בית הדין לעבודה ציין כי המסכת העובדתית כפי שנפרשה הן לעניין שעות עבודתה של העובדת בפועל לרבות יציאתה להפסקה מידי יום בת שעה, העבודה הנוספת אצל החברה והן לעניין הסכומים ששולמו לה, כמפורט בתלושי המשכורת, מובילה בעליל למסקנה, כי החברה לא עמדה בחובתה לשלם לעובדת שכר מינימום כדין. להלן פסק דין בנושא ערעור על הרשעה בעבירה על חוק שכר מינימום: פסק - דין השופט רמי כהן 1. בפנינו ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית הדין האזורי בתל-אביב (פ 1182/00; השופטת הדס יהלום), בו הורשעה א.ח מור אחזקות (1992) בע"מ (להלן: "המערערת" או "החברה"), בעבירות על-פי סעיפים 2 ו-14 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987 (להלן: "חוק שכר מינימום"). בעקבות ההרשעה נגזר על החברה קנס כספי. בהסכמת המדינה, עוכב ביצועו של פסק-הדין, עד להכרעה בערעור (בש"א 927/05). רקע עובדתי ופסיקתו של בית הדין האזורי: 2. המערערת הינה חברה למתן שירותי ניקיון, אחזקה ושמירה. המערערת העסיקה את גב' ולנטינה גרינשפן (להלן: "העובדת"), בתפקיד עובדת ניקיון באוניברסיטת תל-אביב, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. העובדת עבדה אצל החברה החל מחודש נובמבר 1992. 3. בכתב האישום המתוקן שהוגש נגד החברה נטען, כי החברה שילמה לעובדת בגין התקופה שבין חודש ינואר 1998 עד לחודש יוני 1998, שכר שהוא נמוך משכר המינימום הקבוע בחוק, עבירה על-פי סעיפים 2 ו-14 לחוק שכר מינימום. 4. חומר הראיות שהונח בפני בית-הדין התייחס לשלושה נושאים: א. שעות עבודתה של העובדת ובעיקר יציאתה ל"הפסקה": לטענת ב"כ המדינה, העובדת עבדה ללא הפסקה קבועה, עת עבדה בבניין "נפתלי", בגינה הוגש כתב האישום. לעומת זאת, לטענת ב"כ החברה, העובדת קיבלה שעת הפסקה אחת מדי יום והעובדת אכן יצאה להפסקות. משכך, שעות העבודה המפורטות בכרטיסי הנוכחות, אינן השעות הדווקניות בהן עבדה למעשה העובדת. לכן, לטענתו, יש לנכות את הזמן בו שהתה העובדת בהפסקות משעות עבודתה; ב. העסקתה של העובדת בעבודה נוספת אצל החברה, בבניין אחר באוניברסיטה, אחרי עבודתה בבניין "נפתלי". נציין, כי נטען שעבודה זו בוצעה יחד עם בעלה. בהקשר זה טוען ב"כ החברה, כי נגרעו מחישובי המדינה, שעות העבודה שעבדה העובדת אצל החברה בהמשך היום והשכר ששולם לה תמורתם; ג. חישוב הפרשי שכר המינימום: המפקח על חוקי העבודה מר יעקב סוויד-המשמש כראש ענף תנאים סוציאליים, ערך את חישובי הפרשי שכר המינימום, בהתבסס על העתקים של כרטיסי הנוכחות והעתקים של תלושי המשכורת, לחודשים המפורטים בכתב האישום. בחישוב הפרשי שכר המינימום לא ניכה המפקח משעות העבודה זמן של הפסקה. 5. בית- הדין האזורי קבע, כי הוכחו העובדות העומדות בבסיס העבירה, לפיהן החברה העסיקה את העובדת, בין החודשים ינואר ליוני 1998, תוך תשלום שכר הנמוך משכר המינימום הקבוע בחוק, לאמור: "מחומר הראיות עולה כי הגב' גרינשפן [העובדת] עבדה עבור הנתבעת [החברה] בעבודה נוספת, בבניין אחר באוניברסיטה בשעות עבודה שונות. טענת עדי הנאשמת כי הגב' גרינשפן היתה יוצאת לנקות את הבניינים האחרים בשעות שהיתה אמורה להיות בבניין נפתלי, לא הוכחה. העד אבידר [מנהל עבודה בחברה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום] העיד כי לא דיווח על כך למעביד. לא ברור מדוע לא עשה כן, שכן משמעות הדבר הוא שהנאשמת משלמת לגב' גרינשפן שכר כפול, והלא זהו תפקידו של מנהל העבודה. העדר דיווח למעביד בזמן אמת, מעמיד עדות זו בספק רב. בנוסף, לא הובא נציג האוניברסיטה על מנת לאמת טענה זו של העד. מחומר הראיות עולה כי השכר ששולם לגב' גרינשפן עבור העבודה הנוספת, שולם על שם בעלה... מבלי להביע דיעה באשר לאופן ההתנהלות, הרי שאף בעובדה זו יש כדי להצביע על כך שהתלוש שהוצא על שמה של הגב' גרינשפן, הוא אך ורק עבור שעות עבודתה בבניין נפתלי [נשוא כתב האישום]. הוכח כי הגב' גרינשפן עבדה בבניין נפתלי באוניברסיטת ת"א, בין השעות 7:00 ו- 16:00 וביום ו' בין השעות 7:00 ל- 13:00. בגין שעות העבודה מולאו כרטיסי נוכחות עליהן חתם נציג האוניברסיטה...השכר ששולם לגב' גרינשפן עבור השעות שעבדה, הוא כמפורט בתלושי השכר שצורפו... עובדה זו לא נסתרה ע"י הנאשמת. נטענה טענה לפיה הגב' גרינשפן העידה כי גם כשיצאה בשעה 16:15 נרשם 16:00. אין בעובדה זו כדי לסייע לנאשמת. לא הוכחה טענת הנאשמת לפיה לעיתים סיימה הגב' גרינשפן, עבודתה לפני השעה 16:00. טענה זו נסתרה ע"י הגב' גרינשפן בעדותה ולא הובאה עדות מטעם הנאשמת שתוכיח זאת. הגב' גרינשפן הודתה כי לעיתים יצאה להפסקות, אך לא העידה לענין מישכן. עדי הנתבעת טענו כי מדובר בהפסקות בנות שעה ליום (חצי שעה בבוקר ועוד חצי שעה בצהריים) ואולם העד אבידר הודה כי לא נכח בבניין במשך כל שעות היום אלא הסתובב בין 13 בניינים. אני קובעת כעובדה כי הגב' גרינשפן יצאה להפסקות. מחמת הספק אני מקבלת את עדות עדי הנאשמת וקובעת כעובדה כי ההפסקות היו מידי יום, למשך שעה אחת ליום. ... העד מטעם המאשימה, יעקב סוויד [ראש ענף תנאים סוציאליים], העיד בדבר החישובים שביצע ואשר צורפו כמוצג מא/5...העד הבהיר בעדותו לגבי החישובים שערך, תוך התייחסות לכרטיסי הנוכחות ולתלושי השכר... לסיכומי המאשימה, צורפה טבלה המתייחסת לטבלה מא/5, אך מפחיתה שעת הפסקה ליום, עפ"י מספר הימים המפורט בכרטיסי הנוכחות...ב"כ הנאשמת התנגד להגשת הטבלה, בטענה כי כל חומר הראיות אמור להיות מונח בפני הצד השני לפני שמיעת הראיות. שעה שהובהר כי הטבלה נערכה על פי חומר הראיות שבתיק וכי אין היא מתבססת על חומר ראיות שלא מונח בפני בית הדין ובפני הנאשמת, הרי שאין מניעה להסתמך על הטבלה בהכרעת הדין. עיון בטבלה מעלה כי גם אם תופחת שעת הפסקה ליום, עדיין שולם לגב' גרינשפן סכום הפחות משכר המינימום לשעה עבור השעות שעבדה. להלן פירוט השעות כפי שהוכחו ממסמך...[כרטיסי הנוכחות], בניכוי שעת הפסקה אחת ליום, ובהתייחסות לשכר ששולם כפי שעולה ממסמך...[תלושי המשכורת], זאת כפי שמובא בסיכומי המאשימה: חודש שעות עבודה ע"פ מא-5 שעות הפסקה סה"כ שעות שכר מינימום שכר ששולם ע"פ מא-2 [תלושי המשכורת] הפרשי שכר מינימום 01/98 212 22 190 2,456 ₪ 2,200 ₪ 256 ₪ 02/98 204 22 182 2,353 ₪ 2,250 ₪ 103 ₪ 03/98 222 22.5 199.5 2,579 ₪ 2,250 ₪ 329 ₪ 04/98 210 16.5 193.5 2,714 ₪ 2,250 ₪ 464 ₪ 05/98 219 22 197 2,763 ₪ 2,250 ₪ 513 ₪ 06/98 204 22 182 2,553 ₪ 2,102 ₪ 451 ₪ ". 6. בית-הדין האזורי השית על החברה קנס בגובה 20% מהקנס המקסימאלי בגין העבירה, זאת בגין כל אחת מהעבירות בהן הורשעה, תוך שהוא מציין שהקנס המקסימאלי למועדים הרלוואנטיים עמד על 77,400 ₪ לכל עבירה; וגזר על החברה קנס בסך 92,880 ₪, לתשלום ב- 12 תשלומים. במסגרת גזר הדין ציין בית-הדין האזורי, כי במועדים הרלוונטיים לעבירה, הועסקו על-ידי החברה כ-56 עובדים וכי ב"כ המדינה הודתה כי לא הוגשו כתבי אישום נוספים כנגד החברה. עוד צוין, שהעובדת הגישה נגד החברה תביעה אזרחית בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, לתשלום הפרשי שכר מינימום ולקבלת זכויות נוספות. הצדדים הסמיכו את בית-הדין לפסוק לפשרה ולעובדת נפסקו באותו הליך 16,000 ₪. בית-הדין דחה את טענת החברה, כי יש לראות בששת העבירות בהן הורשעה עבירה אחת. לבסוף נציין, כי בית-הדין אף שקל את העובדה שטרם הגשת כתב האישום הושת על החברה קנס מינהלי אלא שהחברה ביקשה להישפט. הערעור בפנינו מופנה נגד עצם ההרשעה ונגד חומרת העונש. טיעוני הצדדים: 7. בפנינו שב ב"כ החברה על הטענות שהועלו בפני בית-הדין האזורי. עיקר טענתו הוא, כי בית-הדין האזורי התעלם מכך שלא ניתן היה לבסס את החיוב על-פיו חישבה המדינה את שעות העבודה בפועל של העובדת והשכר ששולם בגינן וכי מהעדויות אשר הובאו עולה, כי קיים יותר מ"ספק סביר" ביחס לאישום לפיו לא שילמה החברה את שכר המינימום לעובדת, הדרוש לשם הרשעה פלילית. ב"כ החברה הדגיש, כי במקרה דנן קיים ספק סביר הפועל לטובת החברה, שכן החישוב שבוצע בטבלה אינו משקף את שעות העבודה בפועל וכי לאור עדות העובדת, לא ניתן להתייחס כלל לדיווחי השעות בכרטיס הנוכחות: העובדת יצאה להפסקות אשר אינן צריכות להיות מחויבות בתשלום וכי בהפסקות אלו יש כדי להשליך באופן מהותי על חישובי השעות שבוצעו, על החיובים הנטענים כלפיה והרשעתה בפלילים. בהקשר זה הוסיף ב"כ החברה וטען, כי גם העובדה כי העובדת עבדה בעבודה נוספת אצל החברה, אשר במסגרתה שולם לה שכר גלובאלי הגבוה משעות העבודה בפועל של העובדת, לא נלקחה בחשבון. לטענתו, סך כל השכר ששולם לעובדת בשתי העבודות, כיסה את מלוא השכר המגיע לה ואף יותר מכך. ב"כ החברה ציין, כי החברה הלכה לקראת העובדת ולבקשתה הוציאה את התלושים נשוא העבודה הנוספת, על-שם בעלה. ב"כ החברה הדגיש, כי העובדת העלימה ממפקחי העבודה את העובדה כי עבדה בעבודה נוספת אצל החברה. לעניין "גזר הדין" - לטענת ב"כ החברה, נגזר על החברה קנס כספי בשיעור גבוה מבלי שניתן משקל לעברה הנקי של החברה ולעובדת היותה מעסיקה כ-56 עובדים. עוד נטען, כי לא ניתן משקל להתנהגות העובדת אשר העלימה נתונים מהותיים מנציגת המדינה, יצאה להפסקות מבלי לדווח ועשתה בשטח העבודה כבשלה. לטענתו, יש ליתן משמעות לנזק הקטן שנגרם כביכול לעובדת, אשר הסתכם ב-3,000 ₪, לעומת הנזק הכלכלי שנגרם לחברה, מעצם הרשעתה והטלת הקנס. ב"כ החברה הוסיף וטען, כי היה מקום להתייחס לפרשה כאל עבירה אחת. לבסוף נטען, כי על עבירות כגון דא, תקרת הקנס היא בסכום של 26,100 ₪, כאמור בסעיף 61 (א) (2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). 8. עמדת ב"כ המדינה הינה, כי דין הערעור להידחות. ב"כ המדינה עמד על כך שבית-הדין האזורי לא הותיר את עניין ההפסקות בספק וקבע, כי למרות יציאתה של העובדת להפסקות, כטענת החברה, עדין יש מקום להרשעה. עוד נטען, כי הראיות שהונחו בפני בית-הדין באשר לעבודתה הנוספת של העובדת, לא הביאו למסקנה בה חפצה החברה וכי בית-הדין העלה תהיות באשר לאמינותה של עדות מנהל העבודה מטעמה בנושא. לבסוף נטען, כי הטבלה אשר צורפה לסיכומי המדינה ועליה הסתמך בית-הדין, הינה סיכום בלבד של חומר הראיות שהוגש בתיק. דיון והכרעה: 9. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ועיינו בכל חומר הראיות והעדויות שהונחו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות ביחס להכרעת הדין ודין הערעור ביחס לגזר הדין להתקבל, אף אם שלא מטעמי החברה. 10. הכרעתו של בית-הדין האזורי מעוגנת בחומר הראיות שהונח בפניו ובפנינו, באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר, שבדין הורשעה החברה בעבירות שיוחסו לה ובמועדים נשוא כתב האישום. ההרשעה התבססה הן על המסמכים שהוצגו בעניינה של העובדת והן על התרשמותו של בית-הדין האזורי מהעדים שהעידו בפניו. בית-דין זה, כערכאת ערעור, אינו נוהג להתערב בממצאים שקבעה ערכאה דיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי. במכלול הנסיבות דנן, לא מצאנו לסטות מהאמור. 11. נוסיף עוד. הלכה היא, כי מקום בו ניתן לעובד תלוש משכורת, חזקה שהתלוש משקף נאמנה את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו אלא אם הוכח אחרת מעדויות אמינות. המסכת העובדתית כפי שנפרשה בפני בית-הדין, הן לעניין שעות עבודתה של העובדת בפועל בבניין "נפתלי", לרבות יציאתה להפסקה מידי יום בת שעה, העבודה הנוספת אצל החברה והן לעניין הסכומים ששולמו לה, כמפורט בתלושי המשכורת, מובילה בעליל למסקנה, כי החברה לא עמדה בחובתה לשלם לעובדת שכר מינימום כדין. 12. יתר על כן, ההליך דנן פורס בפנינו תמונה קשה שיש לעמוד עליה בראיה כוללת. טענותיו של ב"כ החברה נסבו על היקפן של שעות עבודתה של העובדת כמכלול, בשתי העבודות שביצעה בו זמנית, ולמעשה על עבודה נוספת שביצעה העובדת בהמשך אצל החברה, תחת שמו של בעלה. למעשה, ב"כ החברה טוען, כי היקף העבודה המאוחד והתשלום הכולל שקיבלה היא עומד לעניין השכר בהוראות חוק שכר מינימום. אין לקבל טענה זו, ויש לדחותה מכל וכל: מסתבר, כי חלקה של העבודה הנוספת או המקורית ו/או כולה בוצעה כעבודה קבלנית. עמדתה של ב"כ המדינה ועמדתו של בית-הדין האזורי היו פשוטות ו"סטריליות". שעות העבודה הרשומות ולו בניכוי הפסקה רעיונית, אינן עומדות בתנאי חוק שכר מינימום ולכן יש להרשיע את החברה. גישה זו הולמת את העובדה שהחברה עצמה הודתה ברישומים שהיא עצמה ניהלה, שהעובדת עבדה שלא בהתאם להוראות חוק שכר מינימום. התמונה הקשה והחמורה העולה מעניין זה הינה של שלושת הצלעות של העסקת עובדים בעבודות ניקיון: המזמין-המשתמש (בענייננו: אוניברסיטת תל-אביב); הקבלן (בענייננו: המערערת-החברה); והעובדת (בענייננו: גב' גרינשפן). במצג שבין החברה לבין המשתמש, מחויבת הייתה החברה, כמסתבר, להציג שעות עבודה קבועות, בהן נמצאת עובדת הניקיון. עבור שעות העבודה אלה המשתמש שילם את התמורה המוסכמת בינו לבין הקבלן. ב"כ החברה טוען בפנינו, כי העובדת לא הייתה נוכחת ומבצעת עבודה בכל שעות העבודה, אשר נרשמו אצל המשתמש, במקום העבודה אלא הייתה באותה עת עצמה, מנקה בבניין אחר בשירותו, כאשר התשלום בוצע תחת שם בעלה. כלומר, הטענה הינה, שהעובדת עבדה מעבר לשעות העבודה ה"רגילות" בעבודה נוספת אצל אותו המעסיק-החברה, אם כי התלושים הוצאו על-שמו של בעלה. אם אכן כך היה מצב הדברים, הרי שבפנינו מצב שאין הדעת סובלת אותו לפיו: 1. העובדת והחברה מציגים מצג כוזב לפני רשויות המדינה (המוסד לביטוח לאומי); 2. שעות העבודה הרשומות אינן שעות העבודה בפועל, שכן חלקה של העבודה או כולה הינה כביכול או שאינו כביכול, עבודה קבלנית; 3. המשתמש אינו מקבל את שעות העבודה ה"אמיתיות" עליהן שילם. מטבע הדברים עולה השאלה - שראיות לגביה לא הובאו לפתחו של בית-הדין האזורי - מהי התמורה שהיה על המשתמש לשלם לקבלן עבור עבודתה של העובדת. בתוך בליל זה של טענות שאם נכונות הן, הרי שהן מעידות על אי חוקיות בהעסקתה של העובדת ב"שני כובעים", טוענת החברה כי יש לזכותה בדין, מאחר שאפשר שהעובדת, אם נסתכל על מכלול עבודתה, קיבלה בעקיפין תמורה זהה או עולה על שכר המינימום הקבוע בדין. אנו קובעים באופן חד משמעי, כי בנסיבות כאמור, אין לאפשר למעסיק לטעון כי על דרך מעשים אי חוקיים יש לזכותו בדין מעבירה על חוק שכר מינימום. מוטב היה שטענה זו לא הייתה מושמעת. רישומי המעביד ותלושי המשכורת מהווים, כאמור, הודאת בעל דין. אין לצפות כי בית-הדין יעצום עיניו ולא יראה נכוחה מה באמת ארע כאן, שכן היתממות לכאורית שנסמכת על עבירות נוספות אשר ביסודן הונאה של רשויות המדינה והמשתמש, אינה יכולה להתקבל כטענת הגנה במשפט פלילי. במקום בו עסקינן בזכויות קוגנטיות של משפט העבודה על אחת כמה וכמה שלא תתקבלנה. פתיחת פתח לטענות כאמור תהווה גריעה קשה מיכולתה של המדינה לאכוף את הוראות הדין הסוציאליות. אם נכונה טענת ב"כ החברה הרי שהחברה עשתה ביודעין דברים שאינם מתיישבים עם הוראות הדין. ייתכן שגם העובדת הייתה "שותפה" אולם, לא היא הניצבת היום בפנינו אלא החברה. נוסיף עוד שגם אין בפנינו ראיה באשר לכוח ה"מיקוח" של העובדת עת נרקמה תבנית העסקה זו. אשר על כן, מקובלת עלינו קביעתו של בית-הדין האזורי לפיה הוכח שהעובדת לא קיבלה שכר מינימום בתקופה הרלוונטית לעניינינו. 13. הבעייתיות במשולש הכוחות האמור - המשתמש-קבלן-עובד - מובילה לשורה של תופעות שליליות, שעל אחת מהן עמד לאחרונה בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. בית-המשפט ביטל מכרז של עיריית בת-ים למתן שירותי ניקיון והורה לערוך מכרז חדש המבטיח את זכויות העובדים ותשלום שכרם כדין. הבקשה להורות על פסילת הצעתה של החברה שנקבע כי זכתה במכרז, הייתה בטענה כי מדובר בהצעה גירעונית, שאינה מאפשרת תשלום לעובדים כדין, וכך נקבע: "סבורה אני כי קבלת הצעה שאינה מאפשרת שמירה על זכויותיהם המינימאליות של העובדים מהווה חריגה ממתחם הסבירות, שכן אין להשלים עם מצב בו רשות ציבורית תיתן יד להתנהלות שלא כדין. אשר על כן, על בית המשפט לבחון האם בדקה המשיבה 1 [עיריית בת-ים] את ההצעות שהוגשו לה תוך בחינת היחס בין המחירים המוצעים ליכולתה של הזוכה לשמור על זכויות העובדים... בנסיבות העניין נדרשת הקפדה יתרה על זכויות העובדים. עסקינן במכרז למתן שירותי ניקיון, שהרכיב העיקרי בו הוא שכרם של העובדים. ניסיון החיים מלמד, כי ממילא משתכרים עובדים אלה שכר מינימום, ואין מקום לכרסום נוסף בזכויותיהם; וכי בהצעה גירעונית, סביר יותר להניח שהעובדים הם שישאו ב'עלות' הגירעון ולא מעסיקתם, אשר חזקה עליה כי אינה מתכוונת לספק שירותים ללא רווח בצידם, ובידה הכוח להטיל על שכמם של עובדיה את תוצאותיו הגירעוניות של המכרז... ...אין מחלוקת כי עסקינן באומדן למכרז שהרכיב העיקרי בו הוא שכרם של העובדים: 189,000 ₪ מתוך עלות משוערת של 299,300 ₪ לכל גזרה נועדו לתשלום השכר... מאחר שמדובר בעובדים המשתכרים שכר מינימום, יש משמעות להפרש זה, וועדת המכרזים צריכה הייתה לתת דעתה לנושא מבעוד מועד ובטרם כריתת החוזה עם המשיבה 2. ... ...מלבד שכר מינימום נדרש המעביד לשלם לעובדיו תוספות שונות... אין לקבל את עמדת המשיבה 1 לפיה היא מחויבת לשלם את שכר העובדים הקבוע בחוק שכר מינימום הא ותו לא, שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי העובדים זכאים לתשלום התוספות הקבועות בדין... בהתאם לאומדן שערכה המשיבה 1 עלות שכר העובד לשעה גבוהה בכ- 3 ₪ בלבד משכר המינימום הקבוע בחוק, כשהפרש זה כולל תקורה ורווח קבלני, וכן אמור להספיק לתשלום התוספות להן זכאי העובד על פי דין. לעומת אומדן זה, עומד חוזר החשכ"ל, בו מוערך כי עלות שכר העובד לשעה גבוהה בכ- 7.5 ₪ משכר המינימום. גם בהנחה שאין תחולה ישירה לחוזר החשכ"ל בענייננו, נראה שהאומדן נערך על סמך הנחת עבודה שאינה מיטיבה עם העובדים, בלשון המעטה. מסקנה זו זוכה לאישוש לאור האמור בתחשיבי המשיבה 1, מהם עולה כי בין היתר, נלקחו בחשבון הנחות המוצא הבאות: שכר המינימום הוא 19.27 ₪; היקף המשרה הוא 193.5 שעות בחודש; מחצית מעובדי הקבלן הינם עובדים זמניים שאינם זכאים לתשלום תוספת ותק והבראה; עובדי השבת הינם עובדים שעתיים מזדמנים שאינם בני הדת היהודית, ולפיכך אין חובה לתשלום תוספת שכר בגין עבודתם בשבת; מנהלי העבודה משתכרים שכר מינימום כמו שאר העובדים... בהסתמך על אומדן זה, שכאמור לעיל אינו מותיר 'מרווח תמרון' לשמירה על זכויות העובדים, הכריזה ועדת המכרזים על הצעתה של המשיבה 2 כהצעה הזוכה. הבחינה שקיימה ועדת המכרזים הייתה בחינה טכנית, שהתמצתה בבדיקה כי כל המסמכים הדרושים הוגשו ובהתחקות אחר ההצעה הזולה ביותר. ועדת המכרזים לא בחנה האם הצעתה של המשיבה 2, שהייתה זולה בשיעור של 12.8% מהאומדן, אכן מאפשרת שמירה על זכויותיהם של העובדים. לפיכך, נפל פגם מהותי בפעולתה של ועדת המכרזים, המצטרף לפגם הנוסף עליו עמדתי בפתח הדיון, לפיו הושוו ההצעות לאומדן מופחת בסך 562,684 ₪, במקום לאומדן שנערך בסך 299,300 ₪ לכל גזרה ו- 598,600 ₪ לשתי הגזרות יחד. לאור המסקנה כי נפל פגם מהותי בהחלטתה של ועדת המכרזים, נשאלת השאלה מה דינו של פגם זה, והאם הוא מגיע למדרגת חוסר סבירות המצדיק ביטול ההחלטה... שמירת זכויות העובדים הינו שיקול כבד משקל... מחובתה של המשיבה 1 להבטיח כי זכויות העובדים לא ייפגעו, ואין מחלוקת כי מדובר באינטרס ציבורי ראשון במעלה... 'על אף ששיקול זה אינו נוגע לכאורה למערכת היחסים שבין המזמין למציע, מסתמנת בשנים האחרונות מגמה ברורה, הן על ידי גופי השלטון והן על ידי בתי המשפט, להקפיד כי מכרזים לאספקת שירותים לגופים ציבוריים יבטיחו גם את זכויותיהם של העובדים המספקים את אותם השירותים'... בעריכת האומדן ובפעולתה של ועדת המכרזים נפלו פגמים המקימים חשש ממשי כי זכויות העובדים לא תשמרנה: האומדן כלל הנחות יסוד לרעת העובדים; בפני ועדת המכרזים עמד אומדן מופחת לאורו נערכה בחינת ההצעות; בחינת ההצעות הייתה טכנית; וכמו כן, ספק אם עמד בפני ועדת המכרזים תחשיב ברור של האומדן, לאורו ניתן היה לבחון את השאלה האם הצעות המחיר מבטיחות שמירה על זכויות העובדים. עצם העובדה שבתנאי המכרז קבעה המשיבה 1 הוראה לפיה היא רשאית לפסול הצעות החורגות בשיעור של 20% מהאומדן אינה פוטרת את ועדת המכרזים מחובתה לבדוק כי ההצעה הזולה תאפשר להעניק לעובדים את מלוא הזכויות המוקנות להם בדין. בשלב זה לא ניתן להסתפק בתחשיביה של המשיבה 1, לפיהם הצעתה של המשיבה 2 אינה הצעה גירעונית, שכן נערכו בדיעבד, ואין בהם כדי לרפא את הפגם שנפל בפעולת ועדת המכרזים. במבחן התוצאה, נפלו טעויות רבות לרעת העובדים בתשלום שכרם, ולא בכדי נמנעה המשיבה 1 מלהציג בפני בית המשפט את התחשיב שביסוד האומדן שערכה. במצב דברים זה, ועל אף שהסעד המבוקש הוא ביטול ההחלטה והשבת הדיון לועדת המכרזים, מצאתי שיש להורות על ביטול המכרז, לנוכח הליקויים שנפלו בפעולתה של ועדת המכרזים" (עתמ (ת"א) 1464/07 פרח השקד בע"מ נ' עירית בת-ים (ניתן ביום 14.4.2008)). אשר לגזר הדין : 14. נקדים ונאמר: בית-דין זה ובית-המשפט העליון עמדו על תכליתו של חוק שכר מינימום להבטיח לאדם העובד שכר מינימום שיענה על צרכי מחייתו הבסיסיים. תשלום שכר מינימום הינו חובה המוטלת על המעסיק מכוח חוק שכר מינימום. למעשה חוק שכר מינימום מבטיח קיומה של רשת מגן בסיסית לזכאים על-פי החוק. החוק הינו חוק קוגנטי אשר מניח, כי לרוב נמצא העובד בעמדת חולשה כלפי מעסיקו ולכן זקוק הוא להגנת החוק, זאת כדי לקבל מהמעסיק שכר הוגן. נוסיף, תכלית החוק עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הבא להבטיח קיום אנושי בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה. העסקת עובד מבלי שישולם לו שכר מינימום, מקימה לעובד עילת תביעה אזרחית כנגד המעסיק בצירוף פיצויי הלנת שכר מוגדלים. בנוסף, לצורך הגשמת המטרה, כמפורט לעיל, קבע המחוקק בסעיף 14 לחוק שכר מינימום, אמצעי אכיפה פלילי, וזה לשון הסעיף בנוסחו כיום (לאמור: משנת 2002): "מעביד שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61 (א) (4) לחוק העונשין; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה". נציין כבר עתה, כי נוסח הסעיף הרלוואנטי למועד ביצוע העבירה בענייננו (לאמור: משנת 1995) הינו: "מעביד שלא שילם לעובדו שכר מינימום לפי חוק זה, דינו-מאסר ששה חודשים". 15. במכלול נסיבות המקרה דנן, מדובר בעבירה חמורה, שיש להשית עליה עונש משמעותי ומרתיע לבל תשנה. נציין, כי בענייננו מדובר בעבירה מתמשכת שנעברה פעם אחר פעם. ב"כ החברה טען, כי לא הוגשו כתבי אישום נוספים נגד החברה. אמנם, במקרים של עבירה ראשונה, המדיניות שנקבעה בפסיקה הינה, שלא להטיל קנס סמלי או נמוך במיוחד. אולם במקרה דנן, במכלול נסיבות העניין הטענה על ההעסקה הנוספת של העובדת ו"ערבוב" התשלום המשולם לה אף "דרך בעלה", בוודאי שאין מקום לקנס סמלי, שכן מדובר בעבירה חמורה אשר נעברה בנסיבות חמורות. וכאמור יש להבטיח את זכויותיו הבסיסיות של עובד ולקבוע נורמות העסקה מחייבות. זאת ועוד, המדובר בעבירה אשר המניע העיקרי שלה הינו שיקולים כלכליים. אחת המטרות העיקריות של הטלת קנס במקרה כגון דא הינה הפיכת העבירה לבלתי כדאית מבחינה כלכלית. נוסיף, אין בטענות ב"כ החברה כדי להצדיק את הפרת הוראות החוק ואין בהתנהלותה של החברה כדי להצדיק העסקת עובדת שלא כדין. 16. טרם הגשת כתב האישום הושת על החברה קנס מינהלי אלא שהחברה ביקשה להישפט. בהקשר זה, יש ליתן את הדעת להוראת סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985, לפיה אם מורשע אדם ונגזר דינו לקנס בלבד, לא יפחת הקנס מסכום הקנס המינהלי שהוטל עליו, וכך נפסק: "סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות קובע כדלקמן: 'הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המינהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו'... .תכליתו של סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות הינה למנוע מצב על-פיו מי שלא שילם קנס ונשפט יזכה ליתרון על פני מי ששילם את הקנס ללא משפט, רק מעצם העובדה שנשפט ולא מנימוקים אחרים. מדיניות אחרת תכשיל את מטרתו של החוק. אכן, ייתכנו נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו הקטנת הקנס על-פי החלטה מנומקת..." (ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל - נפתלי ניסים, פד"ע לח 145, 146 - 147 ; ראו גם: ע"פ (ארצי) 1005/04 מדינת ישראל - עולם יפה מעץ בע"מ (ניתן ביום 19.6.2005) (להלן: "עולם יפה מעץ")). נציין, כי סעיף 14 הנ"ל תוקן. בענייננו, לא מצאנו נסיבות כדי להצדיק חריגה מן הכלל שנקבע בסעיף 14 הנ"ל. 17. בית-הדין האזורי סבר, כי יש להטיל על החברה קנס בשיעור 20% בלבד מהקנס המרבי. בית-הדין ציין באופן מפורש בגזר הדין, כי הקנס המקסימאלי למועדים הרלוונטיים עמד על 77,400 ₪ לכל עבירה. לכן, גזר על החברה קנס בסך 92,880 ₪ (20%*6*77,400). בית-הדין התחשב בחברה והורה כי הקנס שהושת עליה ישולם ב-12 תשלומים חודשיים. לצערנו, בקביעת שיעור הקנס נפלה בהחלטתו של בית-הדין האזורי טעות, המחייבת החזרתו של גזר הדין לבית הדין האזורי על מנת שישוב ויפעיל שיקול דעתו לעניין הענישה בתיק זה. 18. סעיף 61 (א) לחוק העונשין קובע כדלקמן: "על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט בחוק להטיל קנס רשאי הוא להטיל- (1) (1) אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום-קנס על 12,900 שקלים חדשים; (2) (2) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה מששה חדשים ולא יותר משנה-קנס עד 26,100 שקלים חדשים; (3) (3) ... (4) (4) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משלוש שנים-קנס עד 202,000 שקלים חדשים". 19. אין ספק, כי כוונתו של בית-הדין האזורי הייתה ליישם על המקרה דנן את שיעור הקנס הנקוב בסעיף 61 (א)(1) לחוק העונשין. אולם, שיעור הקנס עומד על 12,900 ₪ לכל עבירה. אף ב"כ המדינה בדיון שהתקיים בבית-הדין האזורי לעניין גזר הדין ציינה, כי הקנס המרבי בתיק זה, על ששת האישומים שבו, בזמן ביצוע העבירה הינו 77,400 ₪ (6*12,900). בית הדין האזורי שגה עת חישב את הקנס המרבי בגין ששת האישומים, על יסוד הסך 77,400 ₪ כפול שישה אישומים וכך הגיע לסכום קנס מירבי של 464,400 ₪ ומזה גזר 20 אחוזים והגיע לקנס של 92,880 ₪. הקנס המנהלי שהוטל על החברה היה בסך 15,000 ₪. אם אך נתקן את שגיאת בית הדין האזורי, ונתייחס לקנס שהטיל בגובה 20% מהעונש המקסימאלי, יוטל על החברה תשלום קנס בסך 15,480 ₪ (20%*77,400), לאמור: 480 ₪ מעל הסכום שהוטל עליה בהליך המינהלי. תוצאה זו אינה סבירה בעליל נוכח הוראת הדין והפסיקה שמקום בו בחר מי שהוטל עליו קנס מינהלי להישפט ונמצא אשם בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום תהיה הענישה חמורה מהקנס שהוטל. לאור כל האמור, אין מנוס אלא להשיב את ההליך לבית-הדין האזורי על-מנת שידון וייתן את החלטתו לעניין גזר הדין שיש להטיל על החברה. סוף דבר: 20. בחינת כלל נסיבות המקרה דנן, מביאה למסקנה, כי הרשעתה של החברה נותרת על כנה. אולם, לאור הטעות שנפלה בגזר הדין שניתן על-ידי בית-הדין האזורי, ההליך יוחזר לבית-הדין האזורי, לשם גזירת דינה של החברה. הערעור על פסק-דין זה הינו ברשות לבית-המשפט העליון. שכר מינימום