פיטורים שלא כדין

בית הדין לעבודה ציין כי הסעד אותו ראוי להעניק לעובר שפוטר שלא כדין - פיצויים בלבד או אכיפתם של יחסי העבודה, וכן היקפה הראוי של האכיפה - נתון לשיקול דעתו של בית הדין לעבודה, בהיותו הערכאה המקצועית שהוסמכה לדון בעניין.

משהגיע בית הדין לעבודה למסקנה כי פיטוריו של עובד נעשו שלא כדין, וכי בשל כך הופרה ההתקשרות החוזית, יידרש לבחינתו של הסעד הראוי להינתן תוך שהוא נותן דעתו על ההלכות הכלליות בדבר אכיפתם של יחסי עבודה שבהם מדובר, בשים לב, בין היתר, להוראותיהם של סעיפים 3(2) ו-3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 לפי העניין.

בית הדין ייתן דעתו על הסעד הראוי להינתן בשים לב לנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי, תוך שתיעשה מלאכת האיזון והמידתיות. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית-הדין לבחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה שבה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית הדין אם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו.



להלן פסק דין בנושא פיטורים שלא כדין:

פסק-דין      
השופט א' א' לוי:

     האם יש להורות על החזרתו של העותר לתפקידו כמנהל בית הספר התורני "סיני" שבעיר יבנה? זו השאלה הדרושה להכרעתנו בעתירה זו.

עיקרי העובדות והשתלשלות ההליכים בפרשה שבפנינו
1.     העותר ניהל, במשך כשבע-עשרה שנים, את בית-הספר התורני "סיני" שבעיר יבנה. מדובר בבית ספר מוכר שאיננו רשמי, כהגדרתו של מונח זה בתקנה 1 לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ג-1953 (להלן: תקנות מוסדות מוכרים). בית הספר פועל תחת חסותו של "מרכז החינוך העצמאי לתלמודי תורה ובתי ספר של אגודת ישראל ובלתי מפלגתיים בא"י" (להלן: החינוך העצמאי), והוא כפוף לפיקוח של האגף לחינוך עצמאי במשרד החינוך. ביום 5.1.2004 הושעה העותר מתפקידו על ידי דוד נחמן בלוי, מפקח מטעם החינוך העצמאי (להלן: המפקח). המפקח טען, כי השעייתו של העותר נבעה מכך שהוא נמנע מלדווח על מערכת יחסים שנרקמה בין מורה מסגל בית הספר לאחת המזכירות, ואשר כללה, בין היתר, מעשים מיניים שבוצעו בין כותלי בית הספר. המפקח טען, כי ערב השעייתו מתפקידו מסר העותר בנוכחות הרב מאיר לוריא ז"ל - מנכ"ל החינוך העצמאי (להלן: המנכ"ל) - כי הסריט מעשה "אונס" שהתרחש כשנה וחצי קודם לכן בספריית בית הספר. עוד טען המפקח, כי לאוזני המנכ"ל, כמו גם לאוזניו שלו, גונבו שמועות אודות ה"אונס" שחשף בפניהם העותר, ואודות מעשים מיניים נוספים שבוצעו בין כותלי בית הספר. יצוין, כי מכתב ההשעיה שנמסר לעותר לא כלל כל נימוק או טעם להשעיה.

2.     בעקבות השעייתו, הגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב תביעה בה עתר להכריז על השעייתו כבטלה. בד בבד הגיש העותר גם בקשה למתן צו-ארעי במעמד צד אחד, בה ביקש להורות על החזרתו המיידית לעבודה. בפני בית הדין טען העותר, בין היתר, כי הוא נמנע מלדווח על המעשים המיניים שתוארו לעיל, מאחר ולא רצה לפגוע במורה ובמזכירה, אשר אמרו לו כי אם יחשוף את הפרשה הם לא יהססו לשלוח יד בנפשם. העותר הוסיף וטען, כי את ההחלטה שלא לדווח על המעשים האמורים הוא קיבל רק לאחר שנועץ ברבנים אליהם פנה, ובהתבסס על מקורות הלכתיים.
3.     במהלך הדיון בבקשה למתן צו ארעי, התברר כי להשעייתו של העותר לא קדם הליך של שימוע כנדרש. משכך, נמסרה ההכרעה בשאלת המשך העסקתו לועדת שימוע שחבריה היו הרב חיים יהודה רבינוביץ', אב בית הדין הרבני בירושלים, מר א' שטיין, מפקח בדימוס של משרד החינוך, ומר רחמים מלול, חבר כנסת לשעבר בסיעת ש"ס. וועדת השימוע קבעה, כי בשיקול דעתו של העותר - שהחליט שלא לדווח על האירועים בבית הספר מבלי להתייעץ עם רב מוסמך - נפל אמנם פגם, אולם אין מדובר בפגם מן הסוג המקים עילה לפיטוריו. המלצת הוועדה הייתה, אפוא, להשעות את העותר מתפקידו עד לסוף שנת הלימודים התשס"ד, כדי "לטהר את האווירה העכורה" ששררה בבית הספר. הוועדה הוסיפה וציינה, כי "בהחלט ניתן להשתמש בכישוריו הברוכים של [העותר], שהקים בית ספר לתפארת ועולה של תורה ביבנה ולהציע ל[עותר] תפקיד חלופי במערכת של החינוך העצמאי" (המלצתה של וועדת השימוע, נספח ד' לעתירה). לאחר קבלת המלצתה של וועדת השימוע - נדחתה בקשתו של העותר לקבלת צו ארעי, אולם בד בבד נקבע כי הוא ימשיך לקבל את שכרו מן החינוך העצמאי במקביל לניהולה של התביעה העיקרית שהגיש. יצוין, כי במהלך דיון נוסף בבקשה לצו ארעי שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 30.3.2004, ניסה העותר לפגוע בעצמו, ונראה היה כי הוא מנסה לחתוך את ורידי ידיו באמצעות סכין.

4.     במקביל לניהול ההליכים בבית הדין האזורי לעבודה, פנה החינוך העצמאי לרב אהרון שטיינמן על מנת לברר את עמדתו בסוגיית המשך העסקתו של העותר בחינוך העצמאי. בהמשך לפנייה זו הגיש החינוך העצמאי לבית הדין, מכתב שעליו היה חתום הגבאי יצחק לוונשטיין, ובו נכתב, בשמו של הרב שטיינמן, כי "במצב שנוצר המנהל מיבנה לא יכול להמשיך להתעסק בחינוך". בהמשך, התברר כי תשובתו של הרב שטיינמן ניתנה מבלי שעמדתו של העותר הובאה בפניו, ומשכך פנה העותר בעצמו לרב שטיינמן באמצעות מכתב, ובתוך כך הצהיר כי יקבל על עצמו כל פסיקה של הרב שטיינמן בעניינו. בסמוך להתרחשויות אלה, הודיע המפקח לעותר כי עבודתו תופסק סופית ביום 31.8.2004. זאת, בהתאם לפסיקתו של הרב שטיינמן במענה לפניית החינוך העצמאי, ונוכח כך שהעותר התחייב לקבל על עצמו את פסיקת הרב. בהמשך, אף הוצע לעותר לצאת לשנת שבתון ולפנות לרב שטיינמן שנית בתחילת שנת הלימודים התשס"ו. העותר נענה בחיוב להצעה זו, ובמסמך מיום 5.9.2004 הוא שב והתחייב - כתנאי ליציאתו לשבתון - לכבד כל פסיקה של הרב שטיינמן באשר להמשך העסקתו בחינוך העצמאי בתום שנת השבתון. לאור הסכמה זו שגובשה בין הצדדים, נמחקה התביעה שהגיש העותר לבית הדין האזורי.

5.     העותר יצא לחופשת שבתון ביום 1.9.2004 - לאחר תקופת השעיה שנמשכה כשמונה חודשים, ובהמשך אף נשלח לו אישור רשמי בדבר יציאתו לשבתון, בחתימתו של מנהל מחלקת תנאי שירות גמלאות ופיצויים בחינוך העצמאי, הרב גולדשטיין. באותו אישור, נתבקש העותר להודיע לחינוך העצמאי עד למועד שננקב, אם ברצונו לשוב לעבודה בבית הספר עם סיומה של שנת השבתון. בבית הדין האזורי נחלקו הצדדים בשאלה אם העותר הודיע על רצונו לשוב לעבודה בתום שנת השבתון, אך כעניין שבעובדה, קיבל העותר ביום 17.5.2005, בעודו בשבתון, מכתב סיום העסקה בו צוין, כי עליו לפרוש לגמלאות ביום 1.9.2005 ובמועד זה יבואו לכלל סיום יחסי העבודה בין הצדדים. במכתב צוין, כי סיום העסקתו של העותר מקורו בשניים: ראשית, בכך שהעותר לא הודיע על רצונו לשוב לתפקידו בתום שנת השבתון; ושנית, בכך שפסיקתו של הרב שטיינמן לפיה החינוך העצמאי לא יוכל עוד להעסיק את העותר - אינה מאפשרת את החזרתו של העותר לתפקיד.

6.     או אז, שב העותר והגיש לבית הדין האזורי בקשה לצו מניעה זמני שימנע את פיטוריו. במהלך הדיון בבקשה הוסכם בין הצדדים, כי העותר ישוב ויפנה לרב שטיינמן ויפרוש בפניו את גרסתו לאירועים, ולאחר שיעשה כן ייתן הרב את החלטתו בשאלת המשך העסקתו של העותר. בהתאם להסכמה זו, פנה העותר לרב שטיינמן ושוחח עמו קצרות, ובעקבות פנייה זו נשלח לחינוך העצמאי מכתב נושא תאריך 12.8.2005, החתום אף הוא בידי הגבאי לוונשטיין. במכתב צוין, כי העותר התקבל לשיחה אצל הרב שטיינמן ושטח בפניו את טענותיו. "מר"ן רה"י שליטא" - כך נכתב - "הביע את הבנתו למצבו של מר בן נון כפי שנאמרו בפניו על ידו, ועם כל ההערכה שישנה לפעילותו עבור החינוך העצמאי, הגיע למסקנה שנוצר מצב שאין עוד מקום להעסיקו בחינוך העצמאי. מרן רה"ח שליט"א לא שלל את האפשרות שניתן יהיה למר בן נון לבחור בדרך שבה תופסק עבודתו, כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה בכבודו, ולצורך זה לאפשר לו לפרוש מרצונו ולסייע בידיו ככל שניתן בתנאי הפרישה". בפני בית הדין האזורי נחלקו הצדדים בשאלה אם מכתבו של הגבאי לוונשטיין אכן משקף את עמדתו של הרב שטיינמן - ובקביעותיו של בית הדין בעניין זה נשוב לעסוק בהמשך.

7.     סמוך לפתיחת שנת הלימודים התשס"ו שב והגיש העותר לבית הדין האזורי בקשה - שלישית במספר - למתן צו מניעה זמני לביטול פיטוריו, ובתוך כך הוא ביקש כי בית הדין יורה על החזרתו לתפקידו כמנהל בית הספר "סיני" עד להכרעה בהליך העיקרי. במסגרת הדיון בבקשה, הצהיר החינוך העצמאי, כי יקפיא ב-30 ימים את כניסת פיטוריו של העותר לתוקף, ובמהלך תקופה זו ייעשה מאמץ למצוא לעותר פתרון תעסוקתי אחר. ביום 26.9.2005 הודיע החינוך העצמאי לבית הדין האזורי, כי לא נמצא תפקיד חינוכי מתאים אחר עבור העותר או תפקיד הולם שאינו בעל אופי חינוכי. בדיון נוסף בבקשה שהתקיים ביום 16.11.2005, התברר כי החינוך העצמאי נתן זה מכבר הנחייה להוציא את העותר לגמלאות, ואף החל לשלם לו גמלה שטרם נפדתה על ידו. ניסיון נוסף של הצדדים להגיע להסכמה - נכשל אף הוא.

8.     לשלמות התמונה, ומפאת חשיבותם של הדברים להבנת קביעותיהם של בתי הדין לעבודה עליהן נעמוד בהמשך, אציין, כי בשנת 1999 נתן העותר למפקח הלוואה בסך 8,000 ש"ח, והשניים סיכמו כי המפקח יחזירה לעותר בשנת 2000. בשנת 2006, הגיש העותר לבית המשפט לתביעות קטנות תביעה נגד המפקח בעניינה של אותה הלוואה, ובפסק הדין חויב המפקח לפרוע את חובו בצרוף הפרשי ריבית והצמדה. מפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות עולה, כי המפקח ניצל את מרותו כלפי העותר כדי לקבל ממנו את הלוואה, וגרסתו של המפקח באותו הליך נמצאה בלתי מהימנה והתגלו בה פגמים וסתירות.

פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה
9.     בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי בטענותיו של החינוך העצמאי בדבר המניעים להשעייתו ופיטוריו של העותר, אין ממש. מאליו ברור, כך בית הדין, כי העותר לא הועבר מתפקידו עקב סיבה מקצועית או פדגוגית, שכן הוא שימש כסמל ומופת בעבודתו החינוכית במשך שנים רבות, ואף רכש לעצמו מוניטין בקרב הורי תלמידי בית הספר אותו ניהל, ובקרב מנהלי בתי הספר האחרים בעיר יבנה. בהמשך, נקבע כי גם טענת החינוך העצמאי לפיה העברתו של העותר מתפקידו נבעה מאי-דיווח על המעשים המיניים שבוצעו בין כותלי בית הספר - אין לה על מה שתסמוך, זאת משני טעמים: ראשית, גרסתו של המפקח בדבר צילום מעשה "האונס" על ידי העותר לא נתמכה בראיות כלשהן, ואף כשלעצמה היא נמצאה בלתי מהימנה וחסרת משקל ראייתי (עמ' 11 לפסק הדין); ושנית, המנכ"ל - שהיה, לכאורה, עד נוסף ששמע כביכול מפי העותר אודות האירועים שהתרחשו בין כותלי בית הספר - לא הגיש תצהיר ולא נחקר בבית הדין על גרסה זו. השקפתו של בית הדין האזורי הייתה, אפוא, כי הסיבה הרשמית להשעייתו של העותר, הייתה רק אמתלה על רקע שלא נתברר עד תומו (עמ' 15 לפסק הדין). בית הדין האזורי נדרש גם לטענת העותר לפיה הסיבה האמיתית להשעייתו הייתה סירובו לשתף פעולה עם המפקח בביצוע פעולות שהיו כרוכות באי-סדרים בקשר עם כספים שהועברו כתרומה לבית הספר, אולם נקבע, כי נוכח כך שהעותר לא העלה בפני בית הדין כל טענה לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל תקין), תשנ"ז-1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים) - אין צורך להכריע בסוגיה זו.

10.     בית הדין סבר כי הליך השעייתו של העותר - כמו גם הליך פיטוריו - היו נגועים בפגמים מהותיים, היורדים לשורשו של עניין. כך נקבע, כי השעייתו של העותר הייתה מנוגדת לכללי המנהל התקין ולכללי הצדק הטבעי, הואיל והיא נעשתה מבלי שהמפקח נימק או הסביר כנדרש את הסיבה להשעיה (עמ' 10 לפסק הדין). עוד נקבע, כי המלצתה של וועדת השימוע - להשעות את העותר מתפקידו הניהולי עד לתום שנת הלימודים - לא עלתה בקנה אחד עם מסקנתה לפיה בהתנהלותו של העותר לא נפל פגם מוסרי או ערכי, וכי טעותו הייתה טעות שבשיקול דעת בלבד. על רקע כל אלה מצא בית הדין, כי בהחלטה להשעות את העותר מתפקידו נפל פגם קיצוני (עמ' 12 לפסק הדין).

11.      זו הייתה, כאמור, השקפתו של בית הדין האזורי גם ביחס להליך פיטוריו של העותר. נקבע, כי למסמך שצירף המפקח לתצהירו - ואשר היווה, לטענתו, אישור לכך שהרב שטיינמן פסק בעניינו של העותר - אין לייחס משקל ראייתי וזאת משני טעמים: האחד, הגבאי יצחק לווינשטיין, החתום על האישור, לא הובא לעדות בפני בית הדין; והשני, הרב שטיינמן לא היה חתום על האישור שלא נשא כל נימוק או הסבר, ואין דרך לדעת מתי הוצא האישור ובידי מי, אם הרב שטיינמן היה מודע לתכלית שלשמו הוצא, ואם מדובר במסמך חלקי מתוך פסיקה מנומקת של הרב. בית הדין קיבל את גרסתו של העותר לפיה הוא נפגש לראשונה עם הרב שטיינמן רק במהלך חודש אוגוסט 2005, לאחר שכבר פוטר, וכי באותו מפגש הוא נמנע מלספר לרב על אי-הסדרים הכספיים בבית הספר, לאחר שנועץ ברבנים שהורו לו לא לומר דבר מחשש להוצאת לשון הרע. בית הדין קיבל גם את גרסתו של העותר לפיה הוא חשף, לראשונה, את דבר אי-הסדרים הכספיים בבית הספר בעדותו בפני בית הדין, לאחר שקיבל היתר רבני מיוחד לחשוף כל מידע שעשוי לסייע לו בהליך (עמ' 16 לפסק הדין). על יסוד עדותו של העותר ונוכח הספקות שהתעוררו באשר למהימנות האישור שצורף לתצהירו של המפקח, החליט בית הדין להעדיף את עדותו של העותר באשר לאישור זה.

     עוד קיבל בית הדין את גרסת העותר, לפיה עוד ביום 17.1.2005 שלח לחינוך העצמאי מכתב בו הודיע על רצונו לשוב לעבודתו בתום שנת השבתון (עמ' 17-16 לפסק הדין), ובד בבד קבע כי מגרסתו של הרב גולדשטיין, לפיה הוא לא קיבל את מכתבו של העותר המודיע על רצונו לשוב לעבודה, עולה כי עוד במועד בו יצא העותר לחופשת שבתון כיוון גולדשטיין את מהלכיו כך שהעותר לא ישוב לעבודה ויצא לגמלאות (עמ' 17 לפסק הדין). בהקשר זה נקבע, כי האפשרות ה"אוטומאטית" שיצר הרב גולדשטיין לפיטוריו של העותר באמצעות המנגנון שקבע - היינו הוצאתו לשנת שבתון וסיום העסקתו - עומדת בסתירה להוראות תקנה 7(ב) לתקנות מוסדות מוכרים, הקובעת כי שר החינוך הוא הגורם המוסמך לפטר מנהל בית ספר במוסד חינוכי מוכר בכפוף לעריכתו של שימוע (עמ' 17 לפסק הדין). משלא נערך לעותר שימוע עובר להחלטה על פיטוריו, ומששוכנע בית הדין כי ההחלטה על הפיטורין התקבלה על ידי הרב גולדשטיין בחוסר תום לב וללא סיבה מוצדקת, הרי שאין מקום ליתן תוקף למכתב הפיטורין שהוצא לעותר - ודינו להתבטל (עמ' 17 לפסק הדין).

12.     בהמשך, דחה בית הדין את הטענה לפיה העותר אינו ראוי לשוב ולנהל את בית הספר נוכח סערת הרגשות שפקדה אותו במהלך הדיון בבית הדין לעבודה. נקבע כי אותה סערת רגשות הייתה מובנת לאור העובדה שהעותר הועבר מתפקידו - אותו מילא בהצלחה ומסירות משך שנים - בתואנות שווא ובבושת פנים (עמ' 18 לפסק הדין). ממילא, ציין בית הדין, לא הובאה כל ראיה לכך שגורמים במשרד החינוך הורו למפקח שלא להשיב את העותר לעבודתו בשל התנהגותו בדיון, כפי שניסה המפקח לטעון. לבסוף, לאחר שעמד על הפגמים שנפלו בפיטוריו של העותר, החל מההחלטה להשעותו ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת ובתואנות שווא, וכלה בפיטוריו בחוסר תום לב וללא שנערך בעניינו שימוע ובעיצומה של חופשת שבתון, קבע בית הדין האזורי כי עניינו של העותר נכנס לגדר המקרים החריגים בהם אין די בפסיקתו של סעד כספי, אלא יש ליתן סעד של אכיפה אשר יורה על החזרתו של העותר למשרתו בבית הספר "סיני".

פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה
13.     החינוך העצמאי הביא את השגותיו כנגד פסק הדין לפני בית הדין הארצי לעבודה, וערעורו התקבל באופן חלקי. נקבע, כי השימוע שערכה "וועדת השימוע" היה בו אמנם כדי לרפא את הפגם של העדר שימוע עובר להשעייתו של העותר מתפקידו (עמ' 14 לפסק הדין), אולם נוכח ההבדלים המהותיים הקיימים בין השעיה לפיטורין, אין לומר כי שימוע זה ייתר את הצורך בעריכת שימוע נוסף עובר להחלטה על הפיטורין (עמ' 15 לפסק הדין). מכאן, קבע בית הדין, כי פיטוריו של העותר בהודעה מיום 17.5.2005, מבלי שקדם להודעה זו שימוע - נעשו שלא כדין.

14.     בית הדין הוסיף וקבע, כי לא הוכח כל טעם המצדיק את פיטוריו של העותר. כערכאה הדיונית, גם בית הדין הארצי סבר כי תפקודו של העותר כמנהל היה מעולה. אכן, נקבע כי העותר נמנע מלדווח על מערכת היחסים שנרקמה בין מזכירה למורה בבית הספר, ובכך הפר את חובת הדיווח כלפי הנהלת המוסד החינוכי, ועל כן עבר עבירת משמעת חמורה (עמ' 22 לפסק הדין). עבירה זו הייתה עשויה להקים, לכאורה, עילה לפיטוריו של העותר, ברם וועדת השימוע הגיעה למסקנה שונה ולפיה יש להשעותו לתקופה מוגבלת ולהחזירו לעבודה במוסדות החינוך העצמאי עם תחילת שנת הלימודים העוקבת. בנסיבות אלו, קבע בית הדין, גם המלצתה של וועדת השימוע אינה יכולה להוות עילה לפיטוריו של העותר. בית הדין אימץ את קביעתו של בית הדין האזורי בדבר משקלו הראייתי האפסי של המכתב החתום בידי הגבאי לוונשטיין, ועל רקע זה קבע, כי לא הוכח קיומה של פסיקה הלכתית לטובת החינוך העצמאי, המחייבת את ההעברה מתפקיד. לבסוף, ציין בית הדין כי טענתו של העותר לפיה נבעו פיטוריו מסירובו לשתף פעולה עם ביצוע פעולות הכרוכות באי-סדרים כספיים, לא לובנו עד תום בבית הדין האזורי, ולפיכך, אין תשתית עובדתית מתאימה לבסס הכרעה בדבר קיומו של קשר בין הפיטורין לאי-הסדרים הנטענים.

15.     לאור קביעותיו אלה, פנה בית הדין לבחון את שאלת הסעד הראוי בנסיבות העניין. בין היתר, נדרש בית הדין להתנהלותו של החינוך העצמאי כלפי העותר; להתנהלותו של העותר עצמו, לרבות הימנעותו מלדווח אודות המעשים המיניים שאירעו בין כותלי בית הספר מחד, ועבודתו המקצועית והמסורה במשך שנים מאידך; לחלוף הזמן מאז הועבר העותר מתפקידו והשינויים שחלו מאז בבית הספר "סיני"; לפררוגטיבה הניהולית של החינוך העצמאי ממנה נגזר חופש הפעולה שלו בשיבוץ מורים ומנהלים; וכן ליחסים העתידיים במקום העבודה, לרבות היחסים בין העותר לתלמידי בית הספר והוריהם, ויחסיו של העותר עם מערכת החינוך העצמאי. לאחר שעמד על מכלול השיקולים הצריכים לעניין, קבע בית הדין, כי הפגמים הקיצוניים שנפלו בהליך ההשעיה והפיטורין של העותר אינם יכולים לבוא על תיקונם באמצעות סעד של פיצויים, וכי נסיבות העניין מצדיקות נקיטה בצעד הבלתי מקובל של אכיפה, במובן זה שעל החינוך העצמאי להחזיר את העותר לעבודתו כמנהל בית-ספר (עמ' 28 לפסק הדין). בצד האמור הוחלט, כי נוכח שינויים שחלו בבית הספר "סיני" אותו ניהל העותר בעבר - ובעיקר פיצולו לשני בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות שבראשם עומדים מנהלים חדשים - אין להחזירו למשרת ניהול באותו בית ספר, משום שנקיטתו של צעד כזה "עלולה ליצור אנדרלמוסיא בבית הספר ובמערכת החינוך העצמאי" (עמ' 28 לפסק הדין) ובנוסף, אין להתעלם מטיפולו הכושל בפרשת המעשים המיניים שאירעו בין כותלי בית הספר. הכרעתו של בית הדין הארצי, בדעת רוב, הייתה, אפוא, כי לעותר תינתן אפשרות הבחירה בין ניהולם של שלושה בתי ספר המשתייכים לחינוך העצמאי: בית הספר "נווה שלום" ברמלה; בית הספר "נתיבות משה" ברחובות; בית הספר "שובו" במרכז שפיר. יצוין, כי בדעת מיעוט סבר נציג העובדים, מר ש' חבשוש, כי יש להותיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, ולהורות על החזרתו של העותר למשרתו המקורית.

     מכאן העתירה שלפנינו.

הטענות בעתירה
16.     העתירה נסבה בעיקרה על הסעד שניתן לעותר בבית הדין הארצי. העותר סבור, כי הטעמים שבגינם ניתן לו סעד של אכיפה חלקית בלבד - דהיינו, השבתו לעבודה בחינוך העצמאי אך בבית ספר אחר מזה שאותו ניהל בעבר - שגויים ואינם יכולים לעמוד. כך הוא טוען, כי בית הדין הארצי טעה בהבנת החלטתה של וועדת השימוע, אותה פירש כמאפשרת את החזרתו לעבודה בחינוך העצמאי גם במסגרת שונה מזו של בית הספר "סיני", ואף נתפס לכלל טעות כאשר התחשב בשיקול שעניינו הפררוגטיבה של החינוך העצמאי בשיבוץ עובדיו. העותר סבור, כי כלל לא היה מקום להביא בחשבון שיקול זה, הואיל והחינוך העצמאי ויתר על הפררוגטיבה הניהולית שלו כאשר הסכים לקבל על עצמו את המלצתה של וועדת השימוע. זוהי עמדתו של העותר גם באשר לשיקולים בדבר יחסים עתידיים במקום העבודה; באשר לשיקולים שעניינם השינויים שחלו בבית הספר מאז השעייתו; ובאשר לחשש מפני אי-סדר העלול להיווצר בבית הספר ובמוסדות החינוך העצמאי, אשר להשקפתו אינו מבוסס, וממילא, אינו יכול להוות נימוק לאי-החזרתו למשרתו המקורית. עוד טוען העותר, כי קביעתו של בית הדין האזורי לפיה העובדה שהוא נמנע מלדווח על האירועים בתוך כתלי בית הספר, מהווה עבירת משמעת - מוטעית, שכן בעניין זה הוא פעל על-פי חוות דעתם של רבנים אליהם פנה.

     להשקפת העותר, הסעד שניתן לו בבית הדין הארצי אינו הולם את נסיבות המקרה ויש בו משום פגיעה בזכויותיו כעובד, הואיל וחלופות הניהול שהוצעו לו כרוכות בהרעת תנאים משמעותית לעומת תפקידו הקודם. העותר סבור עוד, כי העובדה שניתן לו סעד של אכיפה חלקית בלבד - תחת סעד של אכיפה מלאה שלקבלתו עתר - אינו מקרי, אלא משקף את אי-הבהירות הקיימת בפסיקתו של בית הדין לעבודה בשאלת הבחירה בין סעד האכיפה לסעד הפיצויים, ובשאלת הבחירה בין אכיפה מלאה לחלקית - מקום בו הוחלט כי פיטוריו של פלוני היו שלא כדין.

17.     בתגובתו לעתירה טוען החינוך העצמאי, כי לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי בלבוש של עתירה, שעה שאין כל עילה להתערבותו של בית משפט זה - בשבתו כבית משפט גבוה לצדק - בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית הדין הארצי, שאינן חורגות ממתחם הסבירות ואינן מעוררות שאלה משפטית כללית כלשהי. לגופו של עניין נטען, כי הסעד שהגיש בית הדין הארצי לעותר - השבתו למשרה ניהולית של בית ספר אחר ברשת החינוך העצמאי - הנו ראוי בנסיבות העניין, בעיקר לאור מחדלו של העותר בסוגית הדיווח על המעשים המיניים שאירעו בין כותלי בית הספר. עוד נטען, כי העותר קיבל על עצמו את פסק דינו של בית הדין הארצי, עובדה הנלמדת מכך שהוא הסכים לנהל את בית הספר "נתיבות משה" ברחובות. אלא, שהעותר לא התייצב בבית הספר בפתיחת שנת הלימודים, ואף לא טרח להודיע על כך מבעוד מועד. החינוך העצמאי הדגיש, כי בניגוד לעולה מן העתירה, השינויים שהתחוללו בבית-הספר "סיני" הם שינויים ארגוניים משמעותיים שנערכו לפני כארבע שנים. טענותיו של העותר אינן מיועדות, אפוא, כך להשקפת החינוך העצמאי, להחזירו לעבודה בבית הספר "סיני", אלא להחזיר את מצבו של בית הספר ארבע שנים לאחור, ואת זאת-אין לאפשר. החינוך העצמאי מדגיש עוד, כי מאז הושעה העותר מתפקידו מונו למשרות ניהול בבית הספר "סיני" שלושה מנהלים, והחזרתו של העותר למשרתו כרוכה בפיטוריהם, מבלי שהם כלל צורפו כמשיבים לעתירה. החינוך העצמאי מתייחס בהרחבה גם ל"ניסיון ההתאבדות" של העותר במהלך הדיונים בבית הדין, באשר להשקפתו אירוע זה ממחיש מדוע העותר אינו ראוי כלל לשמש כמנהל בית ספר.

     יצוין, כי לאחר הדיון שנערך בפנינו ביום 15.6.2009, עיכבנו, לבקשת הצדדים, את ההכרעה בעתירה כדי לאפשר בדיקתה של הצעה לשיבוצו של העותר באחד מבתי הספר של החינוך העצמאי. מתגובות שהגישו הצדדים עולה, כי המשא-ומתן ביניהם נכשל, ולפיכך לא נותר אלא להכריע בעתירה.

דיון והכרעה
18.     בית משפט זה - ביושבו כבית משפט גבוה לצדק - אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין לעבודה, ו"העיקרון המקובל הוא כי עליו לנהוג ריסון ואיפוק רב בהתערבותו בהכרעות בית הדין לעבודה, הפועל מתוקף מומחיותו המיוחדת בעניינים של משפט העבודה, הנתונים לסמכותו הייחודית" (בג"צ 6522/06 כוכבי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם, 22.4.2009) פסקה 17 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). התערבותו של בית משפט זה בהחלטות שיצאו מלפני בתי הדין לעבודה מוגבלת, אפוא, למקרים חריגים, וכפופה להתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, קיומה של טעות משפטית מהותית בפסק הדין מושא העתירה; והשני, קיומן של נסיבות בהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית. אכן "לא בשל כל טעות של מה בכך יראה בית המשפט הגבוה לצדק מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין לעבודה. הוא לא ימהר לעשות כן ויעשה זאת, רק כאשר יוברר לו, שאמנם נעשתה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה" (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים פ"ד מ(1) 673, 686 (1986). והשוו: בג"צ 9363/08 מובילי סלע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 17.11.2008) בפסקה 6; בג"צ 9750/08 גונן נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 22.12.2008) בפסקה 5; בג"צ 4213/09 בנקוביץ נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 21.7.2009) בפסקה 9). השאלה הדרושה להכרעתנו היא, אפוא, אם תנאים אלה מתקיימים במקרה שלפנינו. אומר כבר עתה, כי להשקפתי, התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

19.     מקביעותיהם של בתי הדין לעבודה בעניינו של העותר, ברור כי פיטוריו נעשו שלא כדין, וכי בהתנהלותו של החינוך העצמאי נפלו פגמים חמורים וקשים. המלצתה של וועדת השימוע - שאת סמכותה קיבל עליו החינוך העצמאי - לא כובדה. לעותר לא נערך שימוע עובר לפיטוריו, וההתנהלות סביב הוצאתו לשנת שבתון וסביב פיטוריו הייתה מטעה וחסרת תום-לב. לכך יש להוסיף את התנהלותו של החינוך העצמאי בנושא הפנייה לרב שטיינמן, שאף היא מעוררת תמיהות וסימני שאלה; את התנהלותו של המפקח, שעדותו נמצאה בלתי מהימנה בעליל, הן בבית הדין לעבודה בהליך נושא הפרשה שלפנינו, והן בהליך שעסק בהלוואה שהעניק לו העותר. לנוכח קביעות אלו, עולה השאלה מהו הסעד הראוי בנסיבות העניין. נקודת המוצא להכרעה בשאלה זו היא העיקרון המקובל במשפט העבודה הישראלי, ולפיו אין כופים על מעביד להעסיק עובד בניגוד לרצונו (בג"צ 254/73 צרי חברה פרמצבטית בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד כח(1) 372, 381(1974)) . לאור עיקרון זה, גם מקום בו נפל פגם בפיטוריו של עובד - קיימת עדיפות להטבת הנזק באמצעות מתן פיצוי על פני כפיית העסקתו של העובד בידי המעביד (ראו ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת נ' ד"ר חליל עבוד דב"ע לה 440, 446 (2000); רות בן ישראל "פיטורין שלא כדין - תקפותם ונפקותם" עיוני משפט ז (1980) 345). על הטעמים המונחים בבסיס עיקרון זה ועל השינויים שחלו בו במהלך השנים עמדה, באחת הפרשות, חברתי השופטת א' פרוקצ'יה:
"בשורש גישה זו עומדת הקונספציה כי יחסי העבודה הם יחסים אישיים, ואין לכפות את המשכם בניגוד לרצון אחד הצדדים. נגזרת מכך ההכרה בזכות-היתר של המעביד לפטר עובדים כרצונו... הרתיעה מכפיית יחסי עבודה מוצאת את ביטויה גם בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע בסעיף 3(2) כי אחד החריגים לזכות האכיפה הוא מקרה שבו אכיפת החוזה היא כפייה לעשות או לקבל עבודה אישית או שירות אישי" (בג"צ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי, צבא ההגנה לישראל פ"ד ס(3) 121, 144 (2005). להלן: עניין פלצמן. עוד ראו: רות בן ישראל דיני עבודה כרך ב (תשס"ב) 682. להלן: בן ישראל).

     בגישה מסורתית זו חלו, ברבות השנים, שינויים של ממש, וכיום, מסתמנת נכונות הולכת וגוברת במשפט העבודה לאכוף, במקרים המתאימים, חוזי עבודה. שינוי זה התרחש, בין היתר, על רקע התרופפות הקשר האישי בין העובד למעביד בתבניות העסקה מקובלות רבות. על אף שנקודת המוצא המקובלת הייתה ועודנה כי אכיפת חוזה עבודה היא בגדר היוצא מן הכלל, הרי שהחריגים לכלל זה הורחבו במידה ניכרת. כך, למשל, ייתכן כי תתקיים הצדקה לחרוג מן הכלל בדבר אי-אכיפתו של חוזה עבודה בנסיבות בהן הענקת פיצויים נראית בלתי צודקת, במובן זה שאין בסעד הפיצויים כדי לתקן את המעוות שנגרם עם פיטוריו של העובד שלא כדין (בן ישראל, בעמ' 685). בדומה, עילה לחריגה מן הכלל עשויה לקום בנסיבות בהן התביעה לאכיפת חוזה העבודה מוגשת במישור הקיבוצי; בנסיבות שהותרו על פי חוק (ראו, לדוגמה, סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, סעיף 3(א)(2) לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין), התשנ"ז-1997); בנסיבות בהן נפגעת זכות חוקתית של העובד; או בנסיבות בהן מדובר בפיטורים במגזר הציבורי בו לקביעת בית הדין הארצי לעבודה, אין להשלים עם פיטורין שלא כדין כאשר הם נגועים בשיקולים זרים, באפליה, בניגוד אינטרסים וכיוצא באלה (עניין פלצמן, בעמ' 145; בן ישראל, בעמ' 704-685).

20.     הסעד אותו ראוי להעניק לעובר שפוטר שלא כדין - פיצויים בלבד או אכיפתם של יחסי העבודה, וכן היקפה הראוי של האכיפה - נתון לשיקול דעתו של בית הדין לעבודה, בהיותו הערכאה המקצועית שהוסמכה לדון בעניין (בג"צ 1837/07 בוגר נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 1.9.2008), פסקה 9 לפסק דינה של חברתי השופטת א' חיות). על אופן הפעלתו של שיקול דעת זה עמד בית הדין הארצי לעבודה באופן ממצה:
"משהגיע בית-הדין למסקנה כי פיטוריו של עובד נעשו שלא כדין, וכי בשל כך הופרה ההתקשרות החוזית, יידרש לבחינתו של הסעד הראוי להינתן תוך שהוא נותן דעתו על ההלכות הכלליות בדבר אכיפתם של יחסי עבודה שבהם מדובר, בשים לב, בין היתר, להוראותיהם של סעיפים 3(2) ו-3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 לפי העניין. בית הדין ייתן דעתו על הסעד הראוי להינתן בשים לב לנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי, תוך שתיעשה מלאכת האיזון והמידתיות. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית-הדין לבחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה שבה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית הדין אם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו" (ע"ע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני "כל ישראל חברים" בתל-אביב-יפו נ' צויזנר פד"ע לו 438, 469 (2001)).

     בענייננו, סבר בית הדין הארצי לעבודה, כי התנהלותו של החינוך העצמאי כלפי העותר הייתה נגועה בפגמים שעוצמתם מצדיקה נקיטה בצעד החריג של אכיפת חוזה העבודה בינו לבין החינוך העצמאי. הטעם העיקרי לקביעתו זו היה שבנסיבות העניין, אין בכוחו של פיצוי כספי כדי להיטיב את נזקו הכבד של העותר, שסולק מעבודתו באמתלות-שווא ובבושת פנים. בבואו לבחון את שאלת הסעד הראוי, נתן בית הדין הארצי את דעתו למגוון של שיקולים, לרבות העקרונות הבסיסיים של דיני העבודה בכל הנוגע למערכת הזכויות והחובות שנרקמה בין העותר לחינוך העצמאי; ליחסי העבודה העתידיים בין הצדדים; להשלכות של סעד האכיפה על מרקם החיים בבית הספר בפרט ובחינוך העצמאי בכלל; ולהשפעתה של אכיפה על צדדים שלישיים שלהם כלל לא ניתנה אפשרות להציג את עמדתם, וכוונתי בכך היא למנהלים החדשים שמונו לבית הספר וממלאים את תפקידם מזה כחמש שנים. שיקוליו של בית הדין הארצי מעוגנים הן בפסיקתו שלו והן בפסיקתו של בית משפט זה, ולא מצאתי כי נפל בהם פגם כלשהו, לא כל שכן טעות משפטית מהותית. בדומה, אני סבור כי האיזון שערך בית הדין הארצי בין השיקולים השונים אליהם נדרש היה ראוי ומידתי, וזוהי גם השקפתי באשר לסעד אותו החליט ליתן, בסופו של יום, לעותר. לאור כל אלה, אני סבור כי בפסק דינו של בית הדין הארצי לא נפלה טעות משפטית מהותית, שהצדק דורש את תיקונה, ומשכך לא קמה עילה להתערבותנו.

     משמעות הדבר היא, כי פסק דינו של בית הדין הארצי - המורה כי העותר יוחזר לעבודה כמנהל באחד מבתי הספר של החינוך העצמאי - יוותר על כנו. מתכתובות שצורפו לכתבי הטענות של הצדדים עולה, כי לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נעשו ניסיונות לשבץ את העותר לעבודה באחד מבתי הספר של החינוך העצמאי. כפי שציינו, ניסיון דומה נעשה לאחר הדיון בעתירה שלפנינו, אולם גם הוא לא צלח. כל שנותר הוא להביע תקווה, כי המגעים בין הצדדים שעד כה לא נשאו פרי, יבשילו לכדי החלטה משותפת בדבר שיבוצו של העותר לעבודה בבית ספר של רשת החינוך העצמאי, ובהקדם. כמובן, שככל שפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה לא יבוצע, פתוחה לו לעותר הדרך לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בהליך המתאים.

21.     לא אוכל לחתום את הדיון בפרשה שהובאה לפנינו מבלי להתייחס להתנהלותו של החינוך העצמאי כלפי העותר ובכלל. מוסדות החינוך העצמאי, כמוסדות מוכרים שאינם רשמיים אחרים, כפופים בפעילותם כמעסיקים לכללי המשפט הציבורי והמנהלי, לחובות תום-הלב וההגינות הנגזרות מכללים אלה, ולעקרונות בדבר זכויות היסוד של הפרט (ראו בג"צ 4363/00 ועד פוריה עלית נ' שר החינוך פ"ד נו (4) 203, 226-227 (2002); בג"צ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך (לא פורסם, 6.8.2009). למרבה הצער, דומה כי בפרשה שלפנינו ניתן משקל מועט - אם בכלל - לכללים וזכויות אלה. כל אחד משלבי הליך הרחקתו של העותר מבית הספר אותו ניהל, נגוע בפגם זה או אחר, החל מן האופן בו הושעה ממשרתו - ללא נימוק וללא הסבר של ממש ובאמתלות שהוכחו ככוזבות - וכלה בפיטוריו, במהלך שנת השבתון אליה יצא, ובניגוד לדברים מפורשים שנאמרו לו. גם התנהלותם של נושאי משרה שונים בחינוך העצמאי - איננה מוסיפה לו כבוד. אכן, כאמור, בנסיבות שנוצרו, לא קמה עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי ובסעד שניתן לעותר, אולם מסקנה זו אינה מייתרת את הצורך בעריכתו של בדק-בית יסודי בהתנהלות החינוך העצמאי, ויפה שעה אחת קודם.

     לאור כל האמור, ואם תשמע דעתי, אציע לחברי לדחות את העתירה ולהימנע מעשיית צו להוצאות.
ש ו פ ט

השופט א' גרוניס:

     אני מסכים.

ש ו פ ט



השופטת א' חיות:

     אני מסכימה.

ש ו פ ט ת


     הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת פיטורים

  2. פיטורים משפילים

  3. פיטורים פוליטיים

  4. עורך דין פיטורים

  5. פיטורים שלא כדין

  6. פיטורים מחמת מין

  7. פיטורים מטעמי גיל

  8. פיטורים בהעדר תקן

  9. התחרטות על פיטורים

  10. פיטורים בגלל איחורים

  11. פיטורים בהעדר תקנים

  12. פיטורים בהסכמה הדדית

  13. פיטורים ללא פיצויים

  14. פיטורים בהסכמה הדדית

  15. פיטורים לפני תום שנה

  16. עתירה לביטול פיטורים

  17. פיטורים של שוטר ותיק

  18. פיטורים אחרי 9 חודשים

  19. פיטורים משיקולים זרים

  20. פיטורים טיפולי פוריות

  21. פיטורים עקב הפרת נהלים

  22. פיטורים של גננת מבוגרת

  23. פיטורים בגלל הפרת אמון

  24. נטישת עבודה או פיטורים

  25. הפחתת שכר לפני פיטורים

  26. פיטורים עקב תפקוד לקוי

  27. פיטורים מהלשכה המשפטית

  28. פיטורים אחרי 11 חודשים

  29. פיטורים עקב מצב בריאותי

  30. מכתב פיטורים רטרואקטיבי

  31. פיטורים בגין מעשה פלילי

  32. פיטורים ללא סיבה אמיתית

  33. פיטורים עקב מחסור בעבודה

  34. פיטורים עקב זלזול בעבודה

  35. פיטורים משיקולים פוליטיים

  36. פיטורים בגלל חוסרים בקופה

  37. פיטורים טיפולי פוריות לגבר

  38. פיטורים בגין טיפולי פוריות

  39. פיטורים בגלל סיבות מקצועיות

  40. פיצוי בגין פיטורים מחמת גיל

  41. פיטורים בסמוך לסיום שנת עבודה

  42. פיטורים לאחר לידה עקב איחורים

  43. פיטורים בגלל שיקולים פוליטיים

  44. פיטורים עקב היעדרות מחמת מחלה

  45. טענת העובד על פיטורים בלי סיבה

  46. הצעת חוק איסור פיטורים בזמן מחלה

  47. פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק דין

  48. פיטורים לאחר היעדרות בשל טיפולים

  49. זכאות לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ?

  50. פיטורים עקב החתמת כרטיס נוכחות בעבודה

  51. פיטורים בטלפון - פיצוי בסך 20,000 ש''ח

  52. אי קבלת מכתב פיטורים לאחר שינוי מעסיקים

  53. מכתב הודעה על פיטורים שנשלח על ידי העובד

  54. פיטורים שלא כדין - ערעור על גובה הפיצויים

  55. פיטורים בעילה של מעילה באמון ומעילה בתפקיד

  56. פיטורים מעבודה פיזית בתנאים קשים במחסן קירור

  57. לטענת התובע ניתן לו מכתב פיטורים עקב צמצומים

  58. פיטורים של שוטר שעבד בעבודה נוספת ללא אישור

  59. נאמר לעובד ללכת הביתה, הודיע כי לא יעזוב ללא מכתב פיטורים

  60. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בעת טיפולי פוריות ועקב הטיפולים

  61. טענת פיטורים בגלל סירוב לשתף פעולה עם מעשים פלילים של הטיית מכרז

  62. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון