האם בין רב למעסיקו יש יחסי עובד מעביד ?

רב המשרת בקודש הוא עובד של מעסיקו, תהא זהות המעסיק אשר תהא. הרב מועסק מכוח הסכמה עם מעסיקו ובדרך כלל על פי חוזה אישי (בכתב או בעל פה) ועל פי תנאי עבודה שנקבעו בהסכם קיבוצי. ביחסים שבין הרב למעסיקו קיימים יחסי עובד מעביד ואין הוא דומה למי שמועסק על פי דין, כגון - נבחר ציבור, שופט או חייל, אשר גם לגביהם, בהיבטים מסוימים, קיימים יחסי עובד-מעביד

להלן פסק דין בנושא יחסי עובד מעביד - רבנים:

פסק דין

השופט שמואל צור

1.     המערער בתיק ע"ע 771/05 (להלן - הרב בן-פורת או הרב) כיהן כרב אזורי במועצה האזורית מטה יהודה. בבית הדין האזורי, כמו גם בערעורים בפנינו, התעוררה השאלה מיהו הגורם שהיה מעסיקו של הרב: האם זו המועצה האזורית לבדה, האם המדינה לבדה או - כפי שפסק בית הדין האזורי בדרגת ערעור - שני גופים אלה במשותף.

2.     וזה הרקע העובדתי בנוגע לענייננו:

א.     בשנת 1966 נבחר הרב בן פורת לכהונת רב מקומי של מושב מרגליות ומושב כפר יובל שבצפון הארץ. הודעות על מינוי זה נשלחו לרב על ידי מנהל המחלקה במשרד הדתות (נספחים ב' 1 - ב' 3 לתצהירו של הרב בן פורת).

ב.     בשנת 1986 מונה הרב בן פורת כרב אזורי למועצה האזורית מבואות חרמון (מכתב השר לענייני דתות, ד"ר יוסף בורג מיום 17.7.1986; נספח ז' לתצהירו של הרב). המועצה הינה גוף הפועל לפי חוק והיא בבחינת "גוף מתוקצב", כמשמעותו בחוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985.

ג.     בשנת 1988, בתיאום עם המועצה האזורית מבואות חרמון, מועצה אזורית מטה יהודה ומשרד הדתות, העתיק הרב בן פורת את מקום מגוריו לירושלים ולבקשתו, הוא הועבר מכהונת רב אזורי במועצה האזורית מבואות חרמון לרב אזורי במועצה האזורית מטה יהודה (נספחים י' 1-2 ו-י"א ו-י"ב לתצהיר הרב).

ד.     הרב בן פורת החל עבודתו במועצה האזורית מטה יהודה לאחר ראיון שקיים עימו ראש המועצה האזורית מטה יהודה דאז מר דוד דוד. בראיון, הציג את עצמו הרב וענה לשאלות על השכלתו, הכשרתו וניסיונו ועל תוכניותיו עבור המועצה האזורית מטה יהודה. בסוף הפגישה מסר מר דוד לרב בן פורת כי מצא אותו מתאים לתפקיד וכי יפעל לקידום העברתו למועצה ככל האפשר (סעיף 5 לתצהיר המשלים של הרב). הרב בן פורת התחיל לעבוד באופן רשמי במועצה בחודש אוגוסט 1988.

ה.     בדרך כלל מועסקים העובדים בשרותי הדת על ידי המועצות הדתיות שהוקמו לפי חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א-1971. במועצות אזוריות בהן אין מועצה דתית - דוגמת המועצה האזורית מטה יהודה - מועסקים העובדים בשרותי הדת, הם "המשרתים בקודש", במישרין על ידי המועצה. תנאי העסקתו של הרב בן-פורת נקבעו בהתאם להסכמים קיבוציים מיום 6.9.88 ומיום 9.4.95 בעניין העסקת רבנים וכן חלו עליו הוראות התקש"ר. הרב בן - פורת קיבל את שכרו מן המועצה וזו קיבלה מן המדינה תקציב מלא עבור עלות שכרו.

ו.     בשנת 1997 דרשה המועצה מן הרב להעתיק את מקום מגוריו מירושלים אל ישוב הנמצא בתחום שיפוטה. הרב סירב לדרישה זו ובקשר לכך הוגשה בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי אשר, בסופו של דבר, נמחקה בלא כל תוצאה ממשית.

ז.     בחודש יולי 1999 חזרה המועצה על דרישתה האמורה מן הרב והודיעה לו כי אם לא יעתיק את מקום מגוריו לישוב בתחומי המועצה עד ינואר 2000, תחדל לשלם לו את שכרו. גם לדרישה זו לא נענה הרב. בשל כך חדלה המועצה לשלם לרב את שכרו מאותו מועד והחזירה למדינה את השכר של הרב שהועבר לה

ההליכים בבית הדין האזורי
3.     בחודש אפריל 2000 הגיש הרב בן-פורת לבית הדין האזורי בירושלים תביעה נגד המועצה ונגד משרד הדתות לתשלום שכר עבודתו לחדשים ינואר - מרץ 2000, בצירוף פיצויי הלנת שכר. בכתב התביעה טען הרב כי דרישת המועצה להעתקת מקום מגוריו לתחומי המועצה נגועה בחוסר תום לב ובשיקולים זרים ופסולים. בכתב ההגנה טענו המועצה והמדינה כי הרב אינו "עובד" אלא הוא נושא תפקיד במעמד (סטטוס) שלא מתקיימים בו יחסי עובד מעביד. לחילופין טענו המועצה והמדינה - זו בכה וזו בכה - כי הרב אינו עובד שלה אלא של זולתה.

4.     בית הדין האזורי (כב' הרשם דאז משה טוינה; תיק עב 1453/00) דחה את הטענה כי לרב בן-פורת מעמד מיוחד השולל יחסי עובד-מעביד. בית הדין פסק כי הרב בן פורת הוא במעמד של "עובד" בהתחשב בכך ששכרו ותנאי שרותו מעוגנים במערכת חוזית ולא בהוראת חוק וכן בהתחשב במהות התפקיד אותו מילא (סעיף 13 לפסק דינו). אשר לזהות המעסיק, קבע רשם בית הדין האזורי כי משרד הדתות לבדו היה המעסיק, בעוד המועצה שימשה אך ורק כצינור להעברת תשלום השכר (סעיפים 17 - 18 לפסק הדין). רשם בית הדין האזורי שלל את האפשרות שהמדינה והמועצה האזורית היו מעסיקות במשותף של הרב. בנוסף קבע רשם בית הדין האזורי כי דרישת המועצה להעתקת מקום מגוריו של הרב לא היתה מוצדקת והיה בה משום מהלך חד-צדדי לשינוי תנאי ההעסקה. במיוחד קבע בית הדין כי לא היה מקום להתנות את תשלום שכרו של הרב בהעתקת מקום המגורים ללא הסכמתו (סעיפים 21 - 22).
     בית הדין קבע גם כי לא היה מקום ללמוד מהעובדה שהרב מתגורר בירושלים כי אין הוא ממלא את תפקידו כראוי בתחומי המועצה. בית הדין קבע כי הרב זכאי לשכר אותו תבע (סעיף 23) וכן לפיצוי הלנת שכר, אך החליט להפחית את פיצויי ההלנה למחצית השיעור הקבוע בחוק (סעיף 24).

5.     על פסק דין זה של הרשם הגישו המדינה והרב ערעור לבית הדין האזורי בירושלים. ערעור המדינה נסב, בעיקרו, על הקביעה לעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד. לטענת המדינה רבני ההתיישבות הינם בעלי מעמד (סטטוס) וככאלה אין הם עובדים תחת מרותה של המדינה או של רשות מקומית. לטענתה, מעמדו של הרב דומה לזה של נותני שירות אחרים לפי חוק (שופטים, נבחרי ציבור ואחרים) שתפקידם נגזר ממעמדם ואין עליהם מרות של מעביד כלשהו. לחילופין טענה המדינה כי אם אכן ייקבע כי הרב בן פורת הינו "עובד", כי אז מעבידתו הינה המועצה האזורית ולא המדינה. לטענת המדינה, תפקידיה - ובהם אישור תקנים ואישורי סיום העסקה - נגזרים מהיותה המתקצבת של משכורתם של רבני ההתיישבות ולא ניתן לראות בהם אלמנטים לזיהויה כמעביד. לחילופין, טענה המדינה שלא היה נכון לחייבה בפיצויי הלנה שכן המדינה העבירה את הכספים אשר הושבו לה על ידי המועצה ונתגלעה מחלוקת משפטית בתום לב.

     בערעורו טען הרב כי, על פי מכלול העובדות שהובאו בפני בית הדין, עולה כי מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין המועצה והמדינה יחדיו, שכן שתיהן היו המשתמשות האמיתיות בעבודתו ולפיכך היה מדובר במעבידים במשותף. עוד טען הרב כי לא היה מקום להפחית משיעור פיצויי ההלנה אלא לחייב את המועצה והמדינה ביחד ולחוד בפיצויי הלנה מלאים. כן טען הרב כי טעה הרשם בכך שלא חייב את המועצה בהוצאות וזאת נוכח אופן ניהול ההליך על ידה.

     המועצה תמכה בפסק דינו של הרשם וטענה כי יש להותיר את הפסיקה על כנה וכי יש לדחות את הערעורים.

6.     בית הדין האזורי בערעור (השופט אייל אברהמי; עב 1133/01) קבע כי לא ניתן ללמוד מההסכם הקיבוצי משנת 88 דבר באשר לזהות המעביד. לדעת בית הדין, ההתקשרות בין הצדדים היא אומנם על פי ההסכם הקיבוצי, אך המשתמש האמיתי בעבודה ומקום העבודה מצביעים על התקשרות משפטית בין הרב למועצה. בית הדין הסתמך על הפסיקה בפרשת הרב שפירא (ע"ע 200026/98 מדינת ישראל - הרב שפירא, תק-אר 2003(3, 364) ובפרשת אלעזרא (ע"ע 701006/98 מדינת ישראל - יחיה עמרם אלעזרא ואח', תק-אר 2003(4), 115), בה נקבע כי חתימת המדינה על הסכם 88 הינה חתימת הגוף המממן את התשלומים ולא חתימתה כמעביד (סעיפים 14 - 18 לפסק הדין).

     בית הדין קבע כי קיים קושי בזיהוי המעביד לגבי תפקיד של רב בישראל, לאור אופיו של התפקיד הדורש עצמאות וגמישות רבים. לפיכך - כך קבע בית הדין - שאלת זיהוי המעביד תיבחן על פי הסממנים השונים לקיומם של יחסי עובד - מעביד בין הרב למועצה מצד אחד ובין הרב למדינה מצד שני. בקשר לכך קבע בית הדין כי ישנם סימני זיהוי המעידים כי המועצה האזורית היא המעסיקה של הרב - שהרי תושבי המועצה הם הנהנים מעבודתו. בנוסף, האופן בו ראתה המועצה את היחסים ומעורבותה בעבודתו השוטפת - כמו גם ראיון הקבלה לעבודה עם ראש המועצה ואחריותה לתשלום שכרו ולניכוי המס - מצביעים על כך שהמועצה היא המעסיק. מנגד, כך קבע בית הדין, ישנם סימנים המעידים כי המדינה היא המעסיקה. כך, קביעת נוהלי הבחירה של הרבנים, פיקוחו של משרד הדתות, האחריות לקבלה לעבודה ולהוצאה לגימלאות והחלת הוראות התקשי"ר. לאור זאת פסק בית הדין האזורי כי מדובר במעבידים במשותף (סעיפים 20 - 43 לפסק הדין).

     מעבר לכך, ביטל בית הדין האזורי את תשלום פיצויי הלנת השכר שפסק הרשם לאחר שקבע שהיתה מחלוקת בתום לב בשאלת זהות המעביד ושכרו של הרב שולם בזמן ההתדיינות המשפטית (סעיף 49 לפסק הדין). בית הדין נמנע מלחייב את הצדדים בהוצאות (סעיף 52 לפסק הדין).

     הערעורים
     ערעור המדינה (ע"ע 751/05)

7.     בערעור בפנינו חוזרת המדינה על טענותיה כי אין היא מעבידתו של הרבה ואף לא מעבידתו במשותף עם המועצה ומוסיפה:

א.     המשרת בקודש בהתיישבות אינו בעל מעמד של עובד. מעמדו המיוחד של הרב נובע מאופי התפקיד אותו הוא ממלא וממנו נובע כי אין לו מעביד. למרות עובדה זו אין מניעה כי לרב יהיה מעביד ולטענתה המועצה הינה מעבידתו.

ב.     כל מעורבות המדינה בהעסקת הרב היא במישור הפיקוח וכגורם מתקצב. תפקיד המדינה הוא להעביר תקציב ולפקח מתוקף מעמדה כרגולטור ולדאוג לכך שיעשה שימוש ראוי ונכון בתקציב שהיא נותנת. העברת המשכורת והפיקוח על שימוש נכון בכספים אינה מלמדת על קיום יחסי עובד מעביד.

ג.     המדינה אינה המעסיק של הרב, שכן אין היא מספקת שירותי דת בעצמה אלא נושאת בתקצוב השירות על פי הקריטריונים שהוגדרו מראש. את הסיוע התקציבי במקרה זה ניתן להשוות למימון שרותי חינוך ורווחה על ידי המדינה. אין במימון זה או הפיקוח שמפעיל משרד החינוך על עובדי ההוראה ועובדי הרווחה, כדי להפוך את המדינה למעביד של עשרות אלפי המורים ועובדי הרווחה ברשויות המקומיות.

ד.     אין באף אחד מהסממנים עליהם הסתמך בית הדין האזורי בפסיקתו, כדי ללמד על היותה מעבידתה של הרב. שותפות בהחלטה על קבלה לעבודה היא חלק מהפיקוח על ניצול נכון של התקציב. גם תחולת התקשי"ר, כשלעצמה, אינה מעידה על קיומם של יחסי עובד מעביד. בקשר לזה נטען כי בע"ע 200026/98 (מדינת ישראל - הרב חנניה שפירא, תק-אר 2003 (3)) נקבע כי המדינה חתומה על ההסכם הקיבוצי כמממנת ולא כמעסיקה. הדרישה להעתקת מקום המגורים מתיישבת עם מעמדה של המדינה

כמתקצבת בלבד. המדינה נושאת בתקצוב לרב ביישוב ואם הרב לא מתגורר בו, הרי שהוא מקבל משכורתו בלי ליתן את התמורה עבורה ניתן התקציב.

ה.     העובדה שהמדינה מעוניינת במתן שירותי דת במושבים ומקציבה לשם כך סכומים למועצה האזורית ואף מפקחת על השימוש היעיל והטוב בכספים אלה, אינה הופכת אותה למעבידה של הרב הנותן שירותי דת במושב מסויים (דב"ע לב/44-9 קרואני - מדינת ישראל, פד,ע ה' 11).

ו.     טעה בית הדין האזורי כאשר אבחן את פסק דינו מפסק הדין בע"ע 701006/98 (מדינת ישראל - יחיה עמר אלעזרא, עבודה ארצי ל"ג(3), 42). בפרשת אלעזרא נקבע כי רבני ההתיישבות אינם נכללים בתקן משרד הדתות. המחוקק הוא שקבע את תקציב שירותי הדת בהתיישבות. משרד הדתות מקצה מתקציבו לצורכי הדת ובמסגרת זו מתקצב גם את שירותי הדת במועצה האזורית.

ז.     גובה השכר ותנאי השרות נקבע בהסכמים הקיבוציים משנת 1988 ו-1995 והמדינה חתומה על ההסכמים אלה כגוף מתקצב ולא כמעסיק. לפיכך, כך נטען, לא ניתן ללמוד כי המדינה הפכה למעסיק בהעדרו של חוזה עבודה אישי.

ח.     קביעה כי משרד הדתות היה מעסיקו של הרב פוגעת בעקרון היסוד של שלטון החוק ועומדת בסתירה לעקרון חוקיות המינהל, שכן סמכות מינהלית טעונה הסמכה בחוק ובהעדרה אין לה סמכות לבצעה. קביעה שיפוטית לפיה המדינה היא המעביד משמעותה כי הממשלה מספקת שירותי דת בלי שהוסמכה לכך בחוק.

ערעור הרב (ע"ע 771/05)

8.     הרב משיג על שני עניינים העולים מפסיקת בית הדין האזורי: האחד, הרב טוען כי היה מקום לחייב את המועצה והמדינה, או אחת מהן, בפיצויי הלנה בשיעור מלא או לכל הפחות בשיעור של 50% כפי שפסק רשם בית הדין האזורי. לחילופין טען הרב, כי הוא זכאי לפחות לפיצויי הלנה בגובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לטענתו, לא היה מקום לבטל את פיצויי ההלנה כליל שכן לא שולם לו שכר במשך למעלה משנה נוכח ויכוחים תיאורטיים בדבר זהות המעסיק בין המדינה והמועצה. השני, הרב משיג על החלטת בית הדין להימנע מלפסוק הוצאות משפט לטובתו.

ערעור המועצה האזורית (ע"ע 792/05)

9.     המועצה טוענת כי לא היה מקום לקבוע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין הרב - ולו במשותף עם המדינה - ומוסיפה:

א.     הרב התקבל לתפקיד במועצה ללא מכרז ולא היה לו כתב מינוי. הרב הועבר לעבוד במועצה על ידי משרד הדתות. הרב הועבר על ידי משרד הדתות ב"כתב העברה," לפי בקשתו, כשרצה להעתיק את מקום מגוריו לירושלים.

ב.     לא היה מקום לקבוע כי משתמשי שרותיו של הרב הם תושבי המועצה, שכן רק שבעה יישובים (מתוך 57 בשטח המועצה) משתמשים בשירות הרב. לכן העובדה כי השירות ניתן בתחום שיפוטה אינה מספיקה.

ג.     אין בסיס עובדתי לקביעה כי יש להכיר במועצה כמעביד על מנת להבטיח את תשלום המשכורת. בעקבות מכתב התראה שהמועצה שלחה לרב בקשר להעתקת מקום מגוריו, הסכים הרב כי משכורתו לא תעבור יותר דרך קופת המועצה. מאז שנת 2000 ועד היום הרב מקבל את משכורתו ישירות ממשרד הדתות.

ד.     לפי ההלכה הפסוקה, אין המועצה והמדינה בגדר "מעבידים במשותף", לא מבחינת המבחנים העובדתיים להחלת תורה זו ואף לא מבחינת עקרונותיה.

10.     עם הגשת הערעורים, הודע להסתדרות הכללית החדשה על קיומו של הדיון והיא הוזמנה להשמיע עמדתה. ההסתדרות הודיעה על התייצבותה והגישה לנו את טיעוניה בכתב וגם טענה בעל פה במהלך הדיון.
     ההסתדרות תומכת בפסיקת בית הדין האזורי וטוענת כי רבני ההתיישבות בכלל והרב בן פורת בפרט, הינם בבחינת מועסקים במשותף על ידי המועצות האזוריות ועל ידי המדינה כאחד. ההסתדרות טענה כי תהליך הקבלה לעבודה היה הליך משותף, המועצה היתה מעורבת בעניין ההחלטה בדבר העברתו של הרב והעסקתו אצלה, המועצה מעורבת ומעורה בחלק מהפעילויות הרבנים באופן ישיר ופעיל, המועצה והמדינה היו בעלות כוח משותף בעניין תשלום משכורותיהם של הרבנים, המועצה מרכזת פיקוח ותיאום שירותי הדת בכל המישורים ומעורבת בתחום הכשרות ואילו המדינה אחראית לעניין רישום הנישואין, המדינה מעבירה הנחיות לרבנים, הוראות, פיקוח, תקציבים וימי עיון, וכוח האדם מנוהל בשיתוף על ידי המדינה והמועצה.

עוד טוענת ההסתדרות הכללית כי, בנסיבות העניין בו החליטו שתי המעסיקות לחדול מלשלם לעובד משכורת עקב אי העתקת מקום מגוריו, ראוי היה לחייבן בפיצויי הלנה מלאים או לחילופין להפחיתם, כפי שפסק רשם בית הדין האזורי. כמו כן טוענת ההסתדרות הכללית כי המועצה גרמה בהתנהגותה לכך ששכרו של העובד הולן במשך כשנה ובכך פעלה בחוסר תום לב. בנסיבות אלה ולאור מסכת העובדות שנפסקה בבית הדין האזורי טוענת ההסתדרות כי יש מקום להשית על המועצה, בנוסף על המדינה, הוצאות משפט.
דיון והכרעה
שאלת המעמד - הסטטוס
11.     בבית הדין האזורי, בשתי הדרגות, טענה המדינה כי תפקידו של הרב בן-פורת, מעצם טיבו, מעניק לו מעמד מיוחד (סטטוס) שאינו מצמיח יחסי עובד-מעביד ומשום כך אין לבית הדין סמכות לדון בתביעתו. בית הדין האזורי, בשתי הדרגות, דחה טענה זו.
     
בערעור שבה המדינה ומעלה שאלה זו, אף כי בעקיפין ובשפה רפה. לטענתה, הרב הוא משרת בקודש ומכיוון "שהמרות היחידה המוטלת עליו היא מרות שמים - ואין עליו מרות אחרת, לא ניתן לאמר שהוא עובד של מי שאינו יכול להטיל עליו את מרותו" (סעיף 11 לסיכומי המדינה). טענה זו דינה להידחות, על פניה.

רב המשרת בקודש הוא עובד של מעסיקו, תהא זהות המעסיק אשר תהא. הרב מועסק מכוח הסכמה עם מעסיקו ובדרך כלל על פי חוזה אישי (בכתב או בעל פה) ועל פי תנאי עבודה שנקבעו בהסכם קיבוצי. ביחסים שבין הרב למעסיקו קיימים יחסי עובד מעביד ואין הוא דומה למי שמועסק על פי דין, כגון - נבחר ציבור, שופט או חייל, אשר גם לגביהם, בהיבטים מסוימים, קיימים יחסי עובד-מעביד. בסוגיה זו נפסק לאחרונה כך:

"המדינה טענה, כאמור, כי לרבנים מעמד מיוחד של סטטוס ואין הם נתונים למרותו של מעביד. טענה זו יש לדחות מכל וכל. מעיון בהסכם הקיבוצי המסדיר את מעמדם ותנאי שכרם של הרבנים עולה כי מעמדם של הרבנים, המעניקים שירותי דת בהתיישבות הוא כשל עובדים. כך גם נפסק, הלכה למעשה, בפסקי דין שדנו במעמדם של רבני ההתיישבות (וראו בהשאלה לעניין דחיית טענה בדבר סטטוס בכל הנוגע לנבחרי ציבור; ע"ע 1010/02 מדינת ישראל - יעקב בסמי ואח'; עבודה ועוד עבודה ארצי, כרך ל,ג(95), 47 (עתירה לבג"צ תלויה ועומדת); ע"ע 1120/02 יוסף וועקנין - מועצה דחית אופקים עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך ל"ג (58), 42)...".

(ע"ע79/99 הרב אברהם חרל"פ - מדינת ישראל, משרד הדתות ואח', טרם פורסם, ניתן ביום 5.3.2006).


12.     גם בבחינת המרות והכפיפות למעסיק אין לרב כל מעמד מיוחד. לא יכול להיות ספק כי, במסגרת תפקידו, כפוף הרב למעסיקו ומרות שמים המוטלת עליו אינה אלא חלק מהכשרתו ומיומנותו המקצועית אותן הוא נושא עימו בביצוע תפקידו. בנדון זה אין הרב שונה מכל בעל מקצוע המועסק אצל מעביד אשר בביצוע תפקידו הוא פועל לפי סטנדרטים מקצועיים המחייבים אותו או לפי שיקול דעת הנתון לו, לגביהם מרות המעסיק מוגבלת. כך, למשל, רופא או איש מחקר ורוח או כל אדם המסור לו שיקול מכח חוק או מכח תפקידו. לכל אלה נתונים מרחבי פעולה שאינם כפופים למרותו הישירה של המעסיק. האם בשל כך אין מתקיימים בהם יחסי עובד ומעביד? כמוהם גם לרב נתון חופש פעולה ושיקול דעת מקצועי בביצוע מלאכת הקודש עליה הוא מופקד אך אין לאמר כי הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו או כי הוא משוחרר מכל מרות. גם רב - נשוא פנים ככל שיהא - פועל בביצוע תפקידו בהתאם למסגרת תפקידו, בכפיפות להנחיות מעסיקו ומדיניותו ובהתאם לכללי המינהל המחייבים ואין הוא מנותק ממסגרת עבודתו רק בשל תפקידו הרוחני כמשרת בקודש.

     לא יכול להיות ספק אפוא כי הרב בן - פורת היה במעמד של עובד והשאלה היחידה היא מי היה מעסיקו הנכון.

זהות המעסיק
13.     בית הדין האזורי בדרגה הראשונה (כב' הרשם טוינה) פסק כי המדינה היתה המעסיקה היחידה של הרב בן פורת ואילו בית הדין האזורי בערעור (כב' השופט אברהמי) פסק כי המדינה והמועצה היו מעסיקים במשותף של הרב. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בנקודה זו הגענו למסקנה כי שגה בית הדין האזורי בשתי הדרגות וכי מעסיקתו הנכונה של הרב היא המועצה האזורית לבדה. נבהיר את עמדתנו.

14.     על פני הדברים התקיימו ביחסים שבין הרב למועצה סממנים המצביעים בבירור על קיומם של יחסי עובד מעביד. על סממנים אלה עמד בית הדין האזורי בדרגת הערעור (כב' השופט אברהמי) בסעיף 21 לפסק דינו והם - משתמשי העבודה של הרב היו תושבי המועצה; העובדה שהמועצה ראתה עצמה כמעסיק בין השאר בכך שדרשה מן הרב לעבור לגור בתחום שיפוטה; ראיון העבודה שהתקיים לרב עם ראש המועצה; מעורבות המועצה בעבודה השוטפת של הרב ותשלום השכר וביצוע ניכויי מס על ידי המועצה. בית הדין האזורי קבע את קיומם של סממנים אלה על סמך חומר הראיות שהיה בפניו ואין לנו כל יסוד להתערב בקביעותיו. מקובל אף עלינו כי קיומם של סממנים אלה מצביע בבירור על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הרב למועצה. כך, למשל, העובדה שקהל היעד של שרותו של הרב הוא ציבור תושבי המועצה האזורית יכול להיות סממן לכך שקשר העבודה שלו הוא עם המועצה ולא עם המדינה. כבר נפסק כי -

"בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הוא המעביד הנכון, להוכיח את טענתו".

(דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות ואח', פד"ע כד' 535, 541).


כך גם הדרך בה ראו הצדדים את היחסים ביניהם מצביעה על קשר עם המועצה: הראיון עם ראש המועצה שביקש לעמוד על כישוריו של הרב ואישר את העסקתו, מעורבותו המועצה בעבודה השוטפת ובעיקר דרישת המועצה - לגיטימית כשלעצמה - שמקום מגוריו של הרב יהיה בתחום שיפוט המועצה. נתונים אלה מצביעים בבירור על כך ששני הצדדים - ובעיקר המועצה - ראו עצמם קשורים בקשרי עבודה ביניהם. ומעבר לכל, העובדה הפשוטה שמשכורתו של הרב שולמה על ידי המועצה כמו לכל עובד מעובדיה. אמנם המועצה קיבלה מן המדינה מימון מלא עבור עלות שכרו של הרב, אך עובדה זו אינה הופכת את המדינה למעסיק:

"ביטוי נוסף ליחסי עובד - מעביד בין המדינה לבין המערער ביקשו לראות בכך, שהמדינה היא היא שקבעה את משכורתו של המערער, והיא היא ששילמה את משכורתו, בעוד ש"המועצה האזורית (המושב) לא היו אלא צינור להעברת משכורתו של המערער ממשרד הפנים וממשרד הדתות...

ושוב, נכון הדבר שבדרך כלל המעביד הוא הקובע את שיעור המשכורת, והוא משלמה. אך אין זה מן ההכרח שיהיה כך. יכול המקציב סכומי כסף למטרה מסויימת להתנות את הקצבתו בתנאי עבודה מסוימים אשר בהם יועבדו להשגת המטרה... כן אין ללמוד מהטענה שהמועצה האזורית לא היתה "אלא צינור להעברת משכורתו של המערער", על יחסי עובד-מעביד בין המדינה למערער. אין זה מדרכה של המדינה לשלם שכר עבודה של עובדיה באמצעות "צינורות" כגון רשויות מקומיות...".

(דיון לב/44-9 יוסף קרואני - דינת ישראל, פד"ע ה' 11, 20).

הוא הדין בענייננו. המדינה "כיסתה" את עלות שכרו של המערער אך אין בכך כדי ללמד שהיא היתה גם מעסיקתו. מימון שכרם של מעסיקים ציבוריים על ידי המדינה הינו תופעה נפוצה ומקובלת ואין הדבר הופך את המדינה למעסיק, במיוחד כשקיימים סממנים ברורים לקיומם של יחסי עובד-מעביד עם המועצה. תשלום השכר על ידי המועצה לידי הרב בתלושי שכר מסודרים עם עמידה בכל דרישות החוק בדבר ניכויי מס ותשלומים סוציאליים, מצביע בבירור על קיומם של יחסי עובד-מעביד עם המועצה דווקא.

15.     אכן, אין כל ספק שבין הרב למועצה התקיימו יחסי עבודה חוזיים והמועצה היתה מעסיקתו. השאלה היחידה שיש לבחון היא האם התקיימו ברב בן פורת סממנים המצביעים על קיומם של יחסי עובד ומעביד גם עם המדינה, בנוסף לאלה שהתקיימו עם המועצה, בבחינת מעסיקתו במשותף. הפסיקה הכירה במצבים בהם לעובד יהיו שני מעבידים במשותף. בהקשר זה נפסק כי: "אין זה המקרה הרגיל, אך יתכנו וייתכנו מקרים שבהם, בהסכמת הנוגעים בדבר, יעבוד אדם אצל שניים במקביל..." (דב"ע לו/53-3 חברת כלונסאות ביסוס בע"מ נ' יהודה ארגז, פד"ע ח' 36). גם בית המשפט העליון קבע כי: "אין כל מניעה, חוקית או מעשית, שאדם יעבוד באותו זמן כשכיר אצל יותר ממעביד אחד..." (ע"א 158/68 כונס הנכסים הרשמי נ' ויוה אינטרנשינל בע"מ בפירוק, פ"ד כב(2) 871).
     הפסיקה קובעת, כי מציאות של מעבידים במשותף קיימת כאשר מדובר בפעילות משותפת של השניים או בהתקשרות חוזית של שניים על מנת לקבל עבודה מפלוני. במקרה כזה יהיה רק חוזה אחד והצדדים לאותו חוזה יהיו, מצד אחד ה"עובד" ומצד שני מעבידים " כאחד" או "ביחד ולחוד" (דב"ע נא/82-3 אריה אולברג - בית הגפן ואח' עבודה ארצי, כרך א(2) 436 פד"ע כג 255; דב"ע מו/168-3 שלום ואח' נ' ג'בלי ואח', פד"ע יח 421; דב"ע מג/22-2 יואב גבע נ' מדינת ישראל ואח', עבודה ארצי, כרך יח(1) 54 וגם דב"ע מג/22-3 גבע נ' מדינת ישראל, פד"ע טז 318).

     האם בפני בית הדין האזורי היו נתונים המצביעים על זיקת העסקה גם בין הרב למדינה? בית הדין האזורי בדרגת הערעור השיב על כך בחיוב אך אנו סבורים שאין הדבר כך.

16.     בית הדין האזורי (כב' השופט אברהמי) עמד על מספר סממנים המעידים על כך שגם המדינה היתה המעסיק של הרב (סעיף 22 לפסק הדין). הסממן הראשון עליו עמד בית הדין נוגע לשכר ותנאי העבודה ולדרך המינוי של הרב. בית הדין התייחס להסכם הקיבוצי שהמדינה צד לו הקובע את תנאי העבודה של הרבנים ולנספח ז' להסכם הקיבוצי בו נקבעו דרכי המינוי של רבנים, בהם מעורבים גורמי המדינה. בית הדין קבע כי ההסכם הקיבוצי, כשלעצמו, אינו מהווה אינדיקציה להיות המדינה מעסיק שכן המדינה יכולה להיות צד להסכם קיבוצי גם במעמד של גורם מממן. עם זאת עמד בית הדין האזורי על כך שעל פי ההסכם הקיבוצי וחוזר מנכ"ל משרד הדתות המדינה קובעת את נוהלי הבחירה של הרבנים, דבר החורג מתחומו של גורם מממן גרידא.
     אף אנו סבורים כי עצם העובדה שהמדינה היא צד להסכם הקיבוצי, אינה מעידה על היות המדינה מעסיק. בנקודה זו נפסק מפי השופט עמירם רבינוביץ, כי "העובדה שהמדינה היא צד להסכם קיבוצי 88 (הוא ההסכם הקיבוצי בדבר העסקת רבנים - ש.צ.) מעידה על מידת העניין והמעורבות של המדינה בדאגה להבטחת תנאי עבודה ראויים לרבני השכונות ולרבני ההתיישבות ואף לאחריותה ליישום הוראות ההסכם הקיבוצי, אך לא ניתן להסיק מהסכם זה שהמדינה היא מעסיקת רבני ההתיישבות, ודאי לא במקרה זה, בו קיים מעסיק ברור הוא המושב".
     (ע"ע 26/98 מדינת ישראל - הרב חנניה שפירא; לא פורסם).
     
אשר למעורבות המדינה בתיקצוב המועצות האזוריות לצורך מימון תשלומי השכר לרבנים, כמו גם מעורבותה במינוי הרבנים, נפסק באותה פרשה לאמור:

"אכן, המדינה מתקצבת את המועצות האזוריות בכל הקשור לתשלומים למשרתים בקודש, ובמסגרת זו גם מחשבת את שכרם ומבקרת את ביצוע התשלומים.

המדינה גם משתתפת בועדת הבחירה של רבני ההתיישבות יחד עם נציגי המועצה האזורית, ועד המושב והוועד הדתי, הכל בהתאם להוראות הנספח להסכם הקיבוצי 88. המדינה גם דואגת לתקנים לרבנים, לפי בקשת המועצה האזורית ובהתאם למגבלות התקציביות של המדינה...

נתונים אלה מצביעים, אומנם, כטענת ההסתדרות, על מעורבות ממשית של המדינה בכל הקשור להעסקתם של רבני ההתיישבות, אך ניתן להסביר מעורבות זו בהיותה של המדינה "בעלת המאה" ועקב כך גם "בעלת הדעה", וזאת מכח מחויבותה לדאוג לשירותי דת ומכח מחויבותה על פי ההסכמים שהיא צד להם.

ברם, אין בנתונים אלה כדי להפוך את המדינה למעבידת רבני ההתיישבות, במיוחד במקום בו ניתן להצביע על מעביד קיים שהוא ורק הוא משתמש בשירותיו של הרב, ומבקר את פעולותיו, ואשר לו ולו בלבד קשר חוזי עם הרב".

(ע"ע 26/98 הנ"ל).

דברים אלה כוחם יפה גם לענייננו. מעורבותה של המדינה במינויו של הרב בן פורת מעוגנת בנספח להסכם הקיבוצי אך אין בכך, בלבד, כדי להצביע על זיקת העסקה בינו לבין המדינה. קיימים מצבים בהם המדינה מעורבות במינוי של עובדים של גופים ציבוריים, כגון - עובדי הוראה ועובדי רווחה ועובדה זו, כשלעצמה, אינה יוצרת זיקת העסקה בין המדינה לבין עובדים אלה. כך, במקרה דומה, נפסק כי - "אין מחלוקת שהמדינה אישרה את כהונתו של הרב כרב המושב, אך אישור זה הוא אישור מבחינת כשירות ואישור להקצאת כספים עקב אותו אישור, אך אין הוא מעיד על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המדינה לרב...".

(ע"ע 1006/98 מדינת ישראל - אלעזרא; לא פורסם).

17.     סממן נוסף עליו עמד בית הדין האזורי הוא שמשרד הדתות הקים מחלקה להסדרת פעולה של רבני התיישבות. לדבריו, "עצם הקמתה של מחלקה מיוחדת שאחראית על קביעת ואישור תקנים, ניהול תיק אישי של הרב, קביעת גובה שכר, אישור חופשות, מינוי לכהונה בישוב מסויים, העברת רבנים ממקום כהונה אחד לאחר, מתן הנחיות והעברת ימי עיון והשתלמויות, מעידה על יחסי עובד מעביד". (סעיף 23.2 לפסק הדין).

     איננו מקבלים מסקנה זו. יש לזכור שרבני התיישבות מכהנים בתחומי המועצה ומשרתים את אוכלוסייתה. ההתקשרות החוזית - בין בכתב ובין בעל פה - נעשית עם המועצה ובדלת אמותיה ניתן השרות. השכר משולם על ידי המועצה והיא המעסיקה, בודאי המעסיקה העיקרית. על רקע זה, עצם העובדה שהמדינה מקיימת מנגנון מינהלי למעקב אחר העסקת רבנים על ידי מועצה או שהיא מעורבת בהעברת רבנים ממקום למקום או מקיימת ימי עיון והשתלמות מלמדת על קיומו של משטר פיקוח אחר העסקת רבני התיישבות, אך אין הדבר הופך את המדינה למעסיק או למעסיק במשותף. לעניין זה נפסק בפרשת קרוואני:

"הפיקוח שהפעיל משרד הדתות על פעילותו של המערער, אינו מצביע דווקא על 'פיקוח' אשר מפעיל מעביד על עובדים. אותו פיקוח מתיישב במידה רבה עם פיקוח שמפעיל משרד החינוך והתרבות על מורה בבית ספר תיכון הנהנה מהקצבה ממשלתית, עם 'פיקוח' שמפעילה קרן ועם דו"ח שדורשת 'קרן' המקציבה סכומים לפעולה מוגדרת ועם פיקוח שמפעיל מי שעניינו בכך והוא מוסמך לעשות כן, על פעולות שו"ב (שוחט ובודק - ש.צ.) בבית מטבחים עירוני או פרטי".

(שם בעמוד 20).

18.     בית הדין האזורי עמד על מעורבות המדינה בהליך העסקת רבנים כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה ועל העובדה שרבנים זכאים לגמלה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב). על עניין מעורבות המדינה במינוי עמדתנו לעיל ולא נחזור על דברנו. לעניין זכאות הרבנים לגמלה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) הרי, כפי שגם ציין בית הדין האזורי, הגמלה משולמת על ידי המועצה ומתוקצבת על ידי המדינה. מכאן שתשלום הגמלה נעשה לפי מתכונת תשלום השכר, היינו - על ידי המועצה ובמימון המדינה. כשם שמימון השכר על ידי המדינה אינו יוצר זיקת יחסי עבודה, כך גם מימון הגמלה אינו מלמד כי המדינה היא המעסיק.

19.     בית הדין האזורי היפנה להוראות סעיף 17 להסכם הקיבוצי לפיו על רבני התיישבות ימשיכו לחול הוראות התקשי"ר ועל רבני השכונות - חוקת העבודה, אשר חלו עליהם ערב חתימת ההסכם. גם נתון זה אינו מועיל וכבר נפסק כי:

"גם הטענה לתחולת התקשי"ר על רבני התיישבות מכח האמור בהסכם הקיבוצי, אינה מלמדת שהמדינה היא מעבידת רבנים אלה.

מידת אימוץ התקשי"ר בהסכם הקיבוצי, שנויה במחלוקת בין הצדדים, ומכל מקום גם אם חל התקשי"ר על רבני ההתיישבות, אין הוא מעיד על קיום יחסי עובד ומעביד בינם ובין המדינה. אין מניעה שגוף כלשהו המעסיק עובדים יאמץ את הוראות התקשי"ר בשינויים המתאימים, אך בכך אין עדיין ראיה לקיום יחסי עובד ומעביד בין אותו גוף, מאמץ התקשי"ר, ובין המדינה".

      (ע"ע 1006/98 מדינת ישראל - אלעזרא; לא פורסם).

דברים אלה ברורים ואין צורך להוסיף עליהם.

20.     אכן, הסממנים עליהם עמד בית הדין האזורי מצביעים על זיקה כלשהי של המדינה להעסקת רבני התיישבות על ידי מועצות אזוריות. עם זאת, עצם זיקה זו אינה מלמדת בהכרח על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הרב לבין המדינה, במיוחד כאשר קיים קשר משפטי ברור והדוק של יחסי עובד - מעביד בין הרב לבין המועצה. קיומו של קשר משפטי זה מאפיל על זיקת המדינה לרב ושולל את מעמדה הן כמעסיק יחיד והן כמעסיק במשותף.

21.     בשולי דברנו בנקודה זו נציין כי, בעניינו של הרב בן פורת, קיימים מספר נתונים היוצרים "ערפל" קרב, וחוסר בהירות לגבי קשר ההעסקה בינו לבין המועצה: ראשית - לא נערך חוזה בכתב בינו לבין המועצה הקובעת מעמדו ותנאי העסקתו ושנית - הרב התקבל לעבודה בלא מכרז אלא בעקבות ראיון עם ראש המועצה כעובד שהועבר ממועצה אזורית אחרת בהתערבות גורמי משרד הדתות. עובדות אלה אינן עולות בקנה אחד עם כללי מינהל תקין וטוב היה אם הדברים היו נעשים אחרת. עם זאת, אין בעובדות אלה - כשלעצמן - כדי לשלול את קשר העסקה הברור שנוצר בין הרב לבין המועצה או ליצור קשר העסקה בינו לבין המדינה.

22.     הרב בן פורת נדרש על ידי המועצה לעבור להתגורר בתחום שיפוטה. עקרונית, דרישה שכזו לגיטימית, ככל שהיא מוצגת כתנאי מוקדם למילוי התפקיד. אלא שבמקרה הנדון הדבר לא נעשה ודרישת המועצה לשינוי מקום המגורים באה לאחר שהרב בן פורת כיהן כרב המועצה ממקום מגוריו בירושלים למעלה מ-10 שנים. במצב דברים זה, ניתן לראות בדרישת המועצה לשינוי מקום המגורים משום דרישה חד צדדית ולא לגיטימית לשינוי תנאי חוזה העבודה. לכך זכאי הרב להתנגד, כפי שעשה. בנסיבות אלה גם ה"סנקציה" שנקטה המועצה בדמות הפסקת תשלום השכר לא היתה לגיטימית והעובדה שהרב הודיע כי הוא מסכים להמשיך ולקבל את שכרו במישרין מן המדינה אינה יכולה לרפא מהלך זה או ליצור - יש מאין - יחסי עבודה עם המדינה. על כל פנים, עצם דרישת המועצה לשינוי מקום המגורים ועצם הפסקת תשלום השכר לרב מעידות על קיומו של קשר העסקה ברור בין הרב למועצה ומרחיקות אותו מזיקת העסקה למדינה.

23.     טוענת המדינה כי לא ניתן לפסוק כי היא מעסיקתו של הרב בן פורת משום שלא התקבל לעבודה לשרותיה כדין ואין לחייבה לבצע פעולה מעבר לקבוע בחוק המסמיך. טענה זו נכונה אך רק בחלקה. אכן, הדרכים לקבלת עובדים לשירות המדינה קבועים בחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959 ובהוראות המחייבות במסגרות התקציביות וראוי שעובדי מדינה יתקבלו בדרכים החוקיות הקבועות. עם זאת, כבר היו דברים מעולם שהמדינה העסיקה עובדים שלא בהתאם לכללים המחייבים ובחינה של בתי הדין העלתה שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין עובדים אלה. ראוי להדגיש בהקשר זה כי העסקה שלא כדין על ידי המדינה אינה שוללת את כוחו של בית הדין לבחון אם התקיימו התנאים המקובלים המצביעים על קיומם של יחסי עובד ומעביד עם המדינה ולהצהיר במקרה המתאים על קיומם של יחסים אלה.

24     כב' השופט אברהמי החליט לבטל פיצויי ההלנה שפסק כב' הרשם לאחר שקבע שהיתה מחלוקת בתום לב בשאלה העקרונית בדבר זהות המעביד וכן ששכרו של הרב שולם בזמן ההתדיינות המשפטית (סעיף 49 לפסק הדין).
     בערעורו טוען הרב בן פורת כי לא היתה הצדקה לבטל את מלוא פיצויי ההלנה המגיעים לו כחוק ולחילופין את שיעור פיצויי ההלנה שפסק לו הרשם טוינה (50%). לטענת הרב, לא שולם לו שכר כלל במשך למעלה משנה נוכח ויכוחים תיאורטיים בדבר זהות המעסיק, דבר שאינו מצדיק הפחתת פיצויי הלנה ובמיוחד לא ביטולם. לטענתו, המועצה החזירה את כספי המשכורת שלו ושל רבנים אחרים למדינה ולא נקטה כל צעד לשלמם ואילו המדינה סירבה לשלם לו את הכספים במישרין. רק בעקבות פסק דינו של הרשם נמצא פתרון ושכרו של הרב שולם מידי חודש בחודשו, באמצעותה מועצה הדתית. בנסיבות אלה, כך טוען הרב בן פורת, יש לפסוק לו פיצויי הלנת שכר.

25.     אנו מוצאים כי צודק הרב בן פורת בטיעונו. הרב היה עובד המועצה ושכרו שולם על ידה כסדר משך שנים. כפי שראינו, הפסקת תשלום שכרו של הרב נעשתה בעקבות דרישה אשר בנסיבות העניין שבפנינו, לא היתה לגיטימית להעתקת מקום מגוריו וכ"סנקציה" על אי קיום דרישה זו. הפסקת תשלום השכר נעשתה אפוא שלא כדין. בנסיבות אלה זכאי הרב לא רק לתשלום שכרו אלא גם לפיצויי הלנת שכר. אכן, התעוררה שאלה של ממש מיהו המעסיק הנכון של הרב אלא ששאלה זו מן הראוי שתתברר בין הגורמים החולקים זה על זה (המועצה והמדינה) ולא על גבו של הרב שלא היה צד נכון למחלוקת זו ואשר שכרו הולן למעלה משנה. ובנסיבות אלה לא היה מקום לשלול לחלוטין את פיצויי ההלנה כפי שפסק בית הדין האזורי בדרגת הערעור.

     אנו מקבלים אפוא את ערעור הרב בן פורת בנקודה זו ומחייבים את המועצה - היא מעסיקתו היחידה - לשלם לו פיצויי הלנה בשיעור מופחת של 25% על משכורת החודשים ינואר - מרץ 2000 מן המועד הקבוע לתשלום המשכורת בכל אחד מחדשים אלה ועד המועד בו שולם לו שכרו זה בפועל על ידי המדינה, על ידי המועצה או על ידי גוף ציבורי אחר.

26.     סוף דבר - ערעור המדינה מתקבל ואנו פוסקים כי המועצה היתה המעסיקה היחידה של הרב בן פורת וכי המדינה לא היתה מעסיקתו. ערעור המועצה נדחה. ערעורו של הרב בן פורת מתקבל בחלקו לעניין פיצויי הלנת שכר כאמור בסעיף 25סיפא לעיל. המועצה תישא בהוצאות הרב בכל ההליכים שהתקיימו עד היום בסכום של 15,000 ש"ח.

     אין צו להוצאות לזכות המדינה וההסתדרות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. משתתף חופשי

  2. המבחן המעורב

  3. מבחן ההשתלבות

  4. פררוגטיבה ניהולית

  5. מבחן הפיקוח והשליטה

  6. יחסי עובד מעביד - פרילנסר

  7. יחסי עובד מעביד - מבחנים

  8. יחסי עובד מעביד - רבנים

  9. מבחן ההשתלבות דיני עבודה

  10. לשון הרע ביחסי עובד מעביד

  11. יחסי עובד מעביד קבלן משנה

  12. בחינת קיום יחסי עובד מעביד

  13. יחסי עובד מעביד עוסק מורשה

  14. חוקר פרטי - יחסי עובד מעביד

  15. מפקח הנדסי - יחסי עובד מעביד

  16. יחסי עובד מעביד מקדמת מכירות

  17. מבחן ההשתלבות יחסי עובד מעביד

  18. מבחנים לבדיקת יחסי עובד מעביד

  19. יועץ חיצוני - יחסי עובד מעביד

  20. מבחן ההשתלבות - יחסי עובד מעביד

  21. יחסי עובד מעביד בין בני משפחה

  22. יחסי עובד מעבידמטפל זר סיעודי

  23. אאוטסורסינג - יחסי עובד מעביד

  24. יחסי עובד מעביד או עזרה משפחתית

  25. מדריך מאבטחים - יחסי עובד מעביד

  26. מעסיקים במשותף - יחסי עובד מעביד

  27. מטפלות לגיל הרך - יחסי עובד מעביד

  28. יחסי עובד מעביד - עובד תושב השטחים

  29. בקשה להורות על המשך יחסי עובד ומעביד

  30. פיצויי פיטורים ללא יחסי עובד מעביד

  31. יחסי עובד מעביד - חלק מהמערך הארגוני

  32. מהם המבחנים לבחינת יחסי עובד מעביד ?

  33. יחסי עובד מעביד בין שחקן כדורגל לקבוצה

  34. הגבלת חופש העיסוק בסיום יחסי עובד מעביד

  35. יחסי עובד ומעביד או קבלנות משנה של החברה ?

  36. האם התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לבין בעלה

  37. יחסי עובד מעביד בין נושה לבין חברה בפירוק

  38. אי הכרה בתאונת עבודה בהעדר יחסי עובד מעביד

  39. יחסי עובד מעביד בין מחלק דואר לבין דואר ישראל

  40. מה היה מעמדו של התובע - עובד קבוע או שמא עובד זמני ?

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון