זכויות שומרים

שאלת תחולתו של צו הרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד ולעניין זה ניתן להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמו כן, כאשר קיים ספק בעניין תחולתו של צו ההרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל לפעילות העיקרית במפעלו של המעביד. צו ההרחבה בענף השמירה קובע את תחולתו על כל העובדים כהגדרתם בסעיף א' להסכם ומעבידיהם, למעט עובדי חברת המשקם ולמעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם. ללמדנו, שהצו חל על כל העובדים והמעבידים כמפורט בסעיף ההגדרות, שאינם צדדים ישירים להסכם קיבוצי. . סעיף א' להסכם קובע מספר הגדרות, ביניהן: "עובד" - כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, וכן כל עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים אצל מעביד בענף השמירה. "עובד אבטחה" - עובד כאמור לעיל, אשר מועסק בעיקר בתפקידים הבאים או באחד מהם: שומר ראש, מלווה חמוש לדברי ערך, קצין בטחון, עוזר קציני בטחון, עורך חיפושים על גופו של אדם בנמלים בינלאומיים, מפעיל מיתקן תת-לחץ, איש בטחון סמוי במטוסים, איש צפרדע, מלווה מזויין בטיולים, סלקטור (ממיין). "עובד חלקי" - עובד שנתקבל על מנת לעבוד פחות מ-26 ימים בחודש או פחות מ-8 שעות ליום. להלן פסק דין בנושא זכויות שומרים: פסק דין בפני בית הדין תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעים ומסיומה. רקע כללי הנתבע 1 הינו המעביד של התובע. הנתבע 2 הינו מנהל בנתבע 1. למען הבהירות יצוין כי במקביל לתביעה זו הוגשו תביעות על ידי עובדים נוספים שעבדו בנסיבות דומות לאלה של התובע אצל אותו מעביד בתיקים עב 3005/07, עב 3006/07. התיקים לא אוחדו אך העדויות נשמעו יחד בשל השאלות העובדתיות והמשפטיות הדומות, כאשר הפרוטוקול הינו למעשה אותו פרוטוקול. התובע הועסק אצל הנתבע כשומר במסגד אל אקצא החל מיום 25.12.1997 ועד ליום 26.3.2007. התובע תבע הפרש שכר מינימום וכן גמול שעות נוספות, פיצויי פיטורים, פיצויי הלנה ודמי הודעה מוקדמת וכן דמי הבראה, דמי נסיעות, הפרשות לקרן פנסיה ותגמולים, תוספת משפחה ותוספת ותק. טענות הצדדים 5. אין חולק, כי בין התובע לבין הנתבע 1 התקיימו יחסי עובד ומעביד. כמו כן אין מחלוקת ביחס לפיטורי התובע ולעצם זכאותו לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה, אך הצדדים חלוקים באשר לגובה הסכום. 6. הצדדים חלוקים ביניהם במספר סוגיות שעיקרן כדלהלן: א. קיומה של עילת תביעה כנגד נתבע 2, מנהל בנתבע 1. ב. חלות צו ההרחבה בענף השמירה על התובע והזכויות שמכוחו. ג. היקף שעות עבודתו של התובע וזכותו לקבלת שעות נוספות. ד. חלקיות משרתו של התובע והשכר ששולם לו. ה. נסיבות סיום העסקתו של התובע - התפטרות או פיטורים. 7. נציין כי טענות הנתבע ביחס לאי תחולת הדין הישראלי על התביעה נזנחו בסיכומים ועל כן לא נדון בהן, מה גם שלאחר הגשת התובענה אמר בג"ץ את דברו בסוגיה בבג"צ 5666/03 קו לעובד נ' בית הדין הארצי (טרם פורסם, מיום 10.10.07) בענין גבעת זאב. להלן נדון בסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. דיון והכרעה העדר עילת תביעה כנגד נתבע 2 8. אין חולק שנתבע 2 הינו עובד של נתבע 1 כמנהל, כאמור בכתב התביעה וכפי שהעיד התובע (פרוטוקול מיום 25.1.09 עמ' 8 ש' 19-20) ולא הבעלים של הווקף, שהינו הקדש. אין די בטענת התובע כי הנתבע 2 חתם על מכתב פיטוריו והיה בעל מרות ופיקוח עליו בכדי להקים עילת תביעה כנגד נתבע 2. משהתובע לא פירט מדוע יש לשיטתו אחריות אישית של נתבע 2, שהינו אך עובד של נתבע 1, דין התביעה להדחות ביחס לנתבע 2. משכך, להלן נתייחס לנתבע 1 כאל "הנתבע". תחולת צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה על הצדדים 9. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת חלות צו הרחבה בענף השמירה מיום 31.12.1973 (להלן: "צו ההרחבה") אשר הרחיב את תחולתו של ההסכם הקיבוצי הכללי בין ההסתדרות לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל מיום 12.7.1972 (מס' 7019/72, י"פ 1976 תשל"ד, 528). 10. צו ההרחבה בענף השמירה קובע את תחולתו על "כל העובדים כהגדרתם בסעיף א' להסכם ומעבידיהם, למעט עובדי חברת המשקם... ולמעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם". ללמדנו, שהצו חל על כל העובדים והמעבידים כמפורט בסעיף ההגדרות, שאינם צדדים ישירים להסכם קיבוצי. 11. סעיף א' להסכם קובע מספר הגדרות, ביניהן: "עובד" - כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, וכן כל עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים אצל מעביד בענף השמירה. "עובד אבטחה" - עובד כאמור לעיל, אשר מועסק בעיקר בתפקידים הבאים או באחד מהם: שומר ראש, מלווה חמוש לדברי ערך, קצין בטחון, עוזר קציני בטחון, עורך חיפושים על גופו של אדם בנמלים בינלאומיים, מפעיל מיתקן תת-לחץ, איש בטחון סמוי במטוסים, איש צפרדע, מלווה מזויין בטיולים, סלקטור (ממיין). "עובד חלקי" - עובד שנתקבל על מנת לעבוד פחות מ-26 ימים בחודש או פחות מ-8 שעות ליום. (ההדגשה אינה במקור, א.א.) 12. שאלת תחולתו של צו הרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד (דב"ע נג/125-3 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158), ולעניין זה ניתן להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (דב"ע נד/83-3 רפי פרנסה - דוד ימין, פד"ע י"ד 264; דב"ע נו/272-3 עוף טנא תעשיות בע"מ - מואסי מוחמד, עבודה ארצי, כרך כט(2) 364). כמו כן, כאשר קיים ספק בעניין תחולתו של צו ההרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל לפעילות העיקרית במפעלו של המעביד (ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד (ניתן ביום 9.7.00)). 13. בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 1993 (בהוצאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) תחת הכותרת "פעילויות שמירה ואבטחה" מופיעה ההגדרה הבאה: "שירותי שמירה (כולל מוקד), חקירה ואבטחת אנשים ורכוש, בדיקות רקע לאנשים, מציאת חקירת גנבות, סיורים, כלבי שמירה, מכוניות משוריינות וכו'; הגנת אנשים ורכוש, כגון נעדרים, הובלת דברי ערך; שומרי ראש, שמירה על בתי מגורים, על משרדים, על בתי חרושת, על אתרי בנייה, על בתי מלון וכו'; בלשים בחנויות, השגחה על מתקני הגנה מכניים או חשמליים; ייעוץ בתחום ביטחון תעשייתי, טביעת אצבעות, זיהוי חתימות וכתב יד; איתור רכבים גנובים, בדיקות פוליגרף, שירותי חיפוש והצלה" (ההדגשה אינה במקור). 14. אין חולק כי הנתבע 1, הווקף, איננו משתייך לענף השמירה. אולם, לטעמנו אין לייחס לכך משקל רב לאור לשונו המפורשת של צו ההרחבה בהגדרת "עובד" כעובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, אשר אינה מתייחסת כלל למעסיק שאצלו הוא מועסק (רק הסיפא להגדרת עובד המתייחסת לעובד בעבודת כפיים מציינת שעליו להיות מועסק אצל מעביד בענף השמירה). דהיינו, לפי לשונו חל הצו אף על עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה שאינו עובד אצל מעביד בענף השמירה אלא מסתמא כל מעסיק. 15. עדיין נותרת השאלה בדבר היות התובע עונה על דרישת עובד בעבודת שמירה ואבטחה. לטענת הנתבעים אין התובעים בגדר שומרים שכן "פעולת השמירה עצמה מבוצעת ללא נשק והיא למעשה יותר עבודה בתחום שמירת סדר וניקיון במתחם של המסגדים" (פסקה 2 לסיכומי הנתבע), כאשר על הבידוק הבטחוני בשערי המתחם מופקדת משטרת ישראל. לטענת הנתבעים דברים אלה הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. לא ניתן לקבל טענה זו, אשר מלבד זאת שהועלתה בסיכומים בפעם הראשונה, אף לגופה איננה מתיישבת עם המצג העובדתי כפי שנפרש בפני בית הדין. 16. כך עולה מהתייחסות הצדדים לעבודת התובע כאל שומר. התובע בעדותו, בתשובה לשאלה בדבר מקום עבודתו, השיב: "שומר על השער בתוך מסגד אל אקצה." (פרוטוקול עמ' 2 ש' 14-15). כך גם עולה מדברי עד הנתבע, מר נסאר אלדין, בהתייחס לפנית התובע ל"אחראי על השומרים המאבטחים בהר הבית" (פרוטוקול עמ' 10 ש' 16) כאשר משתמע כי הוא הממונה על התובע וממילא נגזר תפקידו של התובע עצמו. כך גם התובע בעב 3005/07 מר אבו גזאלה העיד בתשובה לשאלה דומה ביחס לעבודתו כי היה "שומר במסגד, בשערים. כל יום אני עובד בשער אחר" (פרוטוקול עמ' 7 ש' 5). התובע בעב 3006/07 מר נאיל סייד העיד כך: "הייתי שומר במסגד אל אקצה ובכל מקום. במתחם היו בין 25 ל 30 שומרים. יש שומרים במשרדים גם" (פרוטוקול עמ' 10 ש' 1). 17. העדר הנשק כנטען על ידי הנתבע איננו שולל היות העבודה בגדר שמירה שכן הנשק איננו חלק אינטגרלי בלתי נפרד מעבודת השמירה. כך ניתן לראות בהגדרת עובד אבטחה כדלעיל כי במקרה הצורך מצוין בפירוש שעל העובד להיות חמוש. 18. עולה מהאמור ולאור המסכת העובדתית כפי שנפרשה בפנינו, כי התובעים בשלוש התביעות הרלוונטיות עבדו כולם בעבודה דומה שעניינה שמירה בשערי המסגד. גם הגיונם של דברים מורה כי התובעים בענייננו אינם עובדים שעבודתם בתחום הסדר והניקיון, שכן אז לא היו מכונים בפי הצדדים "שומרים" כי אם "עובדי ניקיון". בכך הרים התובע את הנטל להוכחת עבודתו כשומר וזה הועבר לכתפי הנתבע. באם חפץ הנתבע להוציא את התובעים מגדר "שומרים", (כפי שהתייחס אליהם כל העת) היה עליו להוכיח זאת ולא להסתפק באמירה שהדברים ברורים וידועים. ההלכה בענין אי הבאת עדים או ראיות ידועה ומקום שבעל דין נמנע מהבאת עד רלוונטי כשניתן היה להביאו הדבר ייזקף לחובתו (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מו(1) 239). 19. עוד, מהגדרת "עובד חלקי" כדלעיל עולה מפורשות שהצו חל גם על עובדים חלקיים, משמע שאינם עובדים במשרה מלאה, זאת באופן יחסי לפי חלקיות משרתם ולא כטענת הנתבע שהצו אינו חל בשל חלקיות המשרה. 20. מן האמור לעיל עולה כי צו ההרחבה חל על יחסי הצדדים. קביעת מסגרת העבודה והיקפה 21. בכתב התביעה ובתצהירו חילק התובע בין תקופות שונות במהלך עבודתו, כאשר טען כי ככלל היתה עבודתו בשעות היום - שש שעות ביום, שישה ימים בשבוע, אולם בפרק זמן מסוים עבד במשמרת לילה של 12 שעות, 15 ימים בחודש. כך העיד התובע בתצהירו כי לאורך כל תקופת עבודתו עבד 6 ימים בשבוע 6 שעות ביום (סעיף 8 לתצהיר התובע), אך "בתקופה שבין 7/2004 ועד ל- 7/2006 בערך" עבד בשמירת לילה מ-19:00 ועד 7:00 במשך 15 ימים בחודש (סעיף 9 לתצהירו) ובאופן זהה טען בכתב התביעה. 22. אולם בעדותו העיד התובע בשונה מכך: ש. מאז שהתחלת לעבוד ב 97 ועד שסיימת עבדת 6 שעות ביום. ת. כן. ש. שהיית מגיע למשרדי הווקף יש שם כרטיס עובדים שמחתימים ת. חותמים ביומן כל חודש. כל יום חותמים בכרטיס. ביומן שאני מגיע אני רושם את השעה ושאני הולך חותם. (פרוטוקול עמ' 3 ש' 1-4) (ההדגשה אינה במקור) 23. כך גם העיד מר נסאר אלדין בתצהירו מטעם הנתבע כי התובע עבד 6 שעות ביום, 6 ימים בשבוע (סעיף 7 לתצהירו). משהתובע עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי עבד כל שנות עבודתו במשך 6 שעות ביום, ללא התייחסות למשמרת הלילה וכן לא הובאו ראיות לתמוך בגרסת עבודתו במשמרת הלילה (כאשר ניתן היה לדרוש כי הנתבע יציג את רישומי היומן או להביא עדים) אנו קובעים כי לא הוכח שהתובע עבד במשמרת לילה בתקופה האמורה. לפיכך אנו מעמידים את היקף עבודתו של התובע במהלך כל שנות עבודתו על ההיקף הבסיסי המוסכם של 6 שעות ביום, 6 ימים בשבוע. 24. באשר לחלקיות המשרה, לטענת התובע מדובר במשרה מלאה, בעוד לטענת הנתבע מדובר ב-60% משרה. חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן: "חוק שכר מינימום") קובע בסעיף 1 לחוק כי "שכר מינימום לשעה" הוא החלק ה-186 של שכר המינימום. התובע עבד 26 ימים בחודש * 6 שעות ביום = 156 שעות בחודש אשר מהוות 84% מהיקף משרה מלאה של 186 שעות חודשיות. חלקיות משרתו של התובע לפיכך היא 84%. מהיקף זה יגזרו זכויותיו של התובע כפי שיבואר לקמן. שכר מינימום 25. התובע תובע הפרשי שכר מינימום לפי חוק שכר מינימום. ס' 2 לחוק שכר מינימום קובע את זכותו של עובד לקבל ממעבידו "שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין", כאשר "עובד המועסק במשרה חלקית זכאי לשכר מינימום חלקי שיחושב יחסית לחלקיות משרתו". 26. השאלה העומדת להכרעה היא האם שולמה לתובע משכורת המהווה שכר מינימום יחסי בהתאם לחלקיות משרתו? 27. בכדי לענות על שאלה זו עלינו לבחון את העובדות שעלו ממסכת הראיות והעדויות, זאת בשים לב לנטלי ההוכחה, כאשר על פי הפסיקה נטל ההוכחה לתשלום השכר הוא על המעביד. 28. התובע העיד כי שולמה לו משכורת חודשית בסך 400 דינר לערך שהיא כ-2240 ₪ (סעיף 9 לתצהירו) כשבחקירתו הנגדית העיד כי משכורתו בתחילת עבודתו (1/98) היתה 270 דינר וזו עלתה עד 420 דינר בסיום עבודתו (פרוטוקול עמ' 3 ש' 6-12). תיאור דומה תואר על ידי מר נאיל סייד אשר העיד כי משכורתו נעה בין 300 דינר בתחילה ועלתה בהדרגה במהלך השנים ל-430 דינר (פרוטוקול עמ' 9 ש' 1-15). מטעם הנתבע העיד מר נאסר אלדין אשר מסר בתצהירו כי בחודש האחרון שולמה לתובע משכורת של כ-424 דינר ו-450 פילס (ובנוסף עוד סכום של 500 ₪ שידון להלן). הנתבע לא מסר נתונים נוספים ביחס לתנאי שכרם של העובדים לאורך השנים, על אף שהמידע היה ברשותו והנטל עליו. משכך, אנו קובעים כי אכן ניתן להעמיד את השכר בתקופה הרלוונטית על 400 דינר בממוצע, שהם כ-2240 ₪. לשם הנוחות נתייחס לשכר האחרון שקיבל התובע ושעליו אין חולק, בסך 424 דינר ו-450 פילס שהם 2518 ₪ (לפי שער מטבע של 5.9323 מיום 26.3.2007). 29. לטענת הנתבע, שולם לתובע בנוסף למשכורת סכום חודשי של 500 ₪. לפי ס' 3 לחוק שכר מינימום תובא בחשבון תוספת חודשית קבועה המשתלמת לעובד עקב עבודתו למעט התוספות המצוינות בסעיף, שאינן מענייננו. משכך, ככל שאכן שולם לתובע סכום חודשי קבוע של 500 ₪ על סכום זה להיות מובא בחשבון כהכנסת עבודה לצורך חישוב שכר המינימום, באשר אין ספק שהתשלום בסך 500 ₪ שולם לתובע במשרדי הנתבע, בשל עבודתו ובקשר אליה, ולא כעזרה סתמית של הרשות הפלסטינאית. 30. אולם, לא הוכח שתשלום זה שולם לתובע מדי חודש בחודשו באופן קבוע. התובע העיד כי לא דובר בסכום של 500 ₪, אלא סכום נמוך יותר, בגובה לא קבוע, שניתן באופן לא סדיר (פרוטוקול עמ' 4 ש' 19-20, עמ' 5 ש' 1-5). משנשאל העד מטעם הנתבע מר אלדין האם קיבלו התובע וחבריו את התשלום ענה כי איננו יודע (פרוטוקול עמ' 12 ש' 18-19). 31. לפיכך, עולה כי התובע קיבל מספר פעמים תשלום כספי נוסף על משכורתו הקבועה, אך כמה שולם ומתי וכמה פעמים שולם - ענין זה לא התברר כדבעי ולא הוכח. 32. כאמור, הנטל על הנתבע להוכיח תשלום שכר מינימום ומשלא עשה כן אנו מעמידים את השכר הממוצע שקיבל התובע בתקופה הרלוונטית רק על תשלום המשכורת החודשית בדינר, כ-400 דינר שהם 2240 ₪ בחודש בממוצע, ובחודש האחרון 424 דינר ו-450 פילס כאמור בלבד. תעריף שכר השומרים בצו ההרחבה 33. התובע ביקש להחיל את תעריף השומרים כאמור בסעיף ח (1) לצו ההרחבה ובנספח א' לצו. אולם, מעיון בצו עולה כי התעריפים שם אינם מעודכנים, היות שמדובר בשקלים (ישנים במשמע) ולא בשקלים חדשים (הנספח תוקן בפעם האחרונה בשנת תשמ"ג) ולא הוכח בפנינו כי נעשה עדכון של התעריף באופן שיהיה רלוונטי להחילו. משכך, השכר היומי לו זכאי התובע הינו בהתאם לחוק שכר מינימום. קביעת הפרשי שכר מינימום 34. הפרשי שכר מינימום ניתן לתבוע לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 עד 7 שנים אחורה מיום הגשת התביעה (בענייננו, 28.11.07), דהיינו החל מ-28.11.2000 ועד למועד סיום עבודתו ב-26.3.2007 (בנוגע למועד סיום העבודה, ראה בענין פיצויי הפיטורים), דהיינו כ-6 שנים ו-4 חודשים, סה"כ 77 חודשים. 35. שכר המינימום במועד סיום יחסי העבודה של התובע עמד על 3,585.18 ₪ (כך מיום 1.6.06 עד ליום 31.3.2007, ראה הגדרת "שכר מינימום , לחודש" בחוק שכר מינימום שתוקנה בחוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום - הוראת שעה), התשס"ו-2006, ס"ח תשס"ו 2058, 362). על פי חלקיות המשרה של 84% מדובר בשכר בסך של 3011 ₪. לשם הנוחות, ומאחר שהתובע לא ערך את החישוב בעצמו לפי התקופות ולא הביא ראיות ביחס לשכר שקיבל בכל חודש כי אם אך התייחס לממוצע משוער של 2240 ₪, נתייחס לשכר האחרון שקיבל התובע, עליו מסכימים התובע והנתבע בסך 424 דינר ו-450 פילס, שהם 2518 ₪ (לפי שער מטבע של 5.9323 מיום 26.3.2007). בהפחתת השכר האחרון שקיבל התובע משכר המינימום היחסי באותה עת (2518 ₪ - 3011 ₪ = 493 ₪) מתקבל הפרש של 493 ₪. לפיכך זכאי התובע להפרש שכר מינימום חודשי בסך 493 ₪. 36. על כן ומשהתובע לא קיבל שכר מינימום יחסי ביחס לחלקיות משרתו בשיעור 84% משכר המינימום אנו מחייבים את הנתבע בתשלום הפרשי שכר מינימום בסך 493 ₪ * 77 חודשים = 37,961 ₪. חישוב זה הינו החישוב המינימלי של הפרשי שכר המינימום להם זכאי התובע. פיצויי הלנת שכר 37. התובע תבע פיצויי הלנה לפי ס' 17(א)(1) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958. סעיף 18 לחוק זה קובע כדלקמן: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". 38. הפסיקה קבעה כי לבית הדין שיקול דעת בשים לב לנסיבות הענין בבואו לפסוק פיצויי הלנה (ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ - מונטסנוט איילין אייל (טרם פורסם, מיום 24.11.2005); וכן מאמרו של הנשיא סטיב אדלר פיצוי הלנה חוק ופסיקה שנתון משפט העבודה כרך ו', תשנ"ו- 1996, 5). התרשמנו כי בנסיבות הענין היתה מחלוקת אמיתית ביחס להכללת הסכום של 500 ₪ כחלק מהמשכורת לענין שכר המינימום. לאור המחלוקת בין הצדדים יש להפחית את פיצויי ההלנה שיש להשית על הנתבע ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד. פיצויי פיטורים 39. בעניינו של תובע זה, בניגוד לחבריו בעב 3005/07 ועב 3006/07, נטושה מחלוקת באשר לנסיבות סיום עבודתו בחודש מרץ 2007. לטענת התובע פוטר ביום 26.3.2007 ועל כן זכאי הוא לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת לפי החוק, בעוד לטענת הנתבע התפטר התובע מרצונו החופשי ביום 1.3.2007 ולפיכך אינו זכאי לקבל רכיבים אלה. 40. התובע הצביע על מכתב פיטורים (נספח 2 לכתב התביעה), נושא תאריך מיום 5.4.2007, דומה לזה שקיבלו התובעים בעב 3005/07 ועב 3006/07, אשר ממוען אליו באופן מפורש, שחור על גבי לבן בדפוס ובו מודיעים לו על פיטוריו מיום 26.3.2007. 41. הנתבע תומך יתדותיו בעדותו של מר נאסר אלדין, העד מטעמו, בדבר קיומה של הודעת התפטרות מצד התובע בשל נסיבות אישיות (פרוטוקול עמ' 10 ש' 14-20). התובע העיד מנגד כי מעולם לא הגיש התפטרות, לא הוא חתם על המסמך וכי איננו יודע מי חתום עליו וכן כי לעיתים היה אחראי המשמרת חותם במקומו (פרוטוקול עמ' 5 ש' 8-20). 42. התרשמותנו היא כי התובע פוטר ביום 26.3.2007 ולא התפטר. כך, לטעמנו מכתב הפיטורים שמסר התובע לנתבע (נספח 2 לכתב התביעה) מלמד ומעיד כי התובע פוטר ביום 26.3.2007 האמור בו, שאם לא כן לא היה הנתבע מוציא מכתב כזה לתובע. כמו כן, העד היה מהימן עלינו ועדותו כי אכן לא התפטר והמסמך המדובר אינו מוכר לו היתה אמינה. משכך, אנו דוחים את גרסת הנתבע בדבר התפטרות התובע מרצונו החופשי ומקבלים את גרסת התובע בדבר פיטוריו. משכך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים וכן דמי הודעה מוקדמת. 43. התובע עבד 9 שנים ו-3 חודשים. התובע זכאי היה כאמור לשכר מינימום יחסי, אשר עמד בסיום עבודתו על סך של 3011 ₪ (3,585.18 ₪ * 84%) כדלעיל, לפיכך זכאותו לפיצויי פיטורים עומדת על סך של 27,852 ₪. פיצויי הלנת פיצויי פיטורין 44. בהתחשב בכך שהיתה בין הצדדים מחלוקת אמיתית באשר לנסיבות סיום עבודתו של התובע וכן ביחס לגובה השכר, הן בשאלה מה דינו והיקפו של תשלום ה-500 ₪ והן בשאלת חלקיות המשרה לענין זכאות לשכר מינימום כמבואר לעיל, אנו מוצאים לנכון להפחית מפיצויי ההלנה ולקבוע כי יעמדו על הפרשי הצמדה וריבית בלבד מיום 1.4.07 ועד ליום מתן פסק הדין (ראה האסמכתאות המצויינות בנוגע לפיצויי הלנת שכר לעיל). דמי הודעה מוקדמת 45. בהתאם לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, זכאי התובע להודעה מוקדמת של חודש ימים. מכאן, שהתובע זכאי לשכר עבודה חלף הודעה מוקדמת עבור חודש אפריל 2007 שווה ערך למשכורת חודשית לה היה זכאי בסך של 3011 ₪. דמי הבראה 46. התובע לא קיבל דמי הבראה בתקופת העבודה על כן הוא זכאי לפדות את דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו. התובע עבד 9 שנים ו-3 חודשים. התובע זכאי ל-7 ימי הבראה בשנה ובסך הכל הוא זכאי ל-14 ימי הבראה. שיעור יום הבראה הינו 318 ₪. משכך בסך הכל זכאי התובע ל- 14 * 318 * 84% (חלקיות משרתו) = 3740 ₪. פיצוי חלף הפרשות לקרן פנסיה 47. בהתאם לסעיף יב לצו ההרחבה בענף השמירה, המעסיק חייב לבטח את העובד בפנסיה מקיפה בקרן "מבטחים", ולהפריש בגין פנסיה ותגמולים 5% מהשכר היומי המלא של העובד. 48. בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת תשלומים לפנסיה מקיפה, החל על כל העובדים והמעבידים המבוטחים בקרן פנסיה מקיפה ומעבידיהם, תשלומי המעבידים לקרן פנסיה מקיפה הוגדלו לשיעור של 12% (י"פ 3596 תשמ"ט (27.11.88) ע' 367 ותוקן בי"פ 3672 (תשמ"ט) (25.6.89) ע' 3411). צו זהה הוצא לגבי עובדים המבוטחים בקרן פנסית יסוד (י"פ 3672 (תשמ"ט) (25.6.89) ע' 3411). מכאן, כי הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה בגין תגמולים הוגדלו ל- 6%. ההוראה הקובעת היא ההוראה בצווי ההרחבה המתקנים, שהם מאוחרים לצו ההרחבה בענף השמירה. 49. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע לא הפריש עבור התובע הפרשות ל"מבטחים" כאמור בצו ההרחבה ומשכך לא קיים את הוראת צו ההרחבה. בנוסף, גם אם נקבל טענת הנתבע כי הוא הפריש עבור התובע סכומים לקרן פנסיה ירדנית (סעיפים 8-9 לתצהירו של מר נסאר אלדין), לא הוכח כי הופרשו סכומים בשיעור 6% מהשכר הקובע כאמור בצו ההרחבה. 50. על פי הפסיקה - לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, לא ניתן לאכוף העברת התשלומים ל"מבטחים" ולפיכך זכאי התובע לפיצוי בשיעור 6% ממשכורתו החודשית כחלק המעביד בהפרשות לקרן הפנסיה (ע"ע 300001/98 שוסטר - רמי חרושת מרצפות בע"מ עבודה ארצי לג (31) 25 (2000); דבע שן/3-66 שקריאת ואדי נ' רחמים פד"ע כב 13 ; ע"ע 300360/98 צמח נ' ש.א.ש. קרל זינגר עבודה ארצי לג(2) 32). 51. משכך, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם את הסכומים ישירות לתובע. כדי למנוע כפל פיצוי, תשלום זה יהיה כנגד זכויותיו של התובע בקרן הפנסיה בירדן, והנתבע יהיה זכאי, לאחר התשלום המלא לתובע, למשוך את הכספים מקרן הפנסיה בירדן. התובע לא יהיה זכאי לזכויות מקרן הפנסיה בירדן אם ישולם הסכום שנפסוק לו להלן בפסק הדין דנן. 52. בסעיף י"ב להסכם הקיבוצי מוגדר השכר הקובע לצורך הפרשות וזכויות סוציאליות כדלקמן: "..שכר עבודה יומי מלא לצרכי סעיף זה פירושו שכר העבודה המשתלם לעובד בעד שמונה שעות ביום רגיל, לרבות תוספת יוקר, משפחה, ותק ולמעט תוספת שכר המשתלמת בעד עבודה בשבתות ובחגים ושעות נוספות". 53. שכר המינימום היומי היחסי של התובע הינו 120 ₪ (לפי היקף משרתו שעמד כאמור על 84%). התובע עבד 26 יום בחודש. כפי שיפורט בהמשך קבענו כי לא הוכח שהתובע זכאי לתוספת ותק ותוספת משפחה, על כן השכר הקובע הינו 120 ₪. 54. אשר על כן, על הנתבע לשלם לתובע פיצוי בשיעור 6% מהשכר הקובע בסך ₪ 120 ₪ * 26 יום * 77 חודשים = 14,414 ₪. החזר הוצאות נסיעה 55. התובע תבע החזר הוצאות נסיעה בסך 20,000 ₪. התובע הינו תושב באב חוטה (כאמור בתצהירו). הנתבע טען בסיכומיו כי התובע איננו זכאי לדמי נסיעות מאחר שלא חל עליו צו ההרחבה. בכך למעשה הודה הנתבע באי תשלום דמי נסיעות. 56. אולם, לפי ההלכה, המעביד מחויב להשתתף בהוצאות הנסיעה של העובד לעבודה וממנה, רק כאשר העובד נזקק בפועל לאמצעי תחבורה כדי להגיע למקום העבודה. דהיינו, תשלום הוצאות נסיעה מותנה בכך שלעובד אכן נגרמו הוצאות בקשר להגעתו למקום העבודה (ר' י' לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד" (הוצאות ניצן-מהדורת 2006), פרק 16 עמ' 4 והאסמכתאות המופיעות שם). 57. התובע לא טען ולא הוכיח כי המרחק ממקום מגוריו למקום העבודה חייב אותו להשתמש בתחבורה ציבורית או פרטית וממילא לא הוכיח כי נגרמו לו הוצאות בגין נסיעות לעבודה. נמצא כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח זכאותו להחזר הוצאות נסיעה ומשכך - דין תביעתו ברכיב זה להידחות. תוספת ותק 58. סעיף ט"ו לצו ההרחבה העוסק בתוספת ותק קובע כדלקמן: "המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 1.48 לירות ליום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 14.80 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה." התובע תבע תשלום תוספת ותק בהתאם להוראות סעיף טו לצו ההרחבה בסך 900 ₪ בגין שבע שנים. התובע לא פירט כיצד הגיע לסכום זה בתחשיב לפי ימים ושנים. התובע הסתמך על חישוב לפי זכאות ל"תוספת ותק שנתית בסך של 1.5 ₪ ליום לכל שנת עבודה, עד למקסימום 15 ₪ לאחר 10 שנות עבודה" (כאמור בכתב התביעה ובסיכומי התובע), אשר לא ברור מהיכן הוא לקוח, מאחר שהסעיף כמובא לעיל נוקב בסכומים בלירות ולא בשקלים חדשים (ראה עב' (נצרת) 2412/04 סלמאן נ' ש.א.ש. צפון והעמקים תק-עב 2007(2), 1982). ניסיון לשערוך הסכומים מוביל לסכומים מזעריים ביותר (10,000 לירות שוות ל-1 ש"ח). נציין כי לא הובאו בפנינו הוראות הצמדה בענין רכיב זה ולכן אין לנו ללכת אלא לפי הוראות צו ההרחבה כאמור. משכך התביעה בעניין זה אף היא נדחית. תוספת משפחה 59. סעיף יד להסכם הקיבוצי דן בתוספת משפחתית המשולמת לעובד בעד אשה שאינה עובדת. זהו אפוא תנאי לתשלום תוספת זו, ואשר על התובע להוכיח כי מתקיימים בו התנאים המזכים בקבלת התוספת. התובע לא טען ולא העיד דבר בקשר להיותו נשוי וכן ביחס לעבודת אשתו וממילא לא הרים את הנטל להוכיח, כי אשתו אינה עובדת וכי הוא זכאי לתשלום תוספת משפחה. משלא הוכח, ולו בראשית ראיה, כי התובע עונה לקריטריונים שנקבעו בצו ההרחבה לעניין זכאותו לתוספת משפחה, דין תביעתו ברכיב זה - להידחות. סוף דבר 60. הנתבע 1 ישלם לתובע את הסכומים הבאים תוך 30 יום מיום שיומצא לו פסק הדין: א. הפרשי שכר 37,961 ₪ ב. פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה 14,414 ₪ ג. תשלום חלף הודעה מוקדמת 3,011 ₪ ד. דמי הבראה 3740 ₪ ה. פיצויי פיטורים 27,852 ₪ ו. שכר טרחת עורך דין בסך 5000 ₪. כל הסכומים האמורים בס"ק א-ה ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.4.07 ועד התשלום בפועל. לא ישולמו הסכומים הנ"ל תוך המועד האמור, יישאו הסכומים בס"ק א ו-ה בפיצויי הלנה, בשיעור המרבי הקבוע בחוק הגנת השכר, מיום 1.4.07 ועד התשלום בפועל. 61. התביעה כנגד נתבע מס' 2 נדחית.שומרים