קצבת שאירים לאלמנה של עובד מדינה

להלן פסק דין בנושא קצבת שאירים לאלמנה של עובד מדינה: פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זו עתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר דחה את ערעור העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בו נקבע, כי אין להכיר בעותרת כשאירה של בעלה המנוח (להלן: המנוח), לצורך זכאות לקבלת קצבת שאיר שהוא בן זוג, על פי סעיף 28(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות). רקע עובדתי 2. העותרת והמנוח נישאו זה לזו בשנת 1965, ונישואיהם הרשמיים נמשכו עד לשנת 1996. במהלך נישואיהם נולדו לבני הזוג ארבעה ילדים. בשנת 1979 עלתה מערכת היחסים בין העותרת למנוח על שרטון: המנוח עזב את ביתם המשותף של בני הזוג בשנת 1979, ובקיץ 1980 החלו השניים בהליכי גירושין, אשר נמשכו זמן רב עד לסיומם בגירושין בשנת 1996, מועד מתן הגט על ידי המנוח. הוא הוגדר "סרבן גט" במשך כ-17 שנים עד למועד הגירושין. בשנים שמ-1979 עד 1981 ניהל המנוח חיים משותפים עם מספר נשים. אחת מהן, עימה חי המנוח עד שנת 1996 הוכרה כ"ידועה בציבור" שלו; לאחר השלמת הגירושין בשנת 1996, לא נתקיים כל קשר שהוא בין העותרת למנוח, בין במישור האישי ובין במישור הכלכלי. לאחר הגירושין, הם המשיכו לנהל ביניהם הליך לחלוקת הרכוש המשותף בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. במהלך נישואיהם של העותרת והמנוח, תחילה פרנסה העותרת את המשפחה לבדה מעבודתה כגננת. משנת 1968 הפך המנוח עובד מדינה ברפא"ל, ושני בני הזוג דאגו יחדיו לפרנסת המשפחה. במהלך הפירוד בין בני הזוג שילם המנוח את מזונותיהם של העותרת והילדים. עם השלמת הגירושין בשנת 1996 הפסיק בתשלום המזונות. 3. בחודש יולי 1999, כשלוש שנים לאחר גירושי בני הזוג, ועל רקע מחלתו הסופנית של המנוח, חודש הקשר בינו לבין העותרת ביוזמת המנוח. עם תום תקופת אשפוזו של המנוח, הוא חזר לביתו שלו, והעותרת ביקרה אותו בביתו מידי פעם. המנוח אף התארח בביתה של העותרת מספר פעמים בשבתות וכן ביום הכיפורים, במהלך תקופה של כחודשיים. בחודש ספטמבר 1999 העלה המנוח בפני העותרת את האפשרות כי הם יתחתנו שוב, אך בשלב ראשון העותרת לא נעתרה לבקשתו. בחודש אוקטובר 1999, לאחר שהמנוח אושפז שוב עקב מחלתו, החליטו השניים להינשא בשנית, וביום 26.10.1999 נערך טקס נישואיהם כשהמנוח שוכב במיטת חוליו בהוספיס, שממנה לא קם. הוא הלך לבית עולמו ביום 23.11.1999. 4. חרף נישואיהם בשנית של העותרת והמנוח זה לזו, הם בחרו שלא להפסיק את ההליך המשפטי שניהלו ביניהם בבית המשפט לענייני משפחה, אשר נסב על סוגיית חלוקת הרכוש המשותף. במסמך שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתאריך 11.11.1999, 12 ימים בלבד לפני פטירתו של המנוח, נימקו השניים את הצורך בהמשך ההליכים המשפטיים ביניהם בכך ש"לאור ניסיון העבר, אין עדיין מקום לבקש מחיקת התביעות ההדדיות, אלא לנסות ולראות כיצד יתפתח הקשר שבין המבקש (הוא המנוח) לילדיו". לפיכך, ביקשו השניים כי בית המשפט "יקבע את התיק לתזכורת בעוד כשנה" (בקשה מוסכמת להקפאת הליכים מתאריך 11.11.1999, נספח י' לעתירה). בחודש שקדם לפטירתו של המנוח, סעדה העותרת את המנוח במיטת חוליו בדבקות ובמסירות, ואף בשבתות שהתה במלונית סמוכה להוספיס בו היה מאושפז כדי לשהות בקרבתו. כחודש לאחר הנישואין השניים, נפטר, כאמור, המנוח ממחלתו. המנוח ערך צוואה ביום 4.8.1999, לאחר שחודש הקשר עם העותרת. בצוואה זו הבהיר את רצונו כי רכושו וזכויותיו הכלכליות יוענקו לאחיו לאחר מותו, ולא לעותרת. 5. כפי שצוין לעיל, המנוח עבד ברפא"ל כעובד מדינה החל משנת 1968, ובשנת 1993, לאחר כ-25 שנות עבודה, יצא לפנסיה מעבודתו בשירות המדינה, בעקבות פיטוריו. לאחר פטירת המנוח, פנתה העותרת בתביעה לקצבת שאירים של זכאי לקצבת פרישה על פי סעיף 28 לחוק הגמלאות, אותה הפנתה לממונה על תשלום הגמלאות במשרד האוצר (להלן: הממונה). תביעתה זו נדחתה. בעקבות דחיית התביעה, פנתה העותרת לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה כנגד הממונה. תביעה זו נדחתה לאור קביעת בית הדין כי העותרת אינה זכאית לקצבת שאירים על פי הוראות חוק הגמלאות. 6. בית הדין האזורי ניתח את הוראות סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות, הקובע את זכותו של שאיר לקצבת פרישה של נפטר, ועמד על התנאים הנדרשים לצורך כך - קרי, כי התובע הינו בן זוג של הנפטר במשך לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירת המנוח, או כאשר נולד להם ילד, כל עוד בן הזוג לא נישא. בית הדין האזורי פירש את דרישת "הזוגיות" על פי הוראה זו, כמורה על כך שתקופת שלוש השנים הנקובה בה צריכה להתקיים עובר לפטירה, ובצמידות אליה, ולא במהלך תקופה כלשהי של שלוש שנים במהלך החיים המשותפים של בני הזוג. וזאת, לאור תכליתה של הוראת חוק הגמלאות, שהיא: "לאפשר למי שנהנה מהכנסתו של המנוח בהיותו בן זוגו סמוך לפטירתו, להמשיך ולקבל גמלה כדי לשמר רמת חיים קרובה לזו שעמדה לרשותו לפני הפטירה, ומאידך - אין הגיון להביא לשיפור ברמת חייו של מי שלא נכלל בגדר 'בן זוג', ואשר אלמלא הפטירה, לא היה זכאי ליהנות מהכנסתו של המנוח" (ע"ב (אזורי חי') 5318/00 גרטנר-גולדשמידט נ' הממונה על תשלום הגימלאות משרד האוצר, פסקה 43 (לא פורסם, 10.8.2002)). כן ציין בית הדין, כי החלופה האחרת להגדרת "הזוגיות", המקנה לבן זוג זכות לקצבת שאיר, היא כאשר נולד לבני הזוג במהלך נישואיהם ילד משותף, וכל עוד בן הזוג הנותר לא נישא, וזאת גם אם תקופת הזוגיות הסמוכה לפטירה ארכה פחות משלוש שנים. במקרה זה, קבע בית הדין כי לא נתקיימה דרישת שלוש השנים לנישואיהם המחודשים של בני הזוג, ואילו ארבעת ילדיהם נולדו שנים רבות לפני חידוש קשר הנישואין ביניהם. בנסיבות אלה נפסק, כי אף אחת משתי החלופות אינה מתקיימת, ודין תביעתה של העותרת להידחות. 7. יצוין, כי בתחילת הדרך טען הממונה כי הנישואין השניים בין העותרת למנוח אינם תקפים, וזאת לאור המצב הנפשי המעורער שבו היה נתון המנוח בעת קיום טקס הנישואין. בהמלצת בית הדין האזורי לעבודה, חזר בו הממונה מטענה זו, ובעקבות זאת שולם לעותרת מענק מכוח סעיף 37 לחוק הגמלאות, הדן בבן זוג שאינו זכאי לקצבת שאירים בשל חלות הוראות סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות לגבי תקופת הנישואין. 8. העותרת ערערה על קביעות פסק הדין של בית הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה, וערעורה נדחה. בערעור, חזרה העותרת על עיקרי טיעוניה, לפיהן חלות עליה נסיבות מיוחדות הקשורות בכך כי במשך שנים רבות היתה עגונה עד לגירושין, ותלויה במנוח לפרנסתה. לפיכך, לגישתה, יש לגשר על פני 30 השנים של תקופת הנישואין הראשונה, ולצרפן לתקופה השנייה בה חודש קשר הנישואין בין בני הזוג עד לפטירת המנוח. בתוך כך, היא בקשה גם להתעלם מהגירושין שהפרידו בין הנישואין הראשונים לשניים. בית הדין הארצי דחה את הערעור. הוא קבע, כי יש לאשר את פסק הדין של בית הדין האזורי מטעמיו, ואין עילה להתערב בו. הוא חזר ואימץ את הפרשנות שניתנה לסעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות, לפיה דרישת הזוגיות למשך שלוש שנים שקדמו לפטירה, משמעותה קיום קשר זוגי בצמידות לאירוע הפטירה, ואין לקשור לצורך כך בין תקופות של קשר זוגי שאינן רצופות; במיוחד כך, כאשר בין תקופות הזוגיות מפרידות תקופות של נתק זוגי מלא בין בני הזוג לאחר גירושיהם, תוך הגשמת רצונם להתנתק זה מזו לחלוטין, לרבות בהיבטים הכלכליים. גם החלופה של לידת ילד אינה מתקיימת במקרה זה, שכן ארבעת ילדיהם הבגירים של בני הזוג נולדו שנים רבות לפני חידוש הקשר בשנית, בעוד תכלית חלופה זו על פי החוק מכוונת ללידת ילד במהלך שנות הזוגיות שקדמו לפטירה. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים טענות העותרת 9. טענתה העיקרית של העותרת היא, כי שגו בתי הדין לעבודה כאשר פירשו בצמצום את הוראות סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות, המגבילות את זכויותיהם של בני זוג שאירים. לטענתה, הזכות לקצבת פרישה של שאירים נובעת מזכותו הקניינית של המנוח לגמלה, ומזכותם הקניינית של שאירי המנוח ליהנות מפרי עמלו של עובד המדינה על דרך קבלת קצבת שאירים מן המדינה לאחר מותו. הפרשנות המצמצמת של בית הדין לעבודה, המעמידה את תקופת הזוגיות הנדרשת על שלוש שנים לפחות בצמידות למועד הפטירה, להבדיל מתקופת זוגיות בפרקי זמן כלשהם המצטברים לשלוש שנים, הינה חסרת ביסוס לשוני ותכליתי. לטענת העותרת, גם אם יש ספק בפרשנות החוק, יש לפרשו לטובת הזכאי לקצבה ושאיריו. לחילופין, נטען, כי גם אם יש לפרש את תקופת הזוגיות הנדרשת כתקופה רצופה הצמודה לאירוע הפטירה, כי אז את החלופה האחרת של לידת ילד משותף יש לפרש בהרחבה, ולא לשייכה בהכרח לתקופת הזוגיות הסמוכה לפטירה. הולדת ילד מהווה סימן היכר לרצינות הקשר הזוגי בין בני הזוג, בלא זיקה לשאלה מתי נולד הילד. לכן, די בכך שנולדו לעותרת ולמנוח ארבעה ילדים משותפים, כדי לזכותה בקצבה מכוח סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות. העותרת הוסיפה, כי היא והמנוח היו נשואים זה לזו למעלה מ-30 שנה, וכי מלבד תקופה של שלוש שנים שבהן שרר נתק רשמי ביניהם, התאפיינה מערכת היחסים ביניהם בתלות כלכלית רבת שנים. הזכות לגמלאות של המנוח נצברה במהלך עבודתו המאומצת במשך כ-25 שנות נישואין, שבהן היא עצמה נשאה בנטל הטיפול בילדים וטיפוח הבית, והיא זו שאיפשרה למנוח להתקדם בעבודתו, ולצבור את זכויות הגמלה. משכך, שלילת זכותה לקצבת שאירים משמעה שלילה שלא כדין של כספים שנאגרו בעמל משפחתי רב, והתעשרות המדינה שלא כדין על חשבון האלמנה. טענות הממונה 10. הממונה טוען כי עתירתה של העותרת הינה, באופייה, ערעור על קביעות בתי הדין לעבודה, ואין להליך זה בסיס בדין. בתורת עתירה לבג"ץ על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, לא קיימת עילת התערבות, משלא עלתה בפסיקה זו טעות משפטית מהותית הגורמת לעיוות דין, שיש בה כדי להצדיק שינוי קביעות בית הדין. לטענת הממונה, הזכות לקצבת שאירים היא זכות נפרדת מזו של המנוח, ויש להתייחס אליה כנתון עצמאי, לצורך בחינה אם נתקיימו התנאים האמורים בסעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות. תכלית החוק היא למנוע מחסור ממי שהיה סמוך על שולחנו של הנפטר, בתקופה הסמוכה למותו, והיה תלוי בו למחייתו, ובמותו קופח מקור פרנסתו. משכך, נדרש כי שתי החלופות הנזכרות בהוראת החוק תתקיימנה בתקופה הסמוכה לפני מות המנוח. תכלית החוק תסוכל אם תשולם קצבת שאירים מכספי ציבור לבן זוג שהיה מנותק מהמנוח במשך שנים רבות, שלהם ילדים בגירים שנולדו שנים רבות קודם לכן, וכאשר הקשר הזוגי התחדש אך לתקופה קצרה ביותר בסמוך לפטירה, ולא נולד במסגרתו ילד נוסף שקיומו נשען על פרנסת המנוח. אי-מילוי תנאים אובייקטיביים אלה במנוח ובעותרת, אינו מאפשר הכרה בזכות העותרת לקצבת שאירים מכוחו של המנוח. הכרעה 11. בתי הדין לעבודה - הן האזורי והן הארצי - קבעו כי העותרת אינה זכאית לקצבת שאירים מכוח סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות. לגישתם, התנאים לרכישת זכותו של בן זוג לקצבת שאירים נועדו לקדם תכלית סוציאלית, והיא - לשמור על מקור מחיה של בן זוג שבן זוגו נפטר, לאחר שהקשר הזוגי ביניהם היה קשר מתמשך, בסמוך לפני הפטירה, ובעטיו ניתן להניח כי נוצרה תלות כלכלית והסתמכות בן הזוג הנותר על אמצעיו הכספיים של הנפטר. המחוקק בחר בתקופה של שלוש שנים כאינדיקציה להתמשכות מינימלית של הקשר הזוגי טרם הפטירה, המהווה תנאי סף לרכישת זכות השאיר לקצבה. לחלופין, לידת ילד לבני הזוג בתקופת זוגיות הסמוכה לפני הפטירה מכשירה אף היא את הזכות לקצבה, גם אם משך הקשר הזוגי פחות משלוש שנים. נסיבות של הבאת ילד לעולם משקפות תא משפחתי, שבו נוצרת תלות במקורות הקיום של הנפטר, ולכן גם במצב דברים זה, מוכרת זכות בן הזוג הנותר לקצבת שאירים, אפילו תקופת הקשר הזוגי פחותה משלוש שנים. התכלית הסוציאלית האמורה אינה מתקיימת בעניינם של המנוח והעותרת, אשר חיו בקשר נישואין שנים רבות, אך לאחר מכן התנתקו זה מזו למשך כתשע-עשרה שנים - קודם במצב של פירוד למשך כשש-עשרה שנים, ולאחר מכן במצב של גירושין, למשך שלוש שנים. חזרתם לחיים משותפים עקב מחלתו של המנוח נמשכה מחודש יולי ועד חודש נובמבר 1999, ובתקופה זו לא חזרו לחיות תחת קורת גג אחת, ומנישואיהם השניים ועד לפטירת המנוח חלף פחות מחודש ימים. בנסיבות אלה, קבעו בתי הדין, הכרה בעותרת כזכאית לקצבת שאירים אינה עונה לדרישות החוק, בין על פי אורך תקופת הזוגיות המחודשת, הנדרשת בצמידות לפטירת המנוח, ובין על פי החלופה של לידת ילד בתקופת הזוגיות הסמוכה לפני הפטירה, שלא נתקיימה בעניינם. האם יש עילה להתערבות בית משפט זה בפסיקת בתי הדין לעבודה? התשובה המתבקשת לכך היא בשלילה. התערבות בג"ץ בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה 12. כלל הוא, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה, ורק נסיבות חריגות ומיוחדות מצדיקות את התערבותו בהכרעותיהם (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986), להלן: בג"ץ חטיב; בג"ץ 8111/07 אהרוני נ' חברת חשמל לישראל בע"מ (לא פורסם, 6.11.2007); בג"ץ 8142/07 סבן נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 15.11.2007)). בית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בפסק דין של בית הדין הארצי, אלא אם מצא כי בית הדין טעה טעות משפטית מהותית בהחלטתו בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית כללית, וכאשר הצדק מחייב התערבות למניעת עיוות דין (בג"ץ חטיב, בעמ' 693). טעות משפטית מהותית, לצורך ענין זה, אינה מתקיימת כאשר סוגיה משפטית כרוכה בפרשנויות משפטיות שונות אפשריות. היא מתקיימת לצורך ענין זה כאשר חלה טעות משפטית מהותית בענין בעל משמעות עקרונית כללית, שעלולה להיות לה השלכה ממשית על תהליכים כלליים ורחבי היקף. אכן, "המקרים, שבהם אפשרית פרשנות משפטית לכאן או לכאן, הם, בדרך כלל, דוגמא לנסיבות, שבהן אין להסיק על דבר קיומה של טעות משפטית מהותית... אולם כאמור, הדוגמה הנ"ל של הבעיה המשפטית אשר לה פנים לכאן או לכאן, גם איננה ממצה את סוגי המקרים שבהם ייטה בית המשפט שלא להתערב; עיקרו של דבר, השיקול המנחה מן הראוי שיופנה לאופייה של הבעיה, היינו, לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה, או להשפעתה הכללית על הליכים חברתיים ולשיקולים כיוצא באלה" (בג"ץ חטיב, בעמ' 694). 13. כלל ההתערבות בפסיקת בית הדין לעבודה, על היקפו המצומצם, ניזון מן התפיסה, כי מערכת בתי הדין לעבודה הינה מערכת עצמאית, בעלת כישורי מומחיות מיוחדים להכריע בתחום דיני העבודה. הפיקוח השיפוטי של בית המשפט הגבוה לצדק על בתי דין אלה מצומצם, אפוא, לעילות ייחודיות ולמצבים קיצוניים בהם חרג בית הדין חריגה מהותית בפרשנות משפטית בסוגיה בעלת השלכה ציבורית כללית רחבה, וגרם בחריגה זו לעיוות דין לבעל דין. 14. לצורך בחינת השאלה אם יש מקום להתערבות בג"ץ בהכרעת בית הדין לעבודה, די שנבחן האם הפרשנות שנתן בית הדין הארצי לעבודה לסעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות, הינה פרשנות סבירה, העולה בקנה אחד עם מתחם הפרשנות הסביר האפשרי להוראה זו: "אם קיימים מבחר או מספר אפשרויות לפתרונה המשפטי הנכון של הבעיה, או אם יכולות להיות גישות סבירות חלופיות לאותה סוגיה, רצוי שבית המשפט ייטה לכיוון אי ההתערבות. מטרת ההתערבות אינה העדפתו של פתרון משפטי חלופי, כדי שתינקט הדרך, שבה היה בוחר בית-משפט זה, ואשר שונה מזו ששימשה את בית הדין לעבודה, שגם היא דרך שאין לשללה לחלוטין" (בג"ץ חטיב, בעמ' 693-694, ההדגשה לא במקור). 15. בענייננו, פרשנותם של בתי הדין לעבודה, על שתי ערכאותיהם, לתנאי סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות איננה רק פרשנות אפשרית, המצויה במתחם הפרשנות הסבירה של הוראה זו. פרשנותם היא, לגישתי, הפרשנות הנכונה לגופם של דברים. היא תואמת את הניסוח הלשוני, ואת התכלית הסוציאלית שהחוק ביקש להשיג, בקובעו את התנאים לרכישת הזכות לקצבת שאירים בידי בן זוג של נפטר. אלה עיקרי הטעמים: הזכות לקצבת פרישה ותנאי רכישת הזכות לקצבת שאירים מכוח סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות אופייה של הזכות לקצבה 16. סעיף 15 לחוק הגמלאות קובע אימתי זכאי אדם לקצבת פרישה. סעיף 49 קובע כי גמלה תשולם לאדם שלו היא מגיעה, וחלק הקצבה המוגדר בסעיף 58 לחוק לא ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד, אלא לשם תשלום מזונות. הנחת היסוד הינה, כי בדומה לזכויות גמלה שמקורן בחוקים אחרים או בהסכמים חוזיים, אף הזכות לגמלה מכוח חוק הגמלאות הינה זכות אישית, אובליגטורית, שאינה זכות קניינית. זוהי זכות שמקורה בחוק, והתנאים לגיבושה מוסדרים בחוק (מנחם גולדברג "ביטוח עובדים בקרנות פנסיה - היבטים משפטיים" שנתון משפט העבודה ג 93, 96 (1992)). מטרת הגמלה להקנות לעובד המדינה מידה של בטחון כלכלי עם הפרישה לגמלאות, בין בשל טעמי גיל ובין בשל נכות (בג"ץ 571/81 הפטקה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לו(3) 477, 482 (1982), להלן: בג"ץ הפטקה). אופייה האישי של הזכות מתבטא, בין היתר, בכך שלא ניתן להעבירה או להעניקה לאחר, שאינו זכאי לכך על פי החוק (בע"מ 10916/03 צה"ל - מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 14.6.2007), להלן: בע"מ צה"ל; מיגל דויטש קניין כרך א 644 (1997); יהושע גייפמן "זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים כנכסים בני חלוקה או בני איזון בין בני זוג" הפרקליט מא 105, 115-117 (1993)). הזכות לגמלה היא זכות אובליגטורית של הזכאי כלפי הרשות הציבורית, החייבת מכוח החוק בתשלום הגמלה בכפוף לתנאי החוק. היותה של הזכות לגמלה לפי חוק הגמלאות זכות הנובעת באופן בלעדי מן החוק עולה גם מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. כך למשל, צוין באחת הפרשות: "משנפטר עובד, אין לשאיריו, ויהיו השאירים מי שיהיו, עילה לתבוע גמלת שאירים מן המעביד, אלא מכוח חוק, הסכם קיבוצי או חוזה. מקור אחר אין... חוק הגמלאות משמש אפוא מקור בלעדי לזכות לגמלת שאירים, והמסגרת של כלל הוראותיו מהווה זירת ההתמודדות לזכויות המתחרות. הוראות אלו מהוות שלמות בפני עצמה ..." (דב"ע (ארצי) לה/3-9 צחורי נ' קלופפר, פד"ע ו 169, 173 (1975), להלן: דב"ע צחורי, ההדגשות אינן במקור). ובפרשה אחרת, נאמר כי: "בפנסיה תקציבית מכוח חוק, האיסור להיטיב עם אדם זה או אחר נובע ממהותו של החוק, הקובע נורמה דו-קוטבית: אין הפרט רשאי לוותר על הזכות, ואין הרשות הממונה על ביצוע החוק - בענייננו: "הממונה על הגמלאות" או נציב השירות - רשאית ליתן יותר מהקבוע בחוק עצמו או במסגרתו ומכוחו" (דב"ע (ארצי) מב/1-7 גזית נ' הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע יג 397, 406 (1982), להלן: דב"ע גזית). באופן דומה, בהתייחס לגמלה המוענקת מכוח חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977, קבע בית משפט זה בעבר כי: "זכותו של עובד ציבור לגימלה נובעת מן החוק. מובן כי אין לעובד "זכויות קניין" במה שלא הוענק לו בדין. אף חופש העיסוק אינו עניין לכאן. זכות זו לא נועדה להבטיח כדאיות כלכלית בעיסוקים שונים, אלא: "זוהי זכות מסוג חירות, דהיינו: אי-הגבלה של האפשרות להתפרנס מכל מקצוע שיבחר לו אזרח" (ע"א 5523/95 המנהל הכללי של משרד הפנים נ' מרמורשטיין, פ"ד נ(5) 652, 654-655 (1997)). ככל שמדובר בזכות של עובד צה"ל לשעבר לגמלה, לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985, צוין כי "זכות זו הינה, לכל הדעות, זכות אובליגטורית המטילה על צה"ל חיוב כלפי הבעל", וכי אין מדובר בזכות קניינית (בע"מ צה"ל, פסקה 21 לפסק דינו של השופט עדיאל). כן הודגש גם בהקשר זה, כי מדובר בזכות אישית שמוקנית לחייל או לזכאים אחרים הנקובים בחוק ואינה ניתנת להעברה: "מדובר בזכות סטטוטורית אשר קמה מכוח החוק, שהוא אשר קובע את תנאי הזכאות, בכלל, ואת הזכאים לזכות, בפרט. על-פי החוק, הזכות לקצבה קמה לזכאי לקצבה, שבמקרה שלפנינו הוא הבעל, ולו בלבד" (שם, פסקה 36 לפסק דינו של השופט עדיאל). בהעדר אופי קנייני לגמלה, היא אינה מהווה "נכס" שניתן לרכוש בו בעלות, ולכן גם אלה הבאים מכוחו של בעל הזכות המקורית לגמלה אינם רוכשים זכות קניין מכוחו. כל שיש בידם, אם בכלל, היא זכות סטטוטורית לקצבה, בהתקיים התנאים שנקבעו לצורך כך בחוק (דב"ע גזית, בעמ' 405-406). המימון התקציבי מביא לכך שככל חוק פנסיוני, הזכויות על פיו אינן ניתנות לויתור, ומצד שני, אין הרשות רשאית להעניק זכויות מעבר למסגרת המוקצית על פי החוק. התנאים לרכישת זכות שאירים לקצבת פרישה 17. התנאים שהחוק קבע לרכישת זכות בן זוג לקצבת שאירים פורטו בסעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות בזו הלשון: 28. (א) זכאי לקצבת פרישה שנפטר - תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה, ובכפוף להוראות סעיף 109(ב)(2), קצבה באחוזים מהקצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולא נפטר, והם - (1) לבן-זוג, אם היה בן-זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו, או נולד להם ילד, כל עוד לא נישא - שישים אחוז, אך לא יותר מארבעים אחוז ממשכורתו הקובעת של הזכאי לקצבת פרישה שנפטר; התנאים לרכישת הזכאות על פי החוק הם אחד משני אלה: קיום "זוגיות" לפחות שלוש שנים לפני פטירת המנוח, או הולדת ילד, וכל עוד בן הזוג לא נישא. 18. העותרת מבקשת לפרש חלופות אלה בהרחבה, באופן שיתאפשר, ביחס לחלופה הראשונה, להתחשב בכל תקופת נישואיה למנוח, אף שבין תקופת נישואיה הראשונים לנישואיה השניים הפרידו תשע-עשרה שנים שבהן חיו בנפרד, ואף שהקשר המחודש ביניהם התקיים במשך מספר חודשים בלבד לפני הפטירה; וביחס לחלופה השנייה - שיתאפשר להתחשב בילדים שנולדו בתקופת הנישואין הראשונה, אף שמבדילים בין תקופה זו לבין מועד הפטירה שנים רבות שבהן לא קיימו בני הזוג קשר ביניהם. 19. פרשנות תנאי סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות נגזרת מלשונו של החוק, מתכליתו הכללית של חוק הגמלאות, ומהמטרה הספציפית העומדת ברקע ההסדר הסטטוטורי הנוגע לרכישת הזכאות לקצבת שאירים. 20. תכליתו של חוק הגמלאות היא תכלית סוציאלית מובהקת. היא נובעת מחובתה של המדינה לדאוג לעובדיה, ולהבטיח את רמת חייהם בפרישתם לעת זקנה או בשל נכות, לאחר שהשקיעו ממיטב כוחם ומשאביהם בשירות למען הציבור: "חוק שירות המדינה (גימלאות), כמו גם חוק שירות הקבע בצה"ל (גימלאות), מקומו בתחום החקיקה הסוציאלית הענפה שנתברכנו בה, ושתכליתה על פי מהותה להיטיב עם ציבור העובדים, ולהבטיח להם השתכרות הוגנת ורמת מחיה נאותה. ככל שמדובר בחוק הגימלאות הנ"ל, מטרתו היא להקנות לעובדי מדינה ששרתו את הציבור במשך שנים רבות, מידה מסוימת של בטחון, וקיצבה נאותה עם פרישתם לגימלאות, אם משום גילם, ואם משום נכותם" (בג"ץ הפטקה, בעמ' 482). ובמקום אחר נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי: "עקרון חשוב, העובר כחוט השני בחוק הגמלאות, הוא, שהמדינה תראה זאת מעניינה להבטיח לגמלאי קיצבה שוטפת וברמה נאותה לאורך ימים, מבלי שהקיצבה המגעת לגמלאי תישחק ותכורסם מכל סיבה שהיא, שהרי אם כך יקרה, תגבר מצוקתו של הגמלאי, והוא עלול להיות, חלילה, לנטל על הציבור דווקא בימים בהם הוא זקוק יותר מכל לבטחון סוציאלי" (ע"ע (ארצי) 363/99 הממונה על תשלום הגמלאות נ' בלו, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת פוגל (לא פורסם, 19.2.2002)). חוק הגמלאות נועד להבטיח תנאי קיום של כבוד לעובד המדינה הפורש, ולאחר מותו, להבטיח את קיומם הכלכלי של שאיריו. הוא נועד להגן על רמת החיים של עובד המדינה לאחר פרישתו, ועל זו של בני משפחתו הסמוכים על שולחנו ותלויים בו לכלכלתם. במסגרת הדאגה לרווחתו של עובד המדינה לאחר פרישתו, פרש החוק את הגנתו גם על שאיריו, הסמוכים על שולחנו ערב פטירתו, לבל ידעו מחסור. אכן, קצבת שאירים נועדה לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של מקבל הגמלה עובר לפטירתו, ולמנוע את מחסורו הכלכלי (דב"ע (ארצי) נו/05-109 מנדלבאום נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 427 (1999); דב"ע (ארצי) נג 7/6 בטר נ' קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כז 135, 140-141 (1995)). כבר נפסק כי: "נקודת המוצא להכרעה תהיה מטרתו של החוק, שהוא מדיני הביטחון הסוציאלי ואשר נועד, בין היתר, להבטיח את זכויותיהם של שאירי המנוח שנקטעו עקב מותו של המפרנס" (ע"ע (ארצי) 183/99 אהרון נ' הממונה על תשלום הגימלאות, פד"ע לז 396, 403 (2002), להלן: ע"ע אהרון). ובמקום אחר נכתב: "חוק הגמלאות הוא חוק מתחום המשפט הפומבי-מינהלי, ובא להבטיח למדינה שירות של מנגנון יציב ובלתי-תלוי במקורות זרים לעת פרישתו מהשירות, ובמקביל - להבטיח לעובד המדינה קצבה לאחר פרישה, ולשאיריו - קצבה עם מותו של העובד" (דב"ע גזית, עמ' 405). המטרה הכלכלית-סוציאלית היא המונחת ביסוד חוק הגמלאות. תכלית זו היא הניצבת גם ברקע הזכות לקצבת שאירים, הנתונה לבן הזוג של הנפטר. 21. נקודת מוצא זו ממנה נגזר ההסדר הסטטוטורי ביחס לקצבת שאירים, מקרינה על פרשנות התנאים לגיבוש הזכות לקצבת שאירים על פי סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות. החוק נועד להעניק קצבת שאירים לבן זוג שניהל קשר זוגי עם הנפטר במשך תקופת זמן המצביעה על יצירת קשר של תלות אישית וכלכלית - בין בשל אורך תקופת הזוגיות קודם לפטירה של שלוש שנים לפחות, ובין בשל הולדת ילד משותף בתקופה הסמוכה לפטירה, גם אם משך תקופת הזוגיות פחת משלוש שנים. מצבים אלה מצביעים, על פניהם, על קיום תא משפחתי הדוק, ועל היווצרות תלות משפחתית וכלכלית של בן הזוג בנפטר, המצדיקה זכאות לקצבת שאירים. כך הוא כאשר חיי הזוגיות נמשכו לפחות שלוש שנים בטרם הפטירה, וכך הוא כאשר נולד ילד משותף במסגרת הקשר הזוגי, גם אם משך תקופת הזוגיות קצר יותר. נקודת הזמן הקובעת לבחינת יחסי הזוגיות נמדדת על פי מועד פטירתו של המנוח, ועל פי מה שארע בסמוך לפני כן (ע"ע (ארצי) 33/99 צרפתי נ' הממונה על תשלום הגימלאות (לא פורסם, 18.2.2000); ע"ע (ארצי) 127/99 בר-נהור נ' הממונה על תשלום הגימלאות, משרד האוצר (לא פורסם, 3.5.1999)). מנגד, כדי לענות על צורכי החיים האמיתיים, הרחיב מחוקק חוק הגמלאות את הגדרת המושג אלמנה ואלמן בחוק גם לידועה או ידוע בציבור, שגרו עם הנפטר אותה שעה (סעיף 4 לחוק הגמלאות; ראו דברי ההסבר לסעיפים 1 ו-2 להצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 16), התשל"ז-1976, הצ"ח 1261; בג"ץ 89/83 לוי נ' יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד לח(2) 488, 501-502 (1984)). הרחבה זו משמיעה, כי גם בני זוג שאינם נשואים זה לזו בנישואין פורמליים עשויים להיחשב בני זוג לצורך רכישת הזכות לקצבה, אם מתקיימים בהם התנאים למעמד "ידועים בציבור", ושאר התנאים המזכים בקצבה. היא מאפיינת גישה סוציאלית המבקשת להעניק בטחון כלכלי לא רק לבן זוג מכוח נישואין ממש, אלא גם לבן זוג על פי מושגי החיים במציאות בפועל. מנגד, מגמת החוק לתת מענה לצרכים בפועל של מי שלמעשה נסמך על שולחנו של גמלאי בעת פטירתו, משתקפת גם בקביעה כי "אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע, דינה כדין גרושה, גם אם לא השאיר אחריו אשה אחרת" (סעיף 38(ג) לחוק הגמלאות). לצורך איבוד הזכאות לקצבה, אין צורך בגירושין פורמליים דווקא, אלא די בפרידה של קבע של בני הזוג כדי להוביל לאיבוד הזכות, וזאת להבדיל מקרע זמני בלבד (דב"ע צחורי; דב"ע (ארצי) לד/1-7 אשכנזי נ' הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע ה 341 (1974)). לשם כך פיתחה הפסיקה מספר מבחנים לקביעת זכאות בן הזוג לקצבה: "עלינו, על כן, לבחון את הנסיבות לאור תכליתו של החוק. לאחר מכן עלינו לאזן בין הנסיבות התומכות בתכליתו של החוק לאלה המצביעות כי ההתנהגות נגדה את תכליתו. מבחינת תכלית החוק יש לבחון האם היתה קיימת בין בני הזוג, עובר לפטירת אחד מהם, תלות כלכלית לשם הקיום היומיומי. יש לבחון האם רק נסיבות מחלה וחוסר יכולת אובייקטיבית לחיות ביחד היא שגרמה לפירוד במגורים, אך הלכה למעשה נמשך הקשר הכלכלי והרגשי בין בני הזוג" (ע"ע (ארצי) 209/05 שטיינר נ' מדינת ישראל - הממונה על תשלום הגמלאות (לא פורסם, 12.1.2006)). ובמקום אחר קבע בית הדין הארצי לעבודה כי: "הסימנים המעידים על האלמנט של "סופיות המעשה" וגמירות-הדעת במצב של "פרידה של קבע" עשויים להיות, בין היתר, אלה: בני-הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא או חלקי, באופן זמני ומשתנה או מתמשך; אורך הזמן שחלף מניתוק הקשר בין הבעל לאשתו; האם התגוררו תחת קורת גג אחת או בנפרד; האם הייתה הפרידה - ולא רק המגורים - זמנית או מתמשכת; האם היה הפירוד מאונס בשל סיבות אובייקטיביות... או אם היה הפירוד בשל צו הרחקה של בית-משפט או על-פי רצונו של אחד הצדדים, או של שניהם כאחד; האם התגורר כל אחד מבני-הזוג דרך קבע עם אחר; כוונת הצדדים לפירוד או לחיים במשותף, או למה שביניהם, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם, במסמכים ובראיות" (ע"ע אהרון, בעמ' 404). הנה כי כן, גישת החוק היא לבחון, ככל האפשר, את מציאות החיים בפועל, ולהעמיד את הזוגיות במבחן חיי המעשה, ולא לבססה על נוסחאות פורמליות שאינן משקפות את המצב לאמיתו. החוק מבקש להעניק קצבת שאירים למי שבפועל נסמך על שולחנו של הנפטר; לצורך כך, ולקידום המטרה הסוציאלית, מתנתק החוק במידה רבה מהמסגרות הרשמיות של נישואין וגירושין, ובוחן את מסגרות החיים הזוגיות האמיתיות, כפי שהן מתרחשות בחיי היומיום. במתן מעמד לבן זוג ידוע בציבור, ובשלילת זכות מבן זוג במקרה של פרידת קבע, אפילו לא נתקיימו גירושין, בקש המחוקק לתת מענה לצרכי החיים האמיתיים והמיידיים. כל אימת שבן הזוג לא ניהל חיים משותפים בפועל עם הגמלאי, או שהחיים המשותפים התנהלו רק במשך תקופה קצרה שאין בה כדי ליצור תלות כלכלית של ממש בבן הזוג, כי אז אין להכיר בזכאות לקצבת שאירים (דב"ע (ארצי) נז/6-2 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' כוכבי (לא פורסם, 29.7.1997)); ולהפך: מקום שהקשר הזוגי מתקיים לפחות תקופה מינימלית של זמן - גם אם במסגרת של ידועים בציבור - או שנולד לבני הזוג ילד משותף, נוצרת הנחה בדבר קיום תלות כלכלית בזכאי לקצבת פרישה, והחוק מכיר אז בגיבוש הזכות לקצבת שאירים בידי בן הזוג הנותר. 22. לסיכום הדברים: על רקע תכליתו האמורה של חוק הגמלאות, מתבקשת פרשנות סעיף 28(א)(1) לחוק, המגדירה את זכאות בן זוג לקצבת שאירים לאחר מות הנפטר. אמת המידה היא - חיים משותפים כבני זוג (נשואים או ידועים בציבור על פי ההגדרה) במשך שלוש שנים לפחות, בסמוך לפני מות הנפטר, מתוך הנחה שבמהלך תקופה מינימלית זו התגבשו חיי שיתוף ותלות כלכלית, שמות הנפטר קטע אותם. הוא הדין אם טרם הפטירה - ובסמוך לפניה - נולד לבני הזוג ילד, שגם אז יוכר בן הזוג הנותר כזכאי לקצבת שאירים, לאור התלות הכלכלית הנוצרת בין בני הזוג עם היוולד ילדם המשותף, אפילו חיו בני הזוג יחדיו תקופה קצרה משלוש שנים. פרשנות זו משתלבת היטב הן עם לשונו של סעיף 28(א)(1) לחוק והן עם תכליתו הסוציאלית. גישה פרשנית לפיה ניתן למנות בגדר תקופת הזוגיות המינימלית הנדרשת בחוק גם תקופות זוגיות שונות, בלתי רציפות, בהן חיו בני הזוג יחדיו, גם אם הפרידו ביניהן שנים שבהן לא היו בקשר זוגי כלל, או אף היו ביריבות משפטית, חוטאת למטרה הסוציאלית הראויה, וזאת כאשר בסמוך לפטירת המנוח לא נתקיים קשר זוגי לפחות שלוש שנים, או לחלופין - לא נולד ילד משותף. ההנחה בדבר קיומה של תלות כלכלית ממשית בנפטר איננה מתקיימת מקום שהזוגיות המחודשת בסמוך לפטירה נתקיימה רק תקופה קצרה, ולא נולד ילד משותף, גם אם בעבר חיו בני הזוג חיים משותפים ואף הולידו ילדים. הפרשנות המתחייבת, אפוא, מהלשון ומהתכלית של החוק מדברת בזוגיות למשך תקופה מינימלית של שלוש שנים, או הולדת ילד משותף גם אם דרישת התקופה לא נתמלאה במלואה, והכל בסמיכות למועד הפטירה. פרשנות זו תואמת את צרכי החיים ואת התכלית הסוציאלית העומדת מאחורי הזכות לקצבה. היא מתיישבת עם גישתם של בתי הדין לעבודה. היא אינה רק פרשנות אפשרית, אלא היא פרשנות נכונה וראויה, ויש לאמצה. מן הכלל אל הפרט 23. עניינם של העותרת והמנוח אינו נכנס לגדרו של סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות. בני זוג אלה היו נשואים משנת 1965, כאשר בשנת 1979 חל פירוד ביניהם ובשנת 1996 הם התגרשו. במהלך תקופת הפירוד והגירושין היו בני הזוג במצב של נתק, ואף ניהלו כל העת הליכים משפטיים זה כנגד זו לפירוק השיתוף ברכוש, אשר היו תלויים ועומדים גם בעת פטירתו של המנוח. ילדיהם המשותפים של בני הזוג נולדו במהלך שנות הנישואין הראשונות שבהן חיו יחדיו. תקופת נישואיהם השניים של בני הזוג מיום 26.10.1999 ועד 23.11.1999 נמשכה פחות מחודש ימים. הקשר ביניהם, שהתחדש עקב מחלתו של המנוח, נמשך מחודש יולי 1999 ועד הפטירה - כארבעה חודשים בלבד, וגם במהלכו לא עברו בני הזוג להתגורר יחדיו, אלא כל אחד המשיך להתגורר בביתו, אף שהעותרת סעדה את המנוח במחלתו. יש עוד לציין, כי ההליכים בין בני הזוג לפירוק השיתוף ברכוש לא בוטלו עובר לפטירה, והמנוח אף הוריש את כל רכושו לאחיו בצוואה שערך בחודש אוגוסט 1999, לאחר שחידש את הקשר עם העותרת בשנית. נתונים אלה מצביעים בבירור על כך כי גם חידוש הקשר הזוגי והנישואין, התאפיינו, למצער, באי-שלמות. 24. בנסיבות אלה, ברי כי לא מתקיימת החלופה הראשונה בתנאי סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות, שכן תקופת הזוגיות השנייה של בני הזוג מונה לכל היותר כארבעה חודשים, ומהם פחות מחודש ימים מאז נישואי השניים, ועד פטירת המנוח. אין לצרף את תקופת הנישואין הראשונה של בני הזוג, שבינה לבין חידוש הזוגיות מפרידות שנים רבות של נתק ויריבות. ואכן, במועד פטירתו של המנוח, לא הסתמכה העותרת הסתמכות כלכלית אמיתית על הנפטר ומקורות הכנסתו, ואין לראותה כמי שהיתה סמוכה על שולחנו, וזכאית לקצבת שאירים על פי תפיסתו של החוק. גם החלופה השנייה של החוק אינה מתקיימת כאן. לבני הזוג ארבעה ילדים בגירים, אשר נולדו בתקופת נישואיהם הראשונה. תפיסת הילדים, שהם בגירים בעת חידוש הקשר בין הוריהם, כמי שמקיימים את החלופה השנייה של החוק, תחטא לתכלית החוק, המכוונת לסייע לבן זוג שחי תקופה קצרה עם הנפטר, ואפילו קצרה משלוש שנים, שבמהלכה נולד להם ילד משותף. אין זה המקרה שלפנינו. 25. נראה, כי העותרת בענייננו סבלה בחייה סבל רב, והראתה אצילות רוח כאשר נחלצה לסעוד את אבי ילדיה בעת מחלתו הקשה, חרף השנים הארוכות של נתק ויריבות בין השניים. יחד עם זאת, הזכאות הסטטוטורית לקצבת שאירים נבנית על רקע נתונים של תלות כלכלית הנגזרת מחיי זוגיות משותפים, המשתקפים בין באורך תקופת הזוגיות, ובין בהולדת ילד משותף בתקופה שקדמה לפטירה. בהעדר נתונים כאלה, לא קמה הזכאות לעותרת, גם אם ההיסטוריה הזוגית שלה עם הנפטר היא ארוכת שנים, רבת תהפוכות, ורוויית סבל אנושי. יש לזכור, כי מדובר בכספי פנסיה תקציבית שמקורם בכספי ציבור. הענקתם לאחד משפיעה ממילא על האחר, וקיימת חובה להקפיד על יישום החוק, המסדיר את תנאי גיבושה של הזכות לקצבה, הן על פי לשונו והן על פי רוחו ותכליתו. 26. ניתן לסכם ולומר, כי צדקו ערכאות בתי הדין לעבודה בפרשנות העקרונית שנתנו להוראות החוק, הקובעות את התנאים לגיבוש זכאות בן הזוג של נפטר לקצבת שאירים. הם צדקו ביישום פרשנות עקרונית זו לנסיבות המקרה הקונקרטי. טוב ונכון עשתה גם המדינה כאשר קיבלה את עצת בית הדין האזורי לעבודה, וויתרה על טענתה בדבר אי-תקפות הנישואין השניים של בני הזוג, ואיפשרה בכך את הענקת המענק לעותרת על פי סעיף 37 לחוק הגמלאות. 27. לאור כל האמור, דין העתירה להידחות. בנסיבות מקרה זה, אציע שלא ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה. סעיף 28(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, בחלופה הרלוונטית לענייננו, מתנה את זכאות בן זוגו של המנוח לקצבת שאירים בכך שהמבקש היה בן-זוגו (של הנפטר) לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו". מקובלת עלי פרשנותה של חברתי השופטת פרוקצ'יה לפיה אמת המידה היא חיים משותפים כבני זוג במשך שלוש שנים לפחות בסמוך למות הנפטר. פרשנות זו מעוגנת בלשון ההוראה. קביעת המחוקק כי שלוש השנים הרלוונטיות הן אלה "שקדמו לפטירתו" משמעה שלוש השנים בסמוך לפטירה. אילו רצה המחוקק לקבוע כי די בשלוש שנים כלשהן במהלך החיים המשותפים של השניים, לא היה צורך להוסיף את הביטוי "שקדמו לפטירתו", וכידוע אין המחוקק משחית מילותיו לריק. פרשנות זו מעוגנת גם בתכלית ההוראה. תחימת התקופה לשלוש השנים שבסמוך לפטירה תואמת את התכלית הסוציאלית של חוק הגמלאות, ובענייננו, דאגה לשאירים שפרנסתם על המנוח. בלשונה של חברתי, "לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של מקבל הגמלה עובר לפטירתו" (על התכלית הסוציאלית האמורה ראו גם דבריי ב-בג"ץ 2673/06 שאוה-שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 33 (לא פורסם, 21.4.2009) (להלן: ענין שאוה-שוע)). 2. לצורך הפרשנות האמורה איני נדרשת להכריע בשאלת אופייה של הזכאות לקצבת שאירים, אם אובליגטורית היא או קניינית, כחלק מן הסוגיה הרחבה של חלוקת הרכוש המשותף בין בני הזוג לאחר הגירושין. סוגיית חלוקת הרכוש המשותף בין בני הזוג שלפנינו לאחר הגירושין בשנת 1996 נדונה בבית המשפט לענייני משפחה ולא הוכרעה עד מות המנוח, כך שאין בפנינו תשתית עובדתית הנדרשת להכרעה בסוגיה מורכבת זו (ראו ענין שאוה-שוע, פסקה 37). ועוד: כשלעצמי איני סבורה כי שאלת אופייה של הזכאות לקצבה הוכרעה ב-בע"מ 10916/03 צה"ל - מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 14.6.2007) (ראו דבריי שם בפסקאות 2 ו-3 וכן בענין שאוה-שוע, פסקה 28). יוזכר כי ב-בע"מ 10916/03 נדונה סוגיית אופי הזכאות לקצבה של אישה גרושה בעוד בעלה בחיים (קרי, זכות האישה לחלק מגימלת הבעל מכוח הלכת השיתוף), בעוד שבענייננו מדובר בזכאות לקצבה של אישה נשואה לאחר שבעלה נפטר (קרי, זכות לקצבת שאירים על-פי תנאי הזכאות הקבועים בחוק הגמלאות). השיקולים בדבר אופי הגמלאות עשויים להיות שונים בנסיבות השונות. כך או כך די בענייננו בפרשנות התנאים החקיקתיים לקיומה של הזכאות לקצבת שאירים כקבוע בחוק הגמלאות, ולעניין הפרשנות, כאמור, דעתי כדעת חברתי. 3. לטענת העותרת הפרשנות האמורה גורמת לאי-צדק. לגישתה, היא אינה מתחשבת בשנים רבות בהן היתה נשואה למנוח ושבמהלכן צמחה הזכאות לקצבת השאירים. במבחן התוצאה, כך נטען, "מתעשרת" המדינה על חשבון המנוח, שכן הכספים אינם מגיעים לאיש אלא נשארים בקופת המדינה (ראו פסקה 57 לעתירה). אכן, התוצאה לפיה נשללת הזכאות לקצבת שאירים במלואה מן העותרת, שהיתה נשואה למנוח שנים רבות היא תוצאה קשה. תוצאה זו מתחייבת מן ההסדר החקיקתי הקיים ש"חתך" את קו הגבול לתקופה של שלוש שנים בסמוך לפטירה. זוהי בחירתו של המחוקק. דומני כי תחושת אי הצדק מקורה, בסופו של דבר, לא בעובדת נישואיהם השניים של בני הזוג אלא דווקא בכך שהעותרת היא גרושתו של מי שהיה עובד מדינה ונפטר. באחרונה עדים אנו ליוזמות חקיקה בתחום קרוב, ביחס לזכויות פנסיה של בני זוג גרושים, המשקפות התחשבות נכבדה יותר בשנות הנישואין שקדמו לגירושין או לפירוד, בין היתר משיקולי מדיניות של צדק (ראו דבריי בענין שאוה-שוע, פסקה 37 וההפניות שם, וכן דו"ח הוועדה לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו מחודש מרץ 2010). נושא זה הוא על סדר היום בענייני חקיקה (ראו: החלטה מס' 379 של ועדת השרים לענייני חקיקה מיום 11.10.2009 בעניין הצעת חוק חלוקת זכויות פנסיה בין בני זוג, התשס"ט-2009). מגמות אלה, שיש בהן שינוי של הדין הקיים, טרם הבשילו לכדי חקיקה. פסיקת בית הדין לעבודה בעניינה של העותרת מעוגנת אפוא בדין הקיים ואין מקום להתערבותנו. 4. מבחינת הדין המצוי - בחירתו המפורשת של המחוקק בחוק הגמלאות, הרואה בשלוש השנים שבסמוך לפטירה את השנים הרלוונטיות לצורך זכאות לקצבת שאירים, אינה מאפשרת התחשבות בשנים הארוכות בהן היתה העותרת נשואה (בראשונה) למנוח. היא אף אינה מאפשרת התחשבות בכך שהעותרת סעדה את המנוח בסמוך למותו, שכן לא היתה זו תקופה מספקת על-פי חוק הגמלאות. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה עם פסק דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה ומצטרפת להערותיה של השופטת נאור, במיוחד לתחושת אי הצדק בהתייחס לתקופת הנישואין הראשונה והארוכה של העותרת שקדמה לפרוד. עם זאת אני מסכימה שבהתחשב בהוראות החוק ובתכליתו ובמכלול הנסיבות שפורטו התוצאה אליה הגיע חברתי היא בלתי נמנעת ואין מקום להתערבותנו. יש לקוות שהחקיקה הנמצאת על סדר היום כפי שהזכירה השופטת מ' נאור תקודם וימצא פתרון צודק לסיטואציות דומות בעתיד. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. אלמנות / אלמניםעובדי מדינהקצבת שארים