פירוש אחיד לכל העובדים בהסכם קיבוצי

הסכם קיבוצי על פי מהותו, חל על קבוצת עובדים. על כן בהעדר נסיבות מיוחדות, הכרעה בעניין פירוש הסכם קיבוצי מיוחד לגבי מספר עובדים תחייב את המעביד גם לגבי עובדים אחרים שעליהם חל ההסכם, מאחר שהמעביד היה צד להליך הקודם.

הכלל הוא כי פירוש שניתן על ידי בית הדין לעבודה להסכם קיבוצי מיוחד לגבי חלק מקבוצת עובדים מחייב את המעביד לגבי הקבוצה בכללותה.


להלן פסק דין בנושא פירוש אחיד לכל העובדים בהסכם קיבוצי:

פסק דין (חלקי)

א.      רקע כללי

1.     התובעים שימשו בתקופה הרלבנטית לתביעה כמחלקי חלב ותוצרת חלב אצל הנתבעת, כאשר את עבודת החלוקה הם ביצעו באמצעות משאיות שבבעלותם.

2.     את תוצרת החלב של הנתבעת חילקו התובעים באזורים שונים בארץ ובכלל זאת באיזור רחובות וסביבתה, ירושלים וסביבתה וכן באיזור באר - שבע וסביבתה.

3.     עילת התביעה של התובעים בתיק זה נסמכת על הסדר קיבוצי שנערך ביום 19/11/90 בין הנתבעת לבין הועד הארצי של עובדי הנתבעת (להלן: "הסכם 90"), במסגרתו עוגנה, בין היתר, הוראה המקנה לעובדים אשר אושרה קביעותם עד ליום 30/9/90 זכות להעלאה בדרגה שהתבטאה בתוספת שכר בשיעור של 11.6% (תוספת זו מורכבת מתוספת שכר מפעלית בשיעור של 1.88% ומתוספת בגין העלאה בדרגה בשיעור של 9.54%).

אין חולק על כך כי התובעים לא זוכו בתוספת השכר הנגזרת מהעלאה בדרגה בשיעור של 9.54% עם כניסת הסכם 90 לתוקפו ולמעשה הם לא זוכו בתוספת זו עד עצם היום הזה. זאת משום שהנתבעת פירשה את הסכם 90 באופן שאינו מקנה לכל מחלקי החלב ותוצרתו, המבצעים את העבודה במשאיות שבבעלותם בכל חלקי הארץ - זכות לתשלום העלאה בדרגה על פי הסכם זה.

4.     לאור עמדה זו של הנתבעת, הוגשה ביום 26/4/92 על ידי 63 מחלקי החלב ברכב עצמם מאזור תל אביב ופתח תקווה (להלן: "מחלקי תל אביב") תובענה לרשות השיפוט המחוזית של ההסתדרות, במסגרתה עתרו המחלקים הנ"ל למתן צו המחייב את הנתבעת לשלם להם את תוספת העלאה בדרגה מכח הסכם 90.

5.     לאחר דיונים ממושכים, ניתן ביום 18/1/00 פסק דין על ידי רשות השיפוט המחוזית בתביעתם של מחלקי תל אביב, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי הסכם 90 חל על מחלקי החלב ותוצרתו ברכב עצמם ובלשונה של רשות השיפוט המחוזית לאמור:

"מתוך מכלול הנסיבות אשר הוצגו לנו על ידי התובעים ואשר לדעתנו לא נסתרו על ידי הנתבעת ומתוך אופן יישום הסכמים קודמים של הנתבעת עם ועד העובדים שלה אנו מסיקים שיש לפרש את 'הסכם 90' כחל גם על המחלקים בכפוף לאמור להלן." (ראה סעיף 4 ג' לפסק הדין שצורף כנספח ד' לסיכומי הנתבעת).

עם זאת, הוסיפה רשות השיפוט המחוזית וקבעה, לענין שיעור התוספת שיש לשלם למחלקי תל אביב, כי יש להתחשב בעובדה שהתובעים (שם) זכו לתוספות שכר יחודיות שכונו "פז"מ מחלקים". זאת שעה שכלל עובדי הנתבעת (שאינם מחלקים) לא זוכו בתוספות אלו. לאור זאת, קבעה רשות השיפוט המחוזית כי יש לשלם למחלקי תל אביב רק מחצית מסכום התוספת מושא המחלוקת, דהיינו - תוספת בשיעור של 4.77% מסך רכיבי השכר.

6.     על פסק דינה של רשות השיפוט המחוזית הוגש ערעור - הן על ידי מחלקי תל אביב והן על ידי הנתבעת - לרשות השיפוט הארצית של ההסתדרות, כאשר זו האחרונה נתנה את פסק דינה ביום 28/2/01. פסק דין זה היווה למעשה פסק בורר, כמשמעו בחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "פסק הבורר"). פסק הבורר דחה את שני הערעורים כאחד בקובעו כי יש להותיר על כנה את הכרעתה של רשות השיפוט המחוזית, למעט נושא מועדי התשלום, אשר שונה בהתאם למועד מתן פסק הבורר.

7.     פסק הבורר אושר במסגרת פסק דין אשר ניתן על ידי בית דין זה ביום 22/5/02.

8.     התביעה בתיק זה נסמכת למעשה על הקביעות שבפסק הבורר ביחס לאופן פרשנותו ולאופן יישומו של הסכם 90, כאשר התובעים בתיק זה - 31 במספר - טוענים, כי יש להחיל עליהם את הקביעות שבפסק הבורר, על אף שהם לא היו צד להליך הבוררות. הליך אשר נוהל כזכור על ידי מחלקי תל אביב. טענות התובעים בתיק זה נסמכות למעשה על שני טעמים כדלהלן:

הטעם האחד - נעוץ לטענת התובעים בהבטחה המפורשת שניתנה להם על ידי הנתבעת, לפיה על אף שלא היו בזמנו צד להליך הבוררות, הרי שהם יהיו זכאים ליהנות מפירותיו באופן שכל שייקבע בו (בהליך הבוררות) ביחס למחלקי תל אביב יחול אף לגביהם.

הטעם השני - נעוץ לטענת התובעים בעיקרון השוויון ובחובתה של הנתבעת להימנע מהפלייתם בהשוואה למחלקי תל אביב, בכל הנוגע לתנאי עבודתם. בענין הזה הטעימו התובעים כי אף לשיטתה של הנתבעת אין כל שוני רלבנטי בינם לבין מחלקי תל אביב, למעט העובדה שהם (התובעים) לא היו צד לתביעה שהתבררה בזמנו ברשות השיפוט.

ב.     ב. הכרעה

ב/1.     האם ניתנה לתובעים הבטחה מפורשת על ידי הנתבעת להחיל עליהם את תוצאות פסק הבורר?

9.     לצורך התמיכה בטענת ההבטחה הגישו התובעים לבית הדין תצהירים שנערכו על ידי תשעה מהם ומצהירה נוספת כפי שיפורט להלן:

התצהיר האחד נערך על ידי התובע מר אשר מלכא, המועסק מאז 1980 כמחלק חלב ותוצרתו ברכב עצמו בסניף ירושלים. תובע זה העיד על עצמו כי הוא פעל במשך שנים כנציג העובדים וחבר ועד (סניפי) במהלך חלק מהתקופה הרלבנטית לתביעה.

מר מלכא העיד, במסגרת תצהירו, כי הוא נפגש לא אחת כנציג המחלקים בועד העובדים עם מנהל משאבי אנוש של אזור המרכז והדרום בנתבעת, מר אברהם ויניק, (להלן: "מר ויניק"). לדבריו, באחת הפגישות, הובטח לו על ידי מר ויניק כי "מה שייקבע במשפט של מחלקי פתח תקווה ותל אביב ובמידה והם יזכו בתביעה - יחול גם לגבינו, המחלקים ברכב עצמם בשאר הסניפים ולרבות בסניף ירושלים" (ראה סעיף 4 לתצהיר מר אשר מלכא). מר מלכא הוסיף והעיד כי הוא דיווח על הבטחתו של מר ויניק לחבריו המחלקים בירושלים ואף לנציגי המחלקים בסניפים אחרים, כאשר מטעם זה לא הוגשה לדבריו תביעה נפרדת על ידי מחלקי ירושלים.

בנוסף, העיד מר מלכא, כי הוא שב ושוחח עם מר ויניק על התביעה של מחלקי תל אביב, במהלך שנת 1997, כאשר דווח לו כי משפטם "מתחיל לזוז" ואז מר ויניק שב וחזר על אותה התחייבות שנתן בעבר, לפיה מה שייקבע לגבי מחלקי פתח תקווה ותל אביב יחול אף על יתר המחלקים ברכב עצמם. כן העיד מר מלכא כי בישיבות שהתקיימו בין ועד העובדים לבין נציגי ההנהלה, החל משנת 1999, חזר מר ויניק ואישר בפניו את ההבטחה כאמור (ראה סעיפים 6 ו-8 לתצהירו של מר מלכא).

עוד ציין מר מלכא כי בשנת 2000 שוחח עם מר אשר קרסנטי, מנהל חדר משכורות בנתבעת, בקשר לפער שבין השכר ששולם לו לדרגה שצוינה בתלוש השכר שלו, וזה האחרון הבהיר לו כי הפער נובע מהמחלוקת בעניין הסכם 90 וכי הוא יתוקן רטרואקטיבית לכולם בהתאם לפסק הדין שינתן בתביעה שהגישו מחלקי תל אביב (ראה סעיף 10 לתצהירו של מר מלכא).

התצהיר השני שהוגש מטעם התובעים - היה תצהירו של התובע מר ציון מלכה, המועסק בנתבעת משנת 1973. תובע זה שימש כמחלק חלב ותוצרתו בסניף ירושלים החל משנת 1976. מר ציון מלכה העיד כי לאורך השנים הוא קיבל דיווח ממר אשר מלכא לפיו הובטח למחלקים כי כל אשר ייפסק במשפטם של מחלקי תל אביב יחול גם על המחלקים בסניפים האחרים, לרבות סניף ירושלים. לדבריו של מר מלכה, בעת שמר ויניק ביקר בסניף ירושלים, הוא פנה אליו (אל מר ויניק) בענין תוספת הדרגה ונענה, כי על המחלקים להתאזר בסבלנות וכי מה שייפסק לגבי מחלקי פתח תקווה ותל אביב יחול גם על המחלקים בירושלים.

התצהיר השלישי נערך על ידי התובע מר ניסן ברוך שהועסק בנתבעת משנת 1957 ועד לשנת 1997. תובע זה שימש מאז שנת 1972 כמחלק חלב ותוצרתו ברכב עצמו בסניף ירושלים.

מר ברוך העיד כי במהלך השנים דווח לו על ידי מר אשר מלכא על הבטחה שניתנה על ידי הנתבעת ביחס להענקת דרגה מכח הסכם 1990. הבטחה שלפיה, כל אשר ייפסק לגבי מחלקי תל אביב יחול גם על המחלקים בסניפים אחרים. כן העיד מר ברוך כי לאחר פרישתו לפנסיה, הזדמן לו לפגוש את מר ויניק במסגרת פעילותו כחבר ועד גמלאי תנובה וכי באחת ההזדמנויות הוא פנה למר ויניק בענין משפטם של מחלקי תל אביב ונענה על ידו, כי אין לו מה לדאוג וכי כל מה שייקבע לגבי מחלקי פתח תקווה ותל אביב יחול גם על מחלקי ירושלים.

התצהיר הרביעי נערך על ידי התובע מר משה לוי, אשר הועסק בנתבעת בין השנים 1971 ועד 2003 כמחלק חלב ותוצרתו בסניף באר שבע. תובע זה שימש כנציג המחלקים ברכב עצמם בסניף באר שבע.

מר לוי העיד כי לאחר הגשת התביעה על ידי מחלקי תל אביב ובמהלך פגישת עבודה שקיים עם מר ויניק, הבהיר לו מר ויניק כי "אין כל צורך שמחלקי חלב ותוצרתו ברכב עצמם מבאר שבע יגישו תביעה נפרדת, היות וממילא נושא התביעה הינו מחלוקת עקרונית, וכי כל מה שייקבע לגבי מחלקי פתח תקווה ותל אביב, יחול גם על שאר מחלקי החלב ותוצרת ברכב עצמם, לרבות אלו מסניף באר שבע" (ראה סעיף 5 לתצהיר מר לוי).

לדברי מר לוי, נוכח התחייבות זו, לא הוגשה תביעה נפרדת על ידי מחלקי באר שבע. כן הוסיף מר לוי והעיד, כי גם לאחר שניתנה ההבטחה הראשונה על ידי מר ויניק, הוא שב ונפגש עימו מעת לעת במסגרת ישיבות עבודה, וכי בכל פעם ששוחח עם מר ויניק על תביעתם של מחלקי תל אביב, הוא נענה על ידו : "אל תדאג, מה שמחלקי פתח תקווה ותל-אביב ויקבלו גם אתם תקבלו".

כן העיד מר לוי כי גם לאחר שניתן פסק הדין בעניינם של מחלקי תל אביב ומשהוגש עליו ערעור, ביקש מר ויניק מן המחלקים להתאזר בסבלנות עד לסיום כל ההליכים המשפטיים, שכן אז לדבריו (של מר ויניק), יקבלו המחלקים את כל אשר ייפסק ביחס למחלקי תל אביב.
לדברי מר לוי, הוא אף פנה למר ויניק לאחר שהנתבעת דחתה את דרישתם של התובעים להחיל עליהם את אשר נפסק בענין מחלקי תל אביב ואילו מר ויניק השיב לו כי הוא אמנם הבטיח את שיוחס לו, אלא שהוחלט בנתבעת שלא לקיים את ההבטחה.

התצהיר החמישי נערך על ידי התובע מר חיים פרוסט, אשר הועסק כמחלק בסניף רחובות בין השנים 1970 עד 1999. מר פרוסט העיד, כי נאמר לו על ידי נציג המחלקים בסניף רחובות, מר שמואל לבני, כי ניתנה לו (למר לבני) הבטחה כי כל מה שייפסק לטובת מחלקי תל אביב יוחל גם על שאר המחלקים בנתבעת. מר פרוסט הוסיף והעיד כי בשנת 1999, עם פרישתו לפנסיה מוקדמת, הוא נדרש לחתום על כתב "ויתור תביעות". לדבריו באותו מועד הוא הפנה למנהלת משאבי אנוש בסניף רחובות ולמר ויניק שאלה ביחס למשפט שהתנהל על ידי מחלקי תל אביב. לגרסתו, נאמר לו בתגובה כי כל מה שייקבע במשפטם של מחלקי תל אביב יוחל אף לגביו - כמו כולם. מר פרוסט הוסיף והעיד כי הוא דרש שהבטחה זו תועלה על הכתב וכי הוא נענה על ידי מר ויניק כי "אין בעיה". כן העיד מר פרוסט כי בעקבות דרישה זו, אכן נחתם מסמך בו נכתב כך:

"נספח להסכם מיום 16/2/99 [הסכם הפרישה]
מאחר ומר חיים פרוסט מופיע ברשימת 63 העובדים בתביעה המתנהלת נגד תנובה כעת, יהיה זכאי מר פרוסט חיים לכל מה שיגמרו במשפט זה".

יוער, כי התביעה היחידה שהתנהלה אותה עת הייתה תביעתם של 63 מחלקי תל אביב. על המסמך הנ"ל חתמו כאמור מר פרוסט, נציג ועד העובדים וכן מנהלת משאבי אנוש בסניף רחובות, הגב' טל משולם. (ראה נספח מ/1 לתצהירו של מר פרוסט).

התצהיר השישי נערך על ידי התובע מר ראובן מטיאס אשר הועסק בין השנים 1966 עד 1998 כמחלק חלב ותוצרתו בסניף רחובות. מר מטיאס העיד כי סופר לו על ידי נציגי המחלקים על הבטחה שניתנה, לפיה כל שייפסק לטובת מחלקי תל אביב יוחל גם על שאר המחלקים. לדבריו, הוא שוחח עם מר ויניק לצורך גיבוש תנאי פרישתו המוקדמת ובמסגרת הסכם הפרישה שנשלח אליו למשרדו של מנהל השיווק בסניף רחובות, מר וילנר, נדרש לחתום על כתב ויתור לצורך אישור תנאי הפרישה. מר מטיאס הוסיף והעיד, כי באותו מעמד הוא העלה את נושא התביעה של מחלקי תל אביב ואף דרש להחיל לגביו את אשר ייקבע בתביעתם. לגירסתו של מר מטיאס, מנהל השיווק מר וילנר, בתגובה, התקשר בנוכחותו למר ויניק לצורך בירור הנושא. מר מטיאס הוסיף והעיד, כי תשובתו של מר ויניק כפי שנמסרה לו על ידי מר וילנר היתה: "תגיד לראובן מטיאס, שכמו כולם, אם מישהו ממחלקי פתח תקוה ותל אביב יקבל, גם הוא יקבל" (ראה סעיף 9 לתצהיר מר מטיאס).

התצהיר השביעי נערך על ידי התובע מר משה שמעון, אשר הועסק בנתבעת בין השנים 1971 עד 1997 כמחלק חלב ותוצרתו בסניף רחובות. מר שמעון העיד, כי סופר לו על ידי נציגי המחלקים על קיומה של הבטחה, כמפורט לעיל, וכן העיד כי בחודש נובמבר 1996 עת שנפגש עם מר ויניק ומר לבני לדון בתנאי פרישתו, הוא פנה למר ויניק בשאלה המתייחסת למשפטם של מחלקי תל אביב ונענה על ידי מר ויניק לאמור:

"מה שיקבלו אנשי תל אביב ופתח תקוה במשפט גם אתה תקבל... תנובה לא תיקח מכם אף לא אגורה אחת" (ראה סעיף 8 לתצהיר מר שמעון).

כן העיד מר שמעון כי מר ויניק חזר על הבטחתו גם במסגרת שיחה טלפונית שערך עימו בשנת 1998.

התצהיר השמיני נערך על ידי התובע מר נתן פקר, אשר הועסק בנתבעת כמחלק חלב ותוצרתו בסניף ירושלים בין השנים 1957 עד 1997. מר פקר העיד כי סופר לו על ההבטחה, כמפורט לעיל, על ידי נציגי המחלקים וכן העיד כי הוא פגש את מר ויניק במהלך סדנה שנערכה בהרצליה לעובדים הפורשים לגמלאות בשנת 1997 וכי משפנה אל מר ויניק באותה הזדמנות בשאלה המתייחסת לתביעת מחלקי תל אביב, חזר בפניו מר ויניק על ההבטחה המיוחסת לו.

התצהיר התשיעי מטעם התובעים נערך על ידי העדה הגב' רות פקר, אשתו של התובע (מחלק בנתבעת), מר נתן פקר. הגב' פקר העידה, כי לאחר שהנתבעת הודיעה על סירובה לשלם לבעלה את אשר נפסק בעניינם של מחלקי תל אביב, היא שוחחה עם מר ויניק טלפונית, כאשר לדבריה, במסגרת אותה שיחה, אמר לה מר ויניק כי כאשר יסתיימו ההליכים בעניינם של מחלקי תל אביב יקבל בעלה את מה שנפסק ביחס אליהם.

התצהיר העשירי נערך על ידי התובע מר אברהם רוזנבלט, אשר הועסק כמחלק חלב ותוצרתו בנתבעת בסניף ירושלים, בין השנים 1957 ל-1996. מר רוזנבלט העיד כי שנה וחצי לאחר פרישתו הוא התבקש לחתום על כתב ויתור, אך סירב לעשות כן. זאת משום שהיו לו באותה עת טענות כנגד הנתבעת, בין היתר, בשל סכומים שהגיעו לו לדעתו מכח הסכם 90 אשר לגביהם התנהלה אותה עת תביעתם של מחלקי תל אביב. מר רוזנבלט הוסיף והעיד כי משפנה בענין זה למר ויניק, אמר לו האחרון כי מה שיחול על מחלקי תל אביב יחול גם עליו ומשכך הוא פטור מלשלם לעורך דין עבור טיפול בתביעה. לדבריו של מר רוזנבלט, הוא עמד על כך שהבטחה זו תקבל ביטוי בכתב ולאור "התעקשותו", הנחה מר ויניק את המזכירה במחלקת השיווק כמי שטיפלה בעניינו (הגב' ענת אטיאס) להוסיף על גבי כתב הויתור שלו את המשפט הבא:

"אין לי תביעות למעט נושא משפט שמתקיים כרגע בנושא דרגה והטבות נוספות" (ראה נספח א' לתצהירו של מר רוזנבלט).

לטענת מר רוזנבלט, על יסוד תוספת זו הוא הסכים לחתום על כתב הויתור משסבר שהמשפט שהוסף על גביו, בהסכמת הנתבעת, תואם את אשר נאמר לו על ידי מר ויניק.

10.     הנתבעת מצידה הכחישה מכל וכל את טענת התובעים בדבר הבטחה שניתנה מטעמה. לתמיכת עמדתה של הנתבעת, העידו מטעמה בבית הדין 2 עדים: מר ויניק ומר אשר קרסנטי.

11.     מר ויניק העיד במסגרת תצהירו, כי מעולם לא ניתנה על ידו או על ידי גורם מוסמך כלשהו בנתבעת הבטחה לתובעים לפיה פסק הבורר יחול עליהם והוא אף העיד כי הוא לא היה הגורם המוסמך ליתן הבטחה כאמור. עם זאת, העיד מר ויניק כי במהלך השנים היו פניות של עובדים בענין התביעה של מחלקי תל אביב, אולם פניות אלה היו על ידי עובדים בודדים "בשיחות מסדרון". מר ויניק הוסיף והעיד, כי הוא מעולם לא התייחס לתביעתם של מחלקי תל אביב באופן שניתן היה ללמוד ממנו על התחייבות כפי המיוחס לנתבעת. בנוסף, העיד מר ויניק כי רבים מן התובעים אינם עובדים עוד בנתבעת מאחר והם פרשו לגמלאות וזוכו בהסדרי פרישה משופרים ומיטיבים וזאת, לאחר שנדרשו לחתום על כתבי ויתור בהם הצהירו כי אין להם דרישות או תביעות מהנתבעת. לגירסתו, מרבית התובעים שפרשו באופן זה, חתמו על כתבי ויתור ללא הסתייגות ובלא שהעלו כל דרישה ביחס לתביעת מחלקי תל אביב. לתמיכה בדבריו צירף מר ויניק את הסכמי הפרישה וכתבי הויתור של מספר תובעים.

מר ויניק אף התייחס באופן פרטני לאמור בתצהירי התובעים, תוך שהוא חוזר ומכחיש את גירסתם בדבר מתן הבטחה. מר ויניק אף ציין כי למיטב זכרונו הסיבה בעטיה לא הגישו התובעים תביעה דומה לזו של מחלקי תל אביב - כפי ששמע בזמנו מפיהם - היתה חוסר יכולתם או נכונותם להתארגן וחוסר רצונם או יכולתם לשלם שכר טרחה לעורך דין שייצג אותם בהליך נגד הנתבעת.

מר קרסנטי העיד בקשר לשיחה הנטענת שקיים עם מר מלכא כי הוא אינו זוכר קיומה של שיחה שכזו. לטענתו, שיחה שכזו לא יכולה היתה להתקיים היות והוא החל לשמש בתפקידו בנתבעת רק בשנת 2000 ובאותה שנה - וכן גם היום - הוא אינו מצוי בפרטי התביעה שהגישו מחלקי תל אביב.

12.     אשר לדעתנו נקדים ונציין, כי לא שוכנענו בטענת התובעים לפיה, ניתנה להם במהלך השנים הבטחה מפורשת על ידי הנתבעת לפיה היא התחייבה להחיל עליהם את אשר ייפסק בפסק הבורר ביחס למחלקי תל אביב. להלן נפרט את הטעמים למסקנתנו זו תוך התייחסות לטענות התובעים:

ראשית, יש לומר כי לו אכן היה ממש בטענת התובעים לפיה, הנתבעת שבה והתחייבה בפניהם ובפני נציגי העובדים להחיל עליהם את אשר ייקבע בתביעתם של מחלקי תל אביב, הרי שיש להניח כי התובעים או נציגיהם היו דורשים או דואגים לעגן התחייבות זו בכתב ובמיוחד לנוכח הימשכות ההליכים בתביעת מחלקי תל אביב. הימשכות אשר הצדיקה לגירסת התובעים לשוב ולהפנות שאלות בענין זה לנציגיה של הנתבעת. נוסיף ונציין כי על אף שהתובעים טוענים כי ההבטחה המיוחסת לנתבעת הושמעה גם במסגרת דיונים רשמיים עם נציגי העובדים, הרי שלבית הדין לא הוצג כל מסמך המתעד זאת.

שנית, המסמכים היחידים שהוצגו בפני בית הדין המתייחסים לסוגיה שבמחלוקת לא זו בלבד שאינם תומכים בגירסתם של התובעים, אלא שהם תומכים בגירסתה של הנתבעת דווקא, לפיה לא ניתנה על ידה הבטחה מפורשת כפי שמנסים התובעים לייחס לה:

כך למשל, ניסו התובעים להשליך יהבם על נספח להסכם הפרישה של מר פרוסט, בו נכתב כזכור, בהסכמת הנתבעת ועל פי דרישתו של מר פרוסט, כי מאחר ומר פרוסט מופיע ברשימת 63 העובדים בתביעה המתנהלת נגד הנתבעת (תביעתם של מחלקי תל אביב), יהיה מר פרוסט זכאי "לכל מה שיגמרו במשפט זה".

נדמה כי נוסח הדברים האמור לגירסת מר פרוסט לשקף את ההבטחה שניתנה על ידי מר ויניק, מלמד דווקא על מצב דברים הפוך. מצב דברים בו הנתבעת הסכימה לסייג את כתב הויתור עליו חתם מר פרוסט בתנאי שהסתמך על הנחתה - שהסתברה כמוטעית - לפיה מר פרוסט נכלל בעת החתימה על כתב הויתור בין 63 מחלקי תל אביב. מחלקים שתביעתם התנהלה נגד הנתבעת במועד פרישתו של מר פרוסט. משמע - ניתן להבין על פי לשון הכתוב, כי הנתבעת הביעה נכונות להחיל את אשר יקבע בפסק הבורר אך ורק על העובדים שהיו צד לתביעה שהתנהלה אותה עת ברשות השיפוט.

גם המסמך הנוסף עליו ביקשו התובעים להשליך יהבם והוא - כתב הויתור שנחתם על ידי מר רוזנבלט אינו תומך בגירסתם. שכן, כל שנכתב על גבי מסמך זה הוא כי אין למר רוזנבלט תביעות למעט "נושא המשפט" שמתקיים כרגע בנושא דרגה והטבות נוספות, דהיינו - למעט טענות הנוגעות למשפטם של מחלקי תל אביב. נזכיר כי משפט זה נכתב לגירסת התובעים על פי הנחייתו של מר ויניק והוא נועד לשקף את עמדתה של הנתבעת ביחס לתביעותיו של מר רוזנבלט מהנתבעת, עובר לחתימה על הסכם הפרישה. זאת, כשם שהעיד אף מר רוזנבלט. דא עקא שנוסח המשפט מדבר בעד עצמו וכל שמקופל בו הוא הסכמה של הנתבעת להעניק למר רוזנבלט את תנאי הפרישה על פי הסכם הפרישה המוקדמת, בכפוף לחתימה על כתב הויתור ותוך שמר רוזנבלט שומר על זכותו להגיש תביעה באותו ענין שבו ניהלו מחלקי תל אביב תביעה כנגד הנתבעת. זאת ולא מעבר לכך.
לא למותר לציין כי אין לקרוא לתוך משפט זה ולו בדל של התחייבות מפורשת מצד הנתבעת לשלם למר רוזנבלט, בבוא העת, את אשר ייפסק בתביעתם של מחלקי תל אביב.

זאת ועוד - נדגיש כי 15 תובעים (מתוך 31 התובעים) חתמו על הסכמי פרישה ועל כתבי ויתור במסגרתם לא העלו כל טענה לפיה הם יהיו זכאים לקבל באופן אוטומטי את אשר ייפסק ביחס למחלקי תל אביב: מתוך תשעת התובעים שהעידו בבית הדין, חתמו על כתבי ויתור ארבעה - שניים מתוכם היו מר פרוסט ומר רוזנבלט שלאמור בכתבי הויתור שלהם התייחסנו לעיל ואילו השניים האחרים, מר שמעון ומר ברוך, לא מצאו לנכון להתייחס כלל לתביעת מחלקי תל אביב במסגרת כתבי הויתור עליהם חתמו.

לא למותר לציין, כי מר ברוך נחקר בחקירתו הנגדית אודות קושי זה ותשובתו אך העצימה את תמיהתנו:

מר ברוך העיד כי כאשר הוא חתם על הסכם הפרישה ועל כתב הויתור, הוא אכן ידע על תביעתם של מחלקי תל אביב, אולם הוא לא קרא את הסעיף שעוגן בהסכם הפרישה במסגרתו הצהיר כי אין לו תביעות כלפי הנתבעת. זאת שעה שלדבריו הוא הקפיד לקרוא את כל יתר סעיפי הסכם הפרישה ובלשונו:

"נדמה לי שכן קראתי את כל שאר הסעיפים חוץ מסעיף 13 [סעיף הויתור]. לשאלתך, כיצד אני זוכר היום שקראתי כמעט את כל הסעיפים חוץ מסעיף 13 אני אומר שאני כמעט לא שמתי לב לסעיף הזה" (ראה עדותו של מר ברוך בעמ' 7 שורות 13 - 16).

עוד יאמר - כי מתוך 31 התובעים בהליך שבפנינו התייצבו רק 9 תובעים על מנת לתמוך בטענה בדבר קיומה של הבטחה כביכול ומתוך 31 התובעים היו 11 תובעים אשר חתמו על כתבי ויתור ולא העלו כל טענה ביחס לתביעת מחלקי תל אביב ואף לא התייצבו כלל ליתן עדות בבית הדין התומכת בטענת ההבטחה (ראה כתבי ויתור כפי שצורפו לתצהיריו של מר ויניק).

13.     ממכלול דברינו עולה אפוא כי עניינם של העדים בתוצאות ההליך, כמו גם הזמן הרב שחלף מאז ניתנו להם ההבטחות הנטענות, לא תרמה כנראה לדיוק בתיאור העובדות כהווייתן. מנגד, לא מצאנו מקום לפקפק באמינות גירסתו של מר ויניק. גירסה המתיישבת היטב עם האופן המתיש של ניהול ההליך שניהלה הנתבעת ביחס למחלקי תל אביב בפני רשות השיפוט ולאחר מכן גם בבתי הדין לעבודה כעולה מן הראיות שהוצגו בפנינו. אופן שאינו מתיישב עם "רוחב הלב" או תום הלב המוגבר שמנסים התובעים לייחס לנתבעת. נתבעת אשר ניהלה "קרב" איתנים ארוך ועיקש כנגד מחלקי תל אביב.

לאור כל האמור, מסקנתנו היא - כי התובעים לא הוכיחו לבית הדין, כי ניתנה להם הבטחה מפורשת על ידי מי מנציגי הנתבעת להחיל עליהם באופן אוטומטי את אשר ייפסק ביחס למחלקי תל אביב.

ב/2      האם זכאים התובעים להחלת הקביעות שבפסק הבורר מכוח עקרונות של שוויון ותום לב?

14.     נציין, כי מקביעתנו דלעיל אין נובעת המסקנה כי יש לדחות את התביעה וזאת, בשים לב לטענה הנוספת שהעלו התובעים, לפיה על הנתבעת להחיל עליהם את שנקבע בפסק הבורר מכח חובתה לנהוג כלפיהם בהגינות בתום לב ובשיוויון:

התובעים טענו בענין זה כי הנתבעת לא טענה לקיומו של שוני רלבנטי בינם לבין מחלקי תל אביב המצדיק תחולה סלקטיבית של ההכרעה העקרונית שנקבעה בפסק הבורר. התובעים הוסיפו וטענו כי הם ערים לפסיקה לפיה יש לשעות לטענת ההפליה אך ורק על רקע השתייכות קבוצתית מסויימת ושעה שקיים חוק האוסר על הפלייתם של המשתייכים לקבוצה זו. עם זאת, לשיטתם, נוכח עליית מעמדה הנורמטיבי של הזכות לשוויון והרחבת היקף חובת תום הלב וההגינות ביחסי העבודה, מסתמנת מגמה חדשה בפסיקה של הכרה בעילת הפליה כללית.

לשיטתם של התובעים, יש ללמוד מהפסיקה שניתנה בשנים האחרונות כי חובת ההגינות של המעביד מקפלת בתוכה אף את החובה הכללית לנהוג בעובדיו באופן שוויוני ולא להפלות ביניהם.

הנתבעת טענה מנגד, כי הפסיקה לא הכירה בקיומה של עילת הפלייה כללית וגורפת במגזר הפרטי, כאשר לטענתה, בתי הדין לעבודה ראו חשיבות מרובה בשמירת מרחב הפעולה של המעביד, בין היתר, באמצעות מתן לגיטימציה לתגמול שונה של עובדים. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מטעם זה מצאו בתי הדין לנכון לאזן מטרה זו גם למול שמירה הדוקה על איסור ההפליה במקום העבודה. הנתבעת אף הדגישה בהתייחסה לאמירות שבפסיקה, כי הרחבת איסור ההפלייה תוביל לדלדול ההגנה על ההבטים הגרעיניים של עיקרון איסור ההפליה הקבועים בחוק החרות (דוגמת איסור הפליה מחמת גזע ומין). זאת, הן מטעמים מעשיים של מוגבלות המשאבים השיפוטיים והן מטעמים תודעתיים של שחיקת היחודיות של איסור ההפליה מהטעמים הקבועים בחוק.

15.     אשר לדעתנו ייאמר - כי אכן סבורים אנו כי יש לנקוט בזהירות רבה בבוא בית הדין להכריע בשאלת קיומו של איסור אפליה כללי וגורף במסגרת יחסי העבודה במגזר הפרטי. עם זאת, סבורים אנו כי לצורך ההכרעה בהליך זה, אין צורך לתחום את גבולותיה של חובת המעסיק הפרטי לנהוג בשוויון. זאת נוכח ההלכה הפסוקה והנסיבות הייחודיות של המקרה שבפנינו כפי שתפורטנה להלן.
משמע - סבורים אנו כי הנסיבות הייחודיות של המקרה שבפנינו, כמו גם ההלכה הפסוקה אשר התייחסה לנסיבות דומות, מצדיקות קביעה לפיה, החובה החלה על הנתבעת להחיל את האמור בפסק הבורר באופן שוויוני על מחלקי חלב ותוצרתו ברכב עצמם ובכללם גם על התובעים - נגזרת במקרה דנן מחובת ההגינות ותום הלב אשר גבולותיה נתחמו זה מכבר בהלכה הפסוקה ונפרט:

ראשית, יודגש כי הזכות מושא המחלוקת בתובענה שבפנינו הינה זכות שעוגנה במסגרת הסדר קיבוצי דו-צדדי שנחתם מול ועד העובדים הארצי בנתבעת. זאת להבדיל מזכות שמקורה במו"מ פרטני מול עובד או קבוצת עובדים.

שנית, הנתבעת לא טענה לקיומו של שוני רלבנטי בין התובעים לבין מחלקי תל אביב מושא פסק הבורר, לא במהלך הליך הבוררות ואף לא לאחריו ולמעשה עד היום. נהפוך הוא - הנתבעת הודתה למעשה בפה מלא כי אין כל שוני בין התובעים לבין מחלקי תל אביב. זאת, למעט העובדה שהתובעים לא הצטרפו בזמנו לתביעה שהניבה את פסק הבורר. בהתאם לכך, הנתבעת אף לא טענה לכוונה של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים להחיל את הוראות ההסדר הקיבוצי מושא המחלוקת באופן סלקטיבי.

שלישית, המצב המשפטי כפי שהיה ידוע עוד במהלך התקופה בה התנהלה הבוררות היה מצב שעל פיו זכייתה של קבוצת עובדים במסגרת הליך משפטי בזכות מכוחו של הסכם קיבוצי - חייבה את המעביד שהיה צד לה אף ביחס ליתר העובדים המשתייכים לאותה קבוצה. זאת אפילו לא היו יתר העובדים צד להליך המשפטי.
כך למשל, נפסק בדב"ע מח/120-3 אל-על נתיבי אויר בע"מ - דליה רובינשטיין פד"ע כ' 493 (להלן: "עניין רובינשטיין"), לאמור:

"הסכם קיבוצי על פי מהותו, חל על קבוצת עובדים. על כן בהעדר נסיבות מיוחדות, הכרעה בעניין פירוש הסכם קיבוצי מיוחד לגבי מספר עובדים תחייב את המעביד גם לגבי עובדים אחרים שעליהם חל ההסכם, מאחר שהמעביד היה צד להליך הקודם. הכלל הוא כי פירוש שניתן על ידי ביה"ד להסכם קיבוצי מיוחד לגבי חלק מקבוצת עובדים מחייב את המעביד לגבי הקבוצה בכללותה. לא הובא בפנינו טעם כלשהו שיצדיק סטיה מכלל זה."

על הלכה זו שב ביה"ד הארצי וחזר במספר פסקי דין (ר' ע"ע 1537/04 חוה כץ נ' שירותי בריאות כללית-קופ"ח כללית וכן ע"ע 1210/02 אמיר ביברינג נ' אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פד"ע לח 115).

16.     אנו סבורים כי מצב הדברים כפי שפורט לעיל, הופך את החובה להחיל באופן שוויוני את הזכות מושא המחלוקת - זכות שמקורה בהסדר קיבוצי דו-צדדי - לחלק מעקרונות ההגינות המחייבים בין מחלקי החלב ומוצריו ברכב עצמם לבין הנתבעת. הוגנות זו נסמכת על עקרונות של ציפיה סבירה ולגיטימית הנשענת על ההלכה הפסוקה, כעולה מעניין רובינשטיין, כמו גם על הציפיות הסבירות המקופלות בעצם קיומם של יחסי העבודה הקיבוציים. ציפיות שעיצבו את הרציונאל שביסוד הפסיקה בעניין רובינשטיין. רציונל אשר כוחו יפה לדעתנו הן ביחס למערכת קיבוצית הנסמכת על הסכמים קיבוציים והן ביחס לזו הנסמכת על הסדרים קיבוציים דו-צדדיים ונסביר:

החובה להחיל באופן שיוויוני את הזכויות שעוגנו בהסדר קיבוצי, כפי שפורשו במסגרת תביעת פרט, הינה פועל יוצא של החובה המוטלת על המעביד למנוע פגיעה במרקם העדין של יחסי העבודה הקיבוציים. זאת בשים לב לכך שהחלה בלתי שיוויונית ומפלה של הזכויות מכח הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי דו-צדדי שנערך מול ועד העובדים הארצי כגורם המייצג את כלל העובדים בנתבעת - עלולה לגרום לבקיעים בלכידות ובסולידריות של עובדי הנתבעת ולפגום בכוחם האירגוני.
לאור זאת, יש להבין אף את פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין רובינשטיין, שמשמעותה היא - כי יישום בתום לב של מערכת היחסים הקיבוציים במקום עבודה מקפלת בתוכה גם התחייבות של המעביד להחיל באופן שיוויוני תנאים שנקבעו בהסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי כל עוד לא קבעו הצדדים להסכם/הסדר במפורש אחרת. זאת גם אם המחלוקת ביחס לאופן יישומם של התנאים, קרי - ביחס לפרשנות ההסכם, נדונה שלא במסגרת הליך קיבוצי, אלא במסגרת תביעת פרט לה היה המעביד צד.

17.     לאור כל האמור אנו קובעים אפוא, כי יש לדחות את טענת התובעים לפיה הנתבעת, או מי מטעמה, נתנה להם הבטחה מפורשת להחיל לגביהם את תוצאות פסק הבורר לכשיינתן. עם זאת אנו קובעים, כי בנסיבות הספציפיות של המקרה שבפנינו - ההחלה השיוויונית של הוראות ההסדר הקיבוצי בהתאם לאשר נפסק בפסק הבורר מתחייבת מכח חובת תום הלב המוגברת החלה על הנתבעת, כצד ליחסים קיבוציים ובהתאם להלכה הפסוקה. מכאן עולה, כי על הנתבעת ליישם ביחס לתובעים את תוצאותיו של פסק הבורר כשם שנעשה ויעשה עם מחלקי תל אביב.

18.     לאור ההחלטה שניתנה עפ"י הסכמת הצדדים, לפיצול הדיון ולהכרעה תחילה במחלוקת המשפטית, הרי שיש מקום להמשיך ולדון במשמעות הכספית של פסק דין זה.
עם זאת, סבורים אנו כי לאור העובדה ששאלת הישום של פסק הבורר, כפי שנדונה והוכרעה על ידינו במסגרת ההליך של מחלקי תל אביב, תלויה ועומדת בבית הדין הארצי לעבודה, הרי שיש לעכב את ההליכים בתיק זה עד שבית הדין הארצי לעבודה יאמר את דברו. על יסוד הכרעתו של בית הדין הארצי כאמור יתבצע גם הכימוי הכספי של התביעות בהליך זה.

19.     בית הדין יתן את דעתו לשאלת ההוצאות במסגרת פסק הדין הסופי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בקשת צד בסכסוך קיבוצי

  2. הסכם קיבוצי בענף המלונאות

  3. הסכם קיבוצי בחינוך המשלים

  4. קידום עובדים בהסכם קיבוצי

  5. פרשנות הוראה בהסכם קיבוצי

  6. הפרת הסכם קיבוצי בענף הטייס

  7. הסכם קיבוצי כללי באולמי אירועים

  8. השלמת שעות נוספות בהסכם קיבוצי

  9. תביעה ייצוגית למרות הסכם קיבוצי

  10. קליטת ''עובד חדש'' בהסכם קיבוצי

  11. חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957

  12. השפעת הסכם קיבוצי על זכויות גמלאים

  13. הסכם קיבוצי שחל רק על חלק מהעובדים

  14. פירוש אחיד לכל העובדים בהסכם קיבוצי

  15. הסכם קיבוצי בענף הבניין - עובדים זרים

  16. תוספת שכר לפי הסכם קיבוצי בענף המלונאות

  17. הסכם קיבוצי בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה

  18. הסכם קיבוצי בענף המוסכים - פיצויי פיטורים

  19. תקנות הסכמים קיבוציים (רישום), תשי''ז-1957

  20. גמול הדרכה מכח ההסכם הקיבוצי עם הסתדרות המורים

  21. הסכם קיבוצי מיוחד למחלקת הפצה בידיעות אחרונות

  22. בקשת צד בסכסוך קיבוצי שהוגשה על ידי ארגון המורים

  23. הסכם קיבוצי אולמות וגני אירועים - זכויות מלצרים

  24. כללים וצווי הרחבה של הסכמים קיבוציים בענפים שונים

  25. תקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ''ט-1969

  26. השוואת תנאי העסקה למעמד מצילים ותיקים/דור א' על פי הסכם קיבוצי

  27. הסכם קיבוצי מיוחד בין מדינת ישראל לבין ארגון הרופאים עובדי המדינה

  28. תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום), תשל''ז-1977

  29. תקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים), תשל''ז-1977

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון