להלן פסק דין בנושא פרשנות הוראה בהסכם קיבוצי בדבר הבטחת הכנסה משעות נוספות לקבוצת עובדים. פסק דין השופט שמואל צור 1. המערערות מפיקות ומפיצות את עיתון "ידיעות אחרונות" (להלן - העיתון). במפעל העיתון מועסקים עובדים במחלקות שונות ובתפקידים שונים. אחת המחלקות היא המסדרה ובה מועסקת קבוצת עובדים. 2. ביום 23.6.00 נחתם הסכם קיבוצי בין העיתון ובין המשיבים המתיר להנהלת העיתון להכניס במסדרה שינויים טכנולוגיים, שינויים בציוד ושינויים בסדרי העבודה במטרה לשפר את יעילות תהליכי הקדם דפוס. בתמורה, הובטח לקבוצת העובדים שפורטו ברשימה שצורפה להסכם (להלן - העובדים המובטחים) כי הם יועסקו עד גיל 65 וכי יזכו להסדר מיוחד של הבטחת הכנסה משעות נוספות (להלן - ההסכם הקיבוצי). במועד חתימת ההסכם הקיבוצי (שנת 2000), גיל 65 היה גיל הפרישה מעבודה. 3. לימים, נחקק חוק גיל הפרישה, תשס"ד-2004 (להלן - חוק גיל הפרישה) אשר קבע כי גיל הפרישה מעבודה הוא 67 שנים. בעקבות חקיקת החוק דרשו העובדים - באמצעות המשיבים - להחיל את הסדר הבטחת ההכנסה משעות נוספות שמקורו בהסכם הקיבוצי על העובדים המובטחים עד גיל הפרישה החדש, היינו עד גיל 67. העיתון דחה דרישה זו. עמדת העיתון היתה שמכח חוק גיל הפרישה מוארכת תקופת העסקתם של העובדים - ובהם העובדים המובטחים - עד גיל 67, אך הסדר הבטחת הכנסה משעות נוספות מוגבל עד גיל 65 ולא יחול על העובדים המובטחים מגיל זה ועד גיל הפרישה החדש שלהם (67 שנים). 4. מחלוקת זו שבין הצדדים הובאה לפיתחו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. בית הדין האזורי (הנשיא מיכאל שפיצר ונציגי הציבור מר הלל ורד ומר דב אבדור; תיקים עב' 3010/08 - 3012/08, סק 1007/08 - 1008/08) קיבל את עמדת המשיבים במחלוקת זו ומכאן הערעור בפנינו. פסיקת בית הדין האזורי 5. כאמור, קיבל בית הדין האזורי את עמדת ההסתדרות. בית הדין התייחס לפרשנות המילים "עד לגיל 65" בהסכם הקיבוצי וקבע כי כוונתם הברורה והחד משמעית של הצדדים היתה להעניק לעובדים המובטחים הגנה עד למועד פרישתם. בית הדין קבע כי "הצדדים במו ידיהם יצקו את המשוואה לפיה גיל פרישה "שווה" גיל 65, בכך שהיפנו להסכם סדר הצילום משנת 1982 וייחסו זהות מוחלטת למונחים "גיל פרישה" ו-"65 שנה". עוד ציין בית הדין כי פרשנות העיתון להסכם הקיבוצי מביאה לפיצול מלאכותי בכך שחבילת זכויות שהוקנתה לעובדים המובטחים מתבטלת עם הגיעם לגיל 65, בעוד שהעסקתם נמשכת עד גיל 67, פרשנות שלדעתי לא ניתן לקבל. בית הדין ציין כי העיתון לא הצביע על רלוונטיות כלשהי המתגבשת בגיל 65 אשר יש בה כדי להצדיק שינוי מהותי של תנאי העסקתם של העובדים וגם לא מדוע נבחר דווקא גיל 65 כגיל שבו יש להפסיק את סל הזכויות של העובדים המובטחים. 6. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי סעיף 10 לחוק גיל פרישה ששינה את גיל הפרישה מ-65 ל-67 קובע כי הוראותיו יחולו "על אף האמור בכל הסכם". לדעת בית הדין המסקנה היא שהסכם העבודה נותר על כנו ורק מועד "סיומו" נדחה לגיל הפרישה החדש של 67 שנה. הערעור 7. בערעור בפנינו חוזר העיתון על עיקר טענותיו בבית הדין האזורי ומוסיף: א. פסיקת בית הדין האזורי המעניקה פרשנות רחבה למונח "גיל 65 שנה", פוגעת בקניינו של העיתון ופועלת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וגורמת להתעשרות שלא כדין של ציבור העובדים. לטענת העיתון ההסכם הקיבוצי נוקט במילים "עד הגיעם לגיל 65" ומכאן שכוונת הצדדים הייתה להעניק סל של הזכויות ייחודי לעובדים מובטחים עד הגיעם לגיל זה בלבד ולא עד לגיל הפרישה הנדחה. בכך, כך נטען, שינה בית הדין לרעה מבחינת העיתון את העסקה הכלכלית שהוסכמה ועוגנה בהסכם הקיבוצי והכניס ידו לכיסו של העיתון ללא שום תמורה. ב. בטיעוניו נסמך העיתון, בין השאר, על פסק הדין בפרשת אביב אברהם נגד אגד (ע"א 8652/07 ו-ע"א 8838/07 אביב אברהם ו-1019 אח' - אגד אגודה שיתופית בישראל בע"מ אח', לא פורסם, ניתן ביום 9.3.09), בו קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כי אין לקבל את האמור בהסכם בו נקבע גיל 60 כמתייחס לגיל הפרישה כפי שיהיה מעת לעת אף מעבר זה. עוד נטען כי היה על בית הדין ליישם את פסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון בעניין פרשנות חוזים, לפיה יש לתת משקל מירבי לנוסח הברור והחד משמעי של ההסכם (ע"א 5856/06 אמנון לוי - נורקייט בע"מ, ניתן ביום 28.1.08 ועוד). ג. האופן שבו ניסחו הצדדים את ההסכם הקיבוצי, כמו גם את הסכם סדר הצילום שקדם לו, מלמד שההסכם הקיבוצי מתייחסת במפורש לגיל 65 ככזה ולא לגיל הפרישה החוקי. מוסיף העיתון וטוען כי אילו היו הצדדים מתכוונים בהסכם הקיבוצי להקנות זכויות לעובדים המובטחים עד גיל הפרישה, חזקה עליהם שהיו כותבים זאת במפורש, כפי שעשו בהסכם סדר צילום משנת 1982. ד. העיתון מדגיש כי אין בכוונתו לפטר אף אחד מהעובדים המובטחים עם הגיעם לגיל 65 והם ממשיכים לעבוד בשירות העיתון במעמד של "עובדים קבועים" רגילים בדפוס לפי כל תנאי ההעסקה וההסכמים החלים על עובדי המסדרה הקבועים בעיתון. עם זאת שולל העיתון את זכותם של העובדים המובטחים לתנאים המיוחדים (הסדר הבטחת שעות נוספות) עד גיל 67 שנים. ה. לטענת העיתון, שני הצדדים להסכם הקיבוצי יצרו עסקת חבילה כלכלית במסגרתה ניתנו לעובדים המובטחים תמורות נכבדות לפרק זמן מוגבל ובעלות ידועה מראש. לכן, כך נטען, בלתי סביר לטעון כי אירוע חיצוני של חקיקת חוק גיל פרישה יגרום לתוספת עלות נכבדה לעיתון מבלי שהעובדים יתרמו דבר מצידם. יתרה מכך, לא ניתן לייחס למעסיק הסכמה להתחייבות עתידית בעלת משקל כלכלי, בלי שיערוך חישוב מדוקדק בדבר עלותה. לטענת העיתון, פרשנותו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 13 לחוק גיל הפרישה לפיה המעסיקים לא אמורים לסבול פגיעה כלכלית מהעלאת גיל הפרישה. ו. אין כל מניעה להגביל זכות יתר המוענקת לעובדים לתקופת זמן מוגדרת שאינה חופפת בהכרח את תקופת העסקתם. לטענת העיתון, אין שום עקרון משפטי שלפיו מעסיק חייב לתת לעובדים את אותם תנאים במהלך כל שנות העסקתם. 8. המשיבים תומכים בפסק דינו של בית הדין האזורי ובפרשנות סעיף 9 להסכם הקיבוצי כפי שנפסק ומוסיפים: א. במהלך השנים קיצץ העיתון את שעות העבודה של עובדי המסדרה ושינה את שעות המשמרות, תוך פגיעה קשה בשכרם. לטענתם, עמדת העיתון היא בבחינת ניסיון נוסף להמשיך ולהרע את תנאי השכר של העובדים. ב. הוראות ההסכם הקיבוצי המפנות להוראות הסכם סדר צילום משנת 1982 תומכות בעמדם לפיה היתה כוונה להחיל את ההטבות שבהסכם הקיבוצי עד גיל הפרישה שהוא כיום 67. ג. צדק בית הדין האזורי בפסיקתו כי פרשנות ההסכם הקיבוצי הנקוטה על ידי העיתון מביאה לפיצול מלאכותי בין גיל 65 לגיל הפרישה העדכני. לטענתם, צדק בית הדין האזורי בפסיקתו כי בעקבות קביעת גיל הפרישה החדש נדחה המועד שנקבע בהסכם הקיבוצי ונדחתה מטריית ההגנה של הזכויות המוגנות. ד. פרשנותו של העיתון להסכם הקיבוצי יוצרת מצב של הפליה מחמת גיל בתוך קבוצת העובדים המובטחים. דיון והכרעה 9. עניין לנו בפרשנות הוראה בהסכם הקיבוצי בדבר הבטחת הכנסה משעות נוספות לקבוצת "עובדים מובטחים". לעניין זה קובע סעיף 9 להסכם הקיבוצי לאמור: "9. כל העובדים המפורטים ברשימה (להלן - "העובדים המובטחים"), יועסקו על ידי ידיעות אחרונות עד הגיעם לגיל 65 שנה ויחולו עליהם - מבלי למעט מכל זכות אחרת שלהם - הוראות הסכם סדר צילום בעניין הבטחת תעסוקה אשר נקבעו בסעיפים קטנים 4(ב)(3) להסכם סדר צילום". הוראה זו שבהסכם הקיבוצי קובעת מסגרת של זמן להעסקתם של העובדים המובטחים "... עד הגיעם לגיל 65 שנה..." עם זאת, הוראה זו מפנה להוראות סעיפים קטנים 4(ב) - (ד) להסכם סדר צילום משנת 1982 בו נקבע לאמור: "(ב) צד א' [הוא העיתון - ש.צ.] מתחייב להעסיק כל אחד מהעובדים שהסכם זה חל עליו ושירצה בכך, עד גיל הפרישה (65 שנה) וזאת למעט במקרה של פיטורים לפי אחת או יותר מהעילות הבאות:... (פירוט העילות אינו נוגע לענייננו). (ג) פיטר צד א' עובד כנ"ל לפני הגיעו לגיל פרישה (65 שנה) ובניגוד להסכמתו, יועבר העניין לבית הדין לעבודה... (ד) ...". הפניה זו להסכם סדר צילום משנת 1982 יוצרת לכאורה זיקה בין גיל 65 לגיל הפרישה ותומכת בטענות המשיבים. 10. מבחינה מילולית, יש אחיזה בהוראות ההסכם לטענות שני הצדדים: העיתון שם את הדגש על לשון סעיף 9 להסכם הקיבוצי בו מצויין גיל 65 בפני עצמו ואילו המשיבים מכוונים להפניה להסכם סדר צילום משנת 1982 היוצרת זיקה בין גיל 65 לגיל הפרישה. מן הבחינה המילולית טענות הצדדים שקולות ואין לנו כל יסוד להעדיף טענה של צד אחד על פני משנהו. 11. אך השאלה בפנינו אינה מילולית גרידא. מדובר בהסדר כלכלי המעוגן בהסכם קיבוצי אשר העניק הטבות כלכליות מסויימות לקבוצת עובדים מוגדרת, לתקופת זמן נתונה, תמורת הסכמת העובדים להכנסת שינויים טכנולוגים כאלה ואחרים בתהליך העבודה. במסגרת ההסכם נתנו העובדים את חלקם בכך שהסכימו לשינויים הטכנולוגים ולשינויים בתהליכי העבודה ואלה יושמו. השאלה היא מהו היקף התמורה הכספית לה התחייב העיתון כלפי העובדים. שאלה זו נוגעת לאומד דעת הצדדים בעת החתימה על ההסכם הקיבוצי. שאלה זו, בתור שכזו, לא נבחנה במישור העובדתי בבית הדין האזורי ולא הובאו לגביה ראיות. לכן אין בפנינו תשתית של עובדה לגבי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים להסכם הקיבוצי בנקודת המחלוקת האמורה. 12. לצורך פרשנות ההסכם והכרעה במחלוקת, וכמתחייב מדיני החוזים הכלליים ומן ההלכות הפסוקות, עלינו לקבוע מהו אומד דעתם המשוער של הצדדים, על פי קנה מידה אובייקטיבי ומבחנים של סבירות. בנקודה זו יש לחזור ולציין כי מדובר בהסכם כלכלי שבו כל אחד מן הצדדים לו נתן תמורה מוגדרת לצד השני. מדובר בהסכם מוגבל מבחינת הקבוצה עליה הוא חל (העובדים המובטחים) ומבחינת הזמן שגבולותיו מוגדרים באופק השרות של כל אחד מן העובדים עליהם חל ההסכם, כפי שהיה ידוע במועד עריכת ההסכם (גיל 65). מידת ההיגיון וניסיון החיים יכולים להוביל למסקנה מסתברת שבעת החתימה על ההסכם (שנת 2000), ראו שני הצדדים לנגד עיניהם את אופק הזמן של ההסדר עם הגיע כל אחד מן העובדים לגיל 65, אשר היה אז גיל הפרישה המקובל. מסגרת זמן זו היתה מבחינת העיתון בעלת משמעות כלכלית נתונה השווה לסך כל ההוצאות הכספיות המיוחדות שהעיתון ראה לנגד עיניו ביחס לעובדים המובטחים. לא יכול להיות ספק שהעיתון - ואף העובדים עצמם - לא ראו ולא יכלו לראות או לצפות שיחול שינוי בגיל הפרישה אשר יוסיף שתי שנות עבודה נוספות הכרוכות בנטל כלכלי נוסף על העיתון שלא נצפה מראש. הגורם הכלכלי וחוסר יכולת הצדדים לצפות את הנולד, מביאים למסקנה שאומד דעת הצדדים לגבי הסדר השעות הנוספות שבהסכם הקיבוצי, מוגבל בזמן שנקבע בהסכם (גיל 65), שהיה אז גיל הפרישה. שינוי גיל הפרישה בחוק נועד להמשיך להעסיק את העובדים במסגרת ההסדרים ותנאי העבודה השוטפים הקיימים לאורך זמן והוא לא נועד להאריך את תוקפם של הסדרים המעניקים הטבות מיוחדות וחריגות לתקופת זמן קצובה ומוגבלת מראש. 13. תוצאת הדברים לא היתה משתנה גם אילו היה כתוב בהסכם 2000 "גיל פרישה" בלא ציון מספרי של הגיל. גם אז יש לייחס לצדדים כוונה להחיל את ההסדר עד גיל הפרישה שהיה ידוע במועד גיבוש ההתחייבות (גיל 65) ולא עד גיל הפרישה כפי שישתנה בעתיד. יש לזכור כי גיל פרישה מקובל הוא גיל קבוע לאורך זמן, שינויו נעשה לעתים רחוקות ואין הוא צפוי להתנהג בגמישות ולהשתנות מעת לעת. לכן, בקביעת מועד גיל הפרישה בעת גיבוש הסדר הבטחת הכנסה משעות נוספות, לא ראו הצדדים לנגד עיניהם מועד אחר זולת גיל 65 ואין להטיל עליהם חיוב כלכלי החורג ממסגרת זמן זו. 14. מסקנה זו תואמת את פסיקת בית המשפט העליון בפרשת אביב אברהם נגד אגד, בו התייחס בית המשפט העליון להסכם הקובע גיל פרישה של 60 שנה. אף שהעניין שנדון שם אינו זהה במדוייק לענייננו, יש מקום לציין כי בית המשפט העליון לא קיבל את מסקנת בית המשפט המחוזי כי בציון גיל 60 בהסכם התכוונו הצדדים לגיל פרישה כפי שיהיה מעת לעת ולא לגיל 60 כשלעצמו. מעבר לכך, בית המשפט העליון מתייחס להיבט הכלכלי שביסוד ההסכם ואומר: "גם אגד לא היתה מאשרת פרישה מוקדמת של מספר עובדים כה גדול, אילו סברה כי יהא עליה לשלם את קיצבאותיהם עד לגיל 67 [בעקבות חוק גיל הפרישה; ש.צ.]. ובהמשך: "התקשרותה [של אגד - ש.צ.] בהסכם 1990 לוותה בחישובים אקטואריים קפדניים ובדיקה מדוקדקת כי אכן תוכל לעמוד בביצוע התשלומים עבור כל עובד הפורש לגמלאות. בנסיבות אלה סבורני כי לא היה מקום להטיל על אגד את החבות לשלם את קיצבאותיהם של הגמלאים עד הגיעם לגיל הפרישה המתוקן". [סעיף 42 לפסק הדין]. דברים אלה, במישור העקרוני, טובים אף לענייננו. אף שלא הובאו ראיות לעניין החישובים והשיקולים הכלכליים שעמדו ביסוד ההסכם הקיבוצי בשנת 2000, אין לייחס לעיתון המעסיק הסכמה מראש להרחיב את ההסדר המוגבל של הבטחת הכנסה משעות נוספות בעלות כלכלית נתונה, על פני תקופה של שנתיים נוספות, תוך הגדלת העלות הספציפית בשיעור ניכר. לאור זאת ניתן לקבוע כי הסדר השעות הנוספות בהסכם הקיבוצי הוגבל מראש לתקופה המסתיימת עם הגיע כל אחד מן העובדים המובטחים לגיל 65 והוא לא נדחה עד הגיעם לגיל הפרישה החדש (67 שנים). 15. טוענים המשיבים כי עמדת העיתון תביא להפליית העובדים המובטחים אשר הגיעו לגיל 65 לעומת העובדים המובטחים שטרם הגיעו לגיל זה. טענה זו דינה להידחות. הסדר השעות הנוספות שבהסכם הקיבוצי חל באופן שווה על כל קבוצת העובדים המובטחים ועל פיו כל עובד שיגיע לגיל 65 יחדל לקבל את ההטבה שבהסכם ואין כל מרכיב של הפליה בדבר. 16. גם הוראות חוק גיל הפרישה אינן משנות ממסקנתנו: הוראת סעיף 10(א) לחוק מורה כי הוראות החוק יחולו על אף האמור בכל הסכם והכוונה היא כמובן להסכמים הקובעים את גיל הפרישה בכל הנוגע ליחסי עובד מעביד ויציאה לקצבה. כפי שכבר נאמר, חוק גיל הפרישה נועד להאריך את תקופת ההעסקה הרגילה והוא לא נועד להאריך הסדרים מיוחדים התחומים במסגרת של זמן קבועה מראש הכרוכים בתשלום מיוחד שמעבר למסגרת ההעסקה הרגילה. 17. יחד עם זאת, אין ספק שחוק גיל הפרישה יצר מצב מיוחד ביחסים שבין העיתון לעובדים המובטחים הטעון בירור ופתרון. מציאות יחסי העבודה אינה רגילה למצב בו הסדר הכרוך בהענקת הטבות שכר לעובדים עד הגיעם לגיל 65 - הוא גיל הפרישה בעת עריכת ההסדר - ייפסק עם הגיעם לגיל זה בשל שינוי גיל הפרישה והמשך עבודתם עד גיל 67. מצב דברים מיוחד זה מחייב את הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע להסדר מוסכם המתייחס לגורל העובדים המובטחים בשתי שנות העבודה הנוספות. חובה זו מקורה בחובה המוטלת על הצדדים ליחסי העבודה לקיים במקום העבודה יחסי עבודה הוגנים ובתום לב. הפתרון המשפטי על פי פסק דיננו אינו סוף פסוק ביחסי עבודה וקיימים רבדים נוספים שביחסי עבודה - כלכליים, ארגוניים, תפעוליים, אנושיים ואחרים - אשר יש לתת עליהם את הדעת במטרה להסדיר עניין שנותר "פתוח" ולו לתקופת זמן מוגבלת. 18. לכן יש מקום שאנו, כבית דין לעבודה, נורה לצדדים - וליתר דיוק נחייב אותם - להתכנס אל שולחן הדיונים ולנהל משא ומתן אינטנסיבי, הגון, פתוח ובתום לב בשאלה מה ההסדר הראוי לעובדים המובטחים בתקופה שמיום הגיעם לגיל 65 ועד הגיעם לגיל הפרישה החדש (67 שנים). הוראה זו שלנו לצדדים מחייבת כנורמה משפטית אף שאין בידינו כלים וסמכות לעצב את תוכנו הכלכלי של ההסכם. אנו סמוכים ובטוחים כי שני הצדדים יקיימו חובה זו של ניהול משא ומתן בנפש חפצה וברוח נכונה וטובה ויגיעו להסדר מוסכם בהקדם, כפי שמתבקש מן המצב שנוצר. (לעניין החובה הכללית לנהל מו"מ קיבוצי במצבים שונים ראו את פסק דינה של השופטת לאה גליקסמן מבית הדין האזורי תל אביב (תיק ס"ק 504/09; טרם פורסם), בסעיפים 41 - 52 לאותו פסק). 19. חברי הנשיא חולק על דעתי וטעמיו עימו. גם לאחר שקראתי את דבריו של חברי, עדיין אני סבור כי קיימת הצדקה להעדיף את גישתי אשר מרכיב חשוב בה הוא חיובם של הצדדים לנהל מו"מ כלכלי לגבי גורל השנתיים העודפות. עם זאת אבקש להעיר שלוש הערות לדעתו של חברי: האחת - נימוק מרכזי בחוות דעתו של חברי הוא הצורך להבטיח את ביטחונם התעסוקתי של העובדים עד גיל הפרישה החדש. נימוק זה במקרה שבפנינו אינו בעל משקל מן הטעם הפשוט שהעיתון הודיע ששינוי גיל הפרישה לא יפגע בביטחונם התעסוקתי של העובדים והם ימשיכו לעבוד כעובדים קבועים עד גיל הפרישה החדש. הויכוח אינו נטוש אפוא סביב הביטחון התעסוקתי אלא סביבה תנאי השכר המיוחדים והנוספים שהובטחו לקבוצת העובדים הנתונה לפי הסכם 2000. השניה - מקובלים עלי דברי חברי כי שינוי גיל הפרישה לא "פגע" בתמורה שקיבל העיתון בהסכם 2000 (ההסכמה ליישום השינויים הטכנולוגיים ושינויים בסדרי העבודה). אך שינוי גיל הפרישה יפגע בעיתון אם ייקבע שעליו לשלם תוספות שכר מיוחדות על פני שנתיים נוספות, מעבר לתמורה שהסכים לתת לעובדים עם חתימת ההסכם. מדוע יש לחייב את העיתון לשלם לעובדים תמורה נוספת עבור הסכמתם המקורית שלא השתנתה, עבורה הם קיבלו תמורה מלאה מלכתחילה? השלישית - דברי חברי על יחסי העבודה בעיתון ועל צעדי ההנהלה נגד העובדים (סעיף 6 לחוות דעתו) אינם במקומם. דברים אלה הם מחוץ לגדר הדיון. הם לא התבררו בבית הדין האזורי והם לא הוצגו בפנינו. אין זה נכון להביא תימוכין ולהסיק מסקנות מהליכים קודמים שהתבררו בבית דין זה כשהיוזמה לכך באה מבית הדין עצמו, בלא שהצדדים טענו או התייחסו לכך ובאין זיקה ברורה בין אותם הליכים להליך שבפנינו. 20. חברי השופט רבינוביץ שם את הדגש הפרשני של ההסדר על עניין עצם הפרישה להבדיל מעניין גיל הפרישה (גיל 65 או גיל 67). לדידו, עניין עצם הפרישה, הוא העיקר ועניין הגיל הוא הטפל ההולך אחר העיקר. הייתי מוכן לנקוט גישה זו לו היה מדובר בהסדר "רגיל". מקובל עלי כי הסדרים רגילים שתוקפם עד גיל הפרישה אמורים להמשך גם לאורך תקופת העבודה המוארכת (מגיל 65 ועד גיל 67). כשם ששינוי גיל הפרישה מביא להמשך הקשר החוזי בין המעסיק לעובד, כך גם תנאי ההתקשרות נמשכים עד גיל הפרישה החדש. זו משמעותו המתבקשת של שינוי גיל הפרישה. אלא שבענייננו מדובר בהסדר מיוחד. כפי שהוסבר (סעיף 11 לעיל), מדובר בהסדר שחל על קבוצת עובדים מוגדרת המעניק להם הטבות כלכליות חריגות תמורת הסכמתם הספציפית להכנסת שינויים טכנולוגים ושינויים בסדרי העבודה בעיתון. הסדר מיוחד זה הוא מעבר להסדרי השכר הרגילים הנהוגים בעיתון לגבי כלל העובדים. כהסדר מיוחד שנועד לתכלית מיוחדת, ניתנה לקבוצת העובדים תמורה כספית מוגדרת שגבולותיה תחומים בגיל הפרישה של עובדי הקבוצה שהיה קבוע וידוע אז (גיל 65). בנסיבות אלה, כפי שהסברתי, לא ניתן לייחס לצדדים כוונה להרחיב את גבולות תחולת ההסדר אל עבר גיל הפרישה החדש (גיל 67) שאיש מן הצדדים לא צפה ולא יכול היה לצפותו (סעיף 12 לעיל). הייחוד שבהסדר (לעומת ההסדרים הכלליים) והיקפו הכלכלי המוגדר והצפוי בעת גיבושו, הם התומכים במסקנה הפרשנית, כי ההסדר נועד לחול עד גיל הפרישה שהיה ידוע בעת עריכתו (גיל 65) בלבד ולא עד גיל הפרישה החדש (גיל 67) שנולד שנים לאחר מכן. 21. סוף דבר - לו תישמע דעתי, יתקבל ערעור העיתון, פסק דינו של בית הדין האזורי יתבטל וייקבע כי הוראת סעיף 9 להסכם הקיבוצי תקפה וחלה על העובדים המובטחים עד הגיע כל אחד מהם לגיל 65. על הצדדים לנהל משא ומתן כאמור בסעיפים 17 - 18 לעיל. הנשיא סטיב אדלר: עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט צור והגעתי למסקנה אחרת. לדעתי, יש לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי ומטעמים נוספים עליהם אעמוד להלן: 2. מקובלת עלי קביעתו של חברי השופט צור לפיה "מבחינה מילולית, יש אחיזה בהוראות ההסכם לטענות שני הצדדים". אכן, מבחינה לשונית, ניתן לפרש לכאן ולכאן את הביטוי "עד הגיעם לגיל 65 שנה" שבהסכם 2000 ואת ההפניה המצויה בו להוראות הסכם "סדר צילום" משנת 1982. הסכמים קיבוציים קודמים בין הצדדים או הסכמים אחרים שההסתדרות היתה צד להם, גם בהם אין מענה חד משמעי או תמיכה לשונית ברורה בעמדות אחד הצדדים. מצב דברים זה, הוא ככל הנראה פועל יוצא מכך שהצדדים להסכם 2000 לא צפו את שינוי גיל הפרישה בחוק, ולא ראו צורך להדגיש את המובן מאליו בעת עריכת ההסכם - כי גיל 65 הוא "גיל פרישה". מאחר וההסכמים הרלוונטים אינם מספקים מענה ברור לשאלה העומדת להכרעתנו, תעשה פרשנות ההסכם הקיבוצי בענייננו על יסוד אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא עולה מן הנסיבות, תוך שימוש במבחנים של סבירות. (השוו: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל, לא פורסם, 11.5.2006; השוו גם ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח', לא פורסם, 28.1.2008). 3. לעמדת חברי [בסעיף11 לחוות דעתו] הסכם 2000 של עובדי המסדרה הוא "... הסדר כלכלי המעוגן בהסכם קיבוצי אשר העניק הטבות כלכליות מסוימות לקבוצת עובדים מוגדרת, לתקופת זמן נתונה...". לדידי, דברים אלה אינם משקפים את מהות הסכם 2000, את תכליתו ואת אומד דעתם של הצדדים לו. אבאר. הולדתו של הסכם 2000 בתמורות טכנולוגיות שביקש ידיעות אחרונות לבצע במחלקת הקדם-דפוס בעיתון, שעיקרן מעבר מהדפסה ידנית באמצעות יציקות עופרת להדפסה ממוחשבת. לצורך יישום שינויים אלה ועל מנת ליצור גמישות ניהולית בכל הנוגע לסדרי העבודה במחלקה, הודיע ידיעות אחרונות לממונה על יחסי העבודה ביום 24.6.1999 על ביטול ההסכם הקיבוצי של עובדי מחלקת סדר-הצילום (הסכם 1982). כדרכם של חידושים טכנולוגיים, יישום התמורות במחלקת הקדם- דפוס טמן בחובו קיצוץ בכח אדם ובשעות עבודה במחלקה. אמצעים ארגוניים בהם נקטו העובדים הביאו בסופו של יום לחתימת הסכם 2000, שההסכמות במסגרתו תואמות מודלים מתקדמים של הסכמות קיבוציות בין ארגוני עובדים למעסיקים, בהם מתחייבים העובדים לשקט תעשייתי בכל הנוגע לביצוע השינויים הטכנולוגיים במפעל, ומקבלים בתמורה בטחון תעסוקתי. הרקע לחתימת הסכם 2000 מצביע באופן ברור על כך, שאין לפנינו "הסכם כלכלי" נקודתי כפי שמציע חברי. העיתון לא הציג לפני בית הדין האזורי תחשיבים כלכליים שעמדו לכאורה ביסוד ההסכמות שבהסכם 2000, שיש בהם כדי להצביע על כך שמדובר בהסדר כלכלי נקודתי. הסכם 2000 היווה נדבך חשוב במהפכה טכנולוגית ארוכת טווח שביצע העיתון במחלקת הקדם-דפוס. תכליתו של הסכם 2000 היתה דו-ראשית: מחד, להביא ליישום השינויים הטכנולוגיים במפעל בהסכמת נציגות העובדים. מאידך, להבטיח את העסקתם של העובדים שהיו עלולים להיפגע מהכנסת אותם שינויים עד לפרישתם, ולשמר את תנאיה. וכך, בתמורה להסכמתם שלא לנקוט בצעדים ארגוניים בקשר להשלכותיה של המהפכה הטכנולוגית, קיבלו העובדים בטחון תעסוקתי למשך כל שנות עבודתם בעיתון עד לפרישתם, והטבות כלכליות שנועדו לשמר את רמת הכנסתם כפי שהיתה ערב ביצוע השינויים הטכנולוגיים במחלקה. הסכם 2000 מעניק לעובדים הכלולים בו בטחון תעסוקתי "עד הגיעם לגיל 65" - שהיה באותה עת גיל הפרישה על פי החוק. עובדה זו מצביעה על אומד דעתם של הצדדים להעניק לעובדים את ההטבות שבהסכם למשך כל תקופת עבודתם ועד לפרישתם מהעיתון, ולא בכדי בחרו הצדדים לציין בהסכם את גיל 65 ולא כל גיל אחר. יתרה מזו, העובדה שהעובדים קיבלו בנוסף ל"בטחון התעסוקתי" גם הבטחה לשמירת רמת הכנסתם מצביעה על כך שתכלית ההסכם היתה למנוע כל פגיעה בעובדים כתוצאה מהכנסת השינויים הטכנולוגיים למחלקה. כלל נסיבות העניין מצביעות על כך, שהצדדים להסכם 2000 לא התכוונו לתחום את ההטבות ל"עובדים המובטחים" בזמן או במסגרת תקציבית, אלא להחילן על כל עובד מובטח עד פרישתו. 4. ההיבטים הכלכליים של "עסקת החבילה" שבהסכם 2000 נגעו לכל אחד מהצדדים להסכם כדלקמן: לעיתון, התאפשר ליישם בהסכמה שינויים טכנולוגיים במפעל שהם בעלי משמעות כלכלית נכבדה, בין היתר, בכך שהם מאפשרים לעיתון להתאים את מפעלו לעידן התקשורת החדש ולהוות תחרות לעמיתים בתקשורת הכתובה שעברה להדפסה ממוחשבת. העובדים, קיבלו במסגרת ההסכם הטבות כלכליות שנועדו לשמר את רמת הכנסתם כפי שהיתה ערב ביצוע השינויים הטכנולוגיים במפעל. אולם, "עסקת החבילה" שבהסכם 2000 כללה גם אלמנטים אחרים, שאינם כלכליים. אחד מאלמנטים אלה, אשר היווה מרכיב חשוב בהסכם, עניינו בהתחייבות לביטחונם התעסוקתי של העובדים שויתרו על זכותם לנקוט בצעדים ארגוניים. התחייבות לביטחון תעסוקתי, היא בראש ובראשונה התחייבות אנושית - ניתן לומר אף מוסרית - שמשמעה שמירה על תעסוקתו של אדם, כבודו ומעמדו, במקרה דנן, עד פרישתו. לצד משמעויות אלה גלומה בהתחייבות לביטחון תעסוקתי גם משמעות כלכלית, אולם היא שולית ביחס לתמורה הכלכלית שקיבל העיתון במסגרת הסכם 2000. יש לזכור, כי העובדים מושא דיוננו הם עובדים שגילם נושק לגיל פרישה והסיכוי שישתלבו מחדש בשוק העבודה הוא נמוך. 5. כפי שעמד על כך חברי, הצדדים להסכם 2000 לא צפו או יכלו לצפות את שינוי גיל הפרישה בחוק במהלך תקופת ההסכם. עם זאת, התרחשויות חיצוניות שהן בעלות השלכה על ביצוע ההסכם, יכול שיהיו מנת חלקו של כל הסכם קיבוצי. לטעמי, בהתקיים "אירוע חיצוני" שהוא בעל השלכה על ביצוע הסכם קיבוצי, אין להכריז באופן מיידי על פקיעתו של ההסכם. חלף זאת, יש לקבוע את האיזון הראוי של זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים להסכם בפריזמה של אותה התרחשות. בענייננו, שינוי גיל הפרישה לא "פגע" בתמורה שקיבל העיתון בהסכם 2000 ובאפשרות ליישם שינויים טכנולוגיים ושינויים בסידורי העבודה במחלקת הדפוס. העובדים, לעומת זאת, "נפגעו" מהשינוי במובן זה שעליהם לעבוד שנתיים נוספות ולא לפרוש בגיל 65 כשהם מקבלים פנסיה מלאה. ככל שתתקבל עמדת העיתון באשר לפקיעתו של הסכם 2000 בגיל 65, יאלצו העובדים המבוטחים לעבוד שנתיים נוספות, תוך פגיעה משמעותית בהכנסתם, בכבודם במעמדם ובתנאי עבודתם. יתרה מזו, קביעה לפיה הסכם 2000 פוקע בגיל 65 של כל עובד משמעה שהעיתון יוכל לפטרו מאותה עת כדרך שמפטר כל עובד קבוע בעיתון. או אז, ימצא עצמו העובד מחוץ למעגל העבודה בטרם קמה זכאותו לתשלום פנסיה. סיכומם של דברים: מהות כוונת הצדדים להסכם 2000 היתה ליתן לעובדים הכלולים בהסכם בטחון תעסוקתי והטבות כלכליות עד פרישתם מהעיתון. אין בשינוי גיל הפרישה בחוק כדי להביא לתוצאה לפיה בשנתיים האחרונות להעסקתם, יעורער ביטחונם התעסוקתי של העובדים "המובטחים" ויופחתו באופן דרסטי תנאי ההעסקה בהם הועסקו עשרות שנים. 6. באי כח העיתון טענו כי אין בכוונת העיתון לפטר את ה"עובדים המובטחים" וכי עם הגיעם לגיל 65, יראה בהם "עובדים קבועים רגילים" עד הגיעם לגיל 67. באי כח המשיבה עידכנו את בית הדין לעומת זאת, כי העיתון הודיע לאחרונה על כוונתו לפטר עובדים קבועים במחלקה. כאמור, קביעה בדבר פקיעת תוקפו של הסכם 2000 בהגיע כל עובד מובטח לגיל 65, משמעה איבוד בטחונה התעסוקתי של קבוצת העובדים שקנתה בטחון זה ב"שקט תעשייתי" שקיבלה על עצמה בהסכם 2000. עובדה זו היא בעלת משמעות על רקע שרשרת הפעולות בהן נקטה הנהלת העיתון במרוצת השנים האחרונות לדחיקת רגליה של ההתארגנות בעיתון; לצמצום העבודה המאורגנת בו; לביטול הסכמים קיבוציים; ולקביעת תנאי עבודה בחוזים אישיים. כך למשל, העיתון הודיע זה מכבר על פרישתו מהתאחדות התעשיינים ועל ביטול ההסכמים הקיבוציים בשלוש מחלקות הדפוס בעיתון . זאת ועוד, ניכרת מגמה ברורה של ירידה במספר העובדים המאורגנים בדפוס ידיעות אחרונות, לצד עליה עקבית במספר עובדי הקבלן והעובדים המועסקים בחוזים אישיים במחלקה. עדות למגמה זו ניתן למצוא במספר הליכים שהובאו להכרעתנו במרוצת השנים האחרונות. כך למשל, נדונה כוונתה של הנהלת העיתון לפטר קבוצת עובדים קבועים במחלקת ההפצה בעיתון. בית דין זה קבע, כי ההחלטה על פיטורי העובדים התקבלה שלא כדין, תוך פגיעה בזכותם להתארגנות והפלייתם לרעה על רקע חברותם בארגון עובדים, והורה על השבתם לעבודה . במקרה אחר, נדון סירובו של העיתון לקלוט עובדים זמניים למכסת ה"עובדים הקבועים" במחלקת ההפצה בהתאם להסכם הקיבוצי משנת 1997 (עס"ק 20/06). שם נקבע, כי העיתון נדרש ל"מלא" את מכסת העובדים הקבועים במחלקה כקבוע בהסכם הקיבוצי. הנה כי כן, משמעות ההכרעה בסכסוך זה אינה כלכלית או נקודתית, והיא בעלת השלכה על ביטחונם התעסוקתי של העובדים הכלולים בהסכם 2000 ועל עתידה של העבודה המאורגנת בעיתון. 7. לאור האמור, לו תשמע דעתי, ידחה הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ויקבע כי ה"עובדים המובטחים" זכאים לתנאי ההעסקה שנקבעו בהסכם 2000 עד לפרישתם. השופט עמירם רבינוביץ 1. קראתי את חוות דעתם של חברי, הנשיא סטיב אדלר והשופט שמואל צור ואני מצטרף לדעתו של חברי הנשיא. הטעמים לכך יובאו להלן. 2. הכל מסכימים כי תנאי ההסכם הקיבוצי מקנים לעובדים המובטחים את המוסכם בעת כריתת ההסכם הקיבוצי. השאלה הנשאלת היא, מה תוקפם של התנאים המובטחים, כאשר תאריך הפרישה, שהוא תנאי בסיסי בהסכם הקיבוצי, שונה על ידי גורם חיצוני להסכם הקיבוצי מגיל 65 לגיל 67. 3. אין ספק, שאומד דעתם של הצדדים להסכם הקיבוצי היה להקנות את התנאים בו לעובדים המובטחים עד לתאריך הפרישה. מאידך, אין גם ספק שהצדדים ידעו ולפיכך גם סמכו על כך שקבלת התנאים המובטחים תהיה לא מאוחר מהמועד בו יגיעו העובדים המובטחים לגיל 65. המציאות החקיקתית החדשה, שהעלתה את גיל הפרישה, יצרה מצב חדש שלכאורה אין בו מענה ישיר וחד משמעי בהוראות ההסכם הקיבוצי. 4. אפשר לסבור, שמכיוון שתאריך הפרישה המוסכם על פי הוראות ההסכם הקיבוצי הוא 65, כל שינוי בו פירושו תיקון ההסכם הקיבוצי - פעולה היכולה להיעשות אך ורק על ידי הצדדים לו, ולא באמצעות התערבות שיפוטית, באשר תפקידו של בית הדין לפרש את ההסכם הקיבוצי ולא ליצור אותו. 5. אפשר במידה לא פחותה של היגיון לסבור, שבמקרה הנוכחי לא מדובר בתיקון ההסכם הקיבוצי אלא בפירושו. הסכם קיבוצי יש לפרש מתוכו, כאשר אחד מכלי העזר לפרשנות של ההסכם הוא בחינת תכליתו (דב"ע נו/156-3 שולמית בסטהוף - מדינת ישראל, דינים ארצי, כרך ל(2), 315, עס"ק 1020/04 עיריית באר שבע - הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף, לא פורסם, ניתן ביום 30.1.2005). בחינת מה עיקר ומה טפל בשני המונחים "פרישה" מחד ו"גיל הפרישה" מאידך באספקלריה של תכלית ההסכם הקיבוצי, או במילים אחרות של הרציונל שעמד מאחורי כריתתו בנושא שבמחלוקת, מביאה למסקנה שנושא הפרישה הוא העיקר ואילו הגיל הוא טפל לו, נגרר ונגזר ממנו. כל מעיינם של הצדדים להסכם היה להבטיח את התנאים המובטחים לעובדים המובטחים עד למועד פרישתם - המועד בו יצאו ממעגל העבודה. עד אז הכל שריר וקיים. נקודת הסיום של יחסי העבודה היא העיקר, ועד למועד שתגיע נקודה זו, גם אם התעכבה בשל הוראות המחוקק, ימשיכו לחול הוראות ההסכם הקיבוצי ללא שינוי, כי המוקד והציר המרכזי של הוראות ההסכם הקיבוצי הוא הפרישה והבטחת כל התנאים המובטחים עד למועד שתבוא. המונח "תאריך הפרישה" בהסכם הקיבוצי צריך להתפרש כמועד שבו על העובדים המובטחים לפרוש בהתאם לחוק גיל פרישה . זהו הפירוש שתואם את תכלית ההסכם הרואה את תאריך הפרישה כמועד שבו היה מוטל על העובד לפרוש בפועל. 6. קראתי את הדברים שנפסקו בע"א 8652/07 אביב אברהם ו - 1019 אח' נ' אגד אגודה שיתופית ישראלית בע"מ ואח', טרם פורסם, ניתן ביום 9.3.2009, ואולם סבור אני, כי הדברים שנאמרו שם אין בהם כדי להשליך על תוצאת ערעור זה, הן משום שהדברים שנאמרו שם בסוגיה שבמחלוקת בערעור זה נאמרו כאמרת אגב, והן משום שהתשתית העובדתית שם שונה מהתשתית העובדתית שלפנינו. 7. המסקנה המתבקשת לדידי היא שיש לדחות את הערעור כדעת הנשיא. נציג העובדים מר יצחק שילון: אני מצטרף לעמדתם של הנשיא ושל השופט רבינוביץ. נציג המעבידים מר דוד בלומברג: אני מצטרף לעמדתם של הנשיא ושל השופט רבינוביץ. סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, ובניגוד לעמדתו החולקת של השופט צור, נדחה הערעור כאמור בפסק דינו של הנשיא אדלר. בהתאם, זכאים ה"עובדים המובטחים" לתנאי ההעסקה שנקבעו בהסכם 2000 עד לפרישתם. משמדובר בסכסוך קיבוצי, אין צו להוצאות.חוזההסכם קיבוצי