בתחום משפט העבודה קיימת חשיבות לקביעה אם היחסים בין שניים הינם יחסי עובד-מעביד או שהיחס בין השניים הינו של "קבלן עצמאי" (פרילנסר) וכד', באשר רק "עובד" נהנה מהגנת חוקי המגן ומהזכויות הסוציאליות המוענקות מכוח משפט העבודה עיון בפסיקתו העניפה של בית הדין, מביא למסקנה כי אין בה הגדרה אחת ויחידה המשמשת אמת מידה לקביעת יחסי עובד ומעביד, אלא קיימות אינדיקציות שונות העשויות להצביע בכיוון מסקנות שונות, והבאתם בחשבון של מלוא האינדיקציות היא המובילה למקנה הסופית באם נקתיימו בנסיבות המקרה יחסי עובד ומעביד, אם לאו. לשם קביעת מעמדו של אדם כ"עובד" נוקטים בתי הדין, הלכה למעשה, במבחנים שונים, תוך יישום מכלול העובדות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. המבחן הרווח לעניין זה הוא "המבחן המעורב", כאשר בית הדין לעבודה אימץ את "מבחן ההשתלבות" כמבחן המרכזי, וזאת תוך התייחסות לשאלת קיומו של "קשר אישי" בין הצדדים ולקיומם של סממני עזר נוספים כגון: כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה, תשלומים לביטוח לאומי ולמס ערך מוסף ועוד. 2 פנים למבחן ההשתלבות: הפן החיובי - לפיו תנאי ל"השתלבות" במפעל הוא שקיים "מפעל" יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק אינטגרלי מהמערך האירגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו "גורם חיצוני" ועבודתו אינה "רק נלווית לו". " אחד הביטויים לאותו שילוב יכול ויהיה בכך, שהרחקתו של מי שמדובר בו תפגע בפעילות הרגילה, היום יומית והשוטפת של המפעל או השירות, להבדיל מהמצב בו הפועל במפעל מהווה אך עזר לגביו. האחרון - פעולתו באה מבחוץ - להשלים את פעולת המפעל. הפן השלילי - שהאדם בו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני. להלן פסק דין בנושא יחסי עובד מעביד פרילנסר: פסק-דין 1. התובע עותר לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, פיצוי בגין הפרת חוזה ופיצויי הלנה, המגיעים לו, כטענתו, בגין תקופת עבודתו בנתבע ועקב הפסקת העסקתו בנתבע. 2. ואלה העובדות עליהן אין חולק: א. התובע, מורה למחול וכריאוגרף, עסק אחת לשבוע במתן שיעורי מחול בנתבע וכן הכין להקות מחול של הנתבע להופעות ולאירועים עפ"י הצורך. ב. בין התובע לנתבע נחתמו חוזים לתקופת קצובות, כדלקמן: (1) לתקופה שמיום 13.8.97 - 8.9.96 (2) לתקופה שמיום 1.7.98 - 1.9.97 (3) לתקופה שמיום 1.7.99 - 1.9.98 (ר' ת/1/ב - ת/1/ג) בשנת 1995 עבד התובע במתן שיעורי מחול לנתבע בחודשים אוקטובר - דצמבר בלבד. ג. התובע הינו עוסק מורשה (מס' 058132192) והחשבוניות שניתנו על ידו לנתבע כנגד תשלום התמורה בגין שיעורי המחול שהעביר, נושאות את הלוגו להקת "צמיד ברגל". (נספחים א'1 - א'6 לכתב התביעה) ד. במכתב שקיבל התובע ביום 10.8.99, הנושא תאריך 5.8.99, הודע לתובע כי אין בכוונת הנתבע לחדש עימו את ההסכם לשנת פעילות נוספת, ועל כן בהתאם לחוזה שנחתם ביום 15.9.98 נסתיימה העסקתו ביום 30.6.99. (נספח ב' לכתב התביעה) 3. להלן תמצית טענות התובע: א. התובע הועסק על ידי הנתבע, אשר הכתיב את אופן השתלבותו במערך האירגוני של החוגים והשיעורים שניתנו במתנ"ס ושל עובדי ההוראה שעבדו בנתבע. ב. ההודעה על הפסקת עבודתו נמסרה לתובע בדיעבד, כחודש וחצי לאחר מועד הפסקת העבודה הנקוב בהודעת הפיטורין, ובכך הפרה הנתבע את הוראות ההסכם הקיבוצי לעובדי הוראה (להלן - ההסכם הקיבוצי) החל על הצדדים וגרם לתובע לנזקים כבדים, בכך שכל ניסיונותיו למצוא מקום עבודה חלופי עלו בתוהו. ג. על פי הוראות ההסכם הקיבוצי זכאי התובע לקבלת תמורת הודעה מוקדמת של 3 משכורות. כן זכאי הוא לקבלת דמי הבראה ופדיון חופשה שלא שולמו בגין תקופת עבודתו בנתבע. ד. עקב פיטוריו זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים, ובנוסף, זכאי הוא לפיצוי בגין הפרת חוזה לאור הפרת הוראות ההסכם הקיבוצי, כאמור. 4. להלן תמצית טענות הנתבע: א. בין התובע לנתבע לא שררו יחסי עובד ומעביד; שיעורי המחול שהעביר התובע, כמו גם הכנת להקת המחול למופעים ועריכת אירועים היו בבחינת שירותים שסיפק שנתן התובע לנתבע כקבלן עצמאי וכנותן שירותים חיצוניים, התובע לא השתלב במערך האירגוני של הנתבע ופעל על פי שיקול דעתו העצמאי, מבלי שקיבל הנחיות מאיש, והגיע למקום עבודתו בנתבע אחת לשבוע בלבד. התמורה בגין שירותים אלה שולמה לתובע בהמחאות דחויות בצירוף מע"מ וכנגד חשבוניות מס שהגיש התובע לנתבע, התנהלות שעליה התובע לא הלין מעולם. ב. העובדה כי הנתבע העמיד לרשות התובע את הציוד הנדרש לשם ביצוע ההדרכות איננה מקימה יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. ג. בהעדר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים אין תחולה לחוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות. כן, אין תחולה להסכם הקיבוצי, החל אך ורק על עובדים המדורגים בדירוג עובדי ההוראה, המיוצגים על ידי הסתדרות המורים, תנאים שלא נתמלאו בעניינו של התובע באשר היה עובד עצמאי וחיצוני המועסק על פי חוזה מיוחד. ד. עם התובע נחתמו חוזים למתן שירותים אחת לשנה ולתקופה קצובה ולא נוצרה כל רציפות העסקה בעניינו. ה. התובע לא זכאי היה להודעה מוקדמת על הפסקת עבודתו, שכן כקבלן שירותים עצמאי ממילא תמה העסקתו עם תום תקופת ההסכם, ובכל מקרה לא נגרם לתובע כל נזק עקב אי חידוש החוזה עימו, ואף אם כן, אין הוא רובץ לפתחו של הנתבע. ו. בהעדר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ובהעדר תחולה להוראות ההסכם הקיבוצי, אין התובע זכאי לזכויות הנתבעות על ידו לרבות, דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הפרת חוזה. 5. הצדדים הגישו עדויות רשאיות בתצהיר. מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של מר שוקי קרומר, מנהל הנתבע 1 כיום (להלן - מר קרומר) ושל מר אורי אטיאס, אשר כיהן כמנהל הנתבע בתקופה 3/99 - 9/99 (להלן - מר אטיאס). התובע הגיש עדות ראשית בתצהיר. 6. עוד בראשיתם של דברים ובטרם נדון בשאלה יחסי עובד ומעביד, שהיא כפי שיפורט להלן, סלע המחלוקת בתביעה דנן, נבהיר כי טענת התובע כי חל עליו ההסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והוא זכאי לכל התוספות החלות על עובדי ההוראה, כפי שפורטו בכתב תביעתו, אין לה כל בסיס; הן לאור העובדה שהתובע אישר כי מעולם לא שילם דמי חבר ולא היה חבר בארגון המורים והן לאור הודאתו המפורשת כי איננו עובד הוראה. (ר' עמ' 8 לפרוטו') ברי כי הודאה זו של התובע מדברת בעד עצמה וככל שיתברר כי קיימות לו זכויות כלשהן מאת הנתבע, הרי שהללו ינבעו מכח היחסים שבינו לבין הנתבע, שעל טיבם נעמוד להלן. 7. המחלוקת בין הצדדים נסבה, אם כן, על מהותם של היחסים בין התובע לנתבע; האם כטענת התובע, התקיימו יחסי עובד - מעביד בינו לבין הנתבע, או שמא, כטענת הנתבע, המדובר במערכת יחסים של מקבל שירות ונותן שירות עצמאי בעל מספר עוסק מורשה. 8. בתחום משפט העבודה קיימת חשיבות לקביעה אם היחסים בין שניים הינם יחסי עובד-מעביד או שהיחס בין השניים הינו של "קבלן עצמאי" וכד', באשר רק "עובד" נהנה מהגנת חוקי המגן ומהזכויות הסוציאליות המוענקות מכוח משפט העבודה, דוגמת אלה הנתבעות על ידי התובע בענייננו. 9. כבר נפסק: "היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו ע"י הצדדים, אלא נקבע מבחינה משפטית עפ"י נסיבות המקרה כהוויתן", וכי "הקובע "הוא מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה", שכן " "סטטוס" אין יוצרים בהסכם ואין מבטלים בהסכם, וכשם שאין לוותר או להתנות על זכויות במפורש, כן אין לוותר על אותן זכויות על ידי כך שהצדדים יכנו את היחסים בכינוי כל שהוא השולל היותו של אחד "עובד" והשני "מעביד". " (ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח', פד"ע לה 641; דב"ע נב/3-254 פריץ נ' מפעל הפיס, פד"ע כו 391; דב"ע לו/3-48 יהושוע גינצברג נ' "ניסן" השקעות וסוכנויות בע"מ, פד"ע ח 151). כן נפסק: "בקביעה אם התקיימו יחסי עובד ומעביד יש לייחס משקל רב לכוונת הצדדים, היינו לכוונתם להתקשרות בדין, אך צריך שלאותה כוונה יינתן ביטוי, ועל כוונת הצדדים- שני הצדדים - יש ללמוד מביטויים חיצוניים שניתנו..." (דב"ע לט3-112/ שמואל ז'בורובסקי נ' אגודת בית הכנסת הגדול על שם גיבורי ישראל, פד"ע יא 309) עיון בפסיקתו העניפה של בית הדין, מביא למסקנה כי אין בה הגדרה אחת ויחידה המשמשת אמת מידה לקביעת יחסי עובד ומעביד, אלא קיימות אינדיקציות שונות העשויות להצביע בכיוון מסקנות שונות, והבאתם בחשבון של מלוא האינדיקציות היא המובילה למקנה הסופית באם נקתיימו בנסיבות המקרה יחסי עובד ומעביד, אם לאו. לשם קביעת מעמדו של אדם כ"עובד" נוקטים בתי הדין, הלכה למעשה, במבחנים שונים, תוך יישום מכלול העובדות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. המבחן הרווח לעניין זה הוא "המבחן המעורב", כאשר בית הדין לעבודה אימץ את "מבחן ההשתלבות" כמבחן המרכזי, וזאת תוך התייחסות לשאלת קיומו של "קשר אישי" בין הצדדים ולקיומם של סממני עזר נוספים כגון: כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה, תשלומים לביטוח לאומי ולמס ערך מוסף ועוד. (ר' בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד נ (4) 628) שני פנים למבחן ההשתלבות: הפן החיובי - לפיו תנאי ל"השתלבות" במפעל הוא שקיים "מפעל" יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק אינטגרלי מהמערך האירגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו "גורם חיצוני" ועבודתו אינה "רק נלווית לו". " אחד הביטויים לאותו שילוב יכול ויהיה בכך, שהרחקתו של מי שמדובר בו תפגע בפעילות הרגילה, היום יומית והשוטפת של המפעל או השירות, להבדיל מהמצב בו הפועל במפעל מהווה אך עזר לגביו. האחרון - פעולתו באה מבחוץ - להשלים את פעולת המפעל..." (דב"ע לד3-9/ עוזר אדמון נ' מדינת ישראל, פד"ע ה 169). הפן השלילי - שהאדם בו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (ר' לעניין זה דב"ע לא3-27/ עיריית נתניה נ' דוד בירגר פד"ע ג 177; מ. גולדברג "עובד ומעביד - תמונת מצב", עיוני משפט יז 19, 30). 10. בחינת הראיות והעדויות שבפנינו בשים לב להלכות הפסיקה דלעיל, הביאה אותנו לכלל מסקנה כי ההתקשרות בין התובע לנתבע לא היתה בגדר יחסי עובד-מעביד, אלא על בסיס מתן שירותים חיצוניים, עצמאיים ומקצועיים בהם התמחה התובע. הוכח בפנינו כי הן הפן החיובי והן הפן השלילי במבחן ההשתלבות לא התקיימו בענייננו. להלן נפרוט את הנימוקים שהובילונו למסקנתנו זו. 11. אף שאין לראות בלשון ההסכם כחזות הכל, הרי שכבר ממנה נמצאנו למדים כי הצדדים נתנו דעתם, עם חידוש הקשר בינהם מדי שנה בשנה, כי אופי העסקתו של התובע יהיה כנותן שירותים. כך נראה, כי לשון כותרת החוזים נוקטת בביטויים כגון, "הואיל והמתנ"ס מעוניין בקבלת שירותי כריאוגרפיה ללהקת המחול...והואיל ולמר צעדי הכישורים לצורך מתן שירותים אלה.."; "שירותי ההדרכה ינתנו ע"י מר צעידי..." 12. התרשמנו כי התובע לא היה חלק אינטגרלי מן המערך האירוגוני בנתבע, דפוס העסקתו וצורת תשלום שכרו בגין מתן שירותי הכירואגרפיה והמחול היו שונים מאלה הנהוגים כלפי עובדי הנתבע, והדרישות ממנו ומידת מחוייבותו לנתבע לא היו כשל עובדי הנתבע. א. הבחנה בין התובע לעובדי הנתבע: מר אטיאס מסר בחקירה הנגדית כי התובע לא נדרש לבצע עבודות שהינם מחוץ לתחום מומחיותו. (ר' עמ' 13 לפרוטו') מר קרומר העיד כי כעניין של מדיניות עובדי הנתבע הקבועים משתלבים בכל פעילות שנדרשת למען הגשמת מטרות הנתבע, וזאת בהתאם לצרכי הנתבע, ולהבדיל מאלה, פעילות נותני השירותים החיצוניים מצטמצמת אך ורק למטלות שבחוזה והם אינם משתלבים במערך הפעילות בנתבע אפילו בעיתות של לחץ, עומס עבודה או העדרויות של עובדים קבועים בנתבע. מר אטיאס העיד בתצהירו כי לבד ממתן השירותים עליהם התחייב התובע בחוזי העבודה המיוחדים שנחתמו בין הצדדים, לא הוטלו עליו כל מטלות נוספות ואחרות הקשורות למחול ולריקוד ומעולם לא דרש מהתובע להחליף מדריכים אחרים עקב העדרותם. עוד הוסיף מר קרומר לעניין זה כי בניגוד לעובדי הנתבע היתה לתובע, כנותן שירות חיצוני ועצמאי, הפריוילגיה לסרב לעבוד בימים נוספים בסמוך לאירועים מיוחדים שנערכו בנתבע מעבר להגדרת משרתו, כדבריו: "רוב הארועים ידועים מראש, לעיתים מתבקש מדריך כזה או אחר לפני הארוע לשריין ימים מסויימים כדי לעזור וזכותו להסכים או לא להסכים. עובד רגיל לא יכול להגיד כן או לא." (ר' עמ' 21 לפרוטו') ב. אשר לצורת תשלום שכרו של התובע אין חולק, כאמור, כי התמורה בגין עבודתו של התובע שולמה בהמחאות כנגד חשבוניות מס שהגיש לנתבע בה צויין שם העוסק המורשה "צמיד רגל" כמכותב על השיק ולא שמו של התובע עצמו. בנוסף יודגש, כי לפי חוזה העבודה בין הצדדים מיום 15.9.98 חוייב התובע להמציא לנתבע "בתום כל חודש דיווח מפורט על מספר הפגישות שנערכו באותו חודש בדו"ח נוכחות מפורט", אשר לפיו ישלם הנתבע שכר לתובע עד ה - 16 לחודש עבוד החודש שחלף. (ר' סעיפים 6 ו - 7 לחוזה) וזאת בשונה מעובדי הנתבע הקבועים. כפי שהעיד מר קרומר: "לעובדי המתנ"ס משולם שכר העבודה באמצעות תלוש שכר בכל ה - 1 לחודש ואילו למדריכים נותני השירותים העצמאיים,... משולם לפי חשבוניות וזאת רק לאחר שמנהל הנתבע מאשר את דו"ח הפגישות שערך המדריך באותו חודש ואת נכונות הדיווח." (ר' סעיף 3 לתצהיר) עדותו של מר אטיאס בחקירתו הנגדית תומכת בגרסה שהציג מר קרומר: "תפקידי כמנהל המתנ"ס היה לאשר את החשבון שלו...הוא לא היה חלק מהעובדים שעבדו מול המתנ"ס וקיבלו תלוש משכורת. המערך האירוגני כולל רק את אלו המקבלים משכורת לפי תלוש...בדקתי את הדיווח. על החשבונית תמיד הופיע פירוט, ימי החזרות, שעות החזרות ומהות החזרות...ולפי זה שולם" (ר' עמ' 13, 16 לפרוטו') התובע אישר בחקירתו הנגדית כי התשלומים בגין עבודתו בנתבע שולמו לו על שם "צמיד ברגל", שבמקורו היה שמה של להקתו שפורקה בשנת 1995, ומאז נותר שם העוסק המורשה שלו בשם זה. כן אישר כי הקבלות שהגיש לנתבע כאישור על תשלום שכרו נשאו את שם העוסק המורשה וכי הן חתומות על ידו. (ר' עמ' 4 לפרוטו') כן אישר התובע כי מעולם לא הוצאו לו תלושי משכורת על ידי הנתבע (ר' עמ' 8 לפרוטו'), זאת לעומת עובדי הנתבע אשר קיבלו שכרם באמצעות הוראת קבע לבנק בתלוש משכורת ובצורה מסודרת. (ר' עדות מר אטיאס בעניין זה בעמ' 29 לפרוטו' וכן עדות מר קרומר בעמ' 20 לפרוטו') ג. התובע לא היה חלק אינטגרלי מהמערך הארגוני בנתבע: מר אטיאס מסר בחקירה הנגדית כי כאשר נכנס לתפקידו כמנהל המתנ"ס קיבל לידיו את רשימת עובדי הנתבע ואת רשימת נותני השירות והתובע נמנה על האחרונה. טענה זו לא נסתרה או הופרכה על ידי התובע. עוד ציין מר אטיאס כי ההתקשרות עם התובע נעשתה על בסיס של עבודה מקצועית, משתנה, על פי צרכי המתנ"ס, רצונותיו ודרישותיו, כי "התובע לא נכלל במערך האירגוני של המתנ"ס אלא נכלל בתכנית התכנים של המתנ"ס. אם התובע לא היה עובד היו לוקחים משיבו אחר לתחום הזה אם היה צורך..." (ר' עמ' 13-14 לפרוט') מר קרומר מסר בתצהירו כי מבדיקה שערך, פעילותו העקרית העצמאית של התובע לא היתה בנתבע, בו שהה רק יום בשבוע אלא עיסוקו העיקרי היה במתן שרותי כריאוגרפיה מחוץ ליישוב בית אריה בו מוקם המתנ"ס, ומכא, שעיקר עבודתו היתה מחוץ לכתלי המתנ"ס. התובע בחקירתו הנגדית אישר כי במשך השבוע נכח במתנ"ס ביום אחד בלבד למשך 6.5 שעות, ואילו מחוץ למתנ"ס העביר בין 20-25 שעות לימוד שבועיות. (ר' עמ' 4 לפרוטו') בהקשר זה הוסיף מר קרומר כי: "עובדים במתנ"ס הם חלק מהצוות. אם יש השתלמויות הם משתלבים בעבודה השבועית, חודשית, שנתית, במתנ"ס אין ימים ושעות. עוד חוגים בא ליום אחד בשבוע והוא עובר ממקום למקום. לכן אני לא יכול לראות אותו כמשתלב..." (ר' עמ' 23 לפרוטו') עוד עולה, כי העסקתו של התובע לא היתה דבר וודאי וכי "בדרך כלל" לקראת סוף חודש אוגוסט בשנה היה מקבל את החוזה לשנה הבאה, ולאחר מספר ימים היה צריך להגיש את החוזה חתום. (ר' עמ' 7 לפרוטו'), אך למעשה לא היה זה ברור "כמעט באופן אוטומטי", כלשון תצהירו, כי הוא ממשיך העסקתו בשנה הרצופה לאחר מכן. ד. אשר למידת הפיקוח של הנתבע על התובע מן העדויות עולה, כי עבודתו של התובע בנתבע היתה עצמאית מבלי שחל עליו כל פיקוח מקצועי של ממונה כלשהו מטעם הנתבע. מר אטיאס מסר כי לתובע היה שיקול דעת עצמאי בלבדי ומוחלט באשר לתוכן ולנושאי המופעים או האירועים, יכול היה לבחור מהם סיגנונות הריקוד שילמד, מה יהיו סוגי המוזיקה, תלבושות הרקדנים וכי הכריאוגרפיה והפן המקצועי בכללותו נוהלו על ידי התובע בהתאם לשיקוליו המקצועיים. (ר' עמ' 14-15 לפרוטו') עוד הבהיר שלמן הרגע בו נקבעו ותואמו מראש נושאים אדמניסטרטיביים (פעילות שנתית והוראות עבודה כלליות) לא היתה כל התערבות בעבודתו המקצועית של התובע ולא הוטל עליו כל פיקוח בפן המקצועי (ר' עמ' 27-28 לפרוטו') מר קרומר מסר בחקירתו הנגדית כי הפיקוח על עבודת התובע התמצה בבדיקה כי הגיע בזמן לשיעורים שהעביר, סיים אותם בזמן המיועד וכי לא הוגשו נגדו תלונות כלשהם. סבורים אנו כי אין לראות בבדיקות אלה משום "פיקוח" כמשמעו, אלא בבחינת בדיקות לגיטימיות, שעה שעסקינן במורה ששירותיו נשכרו למטרה ספציפית עליה מקבל הוא תשלום והאמון, מתוקף עבודתו זו, בין היתר, על בטחונם האישי של תלמידיו. לא שוכנענו, כי עצם העובדה שעבודת התובע היתה חלק מתוכנית עבודה שנתית שהונהגה בנתבע מדי שנה עם תחילתה, והעובדה כי מועדי הארועים המיוחדים במהלך השנה הוכתבו ונקבעו, מראש על סמך מועדי החגים בלוח השנה, שללה מהתובע את חירותו או את עצמאותו המקצועית באופן שהיה נתון לפיקוחו של הנתבע, ומשכך יש לראותו בנתבע במעסיקו, כטענתו. כמו כן, לא עלה בידי התובע להוכיח כי עובדת עבודתו ביום ד' בשבוע דווקא נכפתה עליו על ידי הנתבע וגם מטעם זה יש לראות ביחסים בינהם כיחסי עובד ומעביד. מר אטיאס ציין בעדותו כי מועד זה לצורך מתן שיעורים שוטפים במתנ"ס נקבע בהסכמה הדדית של שני הצדדים, והתובע לא הציג בפנינו כל ראיה שיש בה כדי לסתור או להפריך טענה זו. עוד ציין מר אטיאס כי היתה לתובע הזכות המלאה לקבוע את ימי החזרות למופעים, שעות החזרות ו"מתקן החזרות". (ר' עמ' 17 לפרוטו') יתרה מזאת, מר אטיאס הבהיר כי קביעת יום ד' כיום עבודתו של התובע במתנ"ס לא היתה כה נחרצת ונוקשה, כלשונו: "היו ימים שהתחלפו..., היו אילוצים של התובע או של המתנ"ס והצטרכנו להחליף את הימים. היו ימים שזה לא היה דווקא יום ד'." (ר' עמ' 26 לפרוטו') כל זאת ועוד, גם בעובדה, שלשם הפקת אירוע יום העצמאות שכר הנתבע במאי חיצוני שניהל את הארוע, לא מצאנו בסיס לשלילת עצמאותו של התובע וליצירת פיקוח עליו של הנתבע. כעולה מעדותו של מר אטיאס, שלא נסתרה על ידי התובע: "לא מדובר בהנצחה של ממונה חדש...הבמאי לא עסק בתוכן הספציפי של הכריאוגרפיה, נתן הוראות ברמה של ניהול האירוע בכללותו...הוא לא בא ואמר לאיש מקצוע מסויים לעשות כך או אחרת...תפקידו לארגן את הבמה,...ואת הערב, הוא מתאם עם כוחות הבטחון, מכבי אש. הוא לא מתאם את החזרות של התובע, אלא את הניהול בגדול" ובכל מקרה כדבריו, "הבמאי נשכר לארוע ספציפי ובסיומו נסתיימה ההתקשרות עם הבמאי". (ר' עמ' 15, 28, 30 לפרוטו') 13. הלכה פסוקה היא כי אספקת כל עבודה וחומרים על ידי "המעסיק" אינה נחשבת ראיה משמעותית וכי גם במקרים בהם סיפק המעביד את כל העבודה ניתן לסווג את ההעסקה בין הצדדים כעסקת קבלנות (ר' לעניין זה דב"ע לג/30-0 המוסד נ' אבא כהן, פד"ע ד 393, 399 וכן עב 3348/94 ציפורה בשן נ' מדינת ישראל) ומכאן שעצם העובדה, המוסכמת, כי הנתבע הוא שסיפק בידי התובע את הציוד הנדרש לעבודתו (תלבושות, מערכת הגברה וכדו'), אין בה, כשלעצמה, כדי להעיד על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. 14. אשר לאופן התשלומים למס הכנסה, לביטוח לאומי ולמס ערך מוסף - גם בהם יש כדי לחזק מסקנתנו, שהרי בסעיף 16 לחוזים שנערכו בין הצדדים נקבע: "הכריאוגרף מתחייב בזאת להיות עוסק מורשה לפי חוק מע"מ כדין וכל התשלומים החלים לפי הדין לרבות: ביטוח לאומי, ימי חופשה, מילואים וכיוצא בזה יחולו על הכריאוגרף." אין בידנו לקבל את טענת התובע כי "לא היה ער" לעובדה שעל פי חוזי העבודה, עליהם חתם, עליו לשאת בתשלומם של דמי הביטוח הלאומי, ימי חופשה, מילואים וכדו' וכי התחייב להיות עוסק מורשה כחוק. (ר' עמ' 7 לפרוטו') סעיף זה חזר על עצמו מדי שנה בשנה ובכל אחד מהחוזים עליהם חתם התובע במשך 3 שנות העסקתו בנתבע, והיות ולא הוכח, כן לא נטען על ידי התובע, שלא הבין את ההסכם על בוריו במעמד ההתקשרות עם הנתבע או כי הסתייג מהאמור בו, הרי שחזקה עליו כי הכיר את התניות בחוזה והבין את משמעותן. 15. הפן השלילי, שמשמעותו היא ש"העובד" אינו בעל עסק משלו, המשרת את המפעל כגורם חיצוני, אף הוא אינו מתקיים בענייננו. בפסיקה נקבעו סימני היכר המאפיינים היותו של אדם בעל עסק עצמאי כגון, אחזקת אמצעי יצור בשכירות או בבעלות, קיום הוצאות יצור, סיכויי רווח, סיכוני הפסד, הזכות להעביר ביצוע העבודה לאחר וכדו'. בחינת סממנים אלה לאורן של נסיבות המקרה דנן, אף הן מחזקות המסקנה כי התובע היה בעל עסק עצמאי משלו. א. הוכח כי התובע נתן באופן רגיל וקבוע שירותי כריאוגרפיה ושיעורי מחול לגופים ציבוריים נוספים אחרים מעבר לשירותים אותם סיפק לנתבע. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי במקביל לעבודתו בנתבע, במשך יתר ימות השבוע עסק במתן שירותי כריאוגרפיה ושיעורי מחול למרכזים קהילתיים בערים אחרות ברחבי הארץ ובכללן, קריית עקרון, גבעת ברנר ואשדוד (עמ' 5-6 לפרוטו'). כן אישר התובע כי גם בכל מקומות עבודתו קיבל תשלום עבור עבודתו כנגד הוצאת חשבוניות המס כעוסק מורשה ובהתאם למקובל במקצוע ובתחום (ר' עמ' 8 לפרוטו'). העובדה כי מבחינת כמות ושעות העבודה, העבודה בנתבע היתה מרובה יותר מזו שהיתה לתובע ביתר המקומות בהם נתן שירותיו המקצועיים, כטענת התובע (ר' עמ' 9 לפרוטו'), אין בה, לעניות דעתנו, כדי לבסס יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע. ב. על פי החוזה שנחתם בין הצדדים יכול היה התובע לשלוח מורה מחליף במקומו, במידה ונאלץ להעדר מעבודתו, כפי שמורה סעיף 10 לחוזה: "שירותי ההדרכה ינתנו על ידי אמיר תעידי...במידה ואמיר לא יגיע לחזרה עליו לדאוג למחליף מקצועי ברמה מתאימה. במידה ולא המחליפים יהיו רינה צעידי או גלעד צעידי או שרון צעידי." התובע אישר בחקירתו הנגדית כי במידה ולא יכול היה להגיע לעבודתו מסיבה כלשהי היה שולח את אשתו כמחליפה (ר' עמ' 7 לפרוטו'). ג. אשר לסיכויי הרווח וסיכוני ההפסד - מעדותו של מר אטיאס עולה כי לאור העובדה שהנתסע הינו מוסד ללא כוונת רווח, המועצה המקומית והתובע הם שנשאו בסיכויי הרווח וכך גם בסיכוני ההפסד הטמונים בעבודתו של התובע בנתבע, ובמידה ולא היה נרשם אף תלמיד והלהקות היו נשארות ריקות, ולא היתה כל הכנסה כנגד ההוצאות של התובע, הלהקה היתה נסגרת. כדבריו, חוזי העבודה שנחתמו עם התובע עניינם "בלהקות שעובדות...במידה ולא מגיעים למינימום נרשמים, שיהיה איזון תקציבי, אז לא פותחים את הלהקה." (ר' עמ' 27 לפרוטו') בחוזי העבודה שנחתמו בין הצדדים במשך השנים, לא נקבע כל סעיף המבטיח לתובע תשלום קבועכלשהו בכל מקרה והתמורה בגין עבודתו הותנתה בקיום שיעורים ו/או חזרות בפועל. מכאן מתבקשת המסקנה כי התובע הוא שנשא בסיכון בפועל, כאשר עם פתיחת שנת הלימודים, יכול ויעמוד בפני מצב בו לא יהיו תלמידים ללמד, ועל כן לא יהיה זכאי לתשלום כלשהו. 16. סיכומם של דברים - מהקובץ עולה, כי עבודתו של התובע לא נועדה על מנת לאפשר את פעילות הנתבע, אלא להשלים את פעילותו, באשר לא הוא עצמו ולא עיסוקו היוו חלק שבלעדיו אין מבחינת הנתבע. כל עבודתו בנתבע היתה במסגרת היותו עוסק מורשה עצמאי העוסק במתן שירותי כריאוגרפיה ושיעורי מחול, ומכאן שאין לראותו בגדר "עובד" הנתבע ובנתבע ב"מעבידו". לאור מסקנה זו, אין בידנו אלא לקבוע שהתובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה ו דמי חופשה מאת הנתבע. 17. אשר לזכאותו של התובע לחלף הודעה מוקדמת ולפיצוי בגין הפרת חוזה התובע מבסס זכאותו לרכיבי תביעה אלו על הוראות סעיף 12 שבחוזה המיוחד שנחתם בין הצדדים ביום 15.9.98(ר' ת/1/ב), הקובע: "מוסכם כי הפסקת עבודה ע"י כל צד חייבת להעשות ע"י הודעה של 3 חודשים מראש ובכתב". מכאן טוען התובע, כי היות וההודעה שנשלחה לו נושאת תאריך 5.8.99, כשמועד הפסקת העבודה הינו 30.6.99, הרי שהנתבע הפר הוראות ההסכם דלעיל, ומשכך, זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת של 3 משכורת וכן לפיצו בגין הפרת החוזה. אין בידנו לקבל טענה זו. ההגיון העומד בבסיס חובת מתן ההודעה המוקדמת הוא ליתן זמן בידי העובד להיערך לקראת הפסקת עבודתו ולמצוא מקום עבודה חלופי, עת עבודתו מופסקת במהלך תקופת החוזה, וזהו גם הרציונל הטמון בסעיף 12 לחוזה שנכרת בין הצדדים. החוזה, נכנס לתוקפו ביום 1.9.98 ותוקפו פג ביום 1.7.99. התובע לא הצביע על כל חובה שבדין או על כל מקור אחר המחייב את הנתבע לחדש עימו את החוזה לשנה נוספת. לפיכך, משתמה התקופה הקצובה שנקבע בחוזה העבודה בין הצדדים פקע תוקף החוזה מאליו ביום 30.6.99 ובתוך כך, גם חובת הנתבע הקבועה בסעיף 12 לחוזה זה, להודיע לתובע על אי חידוש החושה עימו. אשר על כן, משהוכח כי הנתבע לא הפר את הוראות החוזה, אין התובע זכאי לתשלום תמורת הודעה מוקדמת מאת הנתבע ובפרט לא לפיצוי בגין הפרת חוזה, אשר לא הופר ע"י הנתבע. 18. סוף דבר - התביעה נדחית. 19. התובע יישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום. יחסי עובד מעביד