ערעור על השעיית עורך דין מהלשכה

להלן פסק דין בנושא ערעור על השעיית עורך דין מהלשכה: פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור (על"ע 1209/06) על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין בישראל (להלן: בית הדין הארצי) בתיקים 112/03, 33/04, 34/04, 38/04, 45/04 אשר ניתן ביום 3.1.06, בגדרו נגזר על המערער עונש השעיה בפועל לשלושים חודשים, ועונש השעיה על תנאי לשנים-עשר חודשים, לתקופה של שלוש שנים. כן חויב המערער לשאת בהוצאות המשיב בסך 2,000 ש"ח. העונש האמור נגזר על המערער ביחס לכלל התיקים שנדונו לפני בית הדין הארצי, למעט אחד מן התיקים (בד"א 112/03) אשר נקבע כי יוחזר לדיון לפני בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב (להלן: בית הדין המחוזי). כן מונח לפנינו ערעור נוסף שהגיש המערער (על"ע 9308/05) בו משיג המערער על החלטת בית הדין הארצי מיום 18.8.05, בגדרה נדחה ערעורו בתיק בד"א 38/04 על הרשעתו על ידי בית הדין המחוזי. נעיר, כי כפי שנטען בדיון לפני בית הדין הארצי ביום 20.11.05, לא היה מקום להגיש מלכתחילה ערעור נפרד ביחס להרשעה, והיה על המערער להמתין עד לסיום ההליך כולו, ולכלול בערעור את השגותיו על ההחלטה מיום 18.8.05. על"ע 11571/04 (בד"א 45/04) 1. מלכתחילה, נוהלו ההליכים השונים הנוגעים למערער, אשר היו תלויים ועומדים לפני בית הדין הארצי, בנפרד. באחד מן ההליכים (בד"א 45/04) ניתן פסק דין ביום 21.11.04. על פסק הדין הוגש ערעור (מטעם המערער שלפנינו) לבית משפט זה (על"ע 11571/04). בדיון בערעור שנערך ביום 14.2.05 הסתבר כי לפני בית הדין הארצי תלויים ועומדים הליכים נוספים הנוגעים למערער. לפיכך החליט בית המשפט - מטעמי יעילות - לקבל את הערעור, וקבע כי בית הדין הארצי יידרש לכל ההליכים בעניינו של המערער במשותף. כלשון פסק הדין: "במהלך טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, הסתבר כי לפני בית-הדין הארצי למשמעת של הלשכה תלויים ועומדים שלושה הליכים שהמערער מעורב בהם: בד"א 112/03, בד"א 33/04 ובד"א 34/04. נראה לנו שלא יהיה זה ראוי שנדון בעירעור, התלוי ועומד לפנינו כהיום הזה, בנפרד מאותם שלושה הליכים התלויים ועומדים לפני בית-הדין הארצי. ... נראה לנו שלא יהיה זה ראוי לפעול בשיטת הסלאמי ויהיה זה נכון להידרש לכל ההליכים בצוותא-חדא. ... מטעמים אלה של יעילות, ומטעמים אלה בלבד, אנו מחליטים לבטל את גזר-הדין שגזר בית-הדין הארצי למשמעת על המערער, ואנו מוסיפים ומחליטים להחזיר את הדיון בגזר-הדין לבית-הדין הארצי למשמעת. נמליץ לפני בית-הדין הארצי למשמעת, כי אותו הרכב עצמו יידרש לכל ההליכים שהזכרנו למעלה, ובנוסף להם לגזר-הדין בענייננו-שלנו. בסופו של ההליך, אפוא, ייתן בית-הדין הארצי את דעתו על העונש הראוי שיש להשית על המערער - אם יחליט להשית עונש - בתיתו דעתו לכל ארבעת ההליכים ולאצילתם אהדדי. כך תושג יעילות בהליכים, כך ייעשה צדק. נבקש מבית-הדין הארצי למשמעת כי יעשה כמיטבו לקבוע את שמיעת כל ארבעת ההליכים ולהכריע בהם במהירות ככל הניתן". בהמשך להחלטה זו נדונו כל הערעורים שהיו תלויים ועומדים ביחס למערער במשותף לפני בית הדין הארצי, וניתנו פסק הדין וההחלטה העומדים לדיון לפנינו. נעמוד כעת, בתמצית, על עיקרי ערעורים אלה. בד"א 45/04 2. בית הדין המחוזי (בד"מ 40/04) הרשיע את המערער בעבירות של הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח; התנהגות שאינה חברית כלפי חבר למקצוע; עיכוב מסמכים של הלקוח שלא כדין; פגיעה בכבוד המקצוע; והתנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין. כל אלה עבירות לפי סעיפים 53, 54, 61, 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן: חוק הלשכה), וכללים 2, 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986 (להלן: כללי האתיקה). הרקע לפרשה זו - התקשרות בין המערער לבין בני זוג על מנת שיטפל ברישום זכויות במקרקעין על שמם. המערער לא השלים גם לאחר כשש שנים את רישום הזכויות, התעלם מפניות לקוחותיו ובאת-כוחם, לא מסר מסמכים חזרה ללקוחותיו על אף דרישותיהם ואף לא הגיב לפניות הקובל שנשלחו אליו. בית הדין המחוזי גזר על המערער עונש השעיה בפועל לשלושה חודשים, וכן הטיל עליו לשלם את הוצאות המשיב בסך 2,000 ש"ח. בית הדין הארצי הקל בעונש וגזר על המערער עונש השעיה בפועל לחודש, וכן השעיה על תנאי לחודשיים, לתקופה של שנתיים. המערער ערער, כאמור, לבית משפט זה (על"ע 11571/04) ובהמשך לכך בוטל גזר הדין ואוחד הדיון בכל התיקים בעניינו. בד"א 33/04; 38/04 3. בית הדין המחוזי (בד"מ 14/04) הרשיע את המערער בעבירות של הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח והפרעה לבית המשפט לעשות משפט; העדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט; הפסקת טיפול בעניין של לקוח מבלי למנוע פגיעה בלקוח; עיכוב מסמכי הלקוח שלא כדין; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין; והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. כל אלה עבירות לפי סעיפים 53, 54, 61, 88 לחוק הלשכה וכללים 2, 13, 32 לכללי האתיקה. הרקע להרשעות אלה - תביעה שהגיש המערער בשם לקוחה (המתלוננת) לבית משפט הנעדר סמכות מקומית. המערער ניתק את קשריו עם המתלוננת, ועל אף עשרות נסיונות לאתרו והודעות מצידה, לא יצר עמה קשר. על אף פניות המתלוננת, לא מסר לה המערער את תיק מסמכיה, למרות ששחררה אותו מייצוג, לא עדכן אותה בדבר מועד דיון נדחה, ובכך הביא לכך שהוטלו עליה הוצאות. בנוסף לאלה התעלם המערער מפניות הקובל ולא השיב להן. המערער הורשע במהלך דיון שנערך לפני בית הדין המחוזי ביום 15.3.04 (בו לא נכח המערער, אלא בא-כוחו בלבד). בא-כוח המערער הודה בשמו במרבית פרטי כתב האישום, למעט ביחס לשני עניינים שהופיעו בסעיף 4 ובסיפא סעיף 7 לקובלנה, וזאת מחמת חוסר ידיעה. בהמשך הדברים, נחקרה המתלוננת (בחקירה ראשית ונגדית) ביחס לעניינים אלה (אשר נגעו לנסיונותיה ליצור קשר עם המערער, אשר לא צלחו, ולהתקשרות בינה לבין עורך-דין אחר, שאף הוא ניסה ליצור קשר עם המערער, גם כן ללא הצלחה). לא נשמעו עדויות נוספות. במהלך דין ודברים עם אב בית-הדין (בשלב הסיכומים) ציין בא-כוח המערער כי "אני לא חולק על ההרשעה" (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון). נוכח כך, ניתנה על אתר הכרעת דין המרשיעה את המערער. בית הדין המחוזי גזר על המערער עונש השעיה בפועל לשנה. הן המערער, הן המשיב ערערו על גזר הדין. בנוסף השיג המערער, כאמור, גם על הרשעתו בדין. בד"א 34/04 4. בית הדין המחוזי (בד"מ 22/04) הרשיע את המערער בעבירות של הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. כל אלה עבירות לפי סעיפים 53, 54, 61 לחוק הלשכה, וכלל 2 לכללי האתיקה. הרקע להרשעה, בתמצית, התקשרות בין המערער לבין לקוחות במסגרתה היה עליו לטפל בעריכת חוזה לרכישת קרקע עבורם, ובהמשך, לטפל בתביעת פינוי ביחס לאותה קרקע. נטען כי המערער עיכב בידיו תיקים ומסמכים השייכים ללקוחותיו, הסתיר מהם מידע ומסמכים, התעלם מפניותיהם, ואף התעלם מפניית הקובל. בית הדין המחוזי גזר על המערער עונש השעיה על תנאי לשלושה חודשים, למשך שלוש שנים. המשיב ערער על קולת העונש, וביקש כי יוטל על המערער עונש של הרחקה לצמיתות מן הלשכה. בד"א 112/03 5. לפני בית הדין הארצי היה תלוי ועומד הליך נוסף בעניינו של המערער, בגדרו ערער הועד המחוזי על זיכויו של המערער על ידי בית הדין המחוזי (בד"מ 103/03). בהליך זה נאשם המערער בכך שאפשר לעורך-דין שהיה מושעה מחברותו בלשכה לנהל משרד עורכי-דין, לקבל לקוחות, ולהציג עצמו כעוסק במקצוע עריכת הדין. בית הדין הארצי החליט להחזיר את הדיון בקובלנה לבית הדין המחוזי (החלטה מיום 22.5.05). כפי שעולה מהבהרות שמסרו לנו הצדדים, בשלב מאוחר יותר זוכה המערער בבית הדין המחוזי (פסק דין מיום 27.12.05). ערעור לבית הדין הארצי על הזיכוי נדחה אף הוא (בד"א 4/06). החלטות בית הדין הארצי החלטה מיום 18.8.05 6. בהחלטה זו נדחה ערעור המערער בתיק בד"א 38/05 על הרשעתו בדין. בית הדין הארצי סקר את השתלשלות העניינים עליה עמדנו לעיל, וציין כי בא-כוח המערער הודה בשמו במרבית פרטי כתב האישום, וכי המתלוננת נחקרה ביחס לפרטים הנוספים, זאת בטרם הצהיר בא-כוח המערער כי אינו חולק על ההרשעה. בית הדין ציין ביחס לעדות המתלוננת את הדברים הבאים: "6. ... בעדות קצרה וממצה, שלא נגרע ממנה מאומה בחקירה נגדית, הושלמה הוכחת העובדות המפורטות גם בסעיף 4 ובסיפא לסעיף 7, באורח שאינו מעורר בליבנו ולו צל של ספק במהימנות הגרסה. המערער מצידו בחר שלא להביא עדים, ובכלל זה, מן הסתם, בחר שלא להעיד בעצמו. 7. נאמר כאן, כי כבר בשלב זה ברור לנו שאין בערעור זה מאומה אשר עשוי לגרוע מתקפה של ההרשעה המלאה והמקיפה בכל סעיפי כתב הקובלנה, אשר בהם הורשע הנאשם". בית הדין הארצי דחה את טענת המערער לפניו כי לא היה מקום להרשיעו במקצת העבירות, שכן אלה התבצעו לאחר סיום ייצוגה של המתלוננת על ידו, וכאשר לא התקיימו ביניהם קשרי לקוח-פרקליט. בית הדין הארצי דחה טענה זו בהיותה "מופרכת ומשוללת יסוד, הן משפטית והן עובדתית" (פסקה 10). בית המשפט הוסיף וציין "למעלה מן הצורך" כי עובדות הקובלנה מלמדות, בין היתר, על כשלים משמעותיים במהלך ייצוגה של המתלוננת, ועל התנהגות פסולה ביחסים מול בית-המשפט ומול המתלוננת. בית הדין הארצי ציין כי המערער מתעלם מהודאתו הבלתי מסויגת (באמצעות בא-כוחו) לפני בית הדין בכל עובדות הקובלנה, וכי לא הובא לפניו כל הסבר שיש בו לשלול את תקפה של אותה הודאה. פסק הדין מיום 3.1.06 7. בפסק הדין נגזר עונשו של המערער בהליכים שהיו תלויים ועומדים לפני בית הדין הארצי (למעט, כאמור, תיק בד"א 112/03 אשר הדיון בו הוחזר לבית הדין המחוזי). בית הדין הארצי, שעמד על עיקרי אותם הליכים, המשיך וקבע, בין היתר, את הדברים הבאים: "מדובר בשורה ארוכה למדי של עבירות שענינם הפרות בוטות ופוגעניות של חובות הנאמנות של עוה"ד כלפי לקוחותיו, באורח אשר הסב ללקוחות הוצאות ואף פגע באורח ממשי בענייניהם, וכן בעבירות חוזרות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין והתנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע ... שרשרת ההרשעות שבפנינו מגוללת אירועים דומים כמעט כדי זהות ממש באופיים ובמהותם, ובאורח התנהלותו המזלזל של הנאשם ביחסיו עם הסובבים אותו. ... התנהלותו השלילית והבלתי מקצועית של הנאשם הנה עקבית ומתמדת כלפי גורמים בסביבתם הוא פעל - לקוחות ועורכי דין, ולפחות באחד המקרים אף הגיע התנהלותו לכדי הפרעה לבית המשפט לעשיית צדק" (פסקה 16). בית הדין עמד על עברו המשמעתי של המערער אשר נזקפו לחובתו חמש הרשעות קודמות בהליכים אשר הפכו סופיים. בארבעה מאותם מקרים הורשע המערער, בין היתר, בהפרה של חובת הנאמנות והמסירות ללקוח. בית הדין עמד בנוסף על החומרה הגלומה בהתעלמותו החוזרת ונשנית של המערער מפניות הקובל אליו (תוך הפנייה לפסק דינו של בית משפט זה בעל"ע 2443/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' עו"ד בלום, פ"ד נט(5) 433 (2005) - להלן: עניין בלום). על יסוד דברים אלה, קבע בית הדין הארצי כי "אין לנו אלא להטיל על הנאשם עונש חמור, אשר יהווה מענה ראוי והולם למחדלו הסדרתי של הנאשם" (פסקה 19). בית הדין הארצי הוסיף והתייחס לטענות המערער בזו הלשון: "לא מצאנו בערעורי עו"ד בקסט ובטיעוניו בפנינו כל טעם שהוא שישכנענו להקל בעונש מן העונשים אשר הוטלו עליו עד כה. לא מצאנו כי הערכאות הקודמות אשר דנו בענייניו החמירו עמו יתר על המידה בהתחשב במהות העבירות שבהן הורשע. אנו דוחים גם את טענותיו בדבר תוצאות קשות אפשריות מבחינה אישית או משפחתית, עקב פגיעה במקור פרנסתו עקב השעיתו לפרק זמן ארוך" (פסקה 20). בית הדין עמד על הצטברותן של העבירות השונות המיוחסות למערער, בבחינת "הכמות הופכת לאיכות" (ראו עניין בלום, וכן על"ע 4/83 מאירוב נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פ"ד לט(1) 75 (1985), אליהם הפנה בית הדין הארצי). לאחר כל אלה, גזר בין הדין הארצי את עונשו של המערער כדלקמן: "22. ... עלינו לגזור את דינו של הנאשם לאור העבירות המתוארות לעיל בהן הורשע, אופיין מהותן וריבויין. אכן ניתן לומר כי הוגדשה קופת ההרשעות של הנאשם במידה המצריכה אותנו להעניש אותו הן על כל אחת מהן בנפרד הן ביחס לערכן המצטבר של העבירות, המוסיף נופך של חומרה לכל אחת מן העבירות ולכולן באחת, העומד בפני עצמו ותובע לבוא על סיפוקו, בבחינת 'כמות ההופכת לאיכות'. 23. אנו בדיעה שבית הדין קמא, ואף חברינו לבית הדין הארצי למשמעת (במסגרת בד"א 45/04) הקלו עם הנאשם יתר על המידה בכל אחד ואחד מן העונשים אשר הוטלו, ובוודאי בשקלול המתחייב מהחלת כלל ההחמרה הנובע מריבויין, כמתואר לעיל. לאחר ששקלנו את הדברים והטעמים לכאן ולכאן, אנו מוצאים לנכון להחמיר בעונשו של הנאשם בגין הפרשיות הנ"ל, ולהטיל עליו עונש של השעיה בפועל למשך שלושים חודשים, וכן עונש נוסף של 12 חודשי השעיה על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלש שנים, כל עבירת משמעת מאלו אשר בהן הורשע בתיקים שלפנינו. עונש זה יבוא במקום כל העונשים אשר הוטלו על הנאשם במסגרת הליכים קודמים, למעט החיוב הכספי לשאת בהוצאות הלשכה בסך 2,000 ₪ (בד"א 45/04) אשר יוותר בעינו. אנו קובעים כי תחילת ההשעייה תהיה ביום 1.4.06". טענות הצדדים 8. המערער משיג על העונש שהוטל עליו, ועל הרשעתו בהליכים נושא תיקי בד"א 38/04 ובד"א 45/04. בראש ובראשונה טוען המערער כי בית הדין הארצי והמשיב הפרו את הוראות פסק הדין בעל"ע 11571/04. להשקפתו, נוכח פסק הדין, לא יכול היה בית הדין הארצי להחזיר את הדיון באחד מן התיקים שהיו תלויים ועומדים לפניו (בד"א 112/03) לבית הדין המחוזי. המערער טוען בנוסף, כי היה על בית הדין להתלות את הדיון בתיקים האחרים עד לסיום הדיון באותו הליך שהוחזר לבית הדין המחוזי. עוד נטען כי הגם שבית הדין הארצי החזיר את הדיון לבית הדין המחוזי, הושפע בית הדין הארצי מעובדות המקרה, בעת שגזר את דינו של המערער ונתן לכך משקל בגזירת הדין, ובכך נגוע הוא במשוא פנים. בהתייחס להליך בבד"א 38/04 משיג המערער, כאמור, גם על הרשעתו. המערער מעלה טענות הנוגעות לדרך ניהול ההליך המשמעתי הן לפני בית הדין המחוזי, הן לפני בית הדין הארצי. בפרט מלין המערער על כך שהדיון שנערך לפני בית הדין המחוזי ביום 15.3.04 לא נדחה, למרות בקשת בא-כוחו, ולכן זה התייצב לדיון כשהוא "במצב מטושטש". כן מלין המערער על ארכה קצרה בלבד שניתנה לו לצורך הגשת סיכומיו בהליך לפני בית הדין הארצי, ועל כך שבית הדין הארצי הורה על הגשת סיכומים ולא אפשר לו לטעון לפניו בעל-פה. כן משיג המערער על העובדה כי הרשעתו התבססה על הודאת בא-כוחו (בשמו) בעובדות הקובלנה בהליך לפני בית הדין המחוזי, אשר לטענתו נבעה מטעות ונעשתה מבלי להתייעץ עימו. המערער משיג בנוסף על הרשעתו בבד"א 45/04. המערער טוען כי המתלונן נגדו באותו מקרה חזר בו מן התלונה, ואף ביקש שלא ימצו עימו את הדין. בנסיבות אלה, כך המערער, לא היה מקום להרשיעו. המערער משיג גם על חומרת העונש שהושת עליו. המערער מציין, כי בשניים משלושת המקרים חזרו בהם המתלוננים מן התלונה; כי הוא לא ערער לבית משפט זה על הרשעותיו הקודמות; כי כעת הוא מקפיד לענות על כל פניות המשיב אליו; כי בעבר הושעה מחברותו בלשכה לשלושה חודשים בגין ההרשעות הקודמות; וכי לא נשקלו נסיבותיו האישיות, והפגיעה שתיגרם לו משום ההשעיה הארוכה. 9. המשיב תומך בהחלטות של בית הדין הארצי. לטעמו, בהחזרת הדיון בבד"א 112/03 לבית הדין המחוזי לא היתה כל סטייה מפסק הדין בעל"ע 11571/04, שכן עם מתן ההחלטה האמורה סיים בית הדין הארצי את מלאכתו. לא היה מקום להמתין עם גזר הדין עד לסיום ההליך באותו תיק, בפרט נוכח האמירה בפסק הדין בעל"ע 11571/04 כי על בית הדין הארצי לסיים הדיון במהירות ככל שניתן. המשיב מוסיף וטוען כי בית הדין הארצי הוא בית-דין מקצועי אשר יודע להתעלם מעובדות שאינן רלוונטיות, וכי אין בפסק הדין כל רמז להשפעה לא הולמת של ההליך שהוחזר לבית הדין המחוזי. עוד טוען המשיב, כי טענה זו של המערער הינה למעשה טענת פסלות, אשר לא ניתן להעלות לראשונה בערעור. אשר להליך בבד"א 38/04 - המשיב דוחה את טענות המערער, ומציג את ההשתלשלות הדיונית בתיק לפני בית הדין המחוזי, ממנה עולה כי המערער הוא שלא התייצב לדיון לפני בית הדין המחוזי, ללא כל הסבר, ומבלי שביקש את דחיית מועד הדיון. בהתייחס להליך לפני בית הדין הארצי, טוען המשיב כי בדין ניתנה ארכה קצרה בלבד להגשת הסיכומים. המשיב מדגיש, כי בהתאם להוראת סעיף 72(א) לחוק הלשכה מעוכב ביצועו של פסק-הדין המשמעתי, ולפיכך, ובשים לב להרשעות המערער, היה צורך בניהול מהיר של הדיון בערעורים. לגופם של דברים טוען המשיב כי המערער הורשע על פי הודאת בא-כוחו בדיון שנערך לפני בית הדין המחוזי ביום 15.3.04, כי לא נפל כל פגם בייצוגו של המערער באותו דיון, ומשכך אין מקום לערעור על ההרשעה. בהתייחס להליך בבד"א 45/04 מציין המשיב כי הצדדים להליך המשמעתי הינם המשיב והמערער. לפיכך חזרת המתלונן מהתלונה אין בה כדי לחייב את המשיב לחזור בו מן ההליך, או לחייב את בית הדין לזכות את המערער. במקרה זה תמכו שיקולים ענייניים בהמשך ההליך המשמעתי, וביניהם חומרת וכמות העבירות, וההרשעות הקודמות לחובת המערער. עוד טוען המשיב כי הודעת הערעור שהוגשה לבית משפט זה במסגרת על"ע 11571/04 התמקדה בחומרת העונש בלבד, למרות שצוין בה כי היא מכוונת גם נגד ההרשעה. בהתייחס לחומרת העונש מדגיש המשיב את חומרת העבירות בהן הורשע המערער, ואת הרשעותיו הקודמות. המערער שב ומפר את חובת הנאמנות שלו כלפי לקוחותיו, באופן קיצוני. לעמדת המשיב, אין מקום בנסיבות אלה להתערב בשיקול דעת בית הדין הארצי בעניין זה. דיון והכרעה 10. נדון ראשית בטענת המערער הנוגעת להחזרת הדיון בתיק בד"א 112/03 לבית הדין המחוזי. אין בטענה זו לסייע למערער. איננו סבורים כי ההמלצה בפסק הדין בעל"ע 11571/04 צריכה היתה למנוע מבית הדין הארצי להחזיר הדיון בתיק בד"א 112/03 לבית הדין המחוזי, משמצא כי זהו המהלך שראוי לנקוט בו בנסיבות העניין. איננו מוצאים גם כל פגם בהחלטת בית הדין הארצי שלא להתלות את הדיון בתיקים האחרים עד לסיום ההליך בבית הדין המחוזי. התליית הדיון היתה מביאה לעיכוב ניכר שלא לצורך בבירור עניינו של המערער בתיקים האחרים. מכל מקום, בנקודת הזמן הנוכחית, משזוכה המערער בגין הליך זה, הן לפני בית הדין המחוזי, הן בערעור לבית הדין הארצי, הרי העונש שנגזר על ידי בית הדין הארצי, שהוא נושא ערעור זה, מתייחס לכל ההליכים בהם הוא הורשע, ובכך התמלאה המלצת בית משפט זה הלכה למעשה. גם הטענה לפיה נתן בית הדין הארצי משקל בגזר דינו לתיק שבו לא הורשע המערער אינה יכולה להתקבל. טענה זו מרחיקת לכת, נטענת בעלמא, והמערער לא הצביע על כל טעם ממשי לביסוסה (השוו בהקשר אחר: עניין בלום, בעמ' 439 - 441). 11. גם את הטענות הנוגעות להרשעת המערער אין בידנו לקבל. בהליך נושא תיק בד"א 38/04 הורשע המערער על פי הודאת בא-כוחו בשמו. כזכור, הודאה זו ניתנה בשני שלבים. ראשית, הודה בא-כוח המערער בשמו במרבית פרטי הקובלנה. בהמשך לכך, נחקרה המתלוננת בחקירה ראשית ונגדית על הפרטים החסרים, ורק בשלב הסיכומים הצהיר בא-כוח המערער במפורש כי "אני לא חולק על ההרשעה". טענת המערער כאילו היה בא-כוחו "במצב מטושטש" באותו דיון אינה נתמכת בכל ראייה שהיא, ואין לה כל אחיזה בתמליל הדיון. זאת ועוד. בהודעת הערעור לבית הדין הארצי לא הועלתה כל טענה נגד ההודאה ולא הוצגה כל בקשה לחזרה ממנה. כל שנטען בהודעת הערעור ביחס להרשעה (סעיפים 6, 7) היה כי הקובלנה מתייחסת לתקופה שלאחר סיום תקופת ייצוגה של המתלוננת על ידי המערער, ולכן לא ניתן היה להרשיעו במקצת מן העבירות. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין הארצי, ואינה נטענת עוד לפנינו. גם בשאר הטענות הדיוניות אותן מעלה המערער, הן ביחס להחלטת בית הדין המחוזי שלא לדחות את מועד הדיון, הן ביחס להחלטות בית הדין הארצי להגיש סיכומים בכתב בהתייחס לאחד הנושאים ושלא להאריך את המועד להגשת סיכומים על ידי המערער כפי שביקש, לא מצאנו ממש, ואין בהן לפגום בהרשעת המערער או בעונשים שנגזרו עליו. גם הטענות המכוונות להרשעה בתיק בד"א 45/04 אינן מגלות עילה להתערבותנו. מוכנים אנו להניח - לטובת המערער - כי פסק הדין בעל"ע 11571/04, אשר החזיר את הדיון בגזר-הדין לבית הדין הארצי, לא סתם את הגולל על טענות המערער ביחס להרשעתו (ככל שנכללו בהודעת הערעור, נתון שאף הוא מוטל בספק). טענת המערער ביחס להרשעתו מתבססת על חזרת המתלונן מן התלונה. אין בטענה זו להועיל למערער, שכן אין בעובדה זו לחייב את המשיב לחזור בו מן ההליך המשמעתי, ואין בה לחייב את זיכויו, כנטען על ידו. די אם נזכיר בהקשר זה, כי בהתאם לסעיף 63 לחוק הלשכה, ניתן לפתוח בהליך משמעתי, גם מבלי שהוגשה תלונה (השוו: על"ע 5350/04 עו"ד אסכנדר נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 1.8.05, פסקה 18 לפסק הדין); על"ע 3225/06 כשדי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 17.6.07, פסקה 8 לפסק הדין)). אנו דוחים אפוא את הערעור על ההרשעה. 12. לעומת זאת, בחינת מכלול הנסיבות, הביאה אותנו למסקנה כי יש מקום להקלה מסוימת בעונשו של המערער, בכל הנוגע למרכיב ההשעיה בפועל. לפני בית הדין הארצי היו מונחים שלושה הליכים. בשלושת הליכים אלו הוטלו על המערער על ידי הדרגה הראשונה (ובאחד מהם - על ידי בית הדין הארצי ב"גלגול הקודם"), במצטבר, עונש השעיה בפועל לשנה וחודש, ועונש השעיה על תנאי לחמישה חודשים (מקצתו למשך שנתיים, ומקצתו למשך שלוש שנים). בית הדין הארצי גזר על המערער השעיה בפועל לשלושים חודשים, וכן השעיה על תנאי לשנים עשר חודשים, למשך שלוש שנים, חלף עונשים אלה. מסכימים אנו כי הצטברות הרשעותיו של המערער הצריכה תגובה משמעתית הולמת. לחובת המערער נזקפו במסגרת ההליכים הנוכחיים שלוש הרשעות. כאשר אנו נותנים את הדעת להרשעותיו הקודמות, מתגלה תמונה חוזרת ונשנית של זלזול מצד המערער בחובותיו המקצועיות כעורך דין, ופגיעה באמון שרחשו לו לקוחותיו. לא ניתן גם להתעלם מהתעלמותו החוזרת ונשנית של המערער מפניות הקובל אליו (השוו: עניין בלום, בעמ' 463 - 467). בצד האמור נזכיר כי בית הדין הארצי, בהנמקותיו, ציין, בין היתר, כי "אף חברינו לבית הדין הארצי למשמעת (במסגרת בד"א 45/04) הקלו עם הנאשם יתר על המידה...". מדברים אלו עולה עמדת בית הדין הארצי כי היה מקום להחמיר בעונשו של המערער בהליך זה. איננו סבורים כי בית הדין הארצי יכול היה - באותו שלב - להחמיר בעונשו של המערער בגין אותה פרשה, שכן המשיב לא ערער על פסק הדין שניתן בתיק בד"א 45/04, בגדרו נגזר על המערער עונש השעיה בפועל לחודש. היה זה המערער שהשיג על תוצאות ההליך, וערער לבית משפט זה. אמנם, בית משפט זה ביטל את גזר-הדין והחזיר את הדיון לבית הדין הארצי, אך במהלך זה לא היה כדי לאפשר את החמרת העונש שהושת על המערער בבד"א 45/04. תוצאה כזו פוגעת בזכויותיו של המערער, ואינה עולה מפסק הדין בעל"ע 11571/04 (למותר לציין, בצד האמור, כי לא היתה מניעה מהחמרת הענישה בתיקים אחרים, בהם עתר המשיב להחמרה בעונש). לכך יש להוסיף כי מרבית העבירות בגינן הורשע המערער לא גרמו לנזק בלתי הפיך ללקוחותיו. בשתיים מן הפרשות הסכימו המתלוננים לחזור בהם מן התלונה נגד המערער, ונראה כי מערכת היחסים בין אותם מתלוננים לבין המערער יושבה. באיזון הכולל, ולאחר שנתנו דעתנו למכלול הנסיבות, הגענו לכלל מסקנה כי יש להקל עם המערער במידת מה במרכיב עונש ההשעיה בפועל שהוטל עליו. עונש ההשעיה בפועל שהושת על המערער יועמד אפוא על תקופה של עשרים וארבעה חודשים, אשר תחל ביום 16.9.07. יתר מרכיבי פסק-הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. השעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)ערעורהשעיהעורך דין