להלן פסק דין בנושא תביעה לפיצויי פיטורים מוגדלים: פסק דין הנשיא סטיב אדלר בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, בו התקבלה ברובה תביעת המשיב (להלן גם - מר יחזקאל). עיקר המחלוקת בין הצדדים בפנינו, כמו גם בפני בית הדין קמא, סבה על השאלה, האם המשיב זכאי היה לפיצויי פיטורים בשיעור של 200% מכוח הסכם משנת 1988, שנכרת בין נציגי המערערת (להלן גם - המעסיקה) לבין נציגי עובדי המערערת ונציגי מועצת פועלי עפולה. בצד המחלוקת בדבר שיעור פיצויי הפיטורים כאמור לעיל, נחלקו הצדדים גם בעניינים אלה: האם מסכום הפיצויים ששוחרר למשיב מביטוח המנהלים יש לנכות סכומי כסף שהופרשו בעבר בסך 100 דולרים לחודש כמפורט להלן; השכר הקובע לצורך פדיון דמי חופשה; זכאות המשיב לפיצוי בגין אי-ניצול ימי מחלה. טרם נבוא לכלל דיון במחלוקות לעיל, נפרט את עיקרי העובדות, כפי העולה מפסק הדין מושא הערעור ומכלל המסמכים שבפנינו. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו [2] מר יחזקאל עבד משך 45 שנים כמכונאי, כמנהל עבודה וכמנהל מקצועי של מוסך. משנת 1984 ועד לפיטוריו בשנת 2003, בצע עבודתו במוסכה של המשיבה. בשנה הראשונה לעבודתו, שולם למר יחזקאל תשלום מסויים בגין "אחזקת רכב". בשנת 1985 חדלה המעסיקה מתשלום זה והצדדים הסכימו, כי חלף אותו התשלום, יתווסף להפרשות המעסיקה לביטוח מנהלים סך של 100 דולרים (להלן - הסכום הנוסף). בשנת 1991 הפסיקה המעסיקה את הפרשת הסכום הנוסף. זאת, באופן חד צדדי, מבלי שיידעה בדבר את המערער ומבלי שהשינוי החד צדדי ימצא ביטויו בתלושי השכר. בפועל נודע למערער על הפסקת הפרשת הסכום הנוסף רק לאחר פיטוריו בשנת 2003. [3] בשנת 1988 עמדה המעסיקה בפני סגירת מחלקות במוסך ופיטורי עובדים. זאת, למגינת ליבם של העובדים ותוך שאלה פרצו בשביתה וסגרו את שערי המוסך. הסכסוך בין העובדים להנהלת המעסיקה הגיע לכלל סיום עם החתימה על "הסכם פיצויים" הנושא את התאריך 14.07.1988 ואשר עליו חתומים נציגי הנהלת המעסיקה, נציגי עובדי המעסיקה ומר חטב ממועצת פועלי עפולה (להלן - הסכם 1988). להלן יובא נוסחו של אותו הסכם: "הסכם פיצויים: ... הוסכם בין הצדדים: 1. התבור איננו פועל לכיוון חיסול עבודה שכירה; 2. הוסכם לשלם פיצויים לעובדים המפוטרים בהתאם לדרישת מועצת הפועלים וועד העובדים בהתאם לפירוט הבא: א. קואופרטיב התבור ישלם מאה אחוז פיצויים בניכוי פיצויי פיטורים שהופקדו במבטחים וזאת עד 15 יום מיום הפסקת העבודה בפועל - בתום ההודעה המוקדמת. ב. עבור עובדים בעלי ותק עד 10 שנים כולל - יקבלו תוספת פיצויים לפי הפירוט: עבור השנה ה-6: 20%. עבור השנה ה-7: 40%. עבור השנה ה-8: 60%. עבור השנה ה-9: 80%. עבור השנה ה-10: 100%. ג. עבור עובדים בעלי ותק מ-11 שנים ולמעלה יקבלו תוספת פיצויים של 90% מן התוספת לפי הפירוט מהתביעה. ד. בעלי ותק מעל 20 שנה יקבלו את התוספת הפיצויים ב-4 תשלומים שווים חודש אחרי תשלום הפיצויים של 100%. ה. בעלי ותק מעל 30 שנה יקבלו את התוספת הפיצויים ב-6 תשלומים שווים חודש אחרי תשלום הפיצויים של 100%". הנה כי כן, במסגרת הסכם 1988 סוכם, כי עובדים בעלי ותק של למעלה מעשר שנות עבודה, יהיו זכאים לפיצויי פיטורים בשיעור הכפול מזה הקבוע בדין (קרי, פיצויי פיטורים בשיעור 200%). על הסכם 1988 ביסס מר יחזקאל את עילת תביעתו לעניין גובה פיצויי הפיטורים. הסכם 1988 לא נרשם כהסכם קיבוצי לבקשת ההסתדרות והצדדים נחלקו בשאלה האם ההסכם נועד לחול אך ורק על פיטורי 1988 או שההסכם נותר בתוקף עד לשנת 2003. בתצהיר מר חיים שגריר, מנהל משאבי האנוש במערערת, צויין לעניין זאת, כי "ההסכם משנת 1988 נערך בהתייחס לפיטוריהם של עובדים ספציפיים, כפי שניתן ללמוד מתוכנו. יתר על כן, מבדיקתי בתיקי התבור עולה כי לא שולמו למי מעובדי התבור במהלך השנים שמאז 1988, פיצויי פיטורים על פי ההסכם משנת 1988... התבור ונציגי העובדים מעולם לא פעלו על פי הסכם זה לגבי שאר עובדי הנתבעת, וכאשר במקרה בודד משנת 1990, הועלתה טענה הקשורה להסכם זה, היא נדחתה על דעתו של האיגוד המקצועי, ושולמו בסופו של דבר לעובד פיצויי פיטורים על פי חוק בלבד". בחקירתו הנגדית, ציין מר שגריר, כי "אני יכול בהחלט להגיד לך שלא נהגו לפי ההסכם של שנת 1988 גם לפני תחילת עבודתי. אני יודע את זה כי בדקתי הסכמי עבודה, תיקים אישיים ומסמכים... במשך השנים היו אירועים נוספים של פיטורים, נעשו פניות למי שהיה צד להסכם למנכ"ל דאז, והוא כמובן טען שזה היה הסכם אד-הוק, ואין להישען עליו לעתיד, היתה פניה למזכיר האיגוד המקצועי שאול חטב, ויש לי מסמכים שמר חטב חתום עליהם על סיום יחסי עבודה לגבי עובדים אחרים והוא ציין שהוא מבקש מענק מסויים לגבי עובדים מסויימים והוא לא נשען על ההסכם משנת 1988...לא היה נוהג כזה. היו אירועים ספציפיים. ישבו עם עובדים בצורה פרטנית. היו עובדים שקיבלו והיו עובדים שלא קיבלו". אף עד המשיב, מר יגאל זאוי, הנמנה על נציגי העובדים הנזכרים בהסכם 1988, ציין כי הנהלת המעסיקה סברה כי הסכם 1988 היה "הסכם חד פעמי". מר זאוי אף תיאר את הרקע לחתימת ההסכם, כדלקמן: "ההסכם הזה נולד כתוצאה מכך שסגרו מחלקות. היו אמורים לתת פיצויים לאנשים, אנשים לא הסכימו לצאת בפיצויים מזעריים, כתוצאה מזה נולד ההסכם הזה שהיה אמור להיות לשנים הבאות, אך ההנהלה החליטה שזה יהיה הסכם חד פעמי ולהבא לא רצתה להכיר בזה. בשנים שאחרי זה היו כאלה שפוטרו באופן בודד, והם קיבלו פיצויים מוגדלים אבל לא בשם הזה. נתנו להם 100% פיצויים, ואז קראו להם יותר מאוחר ונתנו להם צ'ק נוסף. היו לפחות 1,2 אנשים כאלה. ההסכם הזה משנת 1988 לא נרשם כהסכם קיבוצי, משום מה ההסתדרות לא הסכימה לשלוח אותו למשרד העבודה... היתה שביתה בסמוך להסכם הזה, אפילו סגרו שערים, ואחר כך ישבו עם ההסתדרות וועד העובדים והסכימו על ההסכם הזה... לא הזכירו שזה הסכם חד פעמי. הדבר הזה נבנה לבאות ולא ספציפית לקבוצה מסויימת... אני לא מכיר שם של מי שקיימו איתו את ההסכם משנת 1988". מר יחזקאל עצמו העיד בחקירה נגדית באשר להסכם 1988: "... לשאלתך אם ידוע לי אם קיבלו פיצויים לפי ההסכם משנת 1988, אני אומר שאני יודע שקיבלו סכומים, לא יודע אם בדיוק לפי זה". מעדותו של עד המערערת מר אלי אבוטבול נציג האגף לאיגוד מקצועי במרחב, עלה כי "התובע בא אלי עם ההסכם (הסכם 1988, ס.א.) ונכנסנו יחד לעו"ד לואי זרייק, והוא טלפן למר חטב ומר חטב אמר שזה רק לקבוצה אחת. יצויין, כי בית הדין האזורי ייחס משקל נמוך לעדות מר אבוטבול, הן משהוא לא נמנה על החתומים על הסכם 1988 הן משום שלא שוחח ישירות עם מר חטב והן משבית הדין לא ראה בו עד נייטרלי. מר חטב עצמו לא זומן ליתן עדות מטעם מי מן הצדדים. [4] בשנת 1998 נחתם הסכם עבודה נוסף אצל המערערת, החתום על ידי נציגיה ועל ידי "ועד עובדים - פקידים" (להלן - הסכם 1998). מכאן שאף הסכם זה הינו, על פני הדברים, הסדר קיבוצי. כותרת ההסכם הינה "הסכם עבודה לשנת 1998 בין התבור לבין פקידי התבור". בסעיף 8 לאותו ההסכם צויין: "פיצויי פיטורים - ינתנו עפ"י החוק". הצדדים טענו בבית הדין האזורי לנפקותו או העדר נפקותו של הסכם זה, בין השאר בשל השאלות: האם המשיב בא בגדר העובדים עליהם חל הסכם זה והאם תחולת ההסכם היתה לשנת 1998 בלבד, או שהוא המשיך לחול גם לאחר שנה זו, כיוון שלא בוטל. לא ארחיב בנדון זה, אשר לדידי לא נודעת לו השפעה מכרעת על תוצאת פסק דיננו. [5] בשנת 2003 החליטה המעסיקה להתמזג עם תאגיד אחר וליצור יחדיו חברה חדשה. על פי תצהירו של מר יחזקאל השיח בנוגע לאיחוד החל עוד בשנים 2001 - 2002. כוונת המערערת היתה, כי באותה חברה חדשה יחולו תנאי עבודה שונים מאלה שנהגו במפעלה. משכך, ביקשה לפטר את כלל עובדיה ולאחר זאת, להסדיר קליטת חלקם במסגרת החברה החדשה. המעסיקה ניהלה משא ומתן עם מועצת פועלי עפולה בקשר לפיטורי העובדים ולתנאי העבודה בחברה החדשה. משא ומתן זה הניב הסכם קיבוצי מיום 26.08.2003 (להלן - ההסכם הקיבוצי משנת 2003), שעניינו בפיטורי עובדים ובקליטת עובדים לחברה החדשה. נביא חלקן של תניות הסכם זה, כדלקמן: "הואיל והצדדים חתומים על הסכמים והסדרי עבודה המאמצים, בין היתר, את הסכם 'כור', שחלים על העובדים השכירים המועסקים באגודה למעט הנהגים השכירים ועובדי ההנהלה (להלן: 'ההסדרים'); והואיל ועקב התחזית העסקית והצורך בייעול, החליטה האגודה להתמזג עם בית שאן חרוד בע"מ ולהקים חברה חדשה ממוזגת ... החל מיום 01.08.2003 ... ... והואיל ולאור החלטת המיזוג, החליטה האגודה לפטר את כל עובדיה ... במועד סיום יחסי העבודה, אשר נקבע ליום 31.7.03 (להלן 'מועד סיום יחסי העבודה'); והואיל ולאור רצון הצדדים שהעובדים יעברו לעבוד בחברה הממוזגת, ההסתדרות והעובדים מסכימים לפיטורי העובדים מהאגודה והצדדים מעוניינים להסדיר בהסכם זה את תנאי הפרישה והתשלומים שישולמו לעובדים על-ידי האגודה עם מועד סיום יחסי עובד מעביד; והואיל והצדדים הגיעו להסכמה לפיה יבוטלו כל ההסדרים, עקב פיטורי העובדים כתוצאה מהחלטת המיזוג, באופן שהוראותיהם לא יחולו בכל צורה או דרך שהיא על העובדים בחברה הממוזגת; והואיל והצדדים הסכימו ביניהם על תנאי הפרישה וגובה הפיצויים שישולמו לעובדי האגודה כתוצאה מהחלטת המיזוג; ... 3. הסכם זה יחול על כל העובדים השכירים המועסקים באגודה במועד חתימתו, למעט הנהגים השכירים ולמעט עובדי הנהלה (להלן: 'העובדים'). 4. האגודה תשלם ... לכל אחד מהעובדים את יתרת הכספים ... המגיעים לו בגין תקופת עבודתו, לרבות פיצויי פיטורים כאמור להלן בסעיפים 5 ו-6 ... כנגד חתימה על כתב פשרה והודעת סילוק בנוסח המצ"ב כנספח א' להסכם קיבוצי זה. 5. במועד סיום יחסי העבודה תשלם האגודה לכל עובד פיצויי פיטורים על פי חוק, אשר יכללו בתוכם את הסכומים שהצטברו על שם העובד בקרן הפנסיה ברכיב הפיצויים. 6. כל עובד אשר לא ייקלט בחברה הממוזגת ... יקבל מן האגודה תוספת לפיצויי הפיטורים כחוק, בשיעור של 25% מסכום פיצויי הפיטורים כחוק לו זכאי העובד (להלן: 'מענק פיצויים'). ... 9. הצדדים מסכימים כי בכפוף לתשלום הכספים ו/או העברת הזכויות בקרנות ו/או קופות כלשהן, יבוטלו ההסדרים וכן כל תוספת להם, נספחים, פרוטוכלים, זכרוני-דברים, סיכומים והבנות בעל פה ובכתב, הסדרים קיבוציים, נוהגים, חזקות ושאר מסמכים הנוגעים לשכר ולתנאי עבודתם של העובדים באגודה. 10. מוסכם על הצדדים, כי ההוראות היחידות שיחייבו בכל הקשור לתנאי שכר ותנאי עבודתם של העובדים בחברה הממוזגת, יהיו אך ורק הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם בין ההסתדרות לבין החברה הממוזגת ביום 26.08.03". ואכן, באותו היום גופו נחתם בין החברה החדשה "תבור - שאן - חרוד אגודה שיתופית חקלאית של משקי עובדים לתובלה בע"מ" לבין ההסתדרות הכללית החדשה, הסכם קיבוצי מיוחד שעניינו בתנאי העבודה בחברה החדשה. הסכם נוסף זה אינו מענייני הליך זה. ויושם אל לב, כי אמנם ההסכם משנת 2003 נחתם ביום 26.08.2003 וצויין בו, כי "הסכם זה יחול על כל העובדים השכירים המועסקים באגודה במועד חתימתו..."; אלא, שבמבוא להסכם נקבע, כי האגודה החליטה לפטר את כל עובדיה ומועד סיום יחסי העבודה נקבע ליום 31.07.2003. [6] ביום 15.06.2003 מסרה המעסיקה למר יחזקאל מכתב פיטורים הנושא את התאריך 01.06.2003, ולפיו מועד סיום עבודתו נועד ליום 31.07.2003. ואכן מר יחזקאל עבד בפועל במוסך המעסיקה, עד ליום 31.07.2003. בשלהי חודש אוגוסט 2003 או בתחילת חודש ספטמבר 2003 נפגש מר יחזקאל עם מנכ"ל המשיבה, מר אמציה כפרי. בחקירתו הנגדית ציין מר כפרי, כי פגישה זו היתה אחת מני פגישות שהתקיימו עם המשיב, וכך נרשם בפרוטוקול: "היו עם עקיבא פגישות לאורך כל התקופה, לפני יולי, במהלך אוגוסט, על ידי אנשים שונים, חיים שגריר, יוסי בן עמי, עובד נוסף, כולם ניסו להביא להליך של הבנה בינינו והמו"מ נמשך... אני אומר שהיה מו"מ ארוך ואני עדיין מוכן למו"מ...". בפגישה זו סוכם, על הארכת תקופת ההודעה המוקדמת שניתנה למשיב בחודשיים נוספים, כך שמועד סיום יחסי העבודה נקבע ליום 30.09.2003 ומועד זה אף צויין בטופס 161. בהתאם לסיכום דברים זה, שילמה המעסיקה למר יחזקאל שכר בסיס לחודשים אוגוסט - ספטמבר 2003 והוא אף קיבל תלושי שכר בגין אותם החודשים. על פי המעסיקה, תקופה זו של חודשי הודעה מוקדמת נוספים הובאה בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים שקיבל המשיב. הצדדים חלוקים היו בשאלה, מי יזם את הארכת תקופת ההודעה המוקדמת. המעסיקה טענה כי הדבר נעשה לטובת מר יחזקאל ולבקשתו, בעוד מר יחזקאל טען כי המערערת יזמה את הארכת התקופה. עם זאת אין חולק, כי הארכת התקופה נעשתה על דעתו של מר יחזקאל ובהסכמתו. הסכומים ששילמה המערערת למשיב לאחר סיום יחסי העבודה [7] שוחרר לזכותו של מר יחזקאל סכום שנצבר בביטוח מנהלים ברכיב ה"פיצויים" בסך 213,281 ש"ח; המעסיקה שילמה לידיו סכום של 44,852 ש"ח, שלשיטתה עולה כדי 25% מסכום פיצויי הפיטורים על פי דין והמגיע למשיב על פי ההסכם הקיבוצי משנת 2003 (פיצויי הפיטורים חושבו לפי שכר קובע בגובה 10,090 ש"ח); המעסיקה שילמה למר יחזקאל פדיון דמי 253 ימי חופשה בסך 88,753 ש"ח (כאשר השכר הקובע לחישוב רכיב זה, עמד לשיטת המעסיקה על סך של 9,120 ש"ח); לבסוף שולם למר יחזקאל סכום נוסף של 1,176 ש"ח, על פי הודעת חברת הביטוח כי סכום זה משקף פיגורים בהעברת תשלומים לידיה. עיקרי פסק דינו של בית הדין האזורי [8] פיצויי פיטורים - טענת מר יחזקאל בפני בית הדין האזורי הייתה, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 200% על פי הסכם 1988. מנגד טענה המעסיקה, כי מר יחזקאל פרש במסגרת הליך המיזוג והקמת החברה החדשה, וכל זכויותיו באות לידי ביטוי ומיצוי בהסכם הקיבוצי משנת 2003, לפיו פיצויי הפיטורים המגיעים לו הינם בשיעור 125%. על האמור הוסיפה, כי הסכם 1988 חל אך ורק על פיטורי הצמצום שנעשו בשנת כריתתו. בית הדין העדיף בעניין זה את טענותיו של מר יחזקאל וקבע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים מוגדלים על פי הסכם 1988. טעמיו לנפסק היו באלה: הסכם 1988 לא נועד להיות בבחינת "הוראת שעה" אלא היה חלק ממערכת יחסי העבודה אצל המעסיקה; המדובר בהסדר קיבוצי דו צדדי, אשר האמור בו הפך לתנאי מכללא בחוזה העבודה האישי של מר יחזקאל. על האמור הוסיף בית הדין, כי זכאות מר יחזקאל לפיצויי פיטורים התגבשה עם פיטוריו ביום 15.06.2003 או לכל המאוחר, עם כניסת הפיטורים לתוקף ביום 31.07.2003. משכך, נדחתה טענת המערערת כי ההסכם הקיבוצי משנת 2003, הוא החולש על פיטורי המשיב. זאת, באשר במועד חתימת ההסכם, יום 26.08.2003, מר יחזקאל כבר לא נמנה על עובדי המעסיקה. בית הדין חתם דבריו בעניין זה, בקובעו: "הארכת תקופת ההודעה המוקדמת, לכשעצמה - אינה מאריכה את משך קיומם של יחסי עובד - מעביד בין הצדדים. כאשר תקופת ההודעה המוקדמת מוארכת לאחר שהפיטורים כבר נכנסו לתוקפם והעבודה כבר נפסקה - אין מדובר 'בהודעה מוקדמת' אלא מדובר במשהו הדומה יותר ל'חודשי הסתגלות'... העובדה שהתובע קיבל כספים שהוצעו לו על פי ההסכם הקיבוצי (ההסכם משנת 2003, ס.א.), אינה מלמדת מאומה על הסכמתו לוותר על כספים המגיעים לו מכח הסכם 1988... מטרתו העיקרית של ההסכם הקיבוצי, על פי תוכנו, היתה להביא לכך שבחברה הממוזגת לא יחולו התנאים שב'הסדרים' כפי שהוגדרו בהסכם הקיבוצי... על כן, הוראות ההסכם הקיבוצי בדבר אי תחולת ה'הסדרים' אמורות להתפרש כחלות על העבודה בחברה הממוזגת, ולאו דווקא על פיטורי עובדים שפוטרו טרם כריתת ההסכם הקיבוצי...". כפועל יוצא חייב בית הדין את המערערת לשלם למר יחזקאל פיצויי הפיטורים בסך 393,510 ש"ח, בניכוי סכומי הכסף ששולמו או שוחררו לידיו בגין פיצויי פיטורים. עם זאת פסק בית הדין, כי סכום של 31,975 ש"ח מתוך הסכום ששוחרר למשיב מחברת הביטוח בגין ה"פיצויים", לא יחשב לחלק מפיצויי הפיטורים. זאת, באשר סכום זה משקף "בצורה מינימליסטית" את כלל ההפרשות הנוספות בשיעור 100 דולרים, אשר הפרישה המעסיקה בגין המשיב כל חודש בין השנים 1985 - 1991, ומשכך המדובר בסכום שלא נצבר כפיצויי הפיטורים. כללם של דברים, המעסיקה נדרשה לשלם למר יחזקאל השלמת פיצויי פיטורים בסך 167,352 ש"ח. התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נדחתה, בשל חילוקי דעות ממשיים בין הצדדים. להשלמת התמונה יצויין, כי על פי תגובת המשיב מיום 02.09.2007, הוא פדה את כלל פוליסות ביטוח המנהלים שנוהלו על שמו, הן בגין "פיצויים" הן בגין "גמולים". [9] פדיון חופשה - בפרוטוקול הדיון המוקדם מיום 10.04.2005 בו נוסחו "מוסכמות ופלוגתאות", צויינה כמוסכמה זכאותו של מר יחזקאל לפדיון 253 ימי חופשה, עם סיום עבודתו. לאור זאת, דחה בית הדין את טענת המעסיקה בסיכומיה, לפיה היא נאותה לשלם פדיון דמי כלל ימי החופשה האמורים, לפנים משורת הדין. המחלוקת שבין הצדדים, סבה על שאלת השכר הקובע לחישוב הסכום המגיע בגין הפדיון כאמור. לשיטת מר יחזקאל, השכר הקובע לחישוב פדיון דמי החופשה הינו השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים (10,090 ש"ח). לשיטת המעסיקה, יש להפחית מן השכר האמור, את פרמיית אי ההעדרות, ולפיכך השכר לחישוב הפדיון הינו בסך - 9,120 ש"ח. בית הדין דחה טענה זו, תוך שפסק: "גרסתה של הנתבעת על גובה הפרמיה ועל מהותה של הפרמיה, אינה נתמכת בראיה כלשהי... יתרה מכך; בחינת תלושי המשכורת מצביעה על כך שגרסת הנתבעת בעניין הפרמיה אינה נכונה,. ראשית, התלושים אינם מלמדים על קיומה של פרמיה בסך 970 ש"ח לחודש, סכומי הפרמיה בתלושים שונים מסכום זה. שנית, מתלושי המשכורת עולה שפרמיה... שולמה לתובע גם בחודשים בהם שהה בחופשה... פדיון החופשה אמור להיות משולם בסכום אותו היו חייבים לשלם כדמי חופשה אילו היתה ניתנת חופשה בפועל. לפיכך, אין כל סיבה לקבוע שהשכר הקובע לצרכי חופשה נמוך מהשכר הקובע לצרכי פיצויי פיטורים". לאור האמור חייב בית הדין את המערערת בתשלום פדיון דמי 253 ימי חופשה לפי שכר קובע בסך 10,090 ש"ח. זאת, בניכוי 88,753 ש"ח, אשר שולמו למשיב בגין רכיב זה. בסך הכל חוייבה אם כן המערערת לשלם למר יחזקאל הפרשי פדיון חופשה בסך 9,434 ש"ח. [10] פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו - בסיכומיו של מר יחזקאל בבית הדין האזורי, נטען, כי "על מקום העבודה חל הסכם כור... מאחר שהתובע צבר 600 ימי מחלה והוא זכאי לפדיון של 4 ימים על כל 30 ימים, הוא זכאי לפדיון של 80 ימי מחלה". בית הדין קבע, כי על יחסי העבודה אצל המערערת חל לפני המיזוג 'הסכם כור' על דרך האימוץ. זאת בהיסמך על הרישא להסכם משנת 2003, בה צויין כזאת: "הואיל והצדדים חתומים על הסכמים והסדרי עבודה המאמצים בין היתר, את הסכם 'כור' שחלים על העובדים השכירים המועסקים באגודה.... (להלן - ההסדרים) ". כאמור לעיל, הסכם 2003 בהוראותיו ביטל את חלות הסכם כור. מר יחזקאל לא הפנה להסכם קיבוצי מיוחד מסויים ש"כור" צד לו ובתוך כך גם לא צויינה הוראה בהסכם כאמור לעניין "פדיון ימי מחלה". משכך, בחר בית הדין להסמיך על תניות בהסכם שכור צד לו משנת 1991 כפי שהן מובאות בפסק דין חגואל , ממנו למד, כי בגין כל 30 ימי מחלה שלא נוצלו ניתן היה, לפחות החל משנת 1991 לקבל פיצוי בשיעור שכר 7 ימי עבודה (ונזכיר, המשיב תבע פיצוי בגובה 4 ימי עבודה בגין כל 30 ימי מחלה שלא נוצלו). אשר להסכמת הצדדים בהסכם 2003, לפיה יבוטלו כל ההסדרים לרבות 'הסכם כור' - פסק בית הדין, כי ההסכם הקיבוצי משנת 2003 "אינו יכול להפקיע מידי התובע זכויות שכבר התגבשו אצלו במהלך עבודתו או לרגל פיטוריו. על כן, אין בהסכם הקיבוצי כדי למנוע את מימוש זכאותו של התובע למגיע לו מכח 'הסכם כור'". בית הדין קבע כי הפיצוי המגיע למר יחזקאל בגין אי ניצול ימי מחלה, עומד על שכר 49 ימי עבודה, ופסק לו בגין רכיב זה סך של 17,150 ש"ח. [11] כאמור לעיל, קיבל בית הדין את מרבית רכיבי תביעת מר יחזקאל ועל כך ערעור המעסיקה שבפנינו. נציין, כי ביצוע פסק הדין עוכב, בהסכמת המשיב בהחלטת בית הדין האזורי מיום 28.06.2006, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית. עיקר טענות הצדדים בערעור [12] המערערת שבה וטענה בפנינו, כי על פיטוריו של מר יחזקאל חל ההסכם הקיבוצי משנת 2003 ולא הסכם 1988, אשר היה יפה לשעתו, חל רק על פיטורי הצמצום בשנת 1988 ולא יושם לאחר זאת. על פי המערערת הליכי המשא ומתן לחתימה על ההסכם הקיבוצי משנת 2003 החלו חודשים עובר לחתימתו, ועיקרו בהסדרת תנאי פיטורי העובדים מן המערערת עקב המיזוג. זאת, באשר תנאי עבודתם של העובדים שהועסקו מחדש על ידי החברה החדשה הוסדרו בהסכם קיבוצי נפרד, שהחברה החדשה צד לו. כן טוענת המערערת כי פרשנות תכליתית של הסכם 2003 מובילה למסקנה, כי הוא חל, על אף מועד כריתתו, על כל המפוטרים עקב המיזוג ובהם גם המשיב. שאר טענות המערערת, הינן, כי לא היה מקום להפחית מסכום פיצויי הפיטורים ששולמו על ידה סכום של 31,975 ש"ח, על ידי ייחוס סכום זה לפיצוי בגין הפסקת תשלום החזקת הרכב. טעמי המערערת לטענתה, הן אלו: טענת מר יחזקאל, כי לא כל הסכום ששוחרר מחברת הביטוח הינו בגין רכיב הפיצויים, הועלתה אך ורק בסיכומיו והיוותה הרחבת חזית אסורה; ממסמך חברת הביטוח, עולה כי הסך של 213,281 ש"ח ששוחרר לידי המשיב הינו "ריכוז צבירת פיצויים". עוד נטען, כי לא היה מקום לכלול בשכר הקובע לחישוב פדיון החופשה את פרמית אי ההיעדרות, וכי המשיב לא הוכיח עילת תביעה לעניין פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה. [13] לטענת מר יחזקאל, הסכם שנת 2003 אינו חל עליו. לשיטתו, פיטוריו נכנסו לתוקף ביום 31.07.2003 וכל מטרת הארכת תקופת ההודעה המוקדמת באופן רטרואקטיבי היתה להביאו לחסות תחת כנפי הסכם 2003. אשר לטענה כי הסכם 1988 לא יושם משך שנים, טוען המערער כי הסכם 1988 נועד לחול בעיקרו של דבר, על פיטורי צמצום על רקע התייעלות או שינויים ארגוניים, וכאלה לא היו מאז שנת 1988 ומכל מקום גם לעת פיטורי עובדים בודדים ניתנו פיצויים מוגדלים או מענקים. בשאר הסוגיות שלדיון תומך המשיב, בעיקרו של דבר, בנפסק על ידי בית הדין האזורי. דיון והכרעה פיצויי פיטורים [14] סבורים אנו, כי לעניין אי חלות הסכם 1988 על עניינו של מר יחזקאל, הדין עם המערערת, מן הטעמים הבאים: א) לשונם של ההסכמים ותכליתם: הסכם 1988 נועד לחול על פיטורי הצמצום בשנת 1988. כך, לשונו של הסכם זה עוסקת בעובדים המפוטרים, לאמור - "הוסכם לשלם לעובדים המפוטרים". בהסכם 1988 לא נקבעה הוראה כללית, לפיה עובדים שיפוטרו יהיו זכאים תמיד לפיצויים המוגדלים על פי ההסכם, אלא דובר על העובדים המפוטרים לעת החתימה על ההסכם. אף כי מר זאוי, עד המשיב הנזכר בהסכם כנציג העובדים העיד כי "ההסכם היה אמור להיות לשנים הבאות", הרי שבעדותו תואר הרקע להסכם - סגירת המחלקות בשנת 1988, ומתאורו כפי שמובא לעיל, עולה כי המדובר היה בהסכם שנועד לענות על מחלוקת וצורך שהתעוררו אותה שעה. הסכם 2003 נועד לחול על פיטורי העובדים עקב המיזוג והקמת החברה החדשה אותה שנה, כך עולה מלשונו של הסכם זה ומתכליתו. בשורה של פסקי דין, נקבע כי בבואנו לפרש הסכם קיבוצי עלינו להיזקק להקשר התעשייתי . ההקשר התעשייתי כמו גם נסיבות חתימת הסכם 1988 מלמדים על היותו בבחינת "הוראת שעה". ב) התנהגות הצדדים להסכם 1988 משך השנים: בעניין אל - אופ נפסק, כי: "התנהגות הצדדים במשך השנים אף היא מעידה על הפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכמות שביניהם". מן העדויות שעמדו בפני בית הדין האזורי עלה, כי משך השנים הצדדים להסכם לא טענו להמשך תחולתו מעבר לפיטורי 1988, ולא עמדו על המשך יישומו. בתוך כך העיד מר זאווי, כי "ההנהלה החליטה שזה יהיה הסכם חד - פעמי ולהבא לא רצתה להכיר בזה". התרשמותנו מכלל החומר שבפנינו הינה כי אף ההסתדרות ונציגות העובדים לא עמדו על קיום ההסכם לאחר שנת 1988. בכלל זה, העיד מר זאווי לעניין התנהלות ההסתדרות, כי "ההסכם הזה משנת 1988 לא נרשם כהסכם קיבוצי, משום מה ההסתדרות לא הסכימה לשלוח אותו למשרד העבודה...". מר שגריר העיד, כמצויין לעיל, כי "במשך השנים היו ארועים נוספים של פיטורים... היתה פניה למזכיר האיגוד המקצועי שאול חטב, ויש לי מסמכים שמר חטב חתום עליהם על סיום יחסי עבודה לגבי עובדים אחרים, והוא ציין שהוא מבקש מענק מסויים לגבי עובדים מסויימים והוא לא נשען על ההסכם משנת 1988 (הדגשה לי, ס.א.)". על האמור נוסיף, כי מן החומר שבפנינו לא עולה שהסכם 1988 קוויים בפועל במרוצת השנים. המסקנה העולה מן העדויות שבאו בפני בית הדין האזורי, הינה שעובדים מפוטרים קיבלו לעיתים סכומי כסף בנוסף על פיצויי הפיטורים המגיעים על פי דין. הסכם 1988 קבע שיעורים מדוייקים להגדלת פיצויי הפיטורים על פי ויתקו של העובד; לא נטען ולא הוכח, כי סכומים נוספים שקיבלו עובדים מפוטרים, חושבו על פי הקבוע בעניין זה בהסכם 1988. בתוך כך נזכיר את עדות מר יחזקאל, לפיה "לשאלתך אם ידוע לי אם קיבלו פיצויים לפי ההסכם משנת 1988, אני אומר שאני יודע שקיבלו סכומים לא יודע אם בדיוק לפי זה". מר זאווי העיד לגבי דינם של מפוטרים במרוצת השנים, כי "נתנו להם 100% פיצויים, ואז קראו להם יותר מאוחר ונתנו להם צ'ק נוסף. היו לפחות 1,2 אנשים כאלה... אני לא מכיר שם של מי שקיימו איתו את ההסכם משנת 1988". התנהלות זו משך שנים, אף היא מלמדת על הפרשנות שיש ליתן להסכם 1988. לבסוף יצויין, כי בהסכם 1998 נקבע, על דעת נציגות העובדים, כי "פיצויי פיטורים יינתנו על פי החוק". כללם של דברים בעניין זה - למר יחזקאל לא עמדה זכות לפיצויי פיטורים בשיעור 200% בעת פיטוריו, ללא קשר לשאלה האם הסכם 2003 חל עליו, אם לאו. סוגיה שאנו רואים עצמנו פטורים מלהכריע בה כמפורט בסעיף 20 להלן. האם כל הסכום ששוחרר מביטוח המנהלים, בסך 213,281 ש"ח, הינו בגין פיצויי פיטורים? [15] לא מצאנו להתערב בקביעת בית הדין האזורי, כי סכום של 31,975 ש"ח מתוך הסכום ששוחרר לידי מר יחזקאל מחברת הביטוח כפיצויי הפיטורים - אין לזקוף לטובת תשלום אותם פיצויים. א) האמור בסעיף 15 לתצהיר מר יחזקאל בדבר ההפרשות הנוספות בשנים 1985 - 1991 בגין הפסקת תשלום אחזקת הרכב, לא נסתר על ידי המערערת, ובפרוטוקול הדיון מיום 10.04.2005, נרשם כי "לגרסת הנתבעת - לפי הסכם אישי בין הצדדים, הנתבעת הפרישה בעבור התובע סך השווה ל - 100 דולרים לחודש, וייתכן שזה אכן היה כפיצוי על עניין אחזקת רכב. הנתבעת הפסיקה לעשות זאת בשנת 1991, והסיבה לכך אינה ידועה כעת לנתבעת". טענתה של המערערת הינה, כי לא ברור "היכן" נצברו אותן הפרשות נוספות, או כפי שטען בא כוחה בעת הדיון בפנינו "אנחנו שילמנו את ה - 100 דולרים לחברת הביטוח. לשאלה איפה הם ? אני אומר שאני לא יודע. בהגינות אני אומר שגם היום אני לא יודע. יכול להיות שזה בתגמולים או בקופה נפרדת של חיסכון. אבל זה לא בפיצויים... החבר לא הוכיח שהכסף נכנס לפיצויי פיטורים. אם יוכיח יקבל. המוציא מחברו עליו הראיה. עד הסיכומים הוא לא טען את הטענה ואילו היה טוען הייתי הולך ומביא ראיות". בטענתה זו נסמכת המערערת גם על מסמך חברת הביטוח, אשר בו תחת הכותרת "צבירת פיצויים" מצויין סכום של 213,281 ש"ח. ב) אשר לטענת המערערת, כי מר יחזקאל גרס רק בסיכומיו שלא כל הסכום ששוחרר מחברת הביטוח היווה פיצויי פיטורים, וכי מדובר בשינוי או הרחבת חזית, אשיב כלקמן: בסעיף 24 א לכתב ההגנה שהגישה המערערת בבית הדין האזורי צויין, כי מר יחזקאל קיבל לידיו 213,281 ש"ח שנצברו לזכותו בביטוח מנהלים בגין פיצויי פיטורים. בפרוטוקול הדיון מיום 10.04.2005, צויין במפורש, כך: "יש מחלוקת על מהות הסכום האמור בס"ק א של סעיף 24 לכתב ההגנה, באשר לגירסת התובע - חלק מהסכום לא היה על חשבון פיצויי פיטורים אלא כפרעון הסכום שהופרש לחברת הביטוח בגין הפיצוי על אי - החזקת רכב... לגרסת הנתבעת - הנתון שהתקבל מחברת הביטוח היה על כך שכל הסכום של 213,281 ש"ח נצבר על חשבון פיצויי פיטורים". מחלוקת שהועלתה במסגרת גיבוש מוסכמות ופלוגתאות, אינה יכולה להחשב "הרחבת חזית" אסורה, מה גם שמר יחזקאל חזר על טענתו בעניין זה בחקירתו הנגדית, בציינו "אתה מציג לי מסמך מחברת הביטוח... אבל הסכום שם זה לא פיצויים לגבי השכר... יש שם פוליסות נוספות שהן לגבי סכומים על חשבון אחזקת הרכב...". משכך למערערת היה יומה בבית הדין האזורי "לילך ולהביא ראיות". ג) נותרה אם כן השאלה על מי רבץ הנטל להוכיח אם ההפרשות הנוספות בסך 100 דולרים לחודש נכללו בסכומים שהצטברו תחת הכותרת "צבירת פיצויים", אם לאו. כיוון שבידי המעסיקה היתה האפשרות להקפיד לפתוח חשבון נפרד בביטוח המנהלים להפרשות הנוספות והיא לא הראתה שעשתה כן, סבורים אנו כי די היה בטענת המשיב שלעיל, כדי לחייב את המערערת בהבאת ראיות לסתור טענתו. המערערת לא הביאה ראיות בשאלה היכן נצברו אותן הפרשות נוספות. בנסיבות אלו, לא מצאנו להתערב בפסיקת בית הדין האזורי, והחלטנו לאפשר למשיב להנות מן הספק - אותו היה בידי המערערת למנוע עם ביצוע ההפרשות, על ידי עמידה על כך שיפתח חשבון נפרד בביטוח המנהלים, כמצויין לעיל. פדיון דמי חופשה [16] כאמור לעיל הסכמת הצדדים, לפיה "עם סיום העבודה התובע זכאי לפדיון 253 ימי חופשה" [ההדגשה הוספה, ס.א.], צויינה בפרוטוקול הדיון מיום 10.04.2005, כאשר המחלוקת בין הצדדים סבה על השכר הקובע לחישוב הפדיון. המערערת טענה, כי אין לכלול הפרמיה בשכר הקובע לעניין זה. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי, אשר קבע כי גרסת המערערת באשר למהות הפרמיה לא נתמכה בראיות. לאור האמור פסק בית הדין כי השכר הקובע לחישוב פדיון דמי החופשה יהא השכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים. [17] בנסיבותיו של הליך זה, לא ראיתי להתערב בקביעת בית הדין מן הטעמים הבאים: בתלושי השכר לחודשים ינואר - יולי 2003, שצירף מר יחזקאל לכתב התביעה מצויין רכיב של פרמיה. לא מצויין בגין מה משתלמת פרמיה זו וסכומה בתלושי השכר הינו 1052.4 ש"ח. הפרמיה שולמה במלואה הן בחודשים בהם נירשם ניצול של ימי חופשה והן בחודשים בהם עבד המשיב את מלוא ימי העבודה. גם בתצהירו של מר שגריר לא פורטה מהות הפרמיה ובעד מה השתלמה. הפעם הראשונה בה התייחסה המערערת למהות הפרמיה היתה בסעיף 5 ו. לסיכומיה בבית הדין האזורי. לפיכך בדין נפסק, כי "גרסתה של הנתבעת על גובה הפרמיה ועל מהותה של הפרמיה, אינה נתמכת בראיה כלשהי... מתלושי המשכורת עולה שפרמיה... שולמה לתובע גם בחודשים בהם שהה בחופשה...". [18] האמור בסעיפים 10 ו - 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, קרי: "המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל... חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד", חל על דמי חופשה ופדיון חופשה המשתלמים מכח החוק. במקרה דנא, המערערת הסכימה כי מר יחזקאל זכאי לפדיון 253 ימי החופשה הצבורים. כמו כן, בית הדין האזורי קבע כי אין לראות ברכיב השכר אשר הוגדר כפרמיה, כתשלום התלוי בתנאי. ועוד, לא הוצגה הסכמה כי הבסיס לתשלום פדיון החופשה יהא שונה מן השכר הרגיל שעל פני הדברים השתלם למשיב. על כן, לא מצאנו להתערב בקביעת בית הדין לפיה השכר הקובע לחישוב פדיון החופשה הינו בסך 10,090 ש"ח, אשר אינה עומדת בסתירה להלכה שיצאה מלפני בית דין זה בפסק דין זבדי. על כן, בדין נקבע כי על המערערת לשלם למשיב סך של 9,434 ש"ח בגין הפרשי פדיון חופשה. פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה [19] בעניין זה נראה לנו, כי הדין עם המערערת, וכי מר יחזקאל לא הוכיח את עילת תביעתו לפיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה, זאת מן הטעמים הבאים: א) בכתב התביעה ציין מר יחזקאל כזאת: "התובע יטען כי על פי ההסכם הקיבוצי החל על עובדי קואפרטיב התבור, הוא זכאי לפיצוי עבור פדיון ימי מחלה לפורשים מגיל 55 ומעלה, התובע לפי הערכתו צבר כ - 600 ימי מחלה והוא ניצל מעט מאוד ימים. אשר על כן התובע יהא זכאי לפיצוי כדלקמן: 80 ימים X 350 ש"ח = 28,000 ש"ח". בסיכומיו, ציין כי "על מקום העבודה חל הסכם כור, שכן כך היה נהוג אצל הנתבעת... מאחר והתובע צבר 600 ימי מחלה, והוא זכאי לפדיון של 4 ימים על כל 30 ימים, הוא זכאי לפדיון של 80 ימי מחלה. למיטב ידיעת התובע, הנתבעת נהגה לפדות זכאות לדמי מחלה לגבי העובדים שהצליחו לצבור זכאות לכך". מדובר בתביעה ממונית, כאשר מר יחזקאל לא ידע לציין כמה ימי מחלה שנתיים נתנו אצל המערערת, כמה ימי מחלה צבר וכמה ימי מחלה ניצל. מן האמור עולה, כי מבחינה עובדתית, תובענתו היתה על דרך האומדנא בלבד. ב) לפי סעיף 9 להסכם הקיבוצי משנת 2003, בוטלו כל ההסכמים והסדרי העבודה שנהגו אצל המערערת, ושאימצו בין היתר את "הסכם כור". מכאן, ניתן להקיש, כי קודם להסכם זה היו ככל הנראה הסכמים או הסדרים שאימצו הסדרים או תניות שבהסכמים קיבוציים שנהגו ב"כור". הסכם 2003 קבע הסדרים לגבי פיטורי עובדים במסגרת המיזוג, הסדרים אלו חלו על הפיטורים האמורים וביטלו לעניין זה הסכמים והסדרים קודמים, ככל שהיו. עם זאת, לא הובאו בפני בית הדין האזורי די ראיות כדי לקבוע שההסכם הקיבוצי משנת 2003 ביטל זכויות שקמו לעובדים שפוטרו ולא השתלבו בחברה החדשה, ושאינן קשורות לפיטורים עצמן, כמו פיצוי על אי ניצול ימי מחלה. ג) בין שהסכם 2003 חל על מר יחזקאל ובין שלא, בין שההסכם ביטל את כלל הזכויות שבהסכמים קודמים ביחס לעובדים שלא נקלטו בחברה החדשה, בין אם לאו - מר יחזקאל לא הוכיח את מקור הזכאות הנטענת לפיצוי על אי ניצול ימי מחלה. מטיעוניו בבית הדין האזורי, עלה כי הוא נסמך על "הסכם כור" או על נוהג אצל המערערת. לא הובאו ראיות כדי להוכיח נוהג כאמור. אשר "להסכם כור" - קבע בית הדין האזורי, כי "התובע לא הוכיח מאומה בעניין הסכם כור". על האמור נוסיף, כי מר יחזקאל לא הפנה להסכם מסויים שחל ב"כור". כך לדוגמא, מצאנו הוראות לעניין "פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים" בהסכם קיבוצי מיום 01.08.1991 והוראות אחרות בדבר "פדיון דמי מחלה" בהסכם קיבוצי מיום 31.05.1994. יתרה מזאת, בהסכם "כור" משנת 1991 דובר על 7 ימי פיצוי כנגד 30 ימי מחלה לא מנוצלים ובהסכם כור משנת 1994, דובר על 0 - 7.1 ימי פיצוי בגין כל 26.67 ימי מחלה לא מנוצלים (הזכאות משתנה בהתאם לאחוזי ניצול ימי המחלה). מר יחזקאל לא הפנה להוראת אימוץ או הצמדה למי מההסכמים שכור צד להם, כך שלא ניתן לבחון אילו תניות אומצו ובאיזו דרך. תביעתו לא התיישבה עם מי מן ההסכמים שהובאו לדוגמא לעיל, באשר כאמור תביעתו היתה ל - 4 ימי פיצוי בגין כל 30 ימי מחלה לא מנוצלים. בנסיבות אלה, סבורני כי לא ניתן היה לפסוק לזכותו פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים, וכי דין רכיב תביעה זה היה להידחות. תחולת הסכם 2003 [20] לאור פסיקתנו לעיל, מתייתר למעשה הצורך להכריע, האם הסכם 2003 חל על המשיב, אם לאו. מר יחזקאל לא היה זכאי לפיצויי פיטורים מכח הסכם 1988 בין אם הסכם 2003 חל עליו בין לאו. כך, לא הוכחה אף זכאותו לפיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה. משכך, אף אם היינו קובעים כי הסכם 2003 אינו חל עליו, לא היה בידנו לפסוק פיצוי כאמור, משלא הוכח מקור הזכות, היקפה ונתונים רלוונטיים לגבי המספר המדוייק של ימי המחלה שלא נוצלו. עם זאת, המערערת הודתה, כי לדידה הסכם 2003 חל על המשיב, משכך ועל פי הודאתה זו, חבה המערערת למשיב בכל הזכויות שנקבעו בהסכם זה. סוף דבר [21] בעניינים הבאים אנו מקבלים את הערעור, לאמור: א) המשיב אינו זכאי לפיצויי פיטורים מוגדלים על פי הסכם 1988, מהטעמים שצוינו לעיל. עם זאת, כיוון שהחברה הודתה בחבותה בתשלום "מענק פיצויים" בשיעור 25% מסכום פיצויי הפיטורים כחוק לו זכאי העובד, ושילמה סכום זה, יוותר הסכום האמור בידי המשיב. ב) המשיב אינו זכאי לפיצוי בגין אי-ניצול ימי מחלה, לאור העובדה כי לא הוכיח עילתו בעניין זה. עם זאת, אנו קובעים כי: ג) מר יחזקאל עבד בשרות המערערת מיום 01.02.1984 ועד ליום 30.09.2003, סך הכל 19 שנים ו - 8 חודשים. סך פיצויי הפיטורים שהגיעו לו, לפי שכר קובע של 10,090 ש"ח, היה איפוא 198,436.66 ש"ח. למשיב שוחרר סכום של 213,281 ש"ח מחברת הביטוח. מסכום זה יש להפחית את הסכום של 31,975 ש"ח שאינם באים על חשבון פיצויי פיטורים. מכאן עולה, כי המשיב קיבל סך של 181,306 ש"ח (31,975 - 213,281) על חשבון פיצויי פיטורים, ולזכותו עומדים עוד 17,130.66 ש"ח (181,306 - 198,436.66) בגין רכיב זה. על המערערת אם כן לשלם לידיו הפרשי פיצויי פיטורים בסך 17,130.66 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01.10.2003 ועד התשלום בפועל. ד) בנסיבות המיוחדות של המקרה, אנו מאשרים בזאת את פסיקת בית הדין האזורי בדבר השכר הקובע לחישוב פדיון דמי חופשה. לפיכך על המערערת לשלם למשיב סך של 9,434 ש"ח בגין הפרשי פדיון דמי חופשה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01.10.2003 ועד התשלום בפועל. על המערערת לשלם למר יחזקאל את הסכומים המפורטים לעיל תוך 30 ימים. [22] לבסוף נוסיף, כי על אף האמור בפסק הדין, יפה תעשה המערערת, אם תפעל ברוח דבריו של מר כפרי, מנהלה הכללי, לפיו הוא עדיין נכון למשא ומתן, ותבוא בדברים עם המשיב, על מנת לראות אם עדיין ניתן לסיים את היחסים בין הצדדים, על דרך ההסכמה. בעניין זה נזכיר, כי מן העדויות שבאו בפני בית הדין האזורי, אף זו של מר שגריר מטעם המערערת, עלה כי המערערת נהגה במקרים אלו ואחרים להעניק למפוטריה מענקים או תשלומים נוספים, על אלה המגיעים על פי דין. לאור תוצאת ההליך וכלל הנסיבות, אין צו להוצאות בערעור. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים