפשרים להזרים לדיני עשיית העושר כללים ושיקולים מתחומים שונים לרבות שיקולים של שוויון, של צדק חלוקתי ועוד (ראו שם בפיסקה 27). 11. בס' 2 לחוק עשיית עושר נמצא את האפשרות הניתנת לבית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה כולה או מקצתה, כאשר אין ההשבה צודקת בנסיבותיו של העניין. עמד על כך בית המשפט העליון, בדעת רוב מפי השופט גרוניס בע"א 3760/03 עמרן נ. צמיר בקובעו, כי "הוראת הסעיף הינה רחבה ומאפשרת לפטור את הזוכה מחובת השבה במצבים רבים ושונים. לצורך הגדרת מצבים אלו על בית המשפט לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולאזן בין השיקולים השונים. נסיבות אשר ראוי לבחון במסגרת בחינה זו הן בין היתר, הנזק שיגרם מן ההשבה אל מול הנזק שיגרם בהעדר השבה, האשם היחסי ותום לבם של המעורבים..."(ע"א 3760/03 עמרן - עו"ד צמיר, פד"י נט(5) תשס"ה/ תשס"ו - 2005, עמ' 735, בעמ' 752 ההדגשה שלי ר.ר). 12. את הגדרתן של הנסיבות האחרות "העושות את ההשבה בלתי צודקת" הותיר המחוקק לפסיקת בתי המשפט. בדברי ההסבר להצעת חוק עשיית עושר נמצא כי "מוצע להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב ולהשאיר לפסיקה את התפקיד לגבש כללים מנחים למתן הפטור..." ( ה"ח תשל"ח מס' 1353, 267). רק עילה אחת למתן הפטור מחובת ההשבה נזכרת בפירוש, והיא שהאחד אומנם נהנה אלא שהשני לא חסר. בפסק הדין של בית המשפט העליון ע"א 588/87 אליעזר כהן נ. צבי שמש, עמד השופט מצא על מסגרת השיקולים העומדת בבסיס חובת ההשבה שבס' 1 לחוק עשיית עושר, לעומת זו שתיבחן לעניין קיומן של נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת. וכך נקבע שם: "בקביעת חובת ההשבה מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לנושא התעשרותו של הנתבע בלבד. די בכך שההתעשרות הייתה שלא על פי זכות שבדין כדי להוביל למסקנה, כי היא בלתי צודקת על פי מבחן הצדק והיושר, וכדי להעמיד את חובת ההשבה על כנה. שיקולי צדק אחרים - כאיכות העשייה שהצמיחה לנתבע את התעשרותו, אופי יחסי הצדדים, רמת מוסריותם בהתנהגותם זה כלפי זה בפרשה נושא הסכסוך וכל כיוצא באלה - אינם מובאים בחשבון. לא כן הדבר עת נדרשים לשאלה. אם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת; כאן מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לבדיקת גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה"(ע"א 588/87 אליעזר כהן נ. צבי שמש , פד"י מה(5) תשנ"א/ תשנ"ב 1991 ,297 בעמ' 325, להלן- עניין אליעזר כהן, ההדגשה שלי ר.ר). הנה כי כן מילוי המסגרת בתוכן, באותן נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת, הושאר לפיתוח הפסיקה. בעניין אליעזר כהן ביקש השופט מצא להגדיר כמה עקרונות יסוד שבהם יש להתחשב בעת בדיקת השאלה בדבר "הנסיבות האחרות" שיבססו פטור מחובת ההשבה. ואומנם, נמצא בפסק הדין כמה עקרונות מנחים ולפיהם, תחולתה של ההגנה לפי ס' 2 לחוק תצטמצם בעיקרו של דבר, למי שההתעשרות הגיעה לרשותו כשהוא עצמו נהג בתום לב, דהיינו: "שבטעות הוא סבר, כי הוא בעל זכות שבדין וקבל את אשר ניתן לו ואם התרשל, רשלנותו אל המזכה הייתה גדולה משלו". הוסיף עוד השופט מצא וקבע: "... גישה זו עושה צדק יחסי עם הצדדים. תכליתה של ההגנה האמורה היא לחלץ מחובת השבה את מי שנסיבותיו השתנו לרעה במידה העושה את חיובו בהשבה בלתי צודק. שינוי הנסיבות עשוי להתבטא, למשל, בכך שהזוכה כבר הוציא מרשותו את טובת ההנאה ושוב איננו יכול להחזירה לעצמו על מנת להשיבה למזכה. חיובו בהשבה, בנסיבות אלו, יגרום לו חסרון כיס. אם הזוכה הוציא את טובת ההנאה מרשותו, מתוך שהאמין בתום לב שקיבלה כדין ושהיא שייכת לו, יהא זה בלתי צודק לחייבו בהשבה, שהלוא אילו ידע, כי מה שהגיע לרשותו איננו מגיע לו על פי זכות שבדין, בוודאי לא היה מוציאו מרשותו. אך חיובו בהשבה לא יגרום לתוצאה בלתי צודקת, אם השיג את טובת ההנאה בעזרת מעשה פסול (מעשה עוולה מכוון, הפרת חוזה, ניצול לרעה של טעות הזולת וכדומה) או אף ברשלנות, אם רשלנותו הייתה גדולה מזו של התובע, או אם הוציא מרשותו את טובת ההנאה, למרות שכבר עמד או הועמד על זכות התובע להשבה." (ראו שם בעניין אליעזר כהן בעמ' 328). 13. פרופ' דניאל פרידמן בספרו על דיני עשיית עושר ולא במשפט עומד גם כן על שאלת "האשם" ככזו שיש לה משקל לעניין הפטור מחובת ההשבה. לדבריו: "בבחירה בין הטלת ההפסד על אחד משני צדדים חפים מאשמה עשוי להיות משקל לשאלת האשם. יתרה מזאת, רשלנות מצד המשלם עשויה בנסיבות מתאימות ליצור השתק מחמת רשלנות כנגדו, או לשמש שיקול אפשרי בהחלת ההגנה הכללית מכוח ס' 2 לחוק עשיית עושר, לפחות באותם מקרים בהם היה שינוי מצב לרעה מצד הנתבע" (ראו שם, בכרך ב' מהדורה שנייה 1998, אבירם הוצאה לאור בעמ' 824). המחבר פרופ' פרידמן מוסיף עוד ומציין כי סיכויי ההשבה מושפעים מהתנהגותו של מקבל התשלום, והם יהיו טובים יותר במקרה של מצג שווא ואפילו הוא בתום לב מצד מקבל התשלום, לעומת מצב שבו אין הטעות נובעת מהתנהגותו של מקבל התשלום. 14. ציינו כי "נסיבות אחרות" שיש בהן כדי לבסס פטור מהשבה הן שינוי מצבו של המקבל לרעה. במקרה כזה מדובר באירוע או התרחשות במועד שלאחר העברת הכספים למקבל. מקובל לומר כי מצבו של נתבע השתנה לרעה אם הוציא הוצאות החורגות מן הרגיל, בהן לא היה נושא אלמלא קבל את הכסף. שינוי מצב לרעה כמבסס הגנה מפני תביעת השבה ניתן למצוא גם בנסיבות בעלות אופי של השתק, כאשר בנסיבות המקרה או לאור היחסים שבין הצדדים היה הנתבע רשאי להסיק מהתנהגות המשלם שהוא זכאי לכסף, ובעקבות זאת שינה מצבו לרעה. דוגמא לנסיבות מעין אלו הם אותם מקרים בהם מוטלת על המשלם חובה לנהל חשבונות בינו לבין התובע כך שמתוך עובדת התשלום על ידי התובע זכאי הנתבע להסיק שהכסף מגיע לו (ראו בספרו של פרופ' דניאל פרידמן, שם בעמ' 1186- 1187). כך ארע בנסיבות כפי שהתבררו בפסק דינו של בית המשפט העליון ע"א 780/70 עיריית ת"א - ספיר (פד"י כה(2) 486, להלן פסק הדין בעניין עיריית תל אביב), בו נדון מקרה של אלמנת עובד עירייה ששולמה לה קצבה ביתר. באותו עניין לא הייתה מחלוקת כי מתוך טעות לא ניכתה העירייה מקצבתה של האלמנה סכומים שהאלמנה השתכרה בעבודתה במקום הנחשב "קופה ציבורית". תביעתה של העירייה להשבה נדחתה. בית המשפט העליון קבע שם מפי השופט ברנזון כדברים הבאים: "....העובדת לא תרמה במאומה לטעות. להיפך, היא דיווחה מדי שנה על עבודתה והשתכרותה, כפי שנדרשה לעשות על פי הוראות הקבע של קרן המחקרים. קרן המחקרים לא עמדה על הטעות אלא כעבור למעלה מחמש שנים. במשך הזמן הזה, לא זו בלבד שהעובדת הוציאה את הכסף שקיבלה על מחייתה ומחיית בנה, אלא שלו ידעה כי בשל עבודתה במוסד לבטיחות ולגהות עלולים להפחית את קצבתה, היא יכלה למצוא לה מקום עבודה אחר שאינו מהווה קופה ציבורית, ולהשתחרר כליל מחובת הניכוי, כפי שעשתה אחרי שנתגלתה הטעות ונדרשה להחזיר את עודפי התשלומים. טעותה של קרן המחקרים היא שגרמה לשינוי מצבה של העובדת לרעה ולדעתי היא מנועה כעת מלתבוע את תיקון הטעות על חשבון העובדת" (שם בעמ' 494). 15. בספרו, מציין פרופ' פרידמן, כי ההגנה מכוח ס' 2 לחוק עשיית עושר נוהגת אצלנו בצורה כללית רחבה. לדבריו, כך היה בתקופה שלפני חקיקת החוק, כפי שבא לידי ביטוי בפסק הדין בעניין עיריית תל אביב, וקל וחומר לדעתו, לאחר חקיקת החוק. לדעתו, ההגנה של שינוי מצב תוכל לעמוד לנתבע אפילו לא היו הנסיבות כאלה שהמשלם חייב היה לנהל את החשבונות בינו לבין המקבל כפי שהיה בפסק הדין בעניין עיריית תל אביב, ואפילו לא היה בהתנהגות המשלם דבר (לעומת עובדת התשלום עצמו) ממנו היה המקבל יכול להסיק כי הוא זכאי לתשלום. לפי גישתו של פרופ' פרידמן: "מעמדו של מקבל התשלום ששינה מצבו יהיה עדיף, אם האחריות לטעות רבצה בעיקרה על המשלם, או לפחות אם רשלנות המשלם הייתה גדולה מרשלנותו" (ראו שם בעמ' 1191 וההפניות שם). ויודגש- ההגנה של "שינוי מצב" מותנית בקיום תום לב מצד המקבל (שם בעמ' 1194, 1201). ומן הכלל אל הפרט 16. עמדנו על הטעות שטעתה הקרן בתשלום שכרה של העובדת. טעותה של הקרן התמשכה על פני פרק זמן של למעלה משנתיים ימים, במהלכו קיבלה העובדת מדי חודש בחודשו שכר בשיעור שגוי, שהוא גבוה מן המגיע לה ובמידה משמעותית. מצב דברים זה כשלעצמו, מקים את חובת ההשבה מצידה של העובדת. בשלב זה, שהוא השלב הראשון של הבחינה "מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לנושא התעשרותו של הנתבע בלבד"(עניין אליעזר כהן שם בעמ' 325, ההדגשה שלי ר.ר.). 17. מכאן אנו נדרשים לשלב הבחינה השני. בשלב זה של הבחינה, לא עוד התעשרותו של הזוכה שלא בדין היא העומדת לבדה על כפות המאזניים, כי אם שיקולים של צדק ויושר הנוגעים לשני הצדדים. בקשר לשלב הזה של הבחינה כבר עמדנו על רשלנותה של הקרן שהייתה גדולה. מדי חודש בחודשו חזרה הקרן וטעתה בתשלום. לא היה זה תשלום אוטומטי. התשלום בוצע על פי דיווח ידני על גבי טופס, שמולא בפרטים הרלוונטיים לאחר שמנהלת המכון ביררה בכל פעם את הסכום לתשלום. וכך נמשכה הטעות, שלכאורה ניתן היה לעמוד עליה מידי חודש, במשך שנתיים ושלושה חודשים. במהלך התקופה אף פנתה העובדת לברר הכיצד זה לא משולמת משכורתה במלואה כולל תוספת המאמץ. גם אז לא עמדה הקרן על הטעות ולא עצרה את התשלום השגוי. ומנגד, העובדת לא ידעה על הטעות ולא תרמה לה במאומה. העובדת לא יצרה כל מצג שווא כלפי הקרן. בנסיבות שלפנינו היחסים שבין העובדת לבין הקרן הם יחסי עבודה. העובדת הייתה סבורה ובתום לב, כי זהו השכר המגיע לה. משזהו השכר, כי אז כרגיל, ומטבע הדברים, עליו היא מתקיימת, ממנו היא מממנת את צרכי מחייתה יחד עם אלו של בני משפחתה. נוכח טעותה של הקרן, שינתה העובדת את מצבה לרעה. לטעמנו, כל אלו הן נסיבות מיוחדות הקשורות ביחסי עבודה, העושות את ההשבה בלתי צודקת. חיובה של העובדת בנסיבות העניין בהשבה, תהיה יותר בלתי צודקת מאכיפתה של חובת ההשבה. 18. סיכומם של דברים לחלק זה: בשים לב לתמונה הכוללת כפי שנפרשה לפני בית הדין האזורי, ובהדגש מיוחד על כך שמדובר בתשלום שכר חודשי קבוע, אותו קיבלה העובדת לידיה במשך למעלה משנתיים ימים כשכר עבודה, ששימש למחייתה, בידיעה כי בדין היא זכאית לו - סבורים אנו כי נכון קבע בית הדין האזורי, כי הנסיבות הן כאלו המצדיקות, לפי הוראת ס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, פטור מחובת ההשבה. אשר על כן, אנו קובעים, כי דין הערעור כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי בחלק זה שלו - להידחות. שיעור השכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים ופדיון חופשה 19. בית הדין האזורי סבור היה כי אף שתוספת המאמץ שולמה בשכרה של העובדת בטעות, נכון יהיה שהתוספת הזו תשמש חלק משכרה הקובע של העובדת לעניין חישוב פיצויי הפיטורים להם היא זכאית, כמו גם לעניין חישוב שיעור פדיון החופשה. בקביעה זו נתפס בית הדין לכלל טעות. לטעמנו, אין למשיבה זכות משפטית להנצחת טעות שטעתה הקרן בתשלום שכרה, וכבר עמדנו על כך בפסק הדין בעניין אסרף (ראו שם בעמ' 186 וההפניות לפסיקה). בטעות שטועה מי מן הצדדים ליחסי עבודה אין כדי להקנות זכות משפטית לצד שכנגד להמשך התשלום בטעות, ולהנצחתה. תשלום ששולם לעובד בטעות אינו הופך להיות חלק מתנאי ההתקשרות של העובד עם מעסיקו, שכן נעדר מן התשלום יסוד הכוונה (ראו שם בעניין אסרף בעמ' 188). הינה כי כן, לעובדת אין זכות קנויה להמשך תשלום תוספת המאמץ בשכרה. משכך אף אין התוספת הזו צריכה לבוא בחשבון בשיעור שכרה הקובע לעניין פיצויי פיטורים כמו גם לעניין חישוב פדיון החופשה. 20. אשר על כן, משכרה האחרון של העובדת בחודש דצמבר 2001 בשיעור של 10,581 ש"ח כפי שקבע בית הדין האזורי, יש להפחית סך של 6,636 ש"ח שהוא שיעור תוספת המאמץ ששולמה לה באותו החודש. השכר האחרון הקובע של העובדת לעניין פיצויי פיטורים עומד לכאורה על 3,945 ש"ח. קרן המחקרים, מודה כי השכר האחרון גבוה במשהו מן הסכום האמור, והוא עמד לשיטתה על 4027.29 ש"ח. על כן, פיצויי הפיטורים שהעובדת זכאית להם יחושבו על הבסיס כפי שקרן המחקרים מודה בו. סכום פיצויי הפיטורים שהעובדת הייתה זכאית לו בתום תקופת עבודתה עמד על 10,792.36 ש"ח. מששולם למשיבה בסמוך לסיום יחסי העבודה סך של 8,918 ש"ח, נותרה הקרן חייבת לעובדת סך של 1874.36 ש"ח נכון למועד סיום יחסי העבודה. העובדת זכאית לסכום האמור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.01 ועד ליום התשלום בפועל. באשר לפדיון חופשה - עבור פדיון של 15.92 ימי חופשה (כפי שקבע בית הדין האזורי) זכאית העובדת לסך של 2564.57 ש"ח (לפי 4027.29 מחולק ב-25, כפול 15.92). העובדת זכאית לסכום האמור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל. אנו דוחים את טענת הקרן כי את סכומי החוב שלה לעובדת יש לקזז כנגד התשלומים שקיבלה העובדת ביתר בשכרה. 21. בנסיבות העניין סבורים אנו כי נכון לבטל את חיוב קרן המחקרים בהוצאות משפט שפסק בית הדין האזורי. זאת, נוכח ההפחתה המשמעותית מסכומי החיוב של הקרן בהתייחס להפרשי פיצויי פיטורים ופדיון חופשה, ובהתחשב בסכומים בשיעור הניכר כל כך ששולמו למשיבה בטעות בשכרה, במהלך תקופת העבודה. לפיכך, אנו מבטלים את חיוב הקרן בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 4,000 ש"ח שבו חויבה על ידי בית הדין האזורי. בדיון שקוים לפנינו הובהר לנו כי כבר שולמו לעובדת הסכומים שבית הדין האזורי פסק לידיה. נוכח קביעותינו בפסק הדין לעניין שיעור פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה, על העובדת להשיב לקרן סכומים ששולמו לה ביתר, בגין פיצויי פיטורים ופדיון חופשה. כמו כן על העובדת להחזיר את הסכום שפסק לה בית הדין האזורי עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 22. סוף דבר נדחה ערעור קרן המחקרים על דחיית תביעתה שהוגשה בבית הדין האזורי על דרך תביעה שכנגד להשבת סכומים ששלמה ביתר לעובדת. מתקבל ערעור הקרן למחקרים לעניין סכומי הפרש פיצויי הפיטורים ופדיון חופשה שבהם חויבה על ידי בית הדין האזורי.. סכום פיצויי הפיטורים שהעובדת הייתה זכאית לו בתום תקופת עבודתה עמד על 10,792.36 ש"ח. מששולם למשיבה סך של 8,918 ש"ח, נותרה הקרן חייבת לעובדת סך של 1874.36 ש"ח נכון למועד סיום יחסי העבודה. העובדת זכאית לסכום האמור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.01 ועד ליום התשלום בפועל. באשר לפדיון חופשה - עבור פדיון של 15.92 ימי חופשה זכאית העובדת לסך של 2564.57 ש"ח . העובדת זכאית לסכום האמור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל. על העובדת להשיב לקרן סכומים ששולמו לה ביתר בגין פיצויי פיטורים ופדיון חופשה על פי פסק דינו של בית הדין האזורי. מתקבל ערעור הקרן בקשר לחיובה בהוצאות ההליך בבית הדין האזורי. על העובדת להחזיר את הסכום בשיעור של 4,000 ש"ח שפסק לה בית הדין האזורי. העובדת תהיה רשאית להחזיר את הסכומים ששולמו לה ביתר על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, בשישה תשלומים חודשיים שווים. משהתקבל הערעור בחלקו ובחלקו נדחה, אין צו להוצאות בהליך דנן. שכר עבודה