סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 אוסר הפליה מטעמי גיל, בין היתר גם בכל הקשור להחלטה על פיטורים מטעמי גיל. נטל הראיה, בכל מקום בו מתקיימת הפליה מכל סוג שהוא ובתנאים מסויימים, מועבר אל כתפי המעביד, כך שעל המעביד להוכיח כי החלטתו הייתה נקייה משיקולים זרים. המחלוקת העיקרית בפסק הדין להלן הינה האם פוטרה התובעת שלא כדין בשל הגיעה לגיל פרישה, או שמא ביקשה התובעת לפרוש ביוזמתה ומרצונה החופשי. על מנת להפוך את נטל הראיה כל שעל התובעת לעשות הוא להוכיח כי לא הייתה בהתנהגותה או במעשיה עילה לפיטוריה ולהצביע על "ראשית ראיה" לפיטורים מטעמי גיל. להלן פסק דין בנושא פיטורים מטעמי גיל: פסק - דין 1. התובעת עתרה במסגרת התביעה שבפנינו לתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פיטורים שלא כדין מחמת גיל, לתשלום הפסד שכר עבודה ולתשלום הפסדי פדיון בפוליסת ביטוח מנהלים. 2. הנתבעת הינה חברת התעופה הלאומית של ספרד אשר פועלת באמצעות סניפה בתל-אביב. הסניף מנוהל על ידי מנכ"ל אזורי שהוא עובד ספרדי של הנתבעת. 3. התובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 1.7.84 ועד ליום 31.8.02, תחילה במחלקת הנהלת חשבונות ולאחר מכן במחלקת המכירות. אין חולק כי הנתבעת היתה שבעת רצון מתפקודה המקצועי של התובעת. 4. לטענת התובעת, היא פוטרה שלא כדין, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח - 1988 ו/או חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד התשמ"ז- 1987. לטענתה, לא היתה כל סיבה עניינית לפיטוריה והסיבה היחידה לפיטוריה היתה גילה. התובעת טוענת כי עוד טרם פיטוריה, ניתן לגילה משקל בכל הקשור לקידומה. כך לדוגמא, כשהתפנה תפקיד מנהל מחלקת המכירות, התמודדה יחד עם חברתה לעבודה, הגב' ויולטה לוי (להלן:"גב' לוי"), על תפקיד זה, אולם במינוי זכה אדם חיצוני שלא היה עובד הנתבעת, וכשהתפנה בשנית התפקיד, כלל לא ניתנה לה האפשרות להציע עצמה לתפקיד, ולתפקיד מונתה הגב' לוי, הצעירה ממנה ב- 8 שנים. לטענת התובעת, ביום 31.8.02 במהלך נסיעה משותפת לעבודה, הודיעה לה הגב' לוי כי מנכ"ל הסניף סיפר לה שקיבל הנחיה לפטר את התובעת בשל הגיעה לגיל 60. ואכן, התובעת נקראה עוד באותו יום למשרד המנכ"ל אשר מסר לה מכתב בספרדית בו מפורטת עילת פיטוריה - הגיעה לגיל הפרישה, והורה לה לאסוף חפציה ולעזוב עוד באותו היום את עבודתה בנתבעת. לאחר זמן מה, ביקשה התובעת לקבל את מכתב הפיטורים בעברית, בכדי לקבל דמי אבטלה, ובנוסח מכתב הפיטורים החדש, מיום 30.9.02, לא הוזכרה כלל סיבת פיטורים זו. עוד נטען כי הנתבעת התייחסה לתובעת כמי שפרשה לגמלאות, בכך שהעניקה לה כרטיסי טיסה בחינם - הטבה לה זוכים רק עובדים אשר פרשו לגמלאות. התובעת טוענת כי לגילה אין כל השפעה על עיסוקה, כי היא חפצה להמשיך ולעבוד בנתבעת לפחות עד גיל 65 וכי לא היתה לה כל כוונה לפרוש לפני הגיעה לגיל זה. לפיכך מבקשת התובעת לפסוק לה בגין אפליתה בשל גילה ופיטוריה שלא כדין פיצוי בסך 50,000 ש"ח כפיצוי לא ממוני, פיצוי בגין הפסד שכר עבודה של 64 משכורות (59 משכורות + 5 משכורות 13) בניכוי דמי האבטלה שקיבלה ובסך הכל 658,352 ש"ח, ופיצוי בגין הפסדיה בפוליסת ביטוח מנהלים בשל פיטוריה 5 שנים מוקדם מהצפוי, בסך 163,912 ש"ח. 5. לטענת הנתבעת, התובעת פרשה מרצונה מעבודתה, לאחר שהוענקו לה כל זכויותיה על פי דין אגב פרישתה מעבודתה ואף למעלה מזאת. הנתבעת טוענת כי על פרישתה מרצון של התובעת ניתן ללמוד ממכתבה של התובעת מיום 2.10.02 לחברת הביטוח (נספח א' לכתב ההגנה), בו כתבה התובעת "...בתאריך 31.8.02 עזבתי את עבודתי באיבריה", וכן מטופס ההצהרה לרשויות המס מיום 21.11.02 (נספח ב' לכתב ההגנה), ממנו ניתן ללמוד כי מדובר במענק פרישה. זאת ועוד, מיד לאחר פרישתה, הסכימה התובעת לחתום מרצונה החופשי על טופס העברה מתפקיד בשל פרישה (נספח ג' לכתב ההגנה). כמו כן, התובעת פרעה את כספי התמלוגים וקרנות המנהלים ונטלה לידיה את כספי הפיצויים ואת דמי ההודעה המוקדמת. עוד נטען כי התובעת הגישה תביעתה שמונה וחצי חודשים לאחר פרישתה כאשר במהלך תקופה זו לא נשמעה מפיה כל טענה ו/או מחאה, ושיהוי זה מעיד על חוסר תום ליבה ונסיונה להתעשר על חשבון הנתבעת. באשר למינוי של הגב' לוי למנהלת מחלקת המכירות טענה הנתבעת כי הגב' לוי אמנם צעירה מהתובעת, אולם גם ותיקה ממנה ב- 14 שנים ומשכך הינה בעלת ותק ונסיון רב משל התובעת וממילא, ההחלטה למנות עובד למשרה כלשהיא נתונה לשיקול דעתה הבלעדי של הנתבעת. הנתבעת טוענת כי התובעת פנתה למנכ"ל הנתבעת בהזדמנויות שונות בבקשה לפרוש מעבודתה בהגיעה לגיל 60, ובלבד שלא יפגעו זכויותיה הקניניות עקב פרישתה. לטענת הנתבעת, הדבר נבע ככל הנראה מהתעייפותה של התובעת מהנסיעות הרבות הכרוכות בתפקידה. עוד טענה הנתבעת כי היא נאלצה לנקוט בצעדי התייעלות כלכלית וארגונית כדי לשרוד את המשבר שפקד את ענף התעופה הבינלאומי ומשכך, נעתרה לבקשת התובעת לפרוש מעבודתה. הנתבעת טענה עוד כי הענקת כרטיסי טיסה הינה הטבה (ולא זכות) אשר ניתנת לעיתים לעובדיה בהגיעם לגיל פרישה, ומשהתובעת לא הגיעה לגיל פרישה, לא היה מקום להעניק לה הטבה זו. הוצאת המכתב בו נאמר כי התובעת סיימה עבודתה בהגיעה לגיל פרישה נועדה לכך שתאושר לה ההטבה הנ"ל. עוד נטען כי הנתבעת נעתרה לבקשת התובעת והוציאה לה מכתב בו נכתב כי היא פוטרה מעבודתה, שאם לא כן לא היה באפשרותה לקבל דמי אבטלה. לטענת הנתבעת, לתובעת לא נגרם כל נזק בר פיצוי ותביעתה הוגשה בחוסר תום לב וממניעים פסולים ולפיכך יש לדחותה. 6. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדותה הראשית וכן תצהיריהם של הגב' אלינור מנספלט, הגב' נירה פרידמן, מר בנימין משיח, מר ברק שמחון, כולם חברים ומכרים של התובעת, הגב' שרון גרף, בתה של התובעת ומר יוסף מרגי, בן זוגה של התובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר קרלוס סנצ'ז גרסיה, מנהלה הכללי של הנתבעת. דיון והכרעה 7. המחלוקת העיקרית בענייננו הינה האם פוטרה התובעת שלא כדין בשל הגיעה לגיל פרישה, או שמא ביקשה התובעת לפרוש ביוזמתה ומרצונה החופשי. 8. לגרסת הנתבעת, התובעת פרשה מעבודתה לבקשתה, ככל הנראה לאור התעייפותה מהנסיעות הרבות הכרוכות בתפקידה. הנתבעת נסמכה על מספר מסמכים, מהם ניתן להסיק לטענתה, כי התובעת היא שביקשה לעזוב את עבודתה. הנתבעת הציגה מכתב שהופנה לחברת הביטוח לצורך שחרור הכספים הצבורים על שמה, אשר נפתח במילים "בתאריך 31.8.02 עזבתי את עבודתי באיבריה" (נספח א' לכתב ההגנה). התובעת הסבירה כי סוכנת הביטוח ניסחה עבורה את המכתב וכי המילה "עזבתי" אינה מעידה על סיבת העזיבה או על רצון כלשהו מצידה אלא רק על העובדה כי עבודתה בנתבעת הסתיימה וכי היא לא עבדה בעת כתיבת המכתב, עובדה המקנה את הזכות לקבלת כספי התגמולים (סעיף 24 לתצהירה). הסבר זה הניח את דעתנו ולא סברנו כי ניתן להסיק מנוסח המכתב שהתובעת היא שביקשה לעזוב את עבודתה בנתבעת. באשר ליתר המסמכים שהוצגו על ידי הנתבעת (נספחים ב' וג' לכתב ההגנה), הרי משמדובר בטפסים סטנדרטיים עליהם נדרשה התובעת לחתום מיד עם סיום עבודתה, כאשר לא ייחסה חשיבות למונחים המדוייקים המצויינים בהם ואף ממסמכים אלו לא ניתן להסיק לטעמנו על רצונה של התובעת לפרוש מעבודתה. 9. הנתבעת טוענת כי ניתן ללמוד על פרישתה מרצון של התובעת גם מהעובדה שהתובעת פרעה מיד לאחר הפסקת עבודתה את כספי התמלוגים וקרנות המנהלים ונטלה לידיה את כספי הפיצויים ואת דמי ההודעה המוקדמת. התובעת העידה כי פרעה את כספי התגמולים בשל היזקקותה לכספים, לאור האובדן הפתאומי של מקור הכנסתה (סעיף 24 לתצהיר). גם בעניין זה קיבלנו את גירסתה של התובעת. אך סביר הוא כי עובד אשר מקור הכנסתו הופסק, בין אם ביוזמתו ובין אם לאו, יפרע את הכספים העומדים לרשותו עקב הפסקת עבודתו ויכלכל צעדיו בהתאם, ואין לראות בכך פעולות המתקשרות עם פרישה מרצון דוקא. 10. עוד טוענת הנתבעת כי תביעתה של התובעת הוגשה בשיהוי רב, רק לאחר שחלפו שבעה וחצי חודשים ממועד סיום עבודתה. הנתבעת הדגישה כי הגשת התביעה זמן כה רב לאחר סיום יחסי העבודה מעידה על כך שלא נפגעה כל זכות של התובעת וכי למעשה תביעתה של התובעת הינה חסרת תום לב ומהווה נסיון להתעשר על חשבון הנתבעת. התובעת הסבירה, ותמכו בכך אף העדים מטעמה, כי נזקקה לזמן על מנת להתאושש מפיטוריה ולקבל החלטה כיצד לפעול בעניין זה. בעניין זה סברנו כי על אף שתביעתה לא הוגשה לאלתר, כפי שניתן היה לצפות מעובד המפוטר בניגוד לדין, הרי שבנסיבות העניין, משמדובר בעובדת שעבדה אצל הנתבעת מעל ל- 18 שנה, השתהות של שמונה חודשים בהגשת התביעה אינה נראית לנו בלתי סבירה, משנדרשת לעניין זה היערכות ומציאת ייצוג משפטי הולם וכעובדת ותיקה עם קשר רגשי למקום עבודתה - אף לקבלת ההחלטה להגיש תביעה. בתה של התובעת, הגב' שרון גרף, העידה כי אמה פנתה לייעוץ משפטי זמן קצר לאחר סיום העסקתה וכדבריה - "בספט' אוק' היא פנתה להסתדרות, ואחרי זה לקח עוד זמן, עד שהיא החליטה ללכת על עו"ד שמייצג אותה באופן אישי ולא דרך ההסתדרות" (עמ' 4, ש' 9-11). אם כך הם פני הדברים, הרי שהתובעת פנתה זמן לא רב לאחר סיום העסקתה לקבלת ייעוץ משפטי, אולם חלפו מספר חודשים נוספים עד שבפועל הוגשה התביעה. לא ראינו איפוא בעצם הגשתה של התביעה כשמונה חודשים לאחר מועד סיום ההעסקה כפעולה המעידה על חוסר תום לב, או על אמונתה של התובעת שלא נפגעו זכויותיה, כי אם על התלבטויותיה ורצונה לכלכל צעדיה בתבונה. 11. מנכ"ל הנתבעת טען בתצהירו כי התובעת פנתה אליו בהזדמנויות שונות, בבקשה לפרוש מעבודתה בהגיעה לגיל 60, ובלבד שלא יפגעו זכויותיה הקניניות עקב פרישתה (סעיף 13 לתצהירו). בחקירתו הנגדית התערערה גרסה זו, שכן מעדותו עלה שהתובעת כלל לא פנתה אליו כי אם למנהלת המכירות של הנתבעת: "ש. אני מפנה לסעיף 13 לתצהירך - אתה טוען שהתובעת פנתה אליך בהזדמנויות שונות בבקשה לפרוש מהעבודה בהגיעה לגיל 60. מתי היו הפניות האלה? ת. עד 1/9/02 המידע הזה הגיע אליי באמצעות מנהלת המכירות שהתובעת עייפה. ש. אתה כתבת בתצהירך שהתובעת פנתה למנכ"ל הנתבעת, זה לא אתה? ת. הביטוי הוא לא נכון."(עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 7-14). סביר היה כי שינוי זה בגרסת הנתבעת היה נתמך בראיה כלשהיא או בעדותה של מנהלת המכירות, הגב' לוי, אשר היא היתה הכתובת לפניותיה של התובעת. ואולם, הגב' לוי לא זומנה להעיד על בקשותיה של התובעת לפרוש מעבודתה וכאשר נשאל מר גרסיה מדוע לא זומנה הגב' לוי להעיד על הדברים שנאמרו לה על ידי התובעת השיב: "היא לא באה לכאן כי איש לא קרא לה"(עמ' 20, ש' 6). חזקה היא כי אי הזמנת עד רלבנטי אשר יכול היה לתמוך בגרסת בעל דין פועלת לרעתו. אי הזמנתה של הגב' לוי לעדות מותירה את עדותו של מנכ"ל הנתבעת חסרת ביסוס, על אחת כמה וכמה משסותרת היא את האמור בתצהירו. 12. זאת ועוד, מעדותו של מר גרסיה עולה כי התובעת לא נתבקשה על ידי הנתבעת להוציא מסמך בכתב בו היא מבקשת לפרוש מעבודתה וכי המסמך בכתב עליו מסתמך מר גרסיה בטיעוניו הינו נספח ג' לכתב ההגנה (עמ' 18, ש' 26-37). 13. עוד עלה מעדותו כי התובעת הודיעה לו (לגרסתו) לראשונה כי היא רוצה לסיים עבודתה רק בפגישה ביום 1.9.02(עמ' 19, ש' 1-5) וכי תנאי הפרישה סוכמו בין השניים בשיחה האחת והיחידה שהתקיימה ביניהם ביום 1.9.02 (עמ' 19, ש' 29-33). אלא שמר גרסיה לא ידע להסביר כיצד מסמכי ההתחשבנות עם התובעת נערכו כבר ביום 31.8.02, בעוד תנאי הפרישה סוכמו רק יום לאחר מכן והשיב כי "אלה שאלות טכניות"(עמ' 20, ש' 22-24). 14. התובעת ואף עדיה העידו כי התובעת היתה שבעת רצון מעבודתה בנתבעת וכי רצתה להמשיך ולעבוד בה (ר' סעיף 26 לתצהיר התובעת וכן עדותה, סעיף 7 לתצהיר מר מרגי, סעיף 3 לתצהיר הגב' מנספלט, סעיף 4 לתצהיר מר משיח, סעיף 4 לתצהיר מר שמחון, סעיף 5 לתצהיר הגב' גרף, סעיף 4 לתצהיר הגב' פרידמן). הנתבעת טענה לעומתה כי התובעת ביקשה להפסיק עבודתה וזאת, ככל הנראה, לאור התעייפותה מהנסיעות הרבות שהיו כרוכות בעבודתה. בחקירתו נשאל מר גרסיה על המניע הנטען לבקשת התובעת לפרוש מעבודתה: "ש. כתבת בתצהירך שאתה חושב שהתובעת התעייפה. גם את זה היא אמרה לויולטה? ת. אני חושב ונדמה לי שהיא אמרה שזו היתה הסיבה העיקרית. אני עם התובעת לא דיברתי אף פעם חוץ מבוקר טוב ומה שלומך... ש. ברברה אמרה לך פעם שהיא התעייפה? ת. אינני זוכר את זה... ש. כלומר לפני אותו יום (1.9.02 - מ.ל.) לא היה מצב שהיא אמרה לך שהיא התעייפה? ת. אינני זוכר." (עמ' 20, ש' 26-עמ' 21, ש' 3). התובעת בתצהירה הדגישה כי לא העלתה כל טענה באשר לנסיעות שהיו כרוכות בביצוע תפקידה בניגוד לטענות הנתבעת (סעיף 26 לתצהירה). לאור האמור, לא שוכנענו כי יש ממש בטענת הנתבעת ל"התעייפותה" של התובעת. משלא הוצג בפנינו כל מניע אחר לרצונה של התובעת לפרוש מעבודתה ומשהתובעת ועדיה הצהירו באופן ברור ומפורש כי התובעת חפצה להמשיך ולעבוד בנתבעת, לא שוכנענו כי התובעת היא שביקשה לסיים עבודתה בנתבעת. 15. זאת ועוד, לו ביקשה התובעת לפרוש מעבודתה, ברי כי היתה מקבלת את הבשורה על סיום עבודתה בשמחה ובהשלמה. עם זאת, מעדותה ומעדויות עדיה, אשר לא נסתרו, עולה כי התובעת היתה המומה, נסערת ובוכיה כשהתבשרה על סיום העסקתה (ר' לדוגמא עדות הגב' פרידמן, עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 17, עדות הגב' מנספלט, עמ' 5, ש' 3-10). ברי כי אין זו התגובה לה היינו מצפים מאדם שהתבשר כי בקשתו לפרוש נתקבלה, והמסקנה הסבירה והמתבקשת בנסיבות העניין הינה כי לא התובעת היא שיזמה את פרישתה, כי אם זו "נכפתה" עליה על ידי הנתבעת. 16. סממנים נוספים הקשורים לסיום העסקתה של התובעת מביאים אותנו למסקנה כי בין אם הפסקת עבודתה נקראה "פרישה" במסמכים מסויימים ובין אם "פיטורים", הרי שמדובר בהליך שכל כולו יוזמה של הנתבעת, ושהינו למעשה פיטורים. כך לדוגמא, התובעת קיבלה דמי הודעה מוקדמת כפי שהתחייב מנוהלי הנתבעת שהיו תקפים במועד סיום עבודתה, לגבי עובד המפוטר לאחר חמש שנים בחברה (ר' עדות מר גרסיה, עמ' 17, ש' 32 - 37). כמו כן, בתצהירו ציין מר גרסיה כי בעקבות המיתון הקשה בשוק לאחר אירועי ה- 11 לספטמבר, נאלצה הנתבעת לנקוט בצעדי התייעלות כלכלית וארגונית(סעיף 13 לתצהירו). במסגרת הליך שנדון בפני בית דין זה (תיק בש"א 2026/03 וינטראוב נ' איבריה - מוצג ת/3) העיד מר גרסיה באשר לפיטורי עובדים במסגרת תוכנית ההתייעלות, ושמה של התובעת הוזכר בין העובדים אשר הופסקה עבודתם, מבלי שנאמר דבר לגבי פרישתה מרצון. וכדברי מר גרסיה: "פיטרתי את אבי פלדמן מנהל המכירות, סופיה אמיר כדי לסגור את המשרד בי-ם. אין לנו כבר משרד בירושלים. גם סגרנו המשרד בחיפה - סוכן של איבריה, ברברה הולשטיין, סבסטין בר". 17. לאור כל האמור קובעים אנו כי לא הוכח שהתובעת פרשה מיוזמתה וכי אף אם הוגדרה הפסקת עבודתה במסמכים השונים כ"פרישה", משהתובעת טרם הגיעה לגיל הפרישה בישראל ומשלא מדובר בהליך פרישה מוקדמת - הרי שבפיטורים עסקינן. 18. אין חולק כי התובעת סיימה עבודתה אצל הנתבעת בהיותה בת 60. משלא הוכח בפנינו כי התובעת פרשה מרצונה, יש לבחון האם היתה סיבה אובייקטיבית כלשהיא להחלטה על הפסקת עבודתה, או שמא נגועה היתה החלטתה של הנתבעת באפליה, כטענת התובעת, ונבעה רק מהגיעה לגיל 60. התשתית המשפטית 19. סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן:"חוק שוויון הזדמנויות") אוסר הפליה מטעמי גיל, בין היתר גם בכל הקשור להחלטה על פיטורים. סעיף 9 לחוק זה שעניינו "נטל ההוכחה" קובע כדלקמן: "בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 - (1) לענין קבלה לעבודה... (2) לענין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו." עינינו הרואות כי נטל הראיה, בכל מקום בו מתקיימת הפליה מכל סוג שהוא ובתנאים מסויימים, מועבר אל כתפי המעביד, כך שעל המעביד להוכיח כי החלטתו הייתה נקייה משיקולים זרים. הוראתו של המחוקק בדבר "היפוך" נטל הראיה היא הוראה חשובה ומהותית ליכולתו של אדם מופלה להוכיח את תובענתו ולאכוף את זכויותיו (ר' דב"ע נ/3-129 שרון פלוטקין נ' אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג 481). על מנת להפוך את נטל הראיה, בענייננו, כל שעל התובעת לעשות הוא להוכיח כי לא הייתה בהתנהגותה או במעשיה עילה לפיטוריה ולהצביע על "ראשית ראיה" לפיטורים מטעמי גיל. נקדים ונציין כי התובעת עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה. 20. התובעת הוכיחה שלא היה במעשיה או בהתנהגותה כל עילה לפיטוריה. מעדויות הצדדים ומרשימת המוסכמות שגובשה על ידי הצדדים בדיון המקדמי שהתקיים בפני כב' הש' לקסר ביום 2.12.03, עולה באופן ברור כי הנתבעת היתה שבעת רצון מתפקודה המקצועי של התובעת. במהלך חקירתו הנגדית של מר גרסיה עלתה שאלת סירובה של התובעת לבצע נסיעות לירושלים במסגרת תפקידה. ואולם, מעבר לכך שכלל לא הוכח כי התובעת סירבה לבצע נסיעות כלשהן במסגרת תפקידה, הרי שסוגייה זו לא הועלתה על ידי הנתבעת לאורך ההליך כולו כסיבה המצדיקה פיטוריה של התובעת. משכך, ומשהוסכם כי תפקודה המקצועי של התובעת היה משביע רצון - ברי כי לא היה במעשיה או בהתנהגותה של התובעת כל עילה לפיטוריה. 21. התובעת אף הצביעה על ראשית ראיה לפיטוריה מחמת גילה. בראש ובראשונה, במכתב הפיטורים בספרדית שניתן לתובעת ביום 31.8.02 נאמר באופן מפורש כי הפסקת עבודתה הינה בשל הגיעה לגיל פרישה (נספח ה' לתצהיר התובעת). במסגרת תביעה דומה שהוגשה בבית דין זה (תיק עב 1614/03 בפני כב' הש' איטח) כנגד הנתבעת, נשאל מנכ"ל הנתבעת באשר להפסקת עבודתה של התובעת: "ש. האם זה נכון שהגב' הולשטיין שגם עבדה בחברה כשפיטורים שלה היא היתה בת 60? ת. זה לא היה פיטורים אלא הפסקת יחסי עבודה בגיל 60. ש. אני מקריאה לך ממכתב הפיטורים של גב' הולשטיין "באמצעות מכתב זה ברצוני להודיעך על סיום עבודתך בחברה וזאת בעקבות הגיעך לגיל הפנסיה" האם אתה רוצה לתקן עדותך ולומר לנו שהיא אכן פוטרה שהגיעה לגיל הפנסיה. ת. כן זה מה שכתוב במכתב. היא סיימה את עבודתה בגלל הגיעה לגיל הפנסיה". די בדברים ברורים אלו כדי להעיד על סיבת סיום העסקתה של התובעת. על כך ניתן להוסיף אף את ההטבה שניתנה לתובעת עם סיום העסקתה - כרטיסי הטיסה על בסיס מקום פנוי - אשר אף לדברי מר גרסיה מהווים הטבה שניתנת לגמלאים בלבד(עמ' 22, ש' 2-24), היינו עובדים שהגיעו לגיל פרישה, ולא לכל עובד מפוטר. 22. משעמדה התובעת בחובת ההוכחה המוטלת עליה - עובר הנטל אל הנתבעת להוכיח כי בהחלטה על פיטורי התובעת לא נשקלו שיקולים זרים, ובענייננו, כי לא נשקל גילה. גרסתה של הנתבעת, כאמור לעיל, היתה כי התובעת היא שפרשה מעבודתה ביוזמתה. הנתבעת כלל לא התמודדה עם האפשרות שיקבע כי ההחלטה על סיום העסקת התובעת היתה ביוזמתה שלה. מר גרסיה ציין אמנם בתצהירו כי הנתבעת נקטה בצעדי התייעלות כלכלית וארגונית (סעיף 13 לתצהירו) אולם אף טענה זו הועלתה בכדי להסביר את היעתרותה של הנתבעת לבקשת התובעת לפרוש. 23. משהנתבעת לא הציגה כל סיבה עניינית לפיטורי התובעת, מלבד גרסתה כי התובעת היא שביקשה לפרוש מעבודתה בשל התעייפותה מהנסיעות שהיו כרוכות בתפקידה, הרי שלא הרימה את הנטל המוטל עליה. הנסיבות שהוצגו בפנינו מעידות כי לא היתה כל סיבה להפסקת עבודתה של התובעת, מלבד גילה. 24. יש לציין כי מעדות מנכ"ל הנתבעת עולה כי הנתבעת אינה מעסיקה עובדים מעל גיל 60: "ש. יש היום עובדים מעל גיל 60 באיבריה ישראל? ת. דומני שלא".(עמ' 21, ש' 30-31). מדיניות זו של הנתבעת אף היא תומכת במסקנה שהתובעת פוטרה בשל הגיעה לגיל 60. 25. התובעת ציינה בתצהירה כי במהלך השיחה שהתנהלה בינה לבין מנכ"ל הנתבעת אמר לה המנכ"ל כי הוא עצמו היה שמח להגיע לגיל פרישה ו"לעשות חיים בפנסיה" (סעיף 21 לתצהירה). יש לציין כי ההלכה היא שאין להפלות בעבודה ובקבלה לעבודה וכי התנהגות כזו תהא פסולה, תהא כוונתו של המעביד אשר תהיה. (דב"ע (ארצי) נו/3-129 שרון פלוטקין נ' אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג, 481). מכאן, שאף אם ההחלטה לפטר את התובעת לא נבעה מכוונה להפלותה ואף אם מנכ"ל הנתבעת סבר כי פיטוריה של התובעת בגיל 60 הינם מעין הטבה לתובעת, תוצאת ההחלטה היא פסולה משהינה מפלה, ואין כל חשיבות למניע העומד מאחורי קבלת ההחלטה. 26. משהגענו למסקנות שפורטו לעיל, הרי שאין אלא לקבוע כי פיטוריה של התובעת נעשו שלא כדין, וכי היא זכאית לפיצוי בגין פיטורים אלו. הסעדים 27. התובעת טענה כי יש לפסוק לה פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לה בשל פיטוריה בטרם עת וכן פיצוי בגין נזק לא ממוני לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. לגבי הנזק הממוני טענה התובעת כי בשל פיטוריה מעבודתה חמש שנים טרם המועד בו היתה רשאית הנתבעת להחליט על הוצאתה לגמלאות, הפסידה התובעת משכורת של חמש שנות עבודה וכן נגרמו לה הפסדים בשל הפסקת ההפרשות לפוליסת ביטוח המנהלים. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת לפצותה בגין אובדן הכנסתה הצפויה עד גיל הפרישה, בסך ערכן של 64 משכורות (59 משכורות וחמש משכורות 13) בקיזוז הסכומים ששולמו לה כדמי אבטלה ובסך הכל 659,175 ש"ח. כן ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הפסדיה בפוליסת ביטוח המנהלים בסך 163,912 ש"ח. 28. התובעת, שהיתה עובדת קבועה בנתבעת, הועסקה על פי הסכם שלא לתקופה קצובה. פיטוריה של התובעת נעשו שלא כדין, מחמת גילה. אלא שאין בעצם הקביעה בדבר אי חוקיותם של הפיטורים כדי להביא למסקנה אוטומטית בדבר פיצוי בשיעור מלוא השתכרותה הצפוייה עד גיל 65, לרבות הפרשות סוציאליות, כפי שנתבע. 29. עובד המפוטר שלא כדין, בין אם מדובר בחוזה לתקופה קצובה ובין בחוזה לתקופה בלתי קצובה, זכאי לפיצוי המבוסס על ההפסד שנגרם לו כתוצאה מפיטוריו שלא כדין כאמור. לעניין פיטורים שלא כדין כאשר מדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה נפסק כי יש לצאת מההנחה כי במסגרת "קביעות" המוענקת לעובד, בין בהסכם קיבוצי ובין מכח הסכם עבודה אישי, קמה, מזמן לזמן, התקשרות חוזית לשנה אחת לפחות. הנזק שנגרם איפוא בשל פיטורים שלא כדין הוא ברגיל הפסד של שכר שנה אחת מיום הפיטורים, כאשר על העובד מוטלת החובה להקטין את נזקו על ידי נקיטת אמצעים סבירים לחיפוש עבודה אחרת. (דב"ע נב/101-3 צבי אבנשפנגר נ' עוף ירושלים בע"מ, פד"ע כה 499, בעמ' 505). על פי ההלכה הפסוקה, הפיצוי המירבי עבור פיטורים שלא כדין מגיע לכדי סכום השווה לשכר של שנה אחת ורק במקרים חריגים יחוייב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר. (ע"ע 300258/97 יהודית חנן נ' המועצה המקומית מנחמיה, פד"ע לז 645). 30. בקביעת שיעור הפיצוי הממוני במקרה שלפנינו יש להביא שיקולים נוגדים: התובעת העידה אמנם כי ניסתה למצוא עבודה אך הדבר לא צלח בידה מפאת גילה. אלא שאין להתעלם מכך שהתובעת, בפנייתה בכתב אל חברת הפניקס סמוך לאחר פיטוריה לצורך שיחרור כספי הגמל, הצהירה כי אינה מתכוונת לעבוד מעבר לחצי משרה בתקופה הקרובה. עוד יש לקחת בחשבון לעניין קביעת גובה הפיצוי הממוני, כי התובעת לא פנתה מיידית בתביעה לביטול פיטוריה. תביעתה הוגשה כאמור בחלוף 8 חודשים לאחר סיום העסקתה. בהשתהותה כאמור בהגשת התביעה לא ראינו אמנם חוסר תום לב. עם זאת, יש בנתון זה כדי לשקול לעניין הפחתת שיעור הפיצוי הממוני. מאידך, יש לשקול גם את תקופת העבודה הארוכה אצל הנתבעת ותיפקודה המקצועי המשביע רצון. כן יש לשקול את גילה של התובעת, שיש בו כדי להקשות על מציאת עבודה חילופית במציאות החיים במשק. כמו כן וחשוב מכל, יש ליתן משקל מוגבר לעיקרון השיויון. בבג"צ 6845/00 איתנה ניב נ'ביה"ד הארצי לעבודה ואח' הביא כב' השופט חשין מדבריו של כב' הנשיא (בדימוס), השופט ברק בבג"צ 721/94 אלעל נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ פ"ד מח(5)749)(כמשנה לנשיא, בתוארו דאז), כך: "אכן, כל הפליה פסולה היא, אך בגדרן של ההפליות עצמן ישנן דרגות שונות. חריפותה של ההפליה נגזרת מחומרת הפגיעה בעיקרון השיוויון. כך למשל, הננו רואים בחומרה יתרה הפליה על בסיס גזע, דת, לאום, לשון, עדה, גיל". בנסיבות של הפליה מחמת גיל יש מקום איפוא לחרוג מהפיצוי הממוני שנפסק ברגיל בגין פיטורים שלא כדין. זהו מאותם המיקרים המצדיקים פסיקת פיצוי "עונשי". 31. כל השיקולים דלעיל הביאנו למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין נזק ממוני שנגרם לה כתוצאה מפיטוריה שלא כדין מחמת גילה בגובה 18 משכורות, לפי משכורתה האחרונה, ובניכוי הסכומים ששולמו לתובעת בגין דמי אבטלה, כדלקמן: 10,943 ש"ח (משכורתה האחרונה של התובעת לפי תלוש משכורת לחודש אוגוסט 2002, נספח ח' לתצהיר התובעת), X 18 ובניכוי סך של 41,177 ש"ח ששולם לתובעת בגין דמי אבטלה, סה"כ: 155,797 ש"ח, נכון למועד סיום ההעסקה. 32. לגבי הנזק הלא ממוני ביקשה התובעת לפסוק לה את מלוא הפיצוי הקבוע בחוק שוויון הזדמנויות. בנסיבות כפי שפורטו בדיוננו לעיל, מצאנו לנכון להיעתר לבקשתה זו. אשר על כן, קובעים אנו כי בהתאם לסעיף 10 לחוק שוויון ההזדמנויות, על הנתבעת לפצות את התובעת על פיטוריה שלא כדין בפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 50,000 ש"ח. סוף דבר 33. התביעה מתקבלת, אף אם לא במלוא היקף הסעדים שהתבקשו. 34. הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים: א. סך של 155,797 ש"ח כפיצוי בגין נזק ממוני בגין סיום העסקתה שלא כדין. ב. סך של 50,000 ש"ח כפיצוי בגין נזק לא ממוני עקב סיום העסקתה מחמת גילה. כל הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פיטוריה של התובעת - 31.8.02, ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובעת. 35. כמו כן תישא הנתבעת, תוך המועד האמור, בשכר טרחת עורך דין לטובת התובעת בסך של 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. 36. בנוסף תישא הנתבעת, תוך המועד האמור, בהחזר כל אגרה ששולמה על ידי התובעת במסגרת הליך זה. פיטורים