פיטורים שלא כדין של עובדת בהריון

פיטוריה של התובעת נעשו בעת שהיא היתה בהריון. המעסיק לא קיבל (ואף לא ביקש) אישור לפטר את התובעת בזמן ההריון. הפיטורים נעשו בעת שהתובעת עבדה כבר למעלה מששה חודשי עבודה. לפיכך - פיטוריה של התובעת לא היו יכולים להיות בתוקף במועד שבו נעשו. להלן פסק דין בנושא פיטורים שלא כדין של עובדת בהריון: פ ס ק ד י ן 1. בכתב התביעה טענה התובעת (שהיא גם הנתבעת שכנגד, אך לשם הקיצור תיקרא להלן: "התובעת"), כי היא פוטרה מעבודתה אצל הנתבעת (שהיא גם התובעת שכנגד ולשם הקיצור תיקרא להלן: "הנתבעת"), בעת שהיתה בהריון, וכי היא זכאית עקב כך לזכויות שונות, כשתקופת עבודתה תחושב עד המועד שבו כבר היה מותר לפטר אותה. 2. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את פיטוריה הנטענים של התובעת. היא טענה שהתובעת התפטרה, מבלי שהנתבעת ידעה כלל שהתובעת בהריון. הנתבעת הודתה בזכאותה של התובעת לחלק מסכום פדיון החופשה שהתובעת טענה לו, ותו לא. במקביל, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד, בו עתרה לחייב את התובעת לפצות אותה על נזקים שלטענת הנתבעת - נגרמו בעטיה של התובעת. אלה העובדות 3. הנתבעת היא חברה בשליטתו ובניהולו של מר אריה ליבוביץ' (שייקרא להלן: "אריה"). לנתבעת יש מספר חנויות בבית שאן, כבר תקופה של כ-30 שנה (כדברי אריה: "...אני אימפריה בבית שאן"). חנות אחת של מרכול שבו יש גם מאפיה, חנות קטנה יותר שבה מוכרים גם דברי חלב ולידה - בית עסק בשם "המזרחיה", שבו מכינים ומוכרים מאכלים שונים. הנתבעת מעסיקה את בני משפחתו של אריה, וכן כ-30 עובדים. 4. התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 12/1/04. היא הוצבה תחילה לעבוד בחנות "המזרחיה". התובעת עבדה שם כחודשיים, ואז - הועברה לעבוד במאפיה שנמצאת כאמור בחנות הגדולה. האחראי על המאפיה היה בנו של אריה, והתובעת היתה כפופה לו. תפקידה של התובעת כלל מטלות שונות (אפיה, מכירת מאפים, סידור המאפיה וביצוע עבודות נקיון במאפיה). בין השאר, היה על התובעת, מדי פעם, להכניס אריזות של בצקים קפואים למקפיא. באותה חנות, עבדה גם בתו של אריה, גב' יפעת ליבוביץ' (שתיקרא להלן: "יפעת"). יפעת ארחאית על ניהול הרכש אצל הנתבעת, וכן אחראית על הקופאיות בחנות. משכך - לא היתה התובעת כפופה אליה באופן ישיר, אך נוכח תפקידה הבכיר של יפעת, ראתה התובעת את עצמה כמי שכפופה גם אליה. 5. התובעת עבדה במאפיה בערך מחודש מרץ 2004 ועד יום 17/8/04, עת הועברה לעבוד בחנות הקטנה בנסיבות שעליהן עוד ידובר להלן. 6. שעות עבודתה של התובעת היו כמפורט להלן: - בחודש ינואר 2004, עבדה התובעת 87 שעות. מאחר שהתובעת החלה לעבוד רק ביום 12/1/04, הרי שכמות שעות זו מקבילה לכ-135 שעות בחודש עבודה מלא. - בחודש פברואר 2004, עבדה התובעת 131.5 שעות. - בחודש מרץ 2004, עבדה התובעת 131.5 שעות. - בחודש אפריל 2004, עבדה התובעת 91 שעות. אולם, חודש העבודה באפריל לא היה מלא, בשל חופשת הפסח ( (נראה שהמאפיה היתה סגורה בפסח). אם מנטרלים 8 ימים (מערב פסח עד שביעי של פסח) מקבילות 91 שעות עבודה ל-כ-124 שעות בחודש מלא. - בחודש מאי 2004 עבדה התובעת 110.5 שעות. - בחודש יוני 2004, עבדה התובעת 129.5 שעות. - בחודש יולי 2004, עבדה התובעת 139 שעות. מכאן, שבחודשים ינואר עד יולי 2004, עבדה התובעת בממוצע כ-129 שעות בחודש (לפי חודש עבודה מלא). - בחודש אוגוסט 2004 עבדה התובעת 88 שעות. - בחודש ספטמבר 2004 עבדה התובעת 7 שעות. 7. במרץ או באפריל 2004 התובעת הרתה. במאי 2004, נודע דבר הריונה של התובעת לחלק מהעובדות של הנתבעת. בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה אם אריה ויפעת היו מודעים להריון. במחלוקת זו - אנו מקבלים את גרסתה של התובעת, לפיה היא דיברה עם יפעת על ההריון ולאחר מכן גם שמעה מאריה שהוא יודע על ההריון. להלן נסביר את נימוקינו לקבלת גרסתה של התובעת. א. למשמע (ולמקרא) גרסתו של אריה בענין טיב עבודתה של התובעת, ניתן להבין שדעתו עליה היתה שלילית ביותר; לטענת אריה, התובעת הפרה את המשמעת הן באופן הלבוש שלה (עד כדי כך שהוא הרשה לעצמו להורות לה מה ללבוש) והן בנזקים החמורים שהתובעת גרמה לנתבעת, לגרסת אריה, עד אשר אף "חשכו עיניו" של אריה (כנטען בסעיף 17 לתצהירו). ראוי להדגיש שגרסת אריה אינה שהנזקים נגרמו בתום לב, אלא שהדבר היה במזיד. אריה העיד: "היא החליטה לעשות נזקים" (שו' 20 בעמ' 22 לפרוטוקול. ההדגשה - לא במקור). בנסיבות אלה, אם זו היתה דעתו של אריה על טיב העבודה, קשה להבין מדוע הוא לא פיטר את התובעת מהעבודה. אכן, בחקירתו הנגדית נשאל אריה מדוע לא פיטר את התובעת. הוא השיב שתי תשובות שונות; התשובה האחת היתה שהוא לא פיטר את התובע מאחר ש"כשהיא עבדה - היא עבדה טוב" (שו' 13 בעמ' 21 לפרוטוקול). תשובה זו אינה מתיישבת עם אופן תיאור עבודתה של התובעת על ידי אריה עצמו. התשובה השניה היתה על כך שהוא לא פיטר את התובעת מאחר שהיה מחסור בעובדים (שו' 2-1, שו' 14-9 וכן שורה 21 בעמ' 22 לפרוטוקול). תשובה זו, אינה מתיישבת עם התשובה הראשונה, שכן אם הסיבה לאי-פיטוריה של התובעת היתה שהיא עבדה היטב - אין כלל רלוונטיות לשאלה אם ניתן להשיג עובד במקומה או לא. בנוסף, תשובה שניה זו אינה מתיישבת עם ההיגיון ועם מצב התעסוקה באזור. מדובר בעבודה בלתי מקצועית באזור שהיה שרוי אז באבטלה. הרבה יותר סביר בעינינו כי אריה, שבאותה עת לא היה מרוצה מעבודתה של התובעת, נמנע מלנקוט אקט מפורש של פיטורים, דווקא בגלל שידע שהיא בהריון. אריה ידע שלא ניתן לפטר עובדת בהריון בלא קבלת אישור מתאים. כפי הנראה, הוא בחר להביא להפסקת עבודתה של התובעת, בלא להיזקק לאישור הנדרש, אלא בדרך אחרת, דרך שלא היתה לו סיבה לנקוט אותה אלמלא ידע שהתובעת הרה. ב. גרסאותיהם של יפעת ושל אריה על אי-מודעותם להריונה של התובעת מתייחסות לכל תקופת העבודה, עד תחילת ספטמבר 2004. על פי גרסתה של התובעת, הנתמכת גם באמור בסעיף 6 לתצהירה של גב' איריס פרץ (שתיקרא להלן: "איריס"), ההריון כבר ניכר על התובעת במהלך חודש אוגוסט 2004. גרסה זו על כך שבהיות התובעת בחודש השישי להריונה הדבר כבר היה ניכר עליה - סבירה בעינינו הרבה יותר מאשר הגרסה שלפיה אריה ויפעת לא ידעו על ההריון גם בשלב זה. ג. גרסת הנתבעת בכתב ההגנה על התפטרותה הנטענת של התובעת, אינה תואמת את גרסתו של אריה, בתצהירו. גרסת הנתבעת בכתב ההגנה רשומה בפסקה העלחיונה של העמוד השני לכתב ההגנה. התוכן של אותה פסקה אומץ על ידי ב"כ הנתבעת בעת הדיון המוקדם (ראו שו' 6 בעמ' 12 לפרוטוקול). על פי הנטען בכתב ההגנה, משאריה העיר לתובעת הערות בקשר לנזקים שהיא גרמה להם וביקש ממנה לבצע את עבודתה כמקודם - התובעת עזבה את העבודה ולא שבה אליו. בכך, כנטען בכתב ההגנה - היא התפטרה. לעומת זאת, בתצהירו, מסר אריה גרסה שונה. לפי תצהירו של אריה, התובעת דווקא קיבלה בהבנה את הערותיו, היא אף התנצלה, והודתה לאריה על ההתחשבות שהפגין כלפיה בכך שהוא העביר אותה לחנות הקטנה (ראו סעיף 14 לתצהיר), וההתפטרות הנטענת של התובעת - כלל אינה קשורה להערותיו של אריה; ההתפטרות באה באופן פתאומי, דבר שהיה בכלל ללא נוכחותו של אריה. הוא למד על ההתפטרות רק מהודעה טלפונית שקיבל מאיריס, אשר הודיעה לו שהתובעת עזבה את העבודה בכעס. (ראו סעיף 26 לתצהירו של אריה). גם שינוי זה בגרסת הנתבעת, מפחית מהמהימנות שאנו יכולים לייחס לאריה. אשר על כן, כאמור לעיל, אנו מעדיפים את גרסת התובעת בענין מודעותה של הנתבעת להריון. בהתאם לכך - נמשיך בקביעת העובדות שלהלן. 8. בחודש מאי 2004 נודע ליפעת שהתובעת בהריון. יפעת שוחחה על כך במפורש עם התובעת. יפעת איחלה לתובעת מזל טוב, והרגיעה את חששותיה לענין עתידה התעסוקתי. יפעת אמרה לתובעת שההריון לא יפריע להמשך העסקתה והדבר יהיה מקובל גם על אריה. 9. מהערות שונות שאריה העיר לתובעת (כגון כשהוא שאל אותה בציניות אם קשה לה להזיז איזה ארגז שהיה עליה להזיז), הבינה התובעת כי גם אריה מודע להריון. 10. לדעתנו, לנתבעת לא היתה כוונה לפטר את התובעת בשל ההריון. הנתבעת העסיקה עשרות נשים שחלקן הרו במהלך העבודה ולא פוטרו בשל ההריון. 11. במהלך חודש אוגוסט 2004, התערערו היחסים בין התובעת לבין אריה. התובעת סבלה מבעיה כלשהי באחת מצפורני אחת מרגליה, ובשל כך - היא באה לעבודה כשהיא נועלת כפכפים. אריה העיר לה על כך, ובאותה הזדמנות העיר לה גם על אורך מכנסיה והורה לה להחליף בגדים. התובעת לא היתה מרוצה מהערותיו של אריה. בהמשך, אחת מעובדות המאפיה שהיתה אחראית על התובעת טענה כי התובעת שכחה להכניס למקפיא אריזה של בצק המיועד לאפיית באגטים. התובעת הודתה כי בצקים של 5 באגטים נותרו מחוץ לקירור, וטענה כי היה אדם אחר שהיה אמור להכניס אותם למקפיא, והאחראית טענה כי מדובר בכמות גדולה יותר וכי האחריות על כך מוטלת על התובעת. עמדתה של האחראית נודעה לאריה והוא ייחס לתובעת רשלנות של שכחת הכנסת הבצקים למקפיא. 12. אנו מעריכים כי בשלב זה, התגבש אצל אריה הרצון להפסיק את עבודתה של התובעת. אריה סבר כי חלה התדרדרות ביחס של התובעת לעבודה (יכול להיות שהיה בסיס מסויים לסברתו זו של אריה). להערכתנו, אלמלא ידע אריה על ההריון, הוא היה מפטר את התובעת בשל דעתו על טיב עבודתה באותו זמן. אולם, כאמור לעיל, אריה אכן ידע שהתובעת בהריון, וידע שקשה מאד לפטר אותה. לפיכך, החליט אריה להעביר את התובעת לעבודה בחנות הקטנה. כפי הנראה, אריה ציפה שהעברה זו תביא לכך שהתובעת תעזוב את העבודה. ביום 17/8/04 הורה אריה לתובעת לעבור לעבוד בחנות הקטנה. הנתבעת גרסה בכתב ההגנה כי הדבר היה דווקא לבקשתה של התובעת. אריה לא חזר על גרסה זו בתצהירו. בתצהירו הוא התייחס להעברה ככזו שנעשתה ביוזמתו, והתובעת אף הכירה לו תודה על כך (סעיף 14 לתצהיר). לפיכך, נראה לנו שנכון לקבל את גרסת התובעת על כך שההחלטה על ההעברה התקבלה על ידי אריה באופן חד-צדדי, ביוזמתו. 13. בחנות הקטנה הוטל על התובעת לבצע עבודות נקיון ועבודות של סידור מדפים ומקררים, בפיקוחה של איריס שהיתה הקופאית בחנות. יום העבודה של התובעת בחנות הקטנה לא היה מלא. משסיימה התובעת את המטלות שם, היה על איריס לטלפן לאריה ולהודיע לו על כך. בהתאם לכך נרשמו שעות עבודתה של התובעת בחנות. כתוצאה מהמעבר לחנות הקטנה, הופחתו עד מאד שעות עבודתה של התובעת. כפי שצויין בסעיף 6 לעיל, בכל חודש אוגוסט 2004 עבדה התובעת 88 שעות, ביחס לממוצע של כ-129 שעות בחודשים המלאים הקודמים. אם נביא בחשבון שעד יום 17/8/04 התובעת עבדה עדיין במאפיה בחנות הגדולה (כך שבאופן יחסי לחודשים הקודמים היה צפוי שהיא תעבוד כ-66.5 שעות עד יום זה), הרי שנבין ששיעור ההפחתה הוא רב מאד. 14. התובעת עבדה בחנות הקטנה מיום 17/8/04 עד תחילת חודש ספטמבר 2004. (על פי גרסת התובעת, ובהעדר גרסה אחרת מצד הנתבעת, היה מקום לקבוע שיום העבודה האחרון היה יום 4/9/04, אלא שנראה לנו שמדובר בטעות, שכן יום 4/9/04 חל בשבת. על כן, נראה את יום העבודה האחרון של התובעת כיום 3/9/04). 15. אריה לא היה מרוצה גם מעבודתה של התובעת בחנות הקטנה. לטענתו, התובעת לא סידרה נכון את המוצרים של תנובה, וכתוצאה מכך נשארו מוצרים שפג התוקף שלהם ואותם היה צריך להסיר מהמדפים, כאשר טרם הוזמנו מוצרים אחרים במקומם, כך שנמנעו מהנתבעת רווחים שהיתה יכולה להרוויח אם המוצרים היו מסודרים כראוי. 16. ביום העבודה האחרון של התובעת אצל הנתבעת (שכאמור לעיל, כנראה שזה היה יום 3/9/04), התובעת סיימה את העבודה בחנות הקטנה, ואיריס - כהרגלה - טלפנה אל אריה להודיע לו על כך. נראה שבאותה עת כבר קצה נפשו של אריה בהעסקתה של התובעת, אלא שהוא - כאמור - ידע שיש בעיה לפטר אותה, בשל ההריון. לפיכך, הוא ביקש מאיריס שתודיע לתובעת שעל התובעת לצאת לחופשה, ושהוא (אריה) כבר יהיה איתה בקשר. איריס מסרה זאת לתובעת. 17. התובעת יצאה מהחנות וטלפנה לאריה מהטלפון הסלולרי שלה, כדי לברר את פשר ההוראה לצאת לחופשה. אריה האשים את איריס בנזקים שלטענתו היא גרמה לנתבעת, טען שהיא כבר אינה מסוגלת לעשות כלום, והורה לה לצאת לחופשה עד להוראה אחרת. 18. התובעת לא השלימה עם ההוראה האמורה. לפיכך, ביום העבודה הבא היא שבה והגיעה לחנות. איריס טלפנה לאריה ואמרה לו שהתובעת הגיעה. אריה אמר לאיריס שתגיד לתובעת שאריה לא ישלם לה שכר על כך. התובעת עזבה את החנות. בימים שלאחר מכן, פנתה התובעת ליפעת, בחנות הגדולה, ושאלה מתי היא אמורה לשוב מהחופש. יפעת מסרה כי תברר זאת עם אביה (אריה) אלא שכל פעם אמרה שאביה לא נמצא. התובעת לא שבה יותר לעבודה, אלא לשם קבלת השכר שלה. 19. נעיר כי את העובדות שקבענו בסעיפים 18-16 לעיל, קבענו תוך אימוץ גרסתה של התובעת ודחיית גרסאותיהם של אריה ושל יפעת. הסיבות שהביאו אותנו לקבל את גרסת התובעת בענין זה, דומות לסיבות שהביאו אותנו לקבל את גרסת התובעת בענין מודעותם של אריה ושל יפעת לדבר ההריון, כפי שפירטנו בסעיף 7 לעיל. בנוסף לטעמים שפורטו לעיל, יש גם שני שיקולים נוספים שבגללם העדפנו את גרסת התובעת: א. גרסתו של אריה על הפסקת העבודה הפתאומית על ידי התובעת, אינה סבירה. הרי אריה עצמו גרס שהתובעת היתה מרוצה מהעברתה לחנות הקטנה, וראתה זאת כהתחשבות וכנדיבות מצדו של אריה. אם אכן כך - מה הניע אותה לפתע לעזוב בכעס את העבודה ? אריה לא הסביר זאת, לא בתצהירו ולא בעדותו. ב. מאחר שאריה כבר לא היה מרוצה מעבודתה של התובעת, ומאחר שנוכח מודעותו להריון הוא ראה את עצמו מוגבל בפיטוריה, ה"פתרון" שנמצא - הוא כזה שהיה יכול להיראות בעיניו כסביר. הנסיון הראשון לפתרון היה בצמצום המשמעותי של שעות העבודה, ומשדרך זו לא צלחה - בחר אריה בפתרון דרסטי יותר - ההוראה לתובעת לשבת בבית עד שיקראו לה. 20. התובעת ילדה ביום 16/1/05. 21. במהלך עבודתה - לא ניצלה התובעת יום חופשה כלשהו. הנתבעת, שכאמור לעיל, הודתה בכתב ההגנה כי היא חייבת לתובעת פדיון חופשה - לא שילמה לה גם את הסכום שהיא מודה בו. בעדותו אריה הביע סבהרה שהסכום שולם, אך לא הובאה כל ראיה על כך והדבר גם לא נזכר בתצהירים מטעם הנתבעת. 22. שכרה של התובעת שולם על פי שעות העבודה. התעריף לשעה היה לפי שכר המינימום, כפי שהיה באותה עת - 17.93 ₪ לשעה. 23. לענין נזקיה של הנתבעת עקב מחדליה של התובעת, הרי שבשל המהימנות המופחתת שאנו נותנים לגרסתו של אריה, כמוסבר לעיל, אין אנו מקבלים את הגרסה בענין גובה הנזקים. נוסיף כי לא היתה צריכה להיות כל מניעה לנתבעת לבסס יותר את הוכחת הנזקים, באמצעות מסמכים אובייקטיוויים. התובעת הודתה (אמנם בחצי פה, אך נראה שניתן לראות זאת כהודאה) באחריותה לנזק שנגרם לבצק של 5 באגטים. היא הכחישה נזקים אחרים. לגבי הבורקסים הנטענים - ברור שיש לקבל את הכחשתה, שכןם התצהיר של אריה כלל לא כולל טענה בענין בורקסים אלא בענין "עוגיות". אריה לא כלל בתצהירו פירוט של מחירי המוצרים שלדבריו ניזוקו, כך שלא ניתן לראות את הנתבעת כמי שהוכיחה את המחירים האמורים. הסכום היחיד לגבי הנזק הנטען שנרשם בתצהירו של אריה הוא הסך של 3,000 ₪ כהפסד רווח מכך שלא נמכרו מוצרי חלב בזמן שהמדפים היו ריקים. בשל האמור לעיל - אין אנו רואים את הנתבעת כמי שהוכיחה גם נזק נטען זה. 24. עד כאן - פירוט העובדות שקבענו. מכאן ואילך נפנה לברר את זכאותם של הצדדים לסעדים שהם טוענים להם בתביעות ההדדיות. האם התובעת פוטרה ? 25. לדעתנו, על סמך העובדות שקבענו לעיל, נכון לקבוע כי התובעת פוטרה מעבודתה. אמנם, הפיטורים לא נאמרו לה באופן מפורש, שכן אריה רצה להימנע מכך ביודעו שהתובעת בהריון, אך התנהגותו של אריה היתה - למעשה - התנהגות של מי שמפטר את התובעת. ההוראה שלפיה על התובעת לא להתייצב בעבודה אלא להמתין לקריאה (וכשאין מדובר בחופשה בתשלום) - יכולה היתה בעצמה להיחשב כפיטורים. המשך ההתרחשויות (נסיונה של התובעת לחזור לעבודה והודעתו של אריה כי לא ישלם על כך ולאחר מכן ההתחמקות ממתן תשובה לתובעת לגבי מועד חזרתה לעבודה), כבר אינן מותירות ספק שאכן מדובר בפיטורים. לפיכך, אנו קובעים שהתובעת פוטרה מעבודתה על ידי אריה. תקופת העבודה שאותה יש להביא בחשבון 26. סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (שייקרא להלן: "חוק עבודת נשים"), קובע כך: "לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ... הוראות סעיף קטן זה יחולו ... על עובדת ... [ש]עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות...". פיטוריה של התובעת נעשו בעת שהיא היתה בהריון. הנתבעת לא קיבלה (ואף לא ביקשה) אישור לפטר את התובעת בזמן ההריון. הפיטורים נעשו בעת שהתובעת עבדה כבר למעלה מששה חודשי עבודה אצל הנתבעת. לפיכך - פיטוריה של התובעת לא היו יכולים להיות בתוקף במועד שבו נעשו. 27. סעיף 9(ג)(1) לחוק עבודת נשים (כפי שהיה בתוקף במועד הפיטורים), קבע כך: "לא יפטר מעביד עובדת בחופשת לידה ... או במשך תקופה של ארבעים וחמישה ימים לאחר תום חופשת הלידה ... ולא יתן הודעת פיטורים למועד החל בתקופות האמורות; במנין ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, לא יבואו התקופות האמורות בפסקה זו". מכאן, שהנתבעת לא היתה רשאית לפטר את התובעת גם במשך חופשת הלידה (שהיתה אז למשך 12 שבועות) ובמשך 45 ימים נוספים. 28. התובעת ילדה ביום 16/1/05. אילו היתה יוצאת באותו יום לחופשת לידה, היתה חופשת הלידה נמשכת עד יום 10/4/05. 45 ימים מעבר למועד זה, הסתיימו ביום 25/5/05. בשל האמור לעיל, אנו סבורים שנכון לראות את תקופת העבודה של התובעת כנמשכת עד יום 25/5/05 ובנוסף לכך - תקופה זו אינה יכולה להיות חופפת לתקופת ההודעה המוקדמת (שהתובעת לא קיבלה). את בחינת זכויותיה של התובעת בפסק דין זה, נעשה בהתאם לכך. השכר הקובע 29. סעיף 9א לחוק עבודת נשים, קובע: "לא יפגע מעביד בהיקף המשרה של עובדת בהריון באופן העלול להקטין את הכנסתה, אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה ... הוראות סעיף זה יחולו ... על עובדת ... [ש]עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה, שישה חודשים לפחות.". העברתה של התובעת לעבוד בחנות הקטנה החל ביום 17/8/04, גרמה להפחתה בהיקף המשרה שלה, הפחתה אשר הפחיתה את הכנסתה. הדבר נעשה לאחר שהתובעת כבר עבדה אצל הנתבעת יותר משישה חודשים ובלא קבלת היתר לכך. על כן, לדעתנו, נכון להתייחס לתובעת כאל מי שהיתה זכאית להמשיך לקבל את השכר שקדם לפגיעה. 30. כאמור לעיל, בחודשים שעד יולי 2004, התובעת עבדה בממוצע כ-129 שעות בכל חודש (על פי חישוב של חודש מלא). ערך שעת עבודה של התובעת היה בסך 17.93 ₪. לפיכך, לדעתנו, נכון להביא בחשבון שכר חודשי קובע של 2,313 ₪. מאחר שהתובעת עבדה 6 ימים בשבוע, אנו מביאים בחשבון שכר יומי קובע של 92.50 ₪. פיצויי פיטורים 31. מאחר שהתובעת פוטרה מעבודתה ומאחר שיש לראות את העבודה כנמשכת עד יום 25/5/05 (כלומר - למעלה משנה אחת) - הרי שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים. 32. תקופת העבודה המובאת בחשבון, מיום 12/1/04 ועד יום 25/5/05, היא בת שנה אחת, ארבעה חודשים וחצי. על פי שכר קובע של 2,313 ₪, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 3,180 ₪. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים 33. למרות שדחינו את גרסת הנתבעת וקבענו כי התובעת פוטרה, נראה לנו שניתן לראות ממשות מסויימת בחלוקי הדעות בענין זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים ושניתן לזקוף לזכות הנתבעת טעות מסויימת בהערכת המצב המשפטי. ייתכן שהנתבעת סברה שהתנהגות כגון זו של אריה, שאינה כוללת אמירה מפורשת על פיטורים, אינה בגדר פיטורים. נכון לדעתנו, להביא בחשבון גם את העובדה שעל פי העובדות שקבענו, פיטוריה של התובעת לא נעשו בגלל ההריון. אדרבא, הנתבעת אכן התכוונה להמשיך להעסיק את התובעת גם במהלך ההריון. מה שנגרם בגלל ההריון, היתה הדרך המתחמקת של הפיטורים, אך הכוונה לפטר לא התגבשה אצל אריה בגלל ההריון, אלא בגלל שהוא לא היה מרוצה מעבודתה של התובעת. 34. לפיכך, לדעתנו, יש מקום להפחית את פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים. במסגרת השיקולים באיזו מידה להפחית את פיצוי ההלנה, נכון להביא בחשבון את העובדה שחלף זמן רב מאז שהתיק היה בשל למתן פסק דין (ביום 18/12/06, עם הגשת סיכומי הנתבעת), עד למתן פסק דין זה. ברור שאת משך הזמן האמור אין לזקוף לחובתה של הנתבעת. 35. השיעור המלא של פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים עומד על הפרשי הצמדה בתוספת שיעור של 20% לכל חודש. התקופה שמהמועד שבו יש לראות את הפיטורים כנכנסים לתוקף (יום26/5/05) ועד יום 18/12/06 (המועד שבו התיק היה בשל למתן פסק דין), היא כמעט בת מעט 19 חודשים. לפיכך, השיעור המלא של פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים לתקופה שעד יום 18/12/06 היה בשיעור של הפרשי ההצמדה (שלא היו גבוהים) ועוד כ-375% מפיצויי הפיטורים, ובסך הכל, כ-8,675 ₪. 36. בשל האמור לעיל, על דעתנו שלפיה יש להפחית את פיצוי ההלנה, אנו מורים על הפחתתו ומעמידים אותו על הסך של 2,500 ₪. פיצוי הלנה מופחת זה יבוא לכיסוי כל תקופת הלנת פיצויי הפיטורים, החל מיום 26/5/05 ועד תום 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לנתבעת. אם פיצויי הפיטורים לא ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לנתבעת, הרי שלגבי התקופה שמהיום ה-31 להמצאת פסק הדין ועד לתשלום בפועל, יחושב פיצוי הלנה בשיעור המלא, לפי סעיף 20(ב)(2) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. פדיון חופשה 37. תקופת העבודה שאותה יש להביא בחשבון לצורך בחינת צבירת הזכאות לחופשה שנתית, היא מלוא תקופת העבודה בניכוי חופשת הלידה (כלומר מיום 12/1/04 ועד יום 16/1/05 ועוד 45 ימים), כלומר - שנה אחת ועוד כחודש וחצי. 38. מאחר שהתובעת עבדה 6 ימים בשבוע, היא היתה אמורה לצבור בתקופה זו זכות ל-13.5 ימי חופשה שנתית. 39. התובעת לא ניצלה חופשה שנתית ולא קיבלה פדיון חופשה, ולפיכך - היא זכאית לפדיון חופשה של 13.5 ימים. ערך יום אחד שווה 92.50 ₪, כך שהיא זכאית לפדיון חופשה בסך 1,249 ₪. פדיון דמי הבראה 40. תקופת העבודה שאותה יש להביא בחשבון לצורך צבירת הזכאות לדמי הבראה זהה לזו שיש להביא בחשבון לצורך צבירת הזכאות לחופשה שנתית. בתקופה זו היתה התובעת אמורה לצבור זכאות ל-5.75 ימי הבראה (5 ימים על השנה הראשונה ועוד 0.75 יום על חודש וחצי מתוך השנה השניה). 41. ערך יום הבראה בעת שבה יש לראות את סיום העבודה היה 306 ₪ למשרה מלאה. 42. מאחר שהתובעת עבדה בממוצע 129 שעות בחודש מלא, אנו סבורים שנכון לראות אותה כמי שעבדה בהיקף משרה של 69% (129/186). 43. על סמך הנתונים שלעיל, התובעת זכאית לפדיון דמי הבראה בסך 1,214 ₪. תמורת הודעה מוקדמת 44. התובעת לא קיבלה הודעה מוקדמת טרם פיטוריה ואין למנות את תקופת ההודעה המוקדמת בכל התקופה שעד יום 25/5/05. על כן - זכאית התובעת לתמורת הודעה מוקדמת. 45. מאחר שהתובעת היתה עובדת בשכר (לפי שעה) ובהתאם לתקופת העבודה שאותה יש להביא בחשבון (16.5 חודשים), הרי שעל פי סעיף 4(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, התובעת היתה זכאית להודעה מוקדמת בת 16 ימים. 46. בהתחשב בכך שערך יום אחד הוא בסך 92.50 ₪, התובעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת בסך 1,480 ₪. פיצוי בגובה שכר העבודה שהתובעת לא קיבלה 47. התובעת נפגעה בשכר העבודה; תחילה - בכך שמשרתה הופחתה בניגוד לחוק עבודת נשים והשכר הופחת עקב כך, ובהמשך - בכך שעבודתה הופסקה והיא לא קיבלה שכר כלל. 48. משהנתבעת פעלה בניגוד לחוק עבודת נשים ובכך גרמה להפחתת השכר, עליה לפצות את התובעת על הפסדיה, שאותם נחשב לפי מספר השעות הממוצע בחודשים שעד יולי 2004, לפי המפורט להלן: א. בחודש אוגוסט 2004, התובעת עבדה רק 88 שעות במקום ממוצע של 129 שעות. ההפרש הוא בן 41 שעות, שערכן מגיע לסך של 735 ₪. ב. בחודש ספטמבר 2004, התובעת עבדה רק 7 שעות ולאחר מכן פוטרה. ההפרש למספר השעות הממוצע הוא 122 שעות, שערכן מגיע לסך של 2,187 ₪. ג. בכל אחד מהחודשים אוקטובר עד דצמבר 2004 - התובעת לא עבדה כלל, ובכל חודש כזה הפסידה סך של 2,313 ₪. ד. בחודש ינואר 2005, התובעת היתה יכולה לעבוד עד יום 16/1/05 (מועד הלידה). בתקופה זו היתה יכולה (בהתאם לממוצע) לעבוד 66.5 שעות שערכן 1,192 ₪. ה. אילו היתה התובעת יוצאת לחופשת לידה ביום 16/1/05, היתה חופשת הלידה מסתיימת ביום 10/4/05. במקרה כזה, סביר להניח שהתובעת היתה עובדת באפריל מיום 11/4/05 עד יום 22/4/05 (שהיה יום י"ג בניסן, יום לפני ערב פסח - על סמך ההנחה שבפסח המאפיה היתה סגורה). בהתאם לממוצע של 129 שעות בחודש עבודה מלא, יש לראות את התובעת כמי שהיתה מספיקה לעבוד בחודש אפריל 2005 במשך 51.5 שעות, שערכן 923 ₪. ו. בחודש מאי 2005 היתה התובעת אמורה להמשיך לעבוד לפחות עד יום 25/5/05 (המועד שרק לאחריו היו הפיטורים יכולים להיכנס לתוקף). לפיכך, בהתאם לממוצע של 129 שעות בחודש עבודה מלא, יש לראות את התובעת כמי שהיתה מספיקה לעבוד 104 שעות, שערכן 1,865 ₪. פיצוי בעד נזק בלתי ממוני 49. התובעת עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה סך של 10,000 ₪ בגין "עגמת נפש, צער וסבל". לדעתנו, אין מקום לפסוק פיצוי כזה וזאת בעיקר מאחר שבעת פיטוריה של התובעת טרם נחקק סעיף 13א לחוק עבודת נשים שהוא הסעיף המסמיך את בית הדין לעבודה לפסוק פיצוי בעד נזק בלתי ממוני על הפרת חוק עבודת נשים. לענין זה נוסיף שכאמור לעיל, התרשמנו שאף שהפיטורים היו אסורים בגין ההריון (משלא התקבל היתר), הפיטורים לא היו בגלל ההריון, אלא מחמת אי-שביעות הרצון של אריה. כן נוסיף שלדעתנו גם פיצוי ההלנת פיצויי הפיטורים, בשיעור המופחת, שחייבנו בו את הנתבעת - אמור לפצות את התובעת על הנזקים הבלתי-ממוניים. גורל התביעה שכנגד 50. משהנתבעת לא הוכיחה את הנזקים שלטענתה נגרמו לה - אנו דוחים את התביעה שכנגד. לסיכום 51. אנו מקבלים את מרבית רכיבי התביעה ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת כאמור להלן: א. פיצויי פיטורים בסך 3,180 ₪, בצירוף פיצוי הלנה מופחת בסך 2,500 ₪, לכיסוי הלנת פיצויי הפיטורים לכל התקופה שעד תום 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לנתבעת. אם פיצויי הפיטורים לא ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לנתבעת, הרי שלגבי התקופה שמהיום ה-31 להמצאת פסק הדין ועד לתשלום בפועל, יחושב פיצוי הלנה בשיעור המלא, לפי סעיף 20(ב)(2) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. ב. פדיון חופשה בסך 1,249 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26/5/05 ועד התשלום בפועל. ג. פדיון דמי הבראה בסך 1,214 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26/5/05 ועד התשלום בפועל. ד. תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,480 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26/5/05 ועד התשלום בפועל. ה. פיצוי בעד הפסד שכר עבודה בסכומים הבאים: (1) בעד חודש אוגוסט 2004, סך של 735 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/9/04 ועד התשלום בפועל. (2) בעד חודש ספטמבר 2004, סך של 2,187 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/10/04 ועד התשלום בפועל. (3) בעד חודש אוקטובר 2004, סך של 2,313 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/11/04 ועד התשלום בפועל. (4) בעד חודש נובמבר 2004, סך של 2,313 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/12/04 ועד התשלום בפועל. (5) בעד חודש דצמבר 2004, סך של 2,313 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/1/05 ועד התשלום בפועל. (6) בעד חודש ינואר 2005, סך של 1,192 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/05 ועד התשלום בפועל. (7) בעד חודש אפריל 2005, סך של 923 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/5/05 ועד התשלום בפועל. (8) בעד חודש מאי 2005, סך של 1,865 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/6/05 ועד התשלום בפועל. 52. אנו דוחים את התביעה שכנגד. 53. על הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט (חלק מתאים מאגרת בית הדין) בסך 178 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 8/11/04 ועד התשלום בפועל. על הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/07, אם לא ישולמו לפני כן. 54. על הנתבעת לשלם לבית הדין את האגרה הדחויה. 55. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. הריוןפיטורים בהריוןפיטורים