להלן פסק דין בנושא תביעה להפרש פיצויי פיטורים: פסק דין רקע כללי 1. בפנינו תביעה לתשלום הפרשים בגין פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה בגינם, לתשלום הפרשים לקרן השתלמות וכן תביעה לתשלום מענק. להלן התשתית העובדתית הצריכה להכרעה 2. התובע החל לעבוד בנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") ביום 15.6.84 כהנדסאי אלקטרוניקה במחלקת התקנות חו"ל וזאת, בהתאם לחוזה עבודה אישי שנערך עימו ביום 23.5.84. בהסכם העבודה הנ"ל נקבע, בין היתר, כי התובע יהיה זכאי למשכורת חודשית בשיעור שנקבע וכן לאחזקת רכב, החזר הוצאות והפרשות לקרן השתלמות. כן נקבע בהסכם, כי יתר התנאים יהיו "בהתאם להסכם העבודה המפעלי" וכי כל זמן שרותו בנתבעת יחולו עליו הוראותיה ונהליה של הנתבעת וחוזה העבודה המפעלי (ראה - נספח ג' לתצהיר התובע). 3. במהלך השנים התקדם התובע בתפקידיו ובמעמדו ובהתאם לכך גם בתנאי שכרו, כאשר עובר לסיום עבודתו בנתבעת, ביום 31.12.02, שימש התובע כמנהל מכירות בכיר באחת מחברות הבת של הנתבעת 1 - היא הנתבעת 2 (להלן: "NGTS"). במסגרת תפקידו זה ניהל התובע את מערך המכירות של הנתבעות במדינות שונות וביניהן - הודו, תורכיה, המזרח הרחוק וחלק ממדינות אירופה (ראה - סעיף 5 לתצהיר סנכ"ל משאבי אנוש בנתבעת הגב' ענת בלוקו (להלן: "הגב' בלוקו"); כן ראה - סעיף 1 לתצהיר התובע). 4. במהלך חלק מתקופת עבודתו, החל מ-1/01 ועד 10/02, הונפקו לתובע תלושי שכר תחת הכותרת של NGTS (ראה - סעיף 4 לתצהיר התובע). עם זאת, אין חולק כי במהלך תקופת עבודתו של התובע ב-NGTS נשמרו כל זכויות הוותק שלו בנתבעת, כאשר מבחינת תנאי העבודה וזכויותיו של התובע לא היתה כל משמעות לשינוי זה. התובע אף המשיך לעבוד במשרדי הנתבעת ולטפל באותו חוג לקוחות (ראה - עמ' 10 לפרוטוקול ש' 7-11). עולה אפוא מהדברים, כי במהלך כל התקופה הרלוונטית לתביעה הנתבעת 1 היא שהייתה מעסיקתו של התובע. 5. במסגרת עבודתו כמנהל מכירות בכיר, הועמד לרשות התובע, החל משנת 1995 רכב חברה צמוד ושולמה לו תוספת גלובלית בגין עבודה בשעות נוספות. 6. במהלך תקופת עבודתו בוטח התובע בקרן הפנסיה המקיפה "מבטחים" (להלן: "מבטחים"), אליה הופרשו 6% משכרו. כמו כן, הפרישה הנתבעת לקופת הגמל גדיש הפרשות בשיעור של 2.33% לצורך השלמת פיצויי פיטורים. 7. בחודש 1/99 נפתחה על שם התובע פוליסת ביטוח מנהלים "כללביט", כאשר מאותו מועד פוצלו ההפרשות הפנסיוניות בגין התובע על פי בקשתו, כך שעיקר משכורתו הקובעת בוטח עדיין במבטחים ואילו היתרה (בסך של 14,448 ש"ח נכון לסיום עבודתו) בוטחה בפוליסת ביטוח מנהלים (ראה - סעיף 14 לתצהיר הגב' בלוקו). 8. לאור המשבר בשוק הטלקומוניקציה בארץ ובעולם - שוק בו עוסקת הנתבעת - החלה הנתבעת מסוף שנת 2000 ואילך בהליך של צמצומים וקיצוצים, אשר במסגרתו החליטה על מכירת הפעילות בה הועסק התובע יחד עם עובדים אחרים. בנסיבות אלה, החליטה הנתבעת למזג את היחידה בה הועסק התובע ב-NGTS עם חברת Nex Verse Networks Inc שהפכה לחברת VERAZ. זאת, החל מיום 1.1.03. בהתאם לכך, ביום 31.10.02 נערכה פגישה עם התובע, במסגרתה נמסר לו על השינויים המתוכננים. בהמשך לאותה שיחה, ביום 7.11.02 קיבל התובע הודעה מוקדמת על סיום עבודתו בנתבעת שנקבע לסוף חודש 11/02. אין חולק כי מועד סיום העבודה נדחה ליום 31.12.02 (ראה - סעיף 23-30 לתצהיר הגב' בלוקו). 9. עם סיום עבודתו של התובע בנתבעת שוחררו לזכותו כלל הכספים שנצברו עבורו בקופות הגמל, לרבות פיצויי הפיטורים וההפרשות לקרן ההשתלמות (ראה - סעיף 31 לתצהיר הגב' בלוקו). בהתאם לכך, נשלח לתובע מסמך שכותרתו "סיום עבודתך", בו נכתב, בין היתר, כך: "במסגרת גמר החשבון, אשר יערך לך במועד סיום עבודתך, תהיה זכאי לתשלומים ולזכויות כדלקמן.... : פיצויי פיטורים כדלקמן: בגין חלק המשכורת עליו הופרשו כספים לביטוח מנהלים - פיצויים בסך של 57,798 ש"ח ברוטו, בניכוי הכספים שנצברו על שמך בפוליסת ביטוח המנהלים. כן שחרור כל הכספים אשר נצברו על שמך בפוליסת ביטוח המנהלים. בנוסף שחרור כל הכספים שנצברו על שמך בקרן הפנסיה לרבות כספי הפיצויים בקרן. במידה והופרשו בגינך כספים בקופת גדיש ישוחררו הכספים הללו. שחרור כל הכספים שנצברו על שמך בקרן ההשתלמות. תשלום 2,484 ש"ח ברוטו בגין החלק היחסי של דמי ההבראה. תשלום 57,751 ש"ח ברוטו בגין פדיון ימי חופשה בלתי מנוצלים. בנוסף תשלם לך החברה, לפנים משורת הדין, מענק פרישה בגובה 103,594 ש"ח (מוערך לא סופי). תשלום המענק כפוף לחתימתך על מכתב זה [כתב קבלה ויתור וסילוק] והוא יבוצע במעמד גמר חשבון. ..." (ראה - נספח ו' לכתב התביעה) למכתב סיום ההעסקה צורף כתב קבלה ויתור וסילוק, בו התבקש התובע להצהיר כי התשלומים, לרבות סכום המענק, שולמו לשם חיסול וסילוק מלאים של כל תביעותיו, דרישותיו או טענותיו כנגד הנתבעת והם מהווים תשלום מלא וסילוק מושלם ומוחלט של כל הסכומים שהנתבעת חייבת לו בגין עבודתו אצלה ובקשר אליה. כמו כן, נכתב שם כי התובע מוותר על כל תביעותיו כנגד הנתבעת בכל הקשור לעבודתו אצלה וכי המסמך הנ"ל מהווה הודעת סילוק בהתאם לסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים (נספח ט' לכתב התביעה המתוקן). עם סיום עבודתו של התובע בנתבעת ומעברו יחד עם עובדים נוספים לחברת VERAZ - שילמה לו הנתבעת את סכום המענק בגובה משכורת אחת לכל 5 שנות עבודה (ראה - סעיף 23 לתצהיר התובע). לטענת הנתבעת, סכום המענק שולם לתובע - על אף שלא חתם על כתב הויתור - עקב טעות ולא מתוך כוונת מכוון ומשכך, קוזז סכום זה מהעמלות בגין מכירות להן היה זכאי התובע בגין שנת 2002. הכרעה זכאות התובע לתשלום הפרשים בגין פיצוי פיטורים ובגין הפרשות לקופות גמל 10. טענות התובע לענין זכאותו לתשלום הפרשים בגין פיצויי פיטורים והפרשות לקופת הגמל נטענו למעשה בשני מישורים: המישור האחד - עניינו טענות שהעלה התובע ביחס לתחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשנ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") לענין חישוב סכום הפיצויים לו היה זכאי. לענין זה טען התובע כי אין תחולה להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר הפנסיה המקיפה בתעשייה, אשר נערך בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית ואשר נחתם ביום 4.6.79 (להלן: "ההסכם הקיבוצי" או "הסכם הפנסיה"). הסכם בו נקבע כי ההפרשות לקופת הגמל יבואו במקום פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. התובע הוסיף וטען בענין זה כי ההסתדרות הכללית לא היתה ארגון יציג בנתבעת ומשכך - לא חל עליה ההסכם הקיבוצי כאמור. בנוסף טען, כי גם אם ימצא שההסכם הקיבוצי חל, הרי שחל עליו הסכם מפעלי מטיב, מעבר להוראות ההסכם הקיבוצי. הסכם שמכוחו קמה לו לדבריו, זכאות לתשלום פיצויי פיטורים על בסיס שכרו האחרון בניכוי ההפרשות שהופרשו לקופות הגמל בגין פיצויי פיטורים. המישור השני - עניינו טענותיו של התובע בדבר ה"שכר הקובע" על פיו הופרשו הפרשות בגין זכויות סוציאליות במהלך תקופת עבודתו בנתבעת. לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו פיצלה הנתבעת באופן מלאכותי את שכרו, כך שרק בגין חלק מהשכר הופרשו תשלומים בגין זכויות סוציאליות, לרבות פיצויי פיטורים. לשיטתו, בגין חלקו האחר של השכר אשר כונה בכינויים פיקטיביים - לא בוצעו הפרשות כאמור. 11. נקדים ונציין כי לדעתנו - יש לדחות את טענותיו של התובע בענין תחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים וזאת, ביחס לתקופה שעד לחודש 1/99. מועד בו החלה הנתבעת להפריש בגינו הפרשות לביטוח המנהלים. כמו כן, יש לדחות את טענותיו של התובע לפיהן, הנתבעת שילמה לו במהלך השנים "תוספות פיקטיביות" שהיו אמורות להוות חלק משכרו הקובע לצורך ביצוע הפרשות עבור תנאים סוציאליים. 12. אשר לתחולתו של סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים יאמר - כי אין בידינו לקבל את הטענה לפיה, לא חל על הנתבעת הסכם הפנסיה ונפרט: סעיף 2 להסכם הקיבוצי, העוסק בעניין תחולתו, קובע כי ההסכם יחול על כל העובדים המועסקים במפעלים שהם חברים בהתאחדות התעשיינים וגם במפעלים שיהיו חברי ההתאחדות תוך תקופת תוקפו "למעט העובדים במפעלים בהם ההסתדרות איננה ארגון יציג לצורך הסכם קיבוצי מיוחד..." לגבי חברותה של הנתבעת בהתאחדות התעשיינים, העיד סמנכ"ל הכספים בנתבעת - מר שמואל גיטלין כי הנתבעת היתה חברה בהתאחדות התעשיינים משנת 1962 וזאת, כעולה גם ממסמך שצירף לתצהירו (ראה - נספח א' לתצהיר מר גיטלין). בהקשר של תנאי התחולה השני - היות ההסתדרות הארגון היציג לצורך הסכם קיבוצי מיוחד - הרי שלא שוכנענו בטענת התובע כי בנסיבות שבפנינו הנטל להראות כי ההסתדרות הכללית היתה ארגון עובדים יציג בנתבעת במועד כריתת ההסכם הפנסיה אכן מוטל על הנתבעת וזאת מהטעמים הבאים: כידוע, קביעה משפטית ביחס לגורם עליו מוטל נטל השכנוע הינה פועל יוצא של מדיניות שיפוטית. מדיניות הנגזרת מן התשובה שתינתן לשאלה על מי ראוי להטיל נטל זה בסיטואציה מסוימת. לצורך מתן מענה על שאלה סבוכה זו יביא בית הדין בחשבון שיקולים שעניינם זהות הגורם השולט או בעל הנגישות לחומר ראיות רלוונטי, שיהוי ביחס להעלאת טענה עובדתית הטעונה הוכחה באופן היוצר כשל ראייתי ומניעות, קיומו של ממצא עובדתי באותו עניין שנקבע על ידי ערכאה שיפוטית, לרבות הטעמים עליהם הוא נסמך וכן, מידת תום הלב בה מועלות גרסאות הצדדים. לטעמנו, לאור שיקולים אלה, מן הראוי במקרה דנן לקבוע כי הנטל לשכנע בטענה כי הסתדרות העובדים לא היתה ארגון עובדים יציג במועדים הרלוונטיים מוטל על התובע ולא על הנתבעת וזאת, מהטעמים כדלקמן: ראשית יאמר - כי לא היתה מחלוקת על כך כי במהלך התקופה הרלוונטית לתביעה בוטח התובע בהסדר פנסיה מקיפה על פי ההסכם הקיבוצי, שאת תחולתו הוא מבקש לתקוף היום, באופן שהבטיח לו ולשאיריו זכויות פנסיוניות. זאת מעבר לזכאות לפיצויי פיטורים. לשון אחרת, התובע נהנה במהלך השנים מזכויות שמקורן בהסכם קיבוצי, אשר כיום הוא מבקש לכפור בתוקפו. בנסיבות אלה ראוי להטיל עליו - ולא על הנתבעת - להביא ראשית ראיה לכך שההסכם הקיבוצי שמפירותיו הוא נהנה אינו חל על הנתבעת. שנית יאמר - כי ביחס למחלוקת זו נקבע בעבר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי הסכם הפנסיה אכן חל על הנתבעת (ראה - ע"ע 696/07 ברזילי מזרחי נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ, ניתן ביום 13.5.09 (להלן: "עניין ברזילי")). משמעותה של קביעה זו היא כאמור כי הנתבעת היתה מחויבת בעריכת פנסיה מקיפה לעובדיה מכוחו של הסכם הפנסיה. דהיינו - כי חלות על הנתבעת התחייבויות להענקת תנאי עבודה העולים על הקבוע בחוק בהתאם לאותו הסכם. אכן, קביעה זו אינה יוצרת השתק פלוגתא ביחס לתובע (וזאת להבדיל מהנתבעת), אולם לטעמנו יש בה כדי להוות שיקול שבמדיניות המצדיק את העברת הנטל להוכחת טענה סותרת אל כתפי התובע. זאת במיוחד שעה שמוצגות בפני בית הדין ראיות המלמדות על קיומו של קושי ראייתי ממשי להציג נתונים ביחס למספר העובדים שהיו מאוגדים בהסתדרות הכללית בתקופה הרלוונטית לתביעה. זאת ועוד, אף לו סברנו כי הנטל להוכיח את חלותו של הסכם הפנסיה רובץ לפתחה של הנתבעת, הרי שניתן היה לומר כי הנתבעת עמדה בנטל זה ונפרט: מר גיטלין העיד כי טרם כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1994 היו מרבית עובדי הנתבעת מבוטחים בקופ"ח כללית וכי המיסים לקופ"ח כללית בגין עובדים אלה נוכו ממשכורתם והועברו ישירות להסתדרות. לדבריו, בדיקה מעמיקה שביצע אפשרה לו לאתר אך ורק נתונים משנת 1986 ואילך, מהם עולה כי 57% מעובדי ECI היו מבוטחים אז בקופ"ח כללית ומיסיהם שולמו על פי הוראותיהם ללשכת המס של ההסתדרות הכללית (ראה - סעיף 3 לתצהיר מר גיטלין). לכשעצמנו, לא מצאנו מקום לפקפק בנכונות הנתונים שמסר מר גיטלין כאשר לטעמנו די בנתונים אלה כדי לשכנע כי הסבירות שההסתדרות הכללית הייתה ארגון יציג בנתבעת - לצורך הסכם קיבוצי מיוחד ובעת עריכתו של הסכם הפנסיה בשנת 1979 - עולה על הסבירות שהיא לא הייתה ארגון שכזה. זאת בשים לב לנתונים שהציג מר גיטלין ובשים לב לידע שהינו בבחינת ידיעת דיינים ביחס למעמדה של ההסתדרות כארגון עובדים לקראת תום שנות השבעים ועת נחתם הסכם הפנסיה וביחס למגמה של ירידה בשיעור התארגנות שחלה עם ההתקדמות בשנים. ידיעת דיינים שמצאה בטויה הן בפסיקתו של בית המשפט העליון והן בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה (ראה - דב"ע נה/4-30 "עמית" הסתדרות העובדים מכבי נ' המרכז לשלטון מקומי, פד"ע כט 61; בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(2) 63). 13. ערים אנו לטענתו של התובע, אשר טען לחילופין כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים על בסיס תחשיב הנשען על שכרו האחרון וזאת, בהסתמך על "ההסכמים המפעליים" הקיימים בנתבעת (הסכם משנת 1982 והסכם משנת 1988). הסכמים הקובעים כי זכותו של עובד לפיצויים, שיעורם ודרכי חישובם - "יקבעו בהתאם לחוק פיצויי פיטורים". דא עקא, שאף אם נקבל את טענתו של התובע ביחס לתחולת ההסכמים המפעליים כאמור, הרי שלא יהיה בכך כדי להועיל לו. בענין זה יפים דבריו של ביה"ד הארצי לעבודה בענין ברזילי, אשר נדרש לאותן הוראות ממש שבהסכם המפעלי, בציינו כי הזכאות לפיצויי פיטורים על פי חוק כוללת בחובה גם את סעיף 14 לחוק, משלא נמצא בהסכם המפעלי הוראה או רמז להוראה המוציאה את סעיף 14 מכלל הוראותיו של החוק החלות על עובדי הנתבעת (ראה - סעיף 29 לפס"ד בעניין ברזילי). 14. עם זאת, בדברינו לעיל אין כדי לסתום את הגולל על מלוא תביעתו של התובע לתשלום הפרשים בגין פיצויי פיטורים. שכן, כפי שפורט לעיל, לא היתה מחלוקת על כך כי החל מ-1/99 פוצל שכרו של התובע, כך שבגין חלק משכרו בוצעו הפרשות לקרן הפנסיה ואילו בגין החלק האחר בוצעו ההפרשות לפוליסת ביטוח המנהלים. אין חולק על כך שבענייננו, כמו בענין ברזילי, השלימה הנתבעת את הכספים שהצטברו בפוליסת ביטוח המנהלים בגין פיצויי פיטורים, אך זאת רק לגבי אותו חלק של השכר שהיה מבוטח בביטוח המנהלים. לאור זאת, יש ליישם במקרה דנן, את קביעתו של ביה"ד הארצי לעבודה, אשר פסק בענין ברזילי כי בנסיבות הנ"ל לא היתה תחולה להוראות ההסכם הקיבוצי לפיהן ההפרשות לביטוח מנהלים יבואו במקום פיצויי פיטורים. זאת כאמור אך ורק בהתיחס לתקופה שמינואר 1999 ואילך. תקופה שבמהלכה לא בוצעו הפרשות לקרן הפנסיה על פי ההסכם הקיבוצי ממלוא השכר הקובע של התובע. ובלשון ביה"ד הארצי לעבודה לאמור: "ללא ספק יש תוקף להוראה לפיה באות ההפרשות במקום פיצויי פיטורים רק בעת שהוראות ההסכם בדבר ההפרשות מקוימות כלשונן וההפרשות מבוצעות כדין ממלוא שכרו הקובע של העובד... לטעמנו, 'הפיצול' שפיצלה החברה בין הסכומים שהצטברו במבטחים ובגדיש לעומת הסכום שהצטבר בפוליסה וההשלמה שהשלימה ל-100% פיצויים אך בהתיחס לאותו חלק מהשכר שהופרש לפוליסת ביטוח מנהלים, אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, ואינו מתיישב עם התכלית שביסוד הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים" מכאן שהמסקנה המתבקשת בענייננו היא - כי הפרשות הנתבעת למבטחים ולגדיש באות במקום פיצויי פיטורים אך ורק עד ליום 1.1.99, הוא המועד בו החלה הנתבעת להפריש עבור התובע הפרשות לפוליסת ביטוח המנהלים. החל ממועד עריכת פוליסת ביטוח המנהלים ועד לסיום עבודתו של התובע תהיינה ההפרשות למבטחים, לגדיש ולפוליסה אך ורק "על חשבון" פיצויי פיטורים, כאשר על הנתבעת להשלים את סכום פיצויי הפיטורים עד לשיעור של 100% על פי המשכורת הקובעת בגין תקופה זו. 15. אשר לנושא השכר הקובע לצורך ביצוע הפרשות סוציאליות, הרי שכפי שנאמר לעיל - סבורים אנו כי יש לדחות את טענות התובע בעניין זה. קרי - את טענותיו של התובע בדבר הפיצול הפיקטיבי של שכרו ונפרט: כידוע - הנטל להראות כי תשלום שהוגדר כתוספת אינו אלא פיקציה - מוטל על התובע הטוען לכך. התובע הלין למעשה כי רכיבים מסוימים כגון הוצאה ק., ביגוד וספרות ובעיקר רכיב אחזקת הרכב - היו רכיבים פיקטיביים שאמורים היו להיות מובאים בחשבון בשכרו הקובע לצורך תשלומים סוציאליים. דא עקא, שטענות אלה לא הוכחו: אשר לרכיב המרכזי אליו התייחס התובע והוא אחזקת הרכב, הרי שהוכח בפנינו כי עד לשנת 1995 דיווח התובע על בעלות ברכב ואף נזקק להחזר הוצאות בגין שימוש שעשה בפועל ברכב לצורך העבודה ובלשון הפרוטוקול לאמור: "ש. לפני 95' מרבית התשלומים הנוספים האלה [תשלומים שהתובע טען כי הם פיקטיביים] היו בגין הוצאות רכב, נכון? ת. חלק נכבד היה הוצאות רכב. ש. האם אז היה רכב פרטי בבעלותך? ת. היה. ש. השתמשת בו לצרכי העבודה? ת. לצורך הנסיעה היה לי רכב, כשהתקבלתי ל-ECI היה לי רכב וסביר להניח שבמרבית התקופה שעבדתי ב-ECI היה לי רכב. ברוב המקרים השתמשתי ברכב שלי לצורך העבודה אבל אף פעם לא דרשו ממני להציג מסמכים. זה לא היה קשור לשאלה האם תמיד החזקתי את הרכב. לא זכור לי במדויק תקופות שבהן לא היה לי רכב וקיבלתי החזר הוצאות רכב אבל אני זוכר שהיו תקופות ארוכות מאוד שהייתי בחו"ל, לפעמים 3 חודשים וקיבלתי את התוספת, מעבר לזאת קיבלתי גם תשלומים עבור נסיעות. סביר להניח שכשהתקבלתי לעבודה התבקשתי להצהיר שיש לי רכב." (ראה - עמ' 14 לפרוטוקול ש' 16-21; עמ' 15 ש' 1-2) נזכיר כי בפסיקה נקבע כי אין בעובדה שמשולמת תוספת בגין הוצאות רכב במהלך תקופת היעדרות של העובד, כגון במהלך שירות המילואים, כדי ללמד על כך שמדובר בתוספת פיקטיבית וזאת, שעה שעולה מהראיות כי אכן נעשה שימוש ברכב לצורך העבודה.. עוד יאמר - כי לא נעלמה מעינינו טענתו של התובע לפיה, הנתבעת שילמה לו תשלומים כאלה ואחרים בגין זכויות מסוימות על בסיס שכרו המלא, לרבות התוספות, כמו למשל - תשלומים ששולמו לו בגין חופשה. אנו סבורים - כי גם בעובדה זו אין כדי ללמד דבר לענין "הפיקטיביות" של התוספות או החזר ההוצאות ששולמו לתובע. שכן, אין כל מניעה להגיע להסכמה המטיבה עם העובד, לפיה בגין זכויות מסוימות יערך תחשיב על בסיס שכר הכולל החזר הוצאות או תוספות שאינן מובאות בחשבון בשכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים. זאת, כפי שנעשה במקרה דנן. 16. התובע הלין אף על כך שהחל משנת 1995 שילמה לו הנתבעת תשלום בגין "שעות נוספות גלובליות", אשר לא נכלל בשכרו הקובע לצורך ביצוע הפרשות לגמל ולפיצויי פיטורים. לשיטתו, תשלום זה היווה אף הוא "שכר יסוד מוסווה" (ראה - סעיף 48 לכתב התביעה המתוקן). על אף שנדמה כי בסיכומיו זנח התובע טענה זו, הרי שלמען הסר ספק נתיחס אליה כדלקמן: בחקירתו הנגדית העיד התובע כי במהלך התקופה בה שילמה לו הנתבעת תוספת בגין שעות נוספות גלובליות הוא אכן עבד שעות נוספות בפועל. מהראיות עולה - כי התמורה בגין שעות נוספות גלובליות אף נקבעה בהתאם להיקף השעות הנוספות שעבד התובע בתקופה בה תוגמל עבורן על פי דיווח. קרי - בתקופה טרם ששולמה לו תמורה בגין שעות נוספות גלובליות. יוער - כי התובע נאלץ אף להודות בעובדה זו למרות שניסה בתחילה להכחישה. זאת, לאחר שהוצג בפניו מסמך מיום 6.4.95 הנושא את חתימתו (נ/1) ובלשון התובע לאמור: "יכול להיות שכאשר עברתי להיות עובד גלובלי אזי חישבו את השעות הנוספות הגלובליות לתשלום בהתאם לממוצע שעות נוספות שביצעתי קודם לכן, במהלך תקופה שרירותית, אולם לצורך כך הביאו בחשבון תקופה שרירותית, כך שהממוצע של השעות הנוספות במהלך תקופה זו לא שיקף למעשה את הממוצע שהיה מתקבל לו היו מביאים בחשבון את כל תקופת עבודתי ב-ECI מ- 84-95 שבמהלכה עבדתי שעות נוספות." (ראה - עמ' 7 לפרוטוקול ש' 11-16). עולה אפוא מהדברים, כי התשלום בגין שעות נוספות גלובליות אכן שולם בגין ביצוע שעות נוספות בפועל על פי הערכה שהתבססה על כמות השעות הנוספות שביצע התובע עפ"י דיווח, טרם שהונהג התשלום הגלובלי. 17. התובע הוסיף והלין על הקטנת בסיס השכר לצורך ביצוע הפרשות סוציאליות וזאת, בעקבות ניכוי משכרו של "שווי רכב". ניכוי בעטיו הופחתו 8% ממשכורתו הקובעת החל משנת 1995, עת החלה הנתבעת להעמיד לרשותו רכב צמוד. אנו סבורים - כי ככל שהתובע טוען כי הוא זכאי לביצוע הפרשות סוציאליות על בסיס שכר העולה ב-8% על השכר בגינו בוצעו ההפרשות בפועל - הרי שדין טענתו להדחות. שכן, מהראיות עולה כי ההפחתה בשיעור 8% בגין "שווי רכב" נעשתה בהסכמה ובתמורה לקבלת רכב צמוד מהנתבעת (ראה - עמ' 15 לפרוטוקול). יצוין כי לא בכדי לא עתר התובע לתשלום הפרשי שכר בגין הפחתה זו, לה כאמור נתן הסכמתו. זאת, כפי שהעיד בפנינו כי הוא (התובע) היה נכון "לבלוע צפרדעים" בתמורה לקבלת רכב צמוד מהנתבעת (ראה - עמ' 15 לפרוטוקול ש' 6-9). 18. לאור כל קביעתנו לעיל, יש לדחות אף את תביעתו של התובע לתשלום הפרשים לקופות הגמל, על בסיס שכר גבוה מזה שבגינו בוצעו ההפרשות. זכאות התובע לתשלום המענק 19. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי לעובדי NGTS שעברו לעבוד ב-VERAZ ניתן מענק של משכורת חודש אחד בגין כל 5 שנות עבודה בנתבעת. לדבריו, מענק זה ניתן לכל העובדים שצברו ותק כנדרש. התובע טען כי הנתבעת שללה ממנו מענק זה מאחר והוא סרב לחתום על כתב הויתור. לטענתו, שלילת המענק הייתה נגועה באפליה פסולה מצד הנתבעת (ראה - סעיף 67-68 לכתב התביעה). בתצהיר העדות הראשית העיד התובע כי תשלום המענק הותנה ע"י הנתבעת בחתימה של מקבל המענק על ויתור גורף על תביעות כנגד הנתבעת. זאת, כמופיע במסמך שנשלח לו אשר חלקו צוטט לעיל. לדברי התובע, מאחר והוא (התובע) סירב לחתום על כתב הויתור, נשלל ממנו המענק כאשר בפועל קוזז סכום המענק (לאחר ששולם בטעות) מתוך סכום העמלות שהגיעו לו. 20. אנו סבורים - כי יש לדחות אף רכיב תביעה זה: שכן, עילת התביעה היחידה שבכתב התביעה המתיחסת למענק סבה סביב טענת האפליה; דהיינו - התובע אינו כופר בכך שתשלום המענק הותנה בחתימה על כתב ויתור ואף לא בכך שסירב לחתום על כתב ויתור ומשכך, גם לא התקיים בו התנאי שהציבה הנתבעת לצורך קבלת המענק. טענתו היחידה היתה כאמור כי אי תשלום המענק מהווה אפליה. דא עקא שהתובע לא הוכיח קיומה של אפליה כאמור; דהיינו - התובע לא הוכיח כי עובדים אחרים במצבו, אשר סירבו לחתום על כתב הויתור, קיבלו את המענק. התובע אף לא טען ולא הבהיר מדוע ולמה התנאה של קבלת המענק בחתימה על כתב הויתור פסולה היא ואינה יכולה להוות "שונות רלבנטית" בינו לבין קבוצת העובדים האחרים אשר קיבלו את המענק, לאחר שחתמו על כתב סילוק והעדר תביעות. במסגרת סיכומיו טען התובע בלשון רפה כי יש להטיל דופי בטענת הנתבעת, לפיה המענק שולם לו בטעות, כמו גם בביצוע קיזוז של המענק מהעמלות שהגיעו לו וכן טען כי קיזוז כאמור מהווה הלנת שכר. דא עקא, שטענות אלה מהוות הרחבת חזית וסטיה מגדר המחלוקת כפי שהגדיר אותה התובע בכתב התביעה. שם השליך יהבו על טענת האפליה בלבד ולא תבע הפרשי שכר בגין קיזוז המענק או פיצויי הלנה בגינם. התובע אף לא כפר בטענת הנתבעת כי תשלום המענק נעשה עקב טעות ובלא שהנתבעת ויתרה על קיומו של התנאי להתגבשות הזכאות למענק. למעלה מן הצורך נציין כי אף לו היה מוכיח התובע קיומה של אפליה, הרי שעדיין היה מתעורר קושי ביחס להיקף החובה המוטל על הנתבעת כגוף עסקי פרטי לנהוג בשוויון בנושא זה (לעניין חובתו המוגבלת של המעסיק הפרטי לנהוג בשוויון ראה - עב 4417/06 אריה איצקוביץ ואח' נ' תנובה אגודה שיתופית, ניתן ביום 3.3.08 - בסעיף 15 לפסק הדין). סוף דבר 22. לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פס"ד זה סך של 120,000 ש"ח פיצויי פיטורים עבור התקופה שמיום 1.1.99 ועד לסיום עבודתו (= 30,000 ש"ח X 48/12), בניכוי סך של 50,904 ש"ח שנצבר בכללביט בגין רכיב פיצויי פיטורים (ראה - סעיף 33 לתצהיר הגב' בלוקו) ובניכוי הסכומים שהפרישה הנתבעת על חשבון סכום זה למבטחים ולגדיש בתקופה שמחודש 1/99 ועד 12/02, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.03 ועד למועד התשלום בפועל (ראה - סעיף 14 לפסה"ד). מאחר ולא הוצגו לבית הדין נתונים ביחס לסכומים שנצברו בגדיש ובמבטחים בגין התקופה הנ"ל, הרי שלא נקבע ע"י בית הדין סכום לתשלום. בשים לב להתיישנות המהותית, הרי שאין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. למעלה מן הצורך נציין, כי אף אלמלא התיישנות זו לא היה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מעבר להפרשי הצמדה וריבית. זאת, נוכח המחלוקת המשפטית הממשית ביחס להיקף תחולתו של סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. 23. הנתבעת תודיע לבית הדין תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה מהו הסכום הסופי ששולם לתובע בהתאם לפסק הדין בגין השלמת פיצויי פיטורים, כאשר לאחר קבלת ההודעה כאמור ינתן פסק דין משלים בנושא ההוצאות. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים