המחוקק, שקבע את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בסכסוך שעילתו יחסי-עבודה [חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, סעיף 24], גילה בכך את רצונו ההחלטי כי יחסי עובד-מעביד יתבררו בערכאה המתמחה בכך, תוך יישומו של דין מיוחד על ידי דיין מיוחד, ולאור התפיסה שעובדים זכאים להגנה מיוחדת מעבר לזו הנפרשת בבתי המשפט האזרחיים על צדדים רגילים לחוזה. החתמתם של עובדים על שטרות, וגרירתם לבתי המשפט האזרחיים כנתבעים בתביעות שטריות, כאשר 'עסקת-היסוד' היא יחסי עבודה - מהווה עקיפה פסולה המסכלת את תכליתו החקיקתית של סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה כאמור. לא רק שתובענה שטרית נגד עובדים גוררת אותם שלא בטובתם לערכאה הפחות מתאימה להם, אלא שהם אף נגררים להליך שבמסגרתו אין להם זכות להתגונן; ואף אם תתקבל בקשתם למתן רשות להתגונן - ייאלצו לנהל את הגנתם כנגד "הרוח החזיתית" של החזקות השטריות הפועלות לחובתם. לא זו הדרך שבה ביקש המחוקק להוליך את העובדים בדרכם לממש את זכויותיהם כלפי מעבידיהם, בשים לב לחולשה המובנית של עובדים לעומת מעבידים ולחשיבות החברתית של הגנה על זכויותיהם. מטעם זה נקבע כי ההוראות של משפט העבודה המגנות על עובדים אינן ניתנות להתנאה. סיכולן של ההגנות האמורות, על ידי החתמתם של עובדים על שטרות-ביטחון, כתנאי להעסקתם שמבחינת העובדים מהווה אילוץ קיומי, לצורך גבייתם של כספים מן העובדים שלא דרך המסנן והמנסרה של דיני העבודה - מהווה התנאה-בפועל על דינים אלה. סימן וראיה לאמור לעיל מצוי בהיעדרו הרועם של 'סדר דין מקוצר' מתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. סדר דין מקוצרבית הדין לעבודה