נשאלת השאלה אם שימוע מאוחר יכול לתקן את המעוות באי מתן שימוע לעובד לפני פיטורים ? ברי שקל יותר לשכנע רשות מנהלית בטרם החליטה את החלטתה מאשר לשנות את דעתה לאחר מכן. בית המשפט פסק כי שעדיף שימוע מאוחר על פני אי מתן זכות טיעון כלל. ראוי לבחון האם נגרם נזק בלתי הפיך או שניתן עדיין לתקן את המעוות על ידי שכנוע הרשות. אם יש סיכוי לתקן את המעוות יש לשקול את האיזון בין הנזקים השונים - מחד את הנזק למי שעומד להיות נפגע ממתן זכות טיעון מאוחרת לאחר שההחלטה המנהלית כבר נעשתה ומאידך את הנזק שבביטול הפעולה השלטונית מהנימוק היחיד שלא ניתנה לנפגע זכות טיעון. זכות יסוד של האדם בישראל היא, כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן, בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. כלל השימוע דורש כי הרשות המינהלית לא תפגע באדם אלא אם נתנה לו קודם לכן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפניה. מטרת השימוע אינה רק להציג בפני עובד את הטענות כלפיו ואת הנימוקים שהביאו להליכי פיטוריו. אלה, כמעט בכל המקרים, ידועים לעובד. מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגירסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן כצעקתה עדיף אם כן, כאשר לא נעשה שימוע מוקדם, לעשות לעובד שימוע מאוחר ולאפשר לו להביא את טענותיו. להלן פסק דין בנושא שימוע מאוחר / שימוע בדיעבד: פ ס ק ד י ן סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין המערער תבע בבית הדין האזורי את השבתו לעבודתו בגין פיטוריו שלא כדין, תשלום שכר עבודה, לרבות פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה, הפרשי אחזקת רכב, החזר הוצאות נסיעה, הפרש בגין גמול השתלמות, תוספת שכר בשיעור 4.8% ששולמה לעובדי הסקטור הציבורי ופיצוי בגין נזקים שנגרמו לו של פיטוריו שלא כדין. בית הדין האזורי (עב 1223/00, השופטת יהודית גלטנר-הופמן, נציג ציבור מר ניסים מגן ונציג ציבור מר אברהם זבונט) דחה את רוב רכיבי תביעתו של המערער. בית הדין האזורי חייב את המשיב לשלם פדיון חופשה, גמול עבודה בשעות נוספות, מענק חד פעמי. בית הדין האזורי קבע כי הפיטורים היו כדין. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער לתשלום שכר וזכויות סוציאליות לתקופה מ-5.99 עד 4.03. תביעות המערער לתשלום הפרש עבור 100 ק"מ בגין אחזקת רכב, החזר הוצאות נסיעה באוטובוס מיום 3.11.98 וגמול השתלמות (עדכון) - נדחו. בית הדין האזורי קיבל את טענת הקיזוז של המשיב וקבע כי הצדדים יקזזו את החיובים ההדדיים ביניהם. העובדות כפי שנקבעו בבית הדין האזורי המערער הועסק בשירות המשיב כחשמלאי ראשי בהיכל התרבות ובשלוחות השונות של הרשת במשרה מלאה מיום 9/1983 עד ליום 1.4.1999. הצדדים חתומים על הסכם עבודה מיום 19.12.1983. מדובר בהסכם עבודה לתקופת ניסיון של 11 חודשים. עם תום תקופת הניסיון המשיך המערער לעבוד עד למועד ניתוק יחסי עובד - מעביד מבלי שנחתמו עימו חוזי העסקה. בחודש ינואר 1999 יצא המערער, לפי בקשתו, לחופשה בת חודשיים ימים לפי בקשתו כדי לפקח על בניית תוספת לביתו. ביום 6.1.1999 החליטה הנהלת המשיב כי בעקבות גרעון תקציבי בשיעור 600,000 ₪ תגיש מנהלת המתנ"ס הצעה לקיצוץ בתקציב לרבות תכנית רה-ארגון. למשיבה הוגשו ארבע הצעות לקיצוץ בתקציב הכוללות ביטול משרות, סגירת בית קולנוע, שינוי הפעלתו וקיצוץ משרות שונות. בין היתר הוצע קיצוץ של 50% במשרתו ובשכרו של המערער. ההצעה היתה שהקיצוץ במשרתו יבוא לידי ביטוי בכך שהמערער ישמש חשמלאי בהיכל התרבות ובמתנ"ס אדית בלבד וכי במרכזים קהילתיים אחרים עבודות החשמל יהיו חלק מסעיפי האחזקה או יופנו לקבלן לתיקונים. תוכנית הקיצוצים אושרה ביום 10.2.1999 ובין היתר אושר קיצוץ של 50% בשכרו של המערער. מיד לאחר קבלת ההחלטה הוזמן המערער למנהלת המתנ"ס, גברת סיגל פריינטה, על מנת להודיע לו את ההחלטה. המערער נפגש עם גברת סיגל פריינטה ביום 17.2.1999. למערער הוסבר הרקע לקיצוץ. הובהר לו כי ההחלטה לגביו תיושם החל מיום 1.4.1999 מאחר ועד לאותו מועד היה המערער בחופשה. מנהלת המתנ"ס, גברת סיגל פריינטה, שלחה למערער מכתב בו אישרה את תוכן שיחתם. המערער התנגד לקיצוץ במשרתו ובשכרו באופן חד צדדי והתנגד לחתום על הסכם כלשהו המאשר העסקה ב- 50% משרה. המערער הבהיר כי ימשיך לעבוד במשרה מלאה. המערער פנה ביום 22.2.2001 הן בעל פה והן בכתב בבקשה ליו"ר הנהלת המתנ"ס בבקשה לשנות את ההחלטה. במכתב זה ציין המערער את הנימוקים לבקשתו לביטול ההחלטה. למרות ניסיונותיו של המערער לשנות את רוע הגזירה התקיימה ישיבת הנהלה ובה אושר הקיצוץ במשרתו של המערער. עוד צויין כי על פי ייעוץ משפטי במידה והמערער לא יסכים לקיצוץ ולהעברתו לעבודה במחצית המשרה, קיימת בידו הבררה להתפטר. המערער נפגש שוב עם מנהלת המתנ"ס, גברת סיגל פריינטה, ביום 28.3.1999 על מנת לדון בהמשך העסקתו ב- 50% משרה והביע את מחאתו ואי הסכמתו לקיצוץ במשרתו. למערער הובהר בפגישה כי לא ניתן לשנות את ההחלטה וכי הוא רשאי להתפטר בשל "הרעת תנאים" בדין מפוטר. לאחר הפגישה שלחה הגברת סיגל פריינטה, מנהלת המתנ"ס, מכתב ביום 29.3.1999 שכותרתו" התפטרותך מהעבודה". במכתב זה ציינה כי בעקבות התנגדותו של המערער לחתום על החוזה ולהמשיך לעבוד בחצי משרה, יש לראותו כמי שהתפטר מעבודתו החל מיום 1.5.1999. יחסי העבודה יסתיימו ביום 1.4.1999 ותשולם לו תמורת הודעה מוקדמת של חודש ימים לרבות כל הזכויות הסוציאליות והשלמת פיצויי פיטורים. המערער במכתב מטעמו מיום 29.3.1999 דחה את תוכן מכתבה של גברת סיגל פריינטה ופירט את הסיבות לפיהן יש לדעתו לבטל את ההחלטה בעניינו. המערער הדגיש במכתבו כי לא התפטר וכי אם מבקשים לפטרו יש להגיע עימו להסכם באמצעות מועצת הפועלים. מכתב נוסף בעניינו נשלח על ידי יו"ר מועצת פועלי קרית גת, מר שלום שינדלר. במכתב זה טען מר שינדלר כי המערער מעולם לא התפטר מעבודתו אלא התנגד להקטנת היקף משרתו ב- 50% לאחר 16 שנות עבודה. עוד צויין במכתב כי המערער היה ביום 1.4.1999 בתקופת מחלה ולא ניתן היה לפטרו. מר שינדלר הביע במכתבו תמיהה על כך שהמשיב מיהר להפקיד בחשבונו של המערער סכום עבור כל זכויותיו שעה שהמערער לא פוטר וגם לא התפטר. ביום 1.4.1999 הופקדה בחשבונו של המערער יתרת פיצויי הפיטורים. למערער נשלח מכתב שחרור למבטחים ולחברת ביטוח 'כלל' לשחרור הכספים העומדים לזכותו. שולמה למערער במשכורת 3/1999 הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות נוספות. למרות ההודעה על ניתוק יחסי עובד מעביד בין הצדדים, הודעה שבאה לידי ביטוי גם במכתב מטעם באי כוחו של המשיב, המשיך המערער להתייצב לעבודתו עד לחודש 9.1999 בערך אולם לא עבד בפועל. בתקופה זו מילא המערער כרטיסי עבודה ודוחו"ת לצורך קבלת החזר הוצאות, תשלומים ושכר. אלה מולאו על דעתו בלבד וללא אישור המשיב. המערער התעלם מדרישות המשיב ונציגיו להפסיק להתייצב לעבודה ולהסיג גבול במתנ"ס. מנהלת המתנ"ס, גברת סיגל פריינטה, ציינה כי הוטרדה מהתנהגותו ונאלצה להגיש תלונה במשטרה. לאחר יום 1.4.1999 נעשו נסיונות בין הצדדים לזכות את המערער בתנאי פרישה מועדפים אולם הצדדים לא הגיעו לידי הסכם. המוסכמות: התובע הועסק בשירות הנתבעת החל מחודש 9/83 ועד ליום 1/4/99 במסגרת תוכנית הבראה של הנתבעת, ביקשה הנתבעת לצמצם את משרת התובע במסגרת 50% משרה. ביום 11/4/99 הופקד בחשבון התובע סכום על חשבון פיצויי פיטורים ושכר עבודה בגין חודש 3/99. כמו כן, הופקדו סכומים על חשבון זכויות שונות כמפורט בתלוש השכר. התובע לא קיבל מכתב פיטורים. הצדדים חתמו על הסכם עבודה מיום 19/12/83. הפלוגתאות: האם פוטר התובע או שמא התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. האם שוררים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים עד היום? בכפוף לפלוגתא א', האם חייבת הנתבעת במתן זכות שימוע לתובע. האם ניתנה זכות זו, ואם לא האם יש בכך כדי לבטל את פיטורי התובע, אם היו כאלה, ולהשיבו לעבודה? בכפוף לפלוגתאות דלעיל, האם זכאי התובע לשכר עבודה מחודש 4/99 ואם כן - עד מתי ובאיזה שיעור? האם זכאי התובע לתשלום בגין שעות נוספות עבור חודש 3/99, ואם כן - באיזה שיעור? האם זכאי התובע להפרשי פדיון חופשה, ואם כן - לכמה? האם זכאי התובע להפרשי תשלום בגין אחזקת רכב, ואם כן - לכמה? האם זכאי התובע בגין החזרי נסיעות בגין נסיעה להשתלמות ביום 3.11.98, ואם כן - לכמה? האם זכאי התובע להפרשי תשלום גמול השתלמות, ואם כן - לכמה? האם חלים על התובע תוספות השכר הניתנות במגזר הציבורי, ואם כן - האם זכאי הוא להפרשי שכר ולכמה? בכפוף לפלוגתא א' ו-ב' האם נגרמו לתובע נזקים בהפסקת העבודה אשר בגינם חייבת הנתבעת לפצותו, ואם כן - מהם הנזקים ומה הפיצוי לו הוא זכאי בגינם? האם זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר או שמא זכאית הנתבעת לביטולם או הפחתתם? האם הנתבעת רשאית לקזז סכומים ששולמו בגין הפרשי תשלום ביטוח רכב שקיבל התובע, לתקופה שלאחר 1.4.99, ואם כן - כמה? בית הדין האזורי מציין כי לאחר כניסת פיטורי המערער לתוקף ניסו הצדדים להגיע להסדר כלשהו אולם הדבר לא עלה בידם. כל צד חולק על גרסת רעהו. עיקרי ההסדר לא הובאו בפני בית הדין האזורי ולא הוגדרו כחלק מעילות התביעה. גם הליך הגישור לא צלח והצעת בית הדין לפשרה נדחתה. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי קבע כי המערער פוטר. עוד קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח שהשיקולים לקיצוץ ב-50% במשרת חשמלאי לא היו שיקולים זרים או שיקולים פוליטיים. נקבע כי הקיצוץ ב-50% ממשרתו ושכרו של המערער נעשה משיקולים ענייניים. קביעת בית הדין האזורי לפיה לא התקבל לעבודה במקום המערער עובד אחר מעוגנת בחומר הראיות. גברת סיגל פריינטה וגברת אתי שקד העידו כי עבודות החשמל שביצע המערער בעבר במסגרת תפקידו בוצעו על ידי צוות האחזקה הקיים והעבודות המורכבות יותר בוצעו בסיוע מחלקת החשמל של עיריית קרית גת או גורמים חיצוניים. למעשה עד עצם היום לא קיימת במשיבה משרת "חשמלאי". בית הדין האזורי קבע כי למרות העובדה שטרם התקבלה ההחלטה בעניינו של המערער לא קויימה חובת השימוע הרי הלכה למעשה התקיים בעניינו שימוע מאוחר. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח נוהג לפיו עובד מתנ"ס מפוטר זכאי לפיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 150%, שלושה חודשי הסתגלות ושיבוץ במוסדות הקשורים למתנ"ס, כפי שטוען המערער. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיב לקיזוז הוצאות אחזקת רכב מאחר ואלו שולמו למערער לכל שנת 1999 שעה שהוא עבד רק עד אפריל, 1999. טענות המערער בפנינו המערער טוען כי פיטוריו היו שלא כדין. לא ניתנה לו זכות שימוע לפני שהתקבלה ההחלטה לקיצוץ בשכרו. ההחלטה לגבי קיצוץ בשכרו התקבלה באופן שרירותי ללא התחשבות במצבו הסוציאלי, ויתקו, גילו וסיכוייו להשתלב במעגל העבודה. לכן ההחלטה התקבלה בחוסר תום לב. המערער ביקש לאכוף את יחסי העבודה בין הצדדים ולהשיבו לעבודתו מבלי לפגוע בשכרו ובמעמדו. המערער טוען כי תביעתו הוגשה לבית הדין האזורי כעשרה חודשים לאחר הפסקת עבודתו. במשך חמישה חודשים לאחר מועד הפסקת עבודתו המשיך להתייצב במקום העבודה ולהדפיס כרטיס נוכחות ללא קבלת שכר. המערער טוען כי בית הדין טעה טעות עובדתית בפסק דינו לעניין מועד הגשת התביעה. קביעתו של בית הדין כי תביעתו של המערער הוגשה לאחר 4 שנים ממועד סיום יחסי העבודה בטעות יסודה. המערער טוען כי בכל תקופת עשרת החודשים לאחר סיום יחסי העבודה הוא ניסה להגיע לפשרה עם המשיב ואף גובש מסמך פשרה שאמור היה לקבל את אישורו של דירקטוריון המשיב. לאחר ישיבה של הדירקטוריון הוחלט לא לאשר את הפשרה. המערער לא קפא על שמריו. עוד טוען המערער כי על המשיב לשלם לו שכר עבודה ממועד התביעה עד לסיום ההליך המשפטי בפועל. לחילופין טוען המערער כי יש לשלם לו פיצויי פיטורים בגובה 150% בתוספת תשלום שכר עבור 3 חודשי הסתגלות ושיבוצו בעבודה חלופית תוך שמירה על גובה שכרו בערב הפסקת עבודתו. בכך טוען המערער כי הוא מסתמך על הנוהג אצל המשיב בפיטורי עובד המתנ"ס. עוד מלין המערער כנגד גובה הפרש פדיון חופשה שנתית שנפסק לזכותו. לטענתו על המשיב לשלם את הסכום שדרש בכתב התביעה. המערער מלין כנגד גובה המענק החד פעמי שנפסק לזכותו. על המשיב לשלם את הסכום שתבע בכתב התביעה. עוד טוען המערער כי על המשיב לפצותו על נזקים שנגרמו לו וכן לשלם לו פיצויי הלנת השכר עבור השנים בגינם עבד אצל המשיב. המערער טען כי מגיעים לו הפרשים כספיים בגין אי תשלום כל מיכסת הקילומטראג' שאושרה לו. המערער טוען כי המשיב שילם לו עבור מיכסה של 500 ק"מ כאשר אושרה לו מכסה של 600 ק"מ. המערער טוען כי יש לשלם לו החזר הוצאות נסיעה באוטובוס בגין נסיעה להשתלמות ביום 3.11.1998. כן היה על המשיב לטענתו לשלם לו פיצוי בגין אי עדכון גמול השתלמות בסך 631.31 ש"ח. עוד טוען המערער כי טעה בית הדין האזורי בכך שקיבל את טענת המשיב לקיזוז. המערער מסר למשיבה מסמכים להחזר כספי של ביטוח ואגרת רישוי בסך 4849 ₪ . טענת המשיב לקיזוז סך של 8869 ₪ נעדרת כל פרופורציה ולא הוכחה. לכן, אין לקבלה. טענות המשיב בפנינו המשיב טוען כי עיקר טענותיו של המערער הינן נגד קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. המערער השתהה בתביעה להשבתו לעבודה. ממועד סיום עבודתו עד למועד הגשת הסיכומים בבית הדין האזורי חלפו למעלה מארבע שנים. עד למועד הגשת עיקרי הטיעון בבית דין זה חלפו למעלה מחמש שנים. הגשת תביעה לאכיפת יחסי עבודה והשבה לעבודה בחלוף 11 חודשים ממועד סיום יחסי העבודה נגועה בשיהוי. משרתו של המערער כחשמלאי לא קיימת יותר ואף אין כוונה להעסיק עובד במשרה כזו מכיוון ששירותי החשמל מתקבלים מגורמים חיצוניים ועבודות חשמל מבוצעות על ידי צוות אחזקה קיים. המשיב טוען כי במסגרת הרה-ארגון שנעשה בה, נערך שינוי בהיקפי משרות בתחום האחזקה. התקן של 50% משרה במסגרתו הוצע למערער להמשיך לעבוד הומר לתקן בשיעור של 50% משרה של אב בית לצורך ביצוע עבודות אחזקה כלליות. היום לא קיימת עוד משרת "חשמלאי" במשיב. עוד טוען המשיב כי אין לכפות עליו את השבתו של המערער לעבודה כל עוד ניתן לשפותו בכסף. המשיב טען כי בין הצדדים קיים משבר אמון ומערכת יחסים עכורה ואף מטעם זה אין להשיב את המערער לעבודה. טענת המערער כי הפסקת עבודתו נעשתה בחוסר תום לב וללא מתן זכות שימוע נדחתה על ידי בית הדין האזורי. במועד הרלבנטי חלה חובת השימוע רק על מעסיקים ציבוריים בלבד, עובדי מדינה ועובדי רשויות מקומיות. למרות שבעת פיטוריו המשיב לא היה מודע לחובתו לערוך שימוע הרי שבפועל הוא ערך למערער שימוע ואף נתן לו כמה הזדמנויות לטעון את טענותיו בפניו. בית הדין האזורי הגיע למסקנה, לאחר בחינת חומר הראיות, כי המשיב עמד בחובתו לקיים שימוע למערער, גם אם זה היה שימוע מאוחר. המשיב טען כי אין חולק שצמצום משרת המערער מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. משנתן המשיב בידי המערער מכתב סיום העסקה הוא התכוון לפטרו ולכן שילם לו את כל התשלומים המגיעים כדין בעת סיום העבודה, לרבות פיצויי פיטורים. לאור קביעתו של בית הדין האזורי כי המערער פוטר ביום 1.4.1999 אין הוא זכאי לשכר עבודה לאחר מועד זה. אין לקבל את טענתו כי לאחר מועד פיטוריו, משהופיע בחצרי המשיב, היה המערער מוכן ומזומן לעבודה. טענות המערער בעניין הסכום שנפסק לו בגין תשלום פדיון חופשה שנתית ועדכון תשלום גמול השתלמות לא הוכחו. המערער לא הציג כל חישוב מטעמו להוכחת טענותיו. כמו כן לא הוכיח המערער את טענותיו לאי עדכון גמול השתלמות, תוספת שכר (מענק חד פעמי), תשלום הפרש עבור קילומטראג' והחזר הוצאות נסיעה באוטובוס. לעניין טענת הקיזוז בגין החזר הוצאות אחזקת רכב טען המשיב כי טענות המערער בעניין זה משוללות כל יסוד. עוד טוען המשיב כי חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות לא חלה עליו. המערער ושאר עובדי המשיב מועסקים בחוזים אישיים המתחדשים מעת לעת. המשיב אינו שלוחה של עירית קרית גת. הוא אך זכאי לכל היותר לתקציבים מעירית קרית גת כאשר החלק הארי של תקציבו מבוסס על הכנסות מפעילויות ותרומות ממקורות חיצוניים. האם המערער פוטר או התפטר החלטת המשיב על קיצוץ של 50% בהיקף שכרו ובהיקף משרתו של המערער אכן הרעה את תנאי העבודה של המערער. המשיב הציע למערער להסכים לכך או לעזוב את העבודה ולקבל פיצויי פיטורין כמפוטר. כדין פסק בית הדין האזורי כי המערער פוטר משלא הסכים לשינוי בתנאי והיקף עבודתו. שינוי דרסטי כפי שהדבר נעשה על ידי המשיב צריך הסכמה מפורשת ומדעת של העובד. ללא הסכמה עומדת בפני המעסיקה האפשרות להמשיך להעסיק את העובד במתכונת הישנה או לפטר את העובד. אין מעביד רשאי לכפות שינוי חד צדדי דרסטי על העובד. עמדתי על כך בעניין פרי שר אסייג (עע 197/03, עע 198/03, פרי שר אסייג - חנה גורן הפקות בע"מ -טרם פורסם): במסגרת הזכות הניהולית של מעסיק הוא רשאי לשנות את הסדרי העבודה, לשנות מבנה של מחלקות שונות, לצמצם חלק מהמחלקות. אך עליו לעשות זאת בצורה סבירה, תוך פגיעה מינימלית בתנאי העבודה. הפחתה חד צדדית של שכר צריך שתבוא בהסכמה. מצב כלכלי קשה מצדיק פיטורין בגלל צמצום ורצון להבריא את מקום העבודה, מצדיק הפחתה זמנית של השכר, אך אין לעשות זאת ללא הסכמה. בעניין טרודי עאמר (עע 1495/02 טרודי עאמר - מועצה מקומית חורפש - טרם פורסם) נדונה כוונת המועצה המקומית לקצץ 30% משכרם של גזבר העיריה ומהנדס העיריה בשל תוכנית הבראה וזאת ללא הסכמתם. ציין השופט פליטמן: נמצאנו למדים כי לא אלמן עובד ישראל, אשר תנאי שכרו שונו באופן חד צדדי. אכן, יכול הוא להתפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ולזכות בפיצויי פיטורים, אך גם רשאי הוא, כל עוד מעסיקו לא בחר לסיים את העסקתו וכל עוד לא ניתנה הסכמת העובד לשינוי במפורש או מכללא, ואפשר כי הסכמה זו תלמד אף מהתנהגות, לפנות בתביעה לבית הדין להצהיר כי הוא זכאי לתנאים הקבועים בחוזה, לפני שינויו החד - צדדי. העובד זכאי לאותם תנאים בם הועסק קודם אלא אם כן הסכים לשינוי או פוטר. משפוטר העובד זכאי הוא לפיצויי פיטורים. אף אילו התפטר העובד הוא היה זכאי לפיצויי פיטורים שכן ההתפטרות היתה בגין הרעה מוחשית של תנאי העבודה. בענייננו קבע בית הדין האזורי כי המערער פוטר ולא התפטר מכיוון שסירב לקיצוץ בשכרו. המערער טוען כנגד טענות המשיב בבית הדין האזורי בדבר התפטרותו. עוד טוען המערער כי בית הדין לא נתן משקל הולם לטענות הסותרות של המשיב בסוגיה זו. המערער טוען כי מכיוון שלא התפטר לא נותקו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. לאור קביעתו של בית הדין האזורי בדבר פיטוריו של המערער דין טענות המערער בסוגיה זו להידחות. בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו על חומר הראיות וטענות הצדדים. בית הדין האזורי הפנה בפסק דינו לסיכומי המשיב בם טען כי המערער פוטר מעבודתו וכי במכתב המודיע על סיום העסקתו יש כדי פיטורין. בית הדין האזורי התייחס לעדויותיהם של גברת סיגל פריינטה, גברת אתי שקד ומר לוניה סקורי אשר העידו מטעם המשיב וטענו כי המערער פוטר מכיוון שסירב לקיצוץ בשכרו. מסקנת בית הדין האזורי בדבר פיטוריו של המערער מבוססת על העדויות וכלל חומר הראיות. משפוטר העובד ולא נקבע כי פיטוריו היו משיקולים פסולים ולא ענייניים הרי שיחסי עובד-מעביד נותקו. עצם ההודעה למערער כי אכן גם המשיב רואה בשינוי הרעה מוחשית וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורין אם אינו מסכים לשינוי, היא למעשה פיטורין. האם קויים למערער שימוע כדין אין לקבל את טענת המשיב כי באותה תקופה לא היתה קיימת על המעביד חובת שימוע. חובת השימוע נגזרת מהדין הכללי. חובת השימוע והחובה ליתן זכות טיעון לעובד העלול להיפגע מהחלטת המעביד בעניינו אינם נגזרים רק מהסכם העבודה או מהסכם קיבוצי (עסק 52/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה -הסתדרות המעו"ף - עיריית קריית גת - טרם פורסם). בעניין אסחאק (עע 1349/01 ופא אסחאק - מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות (טרם פורסם)) ציינתי: זכות טיעון כאשר חובה כזו אינה עולה מדבר חקיקה, תקשי"ר, הנחיות פנימיות או הסכם .... זכות הטיעון עומדת למי שצפוי להיות נפגע בכל דרך שהוא. זכות זו עומדת לו גם כאשר הדבר לא עולה ממסמך כלשהו. זוהי זכות יסוד הנובעת מכללי הצדק הטבעי. בעניין ריבה גינגולד (בג"צ מס' 654/78 ריבה גינגולד נ. בית הדין הארצי לעבודה ויריית תל-אביב-יפו, פ"ד לה(2), 649) טענה העירייה כי אין למערערת זכות להישמע באשר הדבר לא עולה מהתקשי"ר. טענה זו נטענה גם בענייננו. השופט אהרן ברק עמד על כך ש - "זכות יסוד של האדם בישראל היא, כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן, בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. לעניין זכות יסוד זו, אין נפקא מינה, אם הרשות הציבורית פועלת מכוח חיקוק או מכוח הנחיה פנימית או מכוח הסכם. אין גם כל חשיבות לשאלה, אם הסמכות המופעלת היא שיפוטית, כעין שיפוטית או מינהלית, ואם שיקול הדעת, הניתן לאותה רשות, הוא רחב או צר. בכל מקרה, בו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, וחובה זו מטילה על הרשות את החובה להעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. הוצאתו המוקדמת של עובד לגימלאות, ללא הסכמתו, פוגעת במעמדו של העובד. עשר שנים או יותר שירת העובד את מעבידו. עתה, משמלאו לו שישים שנה, מבקש המעביד להפסיק את שירותו. העובד מבקש להמשיך בעבודתו. ההגינות מחייבת, והצדק דורש, כי בטרם יפעיל המעביד את הכוחות, שהדין מעניק לו, הוא ישמע את עמדתו של העובד, שמא ישתכנע, כי מן הראוי להמשיך בשירותו של העובד. זהו גם הדין". ראוי לציין כי באותו עניין היה הדבר מקובל על היועץ המשפטי לממשלה, שהתייצב לדיון . במקום אחר נאמר: זכות הטיעון של אדם הנפגע על-ידי החלטה של השלטון מוכרת בשיטתנו המשפטית. יש והיא קבועה במפורש בדבר חקיקה. אך יש ודבר חקיקה אינו מזכיר אותה במפורשות אלא עובד עליה בשתיקה. גם במקרה זה הזכות קיימת, שכן קיומה של הזכות אינו מותנה בהוראה מפורשת בחוק. נמצא, כי הוראת חוק דרושה, לא כדי להכיר בזכות הטיעון, אלא כדי לשלול אותה. שלילה זו צריכה להיות בלשון ברורה ומפורשת. במקום שהוראת חוק ניתנת למספר פירושים, עדיף הפירוש אשר יתן תוקף ולא יסתור את זכרון הטיעון (בג"צ 634/78 - טרם פורסם; וראה גם בג"צ 531/79 סיעת "הליכוד" בעירית פתח-תקוה נ. מועצת עירית פתח-תקוה ואורי מוכתר, חבר מועצת העיריה פתח-תקוה, פ"ד לד(2), 566). בעניין ואפה אסחאק עמדתי על הרציונל של הכלל לקיים שימוע בהביאי מדברי יצחק זמיר: יצחק זמיר עומד על כך כי כלל השימוע דורש כי הרשות המינהלית לא תפגע באדם אלא אם נתנה לו קודם לכן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפניה (על חובת השימוע, פרק 32 בספרו של יצחק זמיר "הסמכות המינהלית", נבו הוצאה לאור, כרך שני, עמוד 793 ואילך). כלל השימוע נקבע על ידי בית המשפט האנגלי עוד בשנת 1723 ככלל אלוהי שמקורו בפרשת הבריאה: "חוקי האל וחוקי אנוש גם יחד נותנים לצד את האפשרות לערוך את הגנתו, אם יש לו כזאת. זכורני כי איש אחד מאד מלומד אמר לי בהזדמנות מעין זו, כי אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא חרץ דינו של אדם בלי להזמינו תחילה לערוך את הגנתו. אדם (אומר אלוהים), איכה? המן העץ אשר צוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? (בתרגומו של השופט זילברג בפרשת ברמן - בג"צ 3/58 ברמן נ. שר הפנים, פ"ד יב 1493, 1507)". האם יצא המשיב כדי חובת השימוע מטרת השימוע היא לאפשר למי שעומד להיפגע מהחלטה להשמיע את טיעוניו. באופן זה יוכל המעביד לשקול את מכלול השיקולים. אף שימוע מאוחר בכלל זה, אם אכן המעביד שוקל את העניין מחדש לאחר שמיעת טיעוני העובד. בעניין אסחאק הנ"ל הבאתי עוד מדברי יצחק זמיר: מציין יצחק זמיר (שם, 823) שמכאן הדרישה "כי דברו של הנפגע ישמע בטרם תתקבל החלטה בעניינו" (ציטוט מבג"צ 654/78 ריבה גינגולד הנ"ל). נשאלת השאלה אם שימוע מאוחר יכול לתקן את המעוות. ברי שקל יותר לשכנע רשות מנהלית בטרם החליטה את החלטתה מאשר לשנות את דעתה לאחר מכן (ראה פסק דינו של השופט שמואל צור בעע 300146/98 יצחק פרנקשטיין - מועצה אזורית גליל תחתון - טרם פורסם). עם זאת ברי שעדיף שימוע מאוחר על פני אי מתן זכות טיעון כלל. ראוי לבחון האם נגרם נזק בלתי הפיך או שניתן עדיין לתקן את המעוות על ידי שכנוע הרשות. אם יש סיכוי לתקן את המעוות יש לשקול את האיזון בין הנזקים השונים - מחד את הנזק למי שעומד להיות נפגע ממתן זכות טיעון מאוחרת לאחר שההחלטה המנהלית כבר נעשתה ומאידך את הנזק שבביטול הפעולה השלטונית מהנימוק היחיד שלא ניתנה לנפגע זכות טיעון. בעניין ד"ר חליל עבוד (עע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת - ד"ר חליל עבוד, פד"ע לה 440, 446) ציין הנשיא סטיב אדלר: בעניין תכליתו של שימוע נאמר: "מטרת השימוע אינה רק להציג בפני עובד את הטענות כלפיו ואת הנימוקים שהביאו להליכי פיטוריו. אלה, כמעט בכל המקרים, ידועים לעובד. מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגירסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן כצעקתה" (דב"ע נו/3-31 מדינת ישראל - בונה - לא פורסם). עדיף אם כן, כאשר לא נעשה שימוע מוקדם, לעשות לעובד שימוע מאוחר ולאפשר לו להביא את טענותיו. בית הדין קבע כי החלטת הנהלת המשיב הובאה מיד לידיעתו של המערער ואין מחלוקת כי לאחר שהתקבלה ההחלטה ניתנו לו הזדמנויות שונות להביע את מחאותיו ולפרוש טענותיו נגד ההחלטה תוך שהוא פירט את נתוניו האישיים. גם המערער לא חלק על כך. ההנהלה שקלה כראוי את טיעוניו ואת מצבו האישי לעומת הצורך בצמצום. אין לראות בכך פיטורין שלא כדין. הפיתרון הוא סביר. הוא נכפה על המשיב על ידי הנסיבות. בית הדין בבואו לבקר את ההליך מעביר תחת שבט ביקורתו את הנסיבות כולן, את השאלה אם שיקולי המעביד נעשו בתום לב, ללא שיקולים זרים או פוליטיים, ללא משוא פנים ואפלייה, תוך שמירה על כללי הצדק הטבעי ותוך לקיחה בחשבון שפיטורין הם צעד משמעותי וקשה לעובד, בעיקר לעובד לאחר תקופה כה ארוכה. על כך עמדנו פעמים רבות. בענייננו נלקחו כל השיקולים בחשבון. באיזון נהג המעביד כדין. הדבר עולה מחומר הראיות, מהעובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי וממכלול השיקולים. המערער העיד כי מר אביטן, יו"ר הנהלת החברה, הציע לו פיתרון שיתן להנהלה האפשרות לשנות את ההחלטה מבלי לפגוע בכבודם. הוא המליץ למערער לכתוב מכתב, מכתב שמר אביטן למעשה הכתיב למערער, בו מבקש המערער למנות איש מקצוע ניטרלי שיתן חוות דעת על היקף משרתו. מר אביטן הציע שהמערער יציין שהוא מפרנס יחיד והחלטת הצמצום פוגעת בו. מהעדויות עולה כי נעשה ניסיון לפתור את הבעייה אך לא נמצא דרך אחר באשר היתה נחיצות לבצע תוכנית הבראה. ביום 25.3.1999 התקיימה ישיבת הנהלה נוספת ובה הוחלט לאשר את הצמצום. הוחלט כי בהעדר הסכמה של המערער יש ליתן לו את הברירה להתפטר. מנהלת המתנ"ס, הגברת סיגל פריינטה, הציעה לו שוב ביום 28.3.1999 להמשיך לעבוד בהיקף משרה של 50% ורצתה לדון עמו על בניית תוכנית העבודה. המערער סירב. הוא הודיע על כך טלפונית. בעקבות הודעתו פוטר המערער למחרת. לא הוכח כי המשיב לא ניאות להקשיב למערער בלב שלם ובנפש חפצה כפי שמבקש המערער לשכנענו. נעשו ניסיונות רבים למצוא פיתרון ולשכנע את המערער. התאפשר למערער בהזדמנויות רבות לנסות לשכנע את ההנהלה. הטענה לנוהג לשלם פיצויים מוגדלים המערער טען בבית הדין האזורי ולפנינו כי קיים במשיב נוהג לפיו משולמים פיצויים מוגדלים בשיעור 150%, שלושה חודשי הסתגלות ושיבוץ בעבודה חלופית במוסדות הקשורים למשיב. המשיב טען כי לא קיים נוהג כזה. כן טען המשיב כי המערער לא תבע פיצויים מוגדלים או חודשי הסתגלות בכתב תביעתו. בית הדין האזורי דחה את טענת המערער וקבע כי המערער לא הוכיח קיומו של נוהג כזה. לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. קיומו של נוהג בכלל ובמשפט העבודה בפרט, דורש הוכחה חד משמעית. נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען לו (דב"ע מח/40-3 דבורה חבקין - גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169, 175; ע"ע 348/99 צים חברת הספנות הישראלית - שמעון שרעבי - טרם פורסם; עע 1340/02 אהרון בן צור - היפרטק מערכות מתקדמות בע"מ - טרם פורסם). מר סקורי אשר העיד מטעם המשיב הכחיש קיומו של נוהג כזה וטען כי המערער לומד על נוהג כזה מהתנהגות המשיב אל ארבעה עובדים שפוטרו. אלא שאלו פוטרו בנסיבות מיוחדות, כל אחד ונסיבותיו. פדיון חופשה שנתית בכתב התביעה טען המערער כי הוא זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך של 9,325 ₪. המערער טען כי מגיע לו פדיון עבור שלושה ימי חופשה נוספים שנצברו לזכותו ולא נכללו בפדיון החופשה ששולמה לו במשכורת 3.99. המערער טען כי בתלוש המשכורת של חודש זה צויין כי נותרה לו יתרת חופשה של 44.49 ימים. עוד טען המערער כי היה על המשיב לכלול בחישוב פדיון החופשה ששולם לו את התוספות הקבועות שקיבל במשכורתו. המערער לא הביא חישוב מטעמו המסביר את הסכום אשר דרש בכתב התביעה. גברת אתי שקד, המשמשת כמנהלנית במשיבה, הצהירה תצהיר שהגישה כעדות ראשית מטעם המשיב כי בכרטיס העובד של המערער נצברו לזכותו 41.5 ימי חופשה. גברת אתי שקד הבהירה כי הרישום בכרטיס העובד אשר צורף לתצהירה הוא הרישום העדכני. המשיב שילם למערער בגין פדיון חופשה בסך 7,189 ש"ח כמצויין בתלוש משכורת 3.99. גברת אתי שקד צירפה לתצהירה את אופן חישוב ימי החופשה. בית הדין האזורי קיבל את גרסת המשיב וקבע כי המערער לא הוכיח שהוא זכאי לפדיון חופשה נוספים מעבר למה ששולם לו בתלוש המשכורת. בית הדין האזורי מצא את גרסת גברת שקד מהימנה. משכך קבע כי המשיב עמד בנטל ההוכחה הדרוש. עם זאת חישוב פדיון החופשה לא כלל את התוספות הקבועות במשכורתו של המערער שהינן: תוספת כוננות, תוספת כפיים וגמול השתלמות. הגברת שקד העידה בחקירתה הנגדית כי על חישוב הפדיון לכלול תוספות קבועות אשר קיבל המערער במשכורתו. אשר על כן קבע בית הדין האזורי כי יש לחשב פדיון מחופשה שנתית הכולל בתוכו את כל התוספות הקבועות שקיבל המערער במשכורתו. על כן זכאי המערער לפדיון חופשה בסך 11640 ש"ח. מכיוון שהמשיב שילם למערער סך של 7189 ש"ח בתלוש משכורת של חודש 3/99 עליה לשלם יתרת פדיון החופשה בסך של 4451 ש"ח לרבות הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.1999. אין להתערב במסקנתו זו של בית הדין. הפרש אחזקת רכב המערער טען כי יש לחייב את המשיב לשלם לו הפרש אחזקת רכב בגין 100 ק"מ מתוך מכסה של 600 ק"מ, שלטענתו אושרה לו בעבר. לטענתו המשיב הפחית לו מתשלום החזקת הרכב שהמערער החל לקבל החל מינואר 1997. המערער טען כי ההפחתה של 100 ק"מ במכסה שאושרה לו נעשתה שלא כדין, בניגוד להסכם עמו עוד ב-1.7.1994 לפיו נקבעה לו מכסת אחזקת רכב בשיעור של 600 ק"מ. המערער טען להפרש זה לתקופה מינואר 1997 עד לאפריל 1999. ההפרש הוא לדבריו 150 ₪ לחודש כפול 28 חודשים ובסך הכל 4.200 ₪. המשיב טען כי ניתנה למערער מכסה של 500 ק"מ החל מינואר 1997, המועד בו אושרה למערער אחזקת רכב. זו כללה גם ביטוח חובה ואגרת רישוי. אמנם קודם לקבלת אחזקת רכב אושרה לו מכסה של 600 ק"מ. הגברת אתי שקד הסבירה כי המכסה היא 500 ק"מ לחודש. למערער ניתן בעבר פיצוי של 100 ק"מ נוספים מעבר למכסה בגין אי תשלום ביטוח חובה. לפי ההסדר עם מנהל המתנ"ס הקודם, משאושר לו תשלום ביטוח חובה לא היה עוד צורך לפצותו ומכסתו נקבעה ל- 500 ק"מ. מעת שאושרה למערער הטבה זו לא היה עוד צורך להמשיך ליתן לו מכסה של 600 ק"מ. בית הדין האזורי קיבל את גרסת המשיב. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא מחה במשך שנתיים על גובה ההטבה שקיבל בצורת אחזקת רכב של 500 ק"מ. במסמך שכותרתו "דו"ח נסיעות/רכב" מנובמבר, 1998 פרט המערער את נסיעותיו וביקש כי תאושר לו מכסה של 500 ק"מ. בית הדין האזורי התייחס לכך שבטענותיו להפרש מכסת קילומטראג' לא פירט המערער את אופן חישוב זכאותו לגבי הימים בם נעדר מעבודתו. בדין קבע בית הדין האזורי כי המערער לא הוכיח את זכאותו להפרש כספי בגין 100 ק"מ מעבר למכסה חודשית של 500 ק"מ ממועד קבלת ההטבה בגין אחזקת רכב. מסקנה זו מעוגנת בחומר הראיות ואין מקום להתערב בה. החזר הוצאות נסיעה באוטובוס להשתלמות מטעם המשיב המערער מלין כנגד דחיית טענתו להחזר הוצאות נסיעה באוטובוס בסך של 90 ₪ ביום 3.11.98 בו יצא להשתלמות מטעם המשיב. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיב וקבע כי המערער לא הוכיח את זכאותו לקבלת החזר הוצאות נסיעה בנוסף לאחזקת רכב שקיבל. לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי המבוססת על חומר הראיות. את אחזקת הרכב קיבל המערער החל מינואר 1997. על כן הוא אינו זכאי להוצאות נסיעה באוטובוס. אי עדכון גמול השתלמות המערער טען כי יש לשלם לו פיצוי כספי בגין אי עדכון גמול השתלמות שקיבל מדי חודש בחודשו בסך של 631.31 ₪ עבור התקופה מ-1.1994 עד 3.1999. המשיב טען כי המערער לא הוכיח את תביעתו זו. הגברת אתי שקד טענה כי כדי לעדכן את שיעור גמול ההשתלמות היא זקוקה לאישור מהנהלת המשיב. בית הדין האזורי קבע כי גם אם המערער צודק בתביעתו הוא לא הביא כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי הוא זכאי להפרשים בגין גמול השתלמות, מהו שיעור ההפרשים ולא הציג חישוב מטעמו לפירוט טענתו. בערעור בפנינו טען המערער כי הוא ביקש להציג בפני בית הדין האזורי מסמך התומך בטענתו ולהוכיחה אך הדבר נמנע ממנו בנימוק שהיה עליו להציג ראיות קודם לכן . המערער לא פירט את טענתו לזכאות לפיצויים בגין אי עדכון תשלום גמול השתלמות, לא הציג כל חישובים לביסוס טענתו ואף לא ביקש להציג בפנינו כל מסמך התומך בטענתו זו. אשר על כן אין מנוס מדחיית טענותיו לעניין אי עדכון תשלום גמול השתלמות. תוספת שכר, מענק חד פעמי, שניתנה לעובדים במגזר הציבורי בשיעור 4.8% המערער טוען כי הוא זכאי לקבלת מענק עבור החודשים 1.99-4.99 בשיעור 1,654 ₪. כן הוא טוען לפיצויי הלנה בגין סכום זה. המערער סומך את טענתו זו על חוזר מיום 7.12.1999 המנחה את מנהלי המתנס"ים לשלם תוספות לעובדי המתנס"ים לאור הסכמים קיבוציים שנחתמו ביום 31.10.1999 בין המעסיקים במגזר הציבורי להסתדרות. המשיב טען כי מדובר בזכאות לקבלת כספים על פי הסכמים קיבוציים מיום 31.10.1999 שנעשו במועד בו המערער כבר לא עבד במשיבה. עם זאת לא חלק המשיב על זכאות המערער לקבלת הפיצוי הכספי. לעניין שיעור הפיצוי טען המשיב כי מדובר במענק בשיעור של 4.8% עבור כל שנת 1999. בית הדין האזורי לא קיבל את עמדת המשיב וקבע כי החוזר מיום 7.12.1999 קובע שמענק זה ישולם גם למי שעבד רק בחלק משנת 1999. החוזר קובע: מענק חד פעמי - 4.8% (לשנת 1999) 2.1 במשכורת חודש דצמבר 99 ישולם לעובדים עבור התקופה 1.1.99 - 31.12.9 מענק חד פעמי עבור חודשים אלה, החישוב יהיה כלהלן: 4.8% מהסכום ששולם לעובד עבור כל אחד מהחודשים ינואר-דצמבר על פי הסעיפים 1.6-1.2 לחוזה זה למעט תוספות שנתיות ומענקים שנתיים. 2.2 המענק ישולם לעובדים שהיו מועסקים בשנת 1999 כולה או חלקה בהתאם לחלקיות המשרה בכל חודש בהתאם לחודשים בהם הועסק העובד במתנ"ס". לפיכך פסק בית הדין האזורי כי המערער זכאי לפיצוי עבור התקופה מיום 1.1.1999 עד ליום 1.4.1999 בסך 1165 ש"ח בגין המענק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.1999 ועד לתשלום המלא בפועל. המערער טוען כי היה על בית הדין האזורי לפסוק סך של 1654.64 ש"ח ולא סך של 1165 ש"ח. המערער לא הסביר טענתו זו. על פי החוזר המכפלה של השכר שהשתכר המערער בשיעור המענק במספר החודשים בם עבד בשנת 1999 היא 1165 ש"ח כפי שאכן קבע בית הדין האזורי. לא מצאנו מקום להתערב גם בקביעה זו של בית הדין האזורי. קיזוז אחזקת רכב הגברת אתי שקד פירטה את אופן חישוב אחזקת הרכב בתצהירה ובחקירתה הנגדית. המערער קיבל החזר הוצאות רכב בסך 4849 ₪ נטו עבור ביטוח רכב ואגרת רישוי. עם זאת לסכום זה יש להוסיף גילום הוצאות ומסים. על כן הסכום הוא 1,1826 ₪. מששולם למערער ביטוח רכב עבור שנה שלמה והמערער עבד רק שלושה חודשים יש לקזז לו את החלק היחסי בגין התקופה בה לא עבד באותה שנה. הגברת שקד העידה כי סכום זה לא קוזז בפועל מתוך הנחה שאם ישנה טעות בחישובים של הזכויות המגיעות למערער הסכום יתקזז לעומתה. אין להתערב בקביעת הקיזוז של בית הדין. הערעור נדחה. לאור הנסיבות אין צו להוצאות. שימועשאלות משפטיות