זכויות עובדים בפירוק חברה לדמי הודעה מוקדמת

להלן פסק דין בנושא זכויות עובדים בפירוק חברה לדמי הודעה מוקדמת: פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע א. ערעור זה תחום בשאלה משפטית אחת שבמחלוקת, שעניינה האם גימלה לפי פרק ח' שבחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995, העוסק בביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד, חלה גם על "דמי הודעה מוקדמת". השאלה פורשת כנפיה, כפי שנראה, על שתי מערכות דין - דיני העבודה מזה ודיני הפירוק, שמכוחם הגיע הערעור לפתחנו, מזה. בית משפט זה לא נדרש לשאלה, ככל הנראה, בעבר, אך נגעו בה מכאן ומכאן בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט המחוזי שלפירוק. העובדות במקרה דנן אינן במחלוקת, ונמנות הן בהחלטתו של בית המשפט קמא: חברה ושמה קומגייטס בע"מ - המשיבה 3 - נקלעה לקשיים עסקיים, לרבות אי תשלום שכר לעובדיה. ביום 20.5.03 הוצאו עובדי החברה על ידי הנהלתה לחופשה ללא תשלום, באורח חד צדדי בלא הסכמתם. חלק מעובדי החברה פנו למערער - המוסד לביטוח לאומי - לקבלת דמי אבטלה בגין החופשה (שכרם לחודש אפריל 2003 לא שולם). ב-29.5.03 הגישו העובדים בקשת פירוק, בטענה - בין השאר - כי החברה חדלת פרעון. ביום 12.6.03 ניתן צו פירוק זמני לחברה, וביום 17.8.03 אישר בית המשפט למפרקת הזמנית לפטר את עובדי החברה. פסק הדין קמא ב. ראשית נתעוררה השאלה מהו מועד הפיטורין. בית המשפט קמא (מפי השופטת, כתארה אז, אלשיך) קבע, כי בעצם פנייתם של עובדים לביטוח הלאומי אין לראות צו פיטורין; וכי אין חולק שבמקום שנתקבלו כספי ביטוח לאומי בגין חלק מן התקופה שבמחלוקת, יש לקזזם. גם את בקשת הפירוק, כך קבע בית המשפט קמא, יש לראות כ"התראה חמורה" - אך לא כפיטורין. לעומת זאת, באשר לצו הפירוק הזמני, נקבע כי במקרים שבהם חדלה החברה לפעול ואין מדובר בעסק חי, אין צו הפירוק הקבוע משנה את המצב שהתהווה עם מינוי המפרק הזמני; לכן יש לראות את מועד הפירוק הזמני כמועד הפיטורין דה פקטו, קרי - בנידון דידן - 12.6.03. אשר למועד ההודעה המוקדמת, וכאן קרבים אנו לנשוא ענייננו, נפסק כי יש לקבעו ליום 20.5.03, היום בו הוצאו העובדים לחופשה, שבינו לבין הפיטורין חלפו 23 ימים, ויש לשלם דמי הודעה מוקדמת בגין ההפרש בין תקופה זו לבין התקופה הסטטוטורית להודעה מוקדמת. ולבסוף, נאמר "בשולי הדברים", והוא הנידון דידן, "כי עמדת הביטוח הלאומי, המסרב לכלול את רכיב ההודעה המוקדמת בגמלה, נראית על פניה תמוהה ונוגדת את פסיקתם העדכנית של בתי הדין לעבודה, וטוב יעשה המנהל המיוחד אם יתן על כך את דעתו בעת שישוב ויכריע בתביעת החוב...". הערעור ג. כלפי סיפת הדברים מופנה הערעור דנא. ד. לטענת המערער כוללת הגמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי (סעיפים 183-180) שכר עבודה ופיצויי פיטורין בלבד, ושכר עבודה מוגדר בהפניה לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958. לעניין הפרשנות הנחוצה, מסתמך המערער על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט המחוזי שלפירוק, כי תשלום תמורת ההודעה המוקדמת אינו בחינת שכר אלא "פיצוי עבור הפרת הסכם העבודה", שכן אינו ניתן בעבור עבודה. כן מסתמך המערער על סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן חוק הודעה מוקדמת), המתאר סיטואציה כגון זו שלפנינו, והמדבר בפיצוי. משחדלו יחסי עובד ומעביד מיום צו הפירוק הזמני, כנטען, אין איפוא דמי הודעה מוקדמת חלק משכר העבודה, להבדיל - למשל - מפדיון חופשה שדינו כשכר עבודה. ה. לשיטת המערער, הרציונל בעניין זה זהה לטעם שעל פיו אין משלמים גמלה בגין פיצויי הלנה לעובדים; לדעתו גישה אחרת, המציבה את דמי ההודעה המוקדמת בגדר שכר העבודה, תביא מיניה וביה להצבתם בדרגה העליונה של הנשיה המובטחת, וכך תפגע בנושים אחרים. שינוי בדבר מחייב, לטענת המערער, חקיקה. נתבקשה איפוא קביעתו של בית משפט זה, כי אין דמי הודעה מוקדמת מהווים שכר עבודה לצורך גמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. ו. כונס הנכסים הרשמי (משיב 4) הצטרף לנימוקי הערעור ולעמדת המערער. ז. החברה שבפירוק (שהמפרקת שלה באה מאותו משרד המייצג את העובדים, דבר שאודה כי לא ירדתי לחקרו) הותירה את ההכרעה לשיקול דעת. ח. מנגד, טענו העובדים המשיבים 1 (מרבית עובדי החברה), ראשית, כי פרוצדורלית אין מקום לערער על "קביעת אגב - אוביטר", כפי שהייתה החלטת בית המשפט קמא בנושא זה, ופרוצדורלית היתה הדרך הנכונה הגשת ערעור לבית המשפט קמא על החלטת המנהל המיוחד, שהחליט להכיר בדמי ההודעה המוקדמת לצורך תביעת החוב, והדבר לא נעשה. שנית, מהותית נטען כי יש לפרש "שכר עבודה" בחוק הביטוח הלאומי פירוש רחב יותר, ולראות את דמי ההודעה המוקדמת כבאים "עקב עבודתו" של העובד לפי חוק הגנת השכר שאליו מפנה חוק הביטוח הלאומי; נטען כי כך גם בגדרי פרשנות תכליתית סוציאלית, על פי מטרתו של חוק הביטוח הלאומי. בנוסף, נטען כי הודעה מוקדמת כמותה בפועל כפדיון חופשה, שדמיו מהווים שכר עבודה - גם אם קרויה היא בשם פיצוי. נאמר עוד, כי אין הכרה בדמי הודעה מוקדמת כשכר עבודה מחייבת גם הכרה בהם כדין קדימה - ולכל היותר ישולמו אלה על ידי המערער, בלא שייגבו על-ידיו מן המעביד. ט. המנהל המיוחד לבדיקת תביעות חוב של העובדים (משיב 2) טען, כי במקרה דנן מתוך עצם הגשתה של הבקשה לפירוק תשעה ימים לאחר הוצאת העובדים לחופשה ללא תשלום לא היה מקום לאישור דמי הודעה מוקדמת, שכן העובדים לא עמדו בתקופה זו לרשות המעביד; ואולם, משלא נתקבלה עמדתו בהקשר זה, יש מקום לתשלום דמי הודעה מוקדמת על ידי הביטוח הלאומי. דיון י. פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי עניינו - כאמור - "ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד". פרק זה תכליתו הברורה, כשל כל חוק הביטוח הלאומי כולו, היא תכלית סוציאלית: לפרוש רשת ביטחון לרגלי המבוטח בשעה של מצוקה או אי השתכרות. החוק מקנה לעובד מבוטח גמלה, בין השאר, משניתן צו לפירוק חברה (סעיף 182(2)). הגמלה לעובד מוגדרת (סעיף 183) כ"סכום חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים שמעבידו חייב לו...", ולסכומה קבועה תקרה. שכר עבודה מוגדר בסעיף 180 "כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, לרבות סכום שלפי כל דין רואים אותו כשכר עבודה...". פיצויי פיטורים מוגדרים (סעיף 180) ככאלה "המגיעים מחוק פיצוי פיטורים או מכוח הסכם קיבוצי". המוסד לביטוח לאומי זכאי לגבות מן המפרק גמלה ששולמה, בתנאים שנקבעו בסעיף 192. דין קדימה מוגדר שם כ"זכויותיו של עובד לפי סעיף 78(1) לפקודת פשיטת הרגל, לפי סעיף 354(א)(1) לפקודת החברות...". י"א. סעיף 1 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 מגדיר שכר עבודה כך: "לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות, ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו". י"ב. לפי סעיף 189 לחוק הביטוח הלאומי מוגשת התביעה לגימלה על ידי נאמן בפשיטת רגל או מפרק חברה, בין השאר. דרך מקובלת לטיפול היא מינוי מנהל מיוחד לתביעות החוב של העובדים (ראו פש"ר (ת"א) 66/98 איזדורפר נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), פסקה 14 לפסק הדין (השופטת אלשיך); ראו גם ע"א 6070/01 המוסד לביטוח לאומי נ' איזדורפר (לא פורסם)). י"ג. בשנת תשס"א נחקק חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן חוק הודעה מוקדמת), הקובע חובת הודעה מוקדמת על פי דין. הזכאות מוגדרת בסעיפים 4-3 לחוק, לעניין עובד במשכורת (חודשית), לפי סעיף 3 בשישה חודשים ראשונים לעבודתו יום לחודש, לשישה חודשים נוספים שישה ימים ועוד יומיים וחצי לכל חודש, ולאחר שנה - חודש. סעיף 4 עוסק בעובד בשכר (שאינו משכורת), והתקופה הראשונית לגביו קצרה יותר. סעיף 7(א) לחוק קובע כי "מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי (הדגשה הוספה - א"ר) בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת". שכר רגיל מוגדר בסעיף 1 כ"שכר העבודה המובא בחשבון לעניין חישוב פיצויי פיטורים" (לפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963). סעיף 13 הנזכר מסמיך את שר העבודה, באישור ועדת העבודה של הכנסת, לקבוע בתקנות את מרכיבי השכר (ראו תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשנ"ד-1964). לא למותר להזכיר כי בדברי ההסבר לחוק הודעה מוקדמת (הצעות חוק תשס"א, 380) נאמר, כי "חיוב שני הצדדים ליחסי העבודה יאפשר למי מהם להתכונן לסיום היחסים ולחפש מקום עבודה או מעביד חילופיים", וכן (בקשר לחיוב בפיצוי כנזכר) - כי "מעביד אשר לא יתן הודעה מוקדמת לעובד שבכוונתו לפטר יחויב בפיצויים". עוד ראוי להזכיר, ויש לכך לדעתי חשיבות בפרשנות החוק, כי חובת הפיצוי חלה גם על עובד מתפטר, בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת (סעיף 7(ב)). בתקופת ההודעה המוקדמת רשאי מעביד לוותר על עבודתו של העובד (סעיף 6). השופט ד"ר י' לובוצקי מעיר (סיום יחסי עבודה, מהדורת 2004, פרק 8, עמ' 16-14), כי אין התשלום תלוי בהכנסות אחרות שיש לעובד, ואף אין מקזזים הימנו כספים שקיבל כ'דמי פגיעה' מהביטוח הלאומי. י"ד. עוד נזכיר, כי חובות בדין קדימה מנויים בסעיף 354 לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג-1985 ובסעיף 78 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם-1980, והראשון בהם הוא שכר עבודה כמשמעותו בחוק הגנת השכר, שהגדרתו שם הובאה לעיל. כל זאת - תוך קביעת תקרה. השכר כולל תוספת יוקר המוגדרת כפיצוי בסעיף 1 (סעיף ההגדרות) בחוק הביטוח הלאומי (לעניין פשיטת רגל ראו ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל מהדורה 2, (תשס"א) סעיף 141 בעמ' 272-271; לעניין פירוק חברות ראו א' וולובסקי כונס נכסים בדיני החברות (מה' 2, ז' וולובסקי, עורך, תשס"ד), 377). שכר העבודה לענין דין הקדימה כולל גם דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה וכן דמי מחלה (סעיף 17 לחוק חופשה שנתית תשי"א-1951, סעיף 7 לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976), אך לא פיצויי הלנת שכר (סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר). הסמכות העניינית בתחום זה נתונה לבית המשפט שלפירוקים ולפשיטת רגל (ולא לבית הדין לעבודה). ראו למשל ע"א 445/87 הספקה נ' עמית, פ"ד מד(1) 720, 722 (השופט בך). ט"ו. למען הסדר הטוב אדרש בקיצור לטענתם הפרוצדורלית של המשיבים 1, לפיה הדרך הנכונה שבפני המערער היתה הגשת ערעור על החלטתו של המנהל המיוחד לכלול את דמי ההודעה המוקדמת בתביעת החוב. בדקדקנות פרוצדורלית יתכן שיש ממש בטענה זו, אך באופן מהותי נראה כי אין פסול בכך שהערעור הוגש כלפי אמרת האגב של בית המשפט המחוזי, מהטעם הפשוט שבכגון דא, נוכח השפעתו הגדולה, שלא לומר המכרעת, של בית המשפט המחוזי בנושאי פירוקים, מטבע הדברים הופכת אמרת האגב למעין תקדים שרבים נאחזים בו, וסבורני שכך נתפסה גם במקרה זה. לפיכך איני רואה טעם לדקדק בכך כאן. ט"ז. אכן, פסיקת העבר ראתה בדמי הודעה מוקדמת פיצוי ולא שכר; ראו דב"ע מו/3-39 צור נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פד"ע יח 153, מפי סגן הנשיא קובובי (שהגדירה כ"תשלום שאינו בבחינת שכר כי אם 'פיצוי עבור הפרת הסכם העבודה' ואינו מניב פיצויי הלנת שכר"), כך גם דב"ע מח/02-206 המוסד לביטוח לאומי נ' ויצן פד"ע כ 329 (סגן הנשיא קובובי), בו נקבע לגבי דמי הודעה מוקדמת, כי המדובר בתשלום "הבא כפיצוי על הפסד שכר" (סעיף 143(ה)(5) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח-1968 - כיום סעיף 320(ז)(5) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995, בנוסח שונה במקצת - וצו הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה) (תשלום הבא כפיצוי על הפסד שכר), תשמ"א-1981. נוסח סעיף 143(ה)(5) שעניינו אי זכאות מקבילה לדמי אבטלה, היה "כל תשלום אחר שהשר קבע בצו כתשלום הבא כפיצוי על הפסד שכר ולפי התנאים שבצו"; בנוסח סעיף 320 הוסף הצורך באישור ועדת העבודה והרווחה. לפי סעיף 320(ז)(5) אין זכאות לדמי אבטלה בעבור תקופה שבה זכאי אדם לתשלום הבא כפיצוי על הפסד שכר, ולפי הצו "תשלום הניתן לעובד בשל אי מתן הודעה מוקדמת על פיטוריו, ייחשב כפיצוי על הפסד שכר לענין סעיף 143(ה) לחוק, לתקופה שבעדה ניתן התשלום". בתיק מאוחר יותר, דב"ע נז/3-165 שפיר נ' חברת מ.א.ש - סוכנויות (לא פורסם) (סגן הנשיא אליאסוף) נקבע כי "בהבדל מהמשכורת הקובעת לצורך פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת אינן שכר עבודה, כי הסכום אינו משתלם עבור עבודה או נכונות לעבודה, אלא כפיצויי על הפרת הסכם עבודה". אף בית המשפט המחוזי בתל-אביב בהמ' 2081/96 אהרני נ' וידאל (לא פורסם) (השופטת אלשיך), קבע (גם על פי ספרה של השופטת בדימוס ח' הרדוף זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה, בכינוס נכסים (תשמ"ח), 72), כי תשלום חלף הודעת פיטורים מוקדמת אינו נחשב כלל כשכר עבודה אלא כפיצויים. בת"א (ת"א) 293/91 החברה הישראלית לבטוח משנה נ' הכונס הרשמי (לא פורסם) (סגן הנשיא לויט) נקבע כי דין הקדימה לא הורחב מעבר לכלילת פיצויי פיטורים בגדר שכר עבודה ולהעלאת התקרה ל-150% מהחוב המקסימלי של שכר העבודה שניתנה לו זכות קדימה, "משמע, שהמחוקק הכיר בצורך הסוציאלי לטובת העובד, אך זאת תוך נסיון להמנע ככל האפשר מפגיעה בעקרון השויון בין הנושים", ועל כן "תשלום חלף הודעת פיטורים מוקדמת לא ייחשב בדרך כלל כשכר עבודה, אלא כפיצויים בשל הפרת זכותו של העובד שעבודתו תימשך עם תום תקופת ההודעה שהיתה צריכה להינתן". אל נשכח, כי אל מול זכויות העובדים בנידון דידן עומדות זכויות הנושים והצורך לחתור לשויון. לא למותר לציין כי פסקי הדין הללו ניתנו בטרם חוק הודעה מוקדמת, ועל בסיס חיובים הסכמיים ולא סטטוטוריים לעניין הודעה מוקדמת. י"ז. זו היתה המגמה במשך שנים רבות. אך ניתן לזהות גם ניצני שינוי. כאמור, המדובר בנושא המשלב מזה דיני עבודה - ותכליתם הבסיסית הסוציאלית והמקדמת רווחה, ומזה דיני פירוק - ותכליתם הבסיסית הכלכלית, והמקדמת שויון. שילוב זה חשוב שימצא ביטויו כמשקף הגינות כלפי כולי עלמא. ועם זאת, בסופו של יום דומני כי תכלית ההודעה המוקדמת היא בראש וראשונה סוציאלית, שימור מקום מחייתו של העובד. אולי לא ייפלא, אך הקריאה לפרשנות שתכלול את דמי ההודעה המוקדמת באה משני הכיוונים המקצועיים משתי דיסציפלינות משפטיות - מזה הנשיא (בדימוס) מנחם גולדברג, לשעבר נשיא בית הדין לעבודה, שנלקח לבית עולמו לא כבר, במאמרו שנידרש אליו להלן; מאידך גיסא השופטת ו' אלשיך, שופטת פירוק ותיקה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בהחלטתה נשוא ענייננו ובפסק דין נוסף, הוא פש"ר 1576/04 (בש"א 10241/05) עפארי נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם), שניתן ב- 17.1.06. הדברים באו לאחר קבלתו של חוק הודעה מוקדמת, ולדעתי היווה החוק מנוף למגמה חדשה. י"ח. הנשיא גולדברג, במאמרו "הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות (על חוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות, תשס"א-2000" הפרקליט מ"ו (תשס"ב) 218, 224 הביע אמונתו כי כשתתעורר השאלה דנא "יגיעו בתי המשפט למסקנה שלצורך אותן הוראות (של חוק ההודעה המוקדמת-א"ר) יש ליתן משמעות שונה לדיבור 'שכר עבודה' מהמשמעות שבחוק הגנת השכר, לאור תכליתן השונה של אותן הוראות". המחבר ער לכך ש"פיצוי" או "תמורת" הודעה מוקדמת אינם באים בגדרי שכר עבודה לצורך חוק הגנת השכר, שכן אינם משתלמים לעובד 'תוך כדי ועקב עבודתו', אך סבור הוא כי ה'פיצוי' בגין הודעה מוקדמת נופל בגדר 'הכנסת עבודה' על פי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). י"ט. בתיק עפארי הנזכר הרחיבה השופטת אלשיך את היריעה שפרשה בענייננו, ראשית, בהבחינה בין דמי הודעה מוקדמת לפיצוי הלנת שכר, שכן לשיטתה לבד מן המטרה ה"הרתעתית" דמי הודעה מוקדמת הם חלק מ"'רשת ההגנה' התחיקתית על העובד, המיועד למנוע מצב בו עובד ימצא עצמו 'מושלך לרחוב' ומחוסר פרנסה בלא כל התראה, ובלא כל שהות בה יוכל לנסות להתארגן ולמצוא לעצמו במהירות עבודה אחרת ...". ועוד, יש לראות לשיטתה בחוק ההודעה המוקדמת פעולה חקיקתית שהיא "מעין 'השבה' סטטוטורית של שכר העבודה האבוד לעובד". לפיכך הביעה את החשש, כי פרשנות דווקנית של המושג 'שכר עבודה' תפגע קשה בעובדים וכן הוסיפה, כי הגם שיש בכך לכאורה פגיעה בשאר הנושים, ניסיון החיים מלמד כי דמי ההודעה המוקדמת הם בדרך כלל אחוז זעיר מהנשייה (להבדיל משעבודי קדימה אחרים). עם זאת סברה השופטת שיש להותיר את מלאכת הפרשנות לבית משפט זה, נוכח פסיקת בתי הדין לעבודה עד הנה, וכן הפנתה קריאה למחוקק להסדרת הנושא. כ. "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו"? (עמוס ג', ג') פעמים כנראה התשובה חיובית. דומה כי הנשיא גולדברג ע"ה, מנסיונו בדיני העבודה, והשופטת אלשיך תבל"א, מנסיונה בדיני הפירוק, באו שניהם לכלל מסקנה דומה, שהדרך הראויה היא החלת הביטוח של זכויות העובדים בפירוק גם על דמי הודעה מוקדמת. השאלה היא הניתן להגיע לתוצאה זו על-ידי פרשנות, או שמא זו נחלתו של המחוקק; ודומני, לאחר העיון, שניתן ללכת בנתיב הפרשנות. כ"א. עלינו לזכור, שבפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, הוטעם מכבר כי "אין בחוק הישראלי הגדרה כללית של 'שכר עבודה', ולמעשה אין להניח כי ניתן להגדיר 'שכר עבודה' בהגדרה אחת שתהיה יפה לכל המטרות" (דב"ע לב/21- 3 מרגלית נ' בנק איגוד לישראל, פד"ע ד' (1), 7, 10 צוטט בדב"ע מח/3-3 נחושתן נ' מדינת ישראל פד"ע י"ט(1), 435, 440). וכבר נאמר לא אחת, כי "מושגים והוראות שבחוק יש לפרש לאור תכליתו ומטרתו של דבר החקיקה. כיוון שכך גם קורה לא פעם שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכל בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו" (ע"פ 224/85 בית מרקחת אלבא נ' מדינת ישראל פ"ד לט(4) 798, 802, המשנה לנשיא בן-פורת). בדנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נב(4) 817, תואר בהרחבה ריבוי פניו של המושג "עובד" בחקיקה: "למונחים 'עובד' ו'מעביד' אין מובן אחד ויחיד, החל בכל חלקי משפט העבודה. מובנם של מונחים אלה משתנה עם ההקשר החקיקתי שבו הם מופיעים" (הנשיא ברק, בעמ' 828); ראו גם דברי השופט-כתארו אז-חשין בעמ' 837: "שינוי מושג ה'עובד' בענף משפט פלוני, לא גרר אחריו בהכרח שינוי המושג בענף משפט אלמוני אף הוא". ואכן, כדברי הנשיא סטפן אדלר, "פיצויי הלנה: החוק והפסיקה", שנתון משפט העבודה ו', (תשנ"א) 2, 10 "יש הגדרות שונות של 'שכר' במסגרות משפטיות שונות, ואין ההבחנות ואמות המידה שנקבעו למונחים 'שכר', 'משכורת' ו'תוספת' לצורך חוק אחד יפות, בהכרח, להגדרה שבחוק אחר" (ראו האסמכתאות בהע' 17 שם, ובהן דב"ע נג/4-17 ההסתדרות הכללית נ' מדינת ישראל פד"ע כ"ו, 263, 272). ראו גם דב"ע לח-0-146 המוסד לביטוח לאומי נ' לבנה נוביקוב, פד"ע י' 271, 275 בו הוסק "ששכר עבודה במשמעות הרחבה היא כל תמורה בכסף או בשוה כסף שעובד מקבל ממעבידו תמורת חבותו מהיחסים החוזיים ביניהם, להבדיל מתשלומים עקיפים . . . ". כן ראו רע"א 4381/03 ש.כ. מאגרי אנוש נ' ז.מ. מותגי אופנה (טרם פורסם) (השופט ריבלין, בפסקה 9). אמנם, הנשיא אדלר (שנתון משפט העבודה, שם, 12) מציין כי "תשלום במקום הודעה מוקדמת (להבדיל משכר בתקופת ההודעה המוקדמת - א"ר) אינו 'שכר' ולכן אין להטיל עליו פיצויי הלנה". אך ניתן לפרש דברים אלה כמכוונים דווקא לעניין פיצויי הלנה, ואין צורך "למתוח" את ההבחנה בין השכר בתקופת ההודעה המוקדמת לתשלום במקומה גם לענייננו שלנו, קרי, גמלת הביטוח הלאומי, שהרי התכליות שונות, והכוונה היא להבטיח לעובד פרנסה בעודו מחפש עבודה חדשה. עינינו הרואות, כי כשם שלמונח 'עובד' יתכנו פרשנויות שונות, כך גם למונח 'שכר' דבר זה, שהוא מן המפורסמות מכבר, אולי אינו רצוי בגדרי הרמוניה ושאיפת שלמות בחקיקה ובפסיקה, אך הוא מעוגן במציאות שיש לה הסברים; בין היתר, "המדיניות העומדת ביסוד החוקים השונים יכולה להיות שונה"; א' ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, 341. עוד ראו א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט, 146-144, ובין היתר צוטט שם השופט (כתארו אז) זוסמן בבג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513 "דיבור שבחוק הוא יצור החי בסביבתו, הוא מקבל את צביונו מהקשר הדברים". אוסיף, כי אף במשפט העברי מצינו פיצול משמעויות באותו מונח, ראו בבלי ערכין י"ט ע"ב, להבחנה בין הגדרות יד ורגל בלשון תורה מול "לשון בני אדם". כ"ב. ד"ר מיכל הורוביץ (סלומי) בספרה הגנה על זכויות עובדים במסגרת הבראת חברות ( (תשס"ג) ס' 332, עמ' 208 ואילך) דנה במעמדו של שכר העבודה בדין קדימה, שם עומד הוא בראש רשימת החובות בני הקדימה שבסעיף 354(א) לפקודת החברות. כזכור, מסמיכה עצמה הפקודה לחוק הגנת השכר, שאינו כולל הגדרה לשכר ונוצק בה תוכן על ידי הפסיקה, לרבות תשלומים בעבור ימי כוננות וכיוצא בזה שבהם אין העובד "עובד ממש" (דב"ע לב/21 מרגלית נ' בנק איגוד הנזכר). המחברת מציינת, כי תשלום חלף הודעת פיטורים מוקדמת לא ייחשב בדרך כלל לשכר עבודה אלא כפיצוי בסכום השווה לשכר עבודה; אך היא מאמינה, כי שכר עבודה יכלול לצורך דין קדימה אף את הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ובכך מייסדת היא דבריה על הערתו של הנשיא גולדברג במאמרו הנזכר. כ"ג. דומה כי אילו צעדנו בשביל הסלול בפסיקת העבר היה מקום לקבלת הערעור; ואולם, נראה שבתכלית החקיקה קרוב הפיצוי בעבור הודעה מוקדמת להוות כמעין שכר. נכון שיחסי העבודה מתנתקים עם תשלום הפיצוי, והעובד זכאי לדמי ההודעה המוקדמת גם אם מצא עבודה מיידית; אך הדעת נותנת על פי ניסיון החיים, כפי שתיארה השופטת אלשיך, כי חלק ניכר מהעובדים אינם מוצאים עבודה מיידית, ודמי ההודעה המוקדמת משרתים את התכלית הסוציאלית במובן ישיר וברור, כדי שהעובד לא יפול ל"תהום הנשיה" (תרתי משמע) של קופת הפירוק. סבורני כי אכן הגיעה העת ליתן לדמי ההודעה המוקדמת את מקומם הראוי להם בהקשר הביטוח הלאומי. אכן "שכר העבודה" בענייננו נקבע בסעיף 180 - בהגדרה שאינה חדה די צרכה - "כמשמעו בסעיף 1 לחוק הגנת השכר לרבות סכום שלפי כל דין רואים אותו כשכר עבודה...". אולם ריבוי הפנים של המונח "שכר", שנסקר בתמצית לעיל, פותח פתח לפרש מונח זה לענייננו, אף שהוא כרוך בחוק הגנת השכר, גם ככולל את ההודעה המוקדמת; מסופקני אם ישנן השלכות רוחב בעייתיות כתוצאה מפירוש זה. חיזוק לפירוש המוצע אולי ניתן למצוא בדיבור "ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו", שבסעיף 1 לחוק הגנת השכר. סבורני כי אין הכרח לראות את "עקב עבודתו" "ובמשך עבודתו" כתנאים מצטברים, אך גם אילו היו כאלה, הויתור בסעיף 6 לחוק ההודעה המוקדמת הוא על "נוכחות" ועל "עבודה בפועל", קרי, מצב שבו טרם נותקה כליל זיקת העובד למקום העבודה. כ"ד. בפרשנות הדיבור "שלפי כל דין רואים אותו כשכר עבודה" שבסעיף 180 נסתייע הנשיא גולדברג במאמרו הנזכר (שם) בהפנותו לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש); פקודה זו מגדירה בסעיף 2(2) הכנסת עבודה בין השאר כ"השתכרות או רווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו . . .". אף דברים אלה - בטקסט שבדין - עשויים לסייע לפרשנות המרחיבה של משמעות המונח "שכר". כ"ה. האם הביטוי פיצוי יכול לבוא בגדרו של שכר? התשובה לכך אינה מובנת מאליה. פיצוי במקורות המשפט העברי יכול שיהא, בין השאר, תשלום נזק (בבלי כתובות צ"א, ע"ב; ראו ברכיהו ליפשיץ, משפט ופעולה, מונחי חיוב וקניין במשפט העברי, 203-202). על פי רוב מופיע הוא במקורות המשפט העברי בנושאים שאינם דווקא שכר. כ"ו. אשר לדין הישראלי, המונח "שכר" בו יכול להתייחס גם לתשלומים המוגדרים פיצוי. כאמור, סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995 מגדיר "'פיצוי' - תשלום של תוספת יוקר המשתלמת לפי המדד... או תשלום פיצוי בעד התייקרות לעובדים השכירים במשק לפי הסדר בין ארגון העובדים...". על אף העובדה שתוספת היוקר מוגדרת פיצוי היא נחשבת שכר לכל דבר ועניין (ראו לדוגמה סעיף 6(3) לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976; סעיף 3(ב)(2) לחוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987). כך גם ביחס לפיצויי פיטורין, לגביהם נקבע "פיצוי הלנת שכר יהיה לכל דבר, פרט לענין סעיף זה (חישוב גובה הפיצוי - א"ר), חלק משכר העבודה" (סעיף 17(ב) חוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958; ההדגשות הוספו - א"ר). כן ראו דב"ע מח/5022 טלמיר נ' יפה פד"ע כ' 107, 112 (פיצוי בעבור הודעה מוקדמת - בעבור שכר, ולא בעבור שכר ותנאים נלוים). עינינו הרואות, ישנם סוגי פיצוי מסוימים הנקראים שכר, ואין אפוא מניעה פרשנית לקבוע כי דמי הודעה מוקדמת, גם אם נלך בדרכה של הפסיקה הותיקה ונגדירם כפיצוי, באים בשעריו של סעיף 180 לחוק הביטוח הלאומי. כ"ז. כאמור, פסיקת בתי הדין לעבודה שהתייחסה לדמי הודעה מוקדמת כאל "פיצוי עבור הפרת הסכם העבודה" (דב"ע מו/39-3 הנזכר), ניתנה בתקופה בה חובת התשלום אכן נבעה מהסכם בין העובד והמעביד (או מהסכם קיבוצי). לא זה המצב כיום. כיום חובת התשלום היא סטטוטורית, חובה הדדית המוטלת על כל עובד ומעביד מכוח הוראות חוק הודעה מוקדמת. כיום יש איפוא - מטבעם של דברים - מקום רחב יותר להתייחס לדמי ההודעה המוקדמת כאל חלק מרשת הביטחון הסוציאלי ולא רק כפיצוי הסכמי. כ"ח. משהוברר כי שתי האפשרויות הפרשניות קיימות עולה השאלה מדוע להעדיף את האפשרות המיטיבה עם העובדים, אך פוגעת בשאר הנושים? והרי "עדיפות לחובות בדין קדימה מפרה מטבעה את כלל השוויון, והיא הנותנת כי אין לפרש את החריגים המנויים בסעיף 354 לפקודת החברות באורח גמיש החורג מן התכלית העומדת ביסוד הדין" (רע"א 4381/03 ש.כ מאגרי אנוש בע"מ נ' ז.מ. מותגי אופנה בע"מ הנזכר בפיסקה 13 - השופט ריבלין). סבורני כי הרציונל שהובא בפסק דין זה להחרגת תשלום שכר לעובדים מכללי השויון תקף, באותה מידה גם ביחס לדמי הודעה מוקדמת: "התכלית להצדקת העדפתם של העובדים על פני נושים אחרים של החברה היא התכלית הסוציאלית. לאמור, החשש הוא פן יווצר מצב בו יתקלו העובדים - התלויים לפרנסתם בשכר המשולם להם מעבודתם - בחוסר אפשרות לקבל את שכרם על כל ההשלכות הנובעות מכך" (שם). תקופת ההודעה המוקדמת נועדה כאמור, לאפשר לשני הצדדים "להתכונן לסיום היחסים ולחפש מקום עבודה או מעביד חלופיים" (דברי ההסבר להצעת חוק הודעה מוקדמת). זו תכליתה הראשונית של תקופת ההודעה המוקדמת. התשלום הקבוע בסעיף 7 לחוק אינו קנס בגין הפרתה של חובת ההודעה, כי אם מאמץ להביא את העובד לאותו מצב בו היה נתון אילו נמסרה הודעה במועד, דהיינו: לאפשר לעובד תקופה סבירה בה הוא ממשיך להשתכר למחייתו ובידו לחפש מקום עבודה חלופי. לכך מצטרפים גם הטעמים שבהחלטת השופטת אלשיך ובמאמרו של הנשיא גולדברג ע"ה. כ"ט. אוסיף ואומר. בית משפט של פירוק שוקל, בין היתר, שיקולים שביושר (equity). מטרתו חלוקה צודקת והוגנת של נכסי החברה. בשיטות אחרות נקבע בעבר מפורשות כי "courts of bankruptcy are essentially courts of equity, and their proceedings inherently proceedings in equity." Local Loan Co. v. Hunt, 292 U.S. 234, (1934); Pepper v. Litton, 308 U.S. 295 (1939)). עיקרון זה הוא העומד ביסוד עקרון החלוקה השויונית, ודומני כי הוא גם התומך בקבלת עמדתם של המשיבים. ציטטנו לעיל את דברי השופט אלשיך בפרשת עפארי באשר לזעירות הנתח של דמי הודעה מוקדמת במכלול הנשייה. בנסיבות אלה, ובהתחשב בתקרה הסבירה שנקבעה בחוק הביטוח הלאומי, דומה כי הצדק והיושר תומכים בעמדת המשיבים, שעלותה לקופת הפירוק קטנה, ותועלתה לרווחת העובדים גדולה. ל. ועוד, נפנה מבטנו למבנהו של חוק הודעה מוקדמת. בחוק זה, שבא לאחר הפסיקה הותיקה, דרך המלך בפשטותה היא הודעה ממש, כי ביום פלוני ייכנסו הפיטורים או ההתפטרות לתוקף (סעיפים 5-3 לחוק); הפיצוי הוא חלופה (סעיפים 7-6). הסימטריה שבחוק בין הודעה מוקדמת של מעביד לזו של עובד (ראו בין השאר סעיף 5) היתה נוחה לתבנית של שימוש במונח "פיצוי" גם לגבי תשלומי המעביד לעובד, שהרי אין מדובר לעולם על תשלום "שכר" מן העובד למעביד. ל"א. זכות הביטוח הלאומי לתבוע פיצוי ממי שחב לזולתו בעבור גימלה ששילם את שהוא עתיד לשלם לאותו צד חוזרת בדברי חקיקה שונים (ראו למשל סעיף 17 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981; סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995). המחוקק השתמש, עם זאת, במונח פיצוי גם כמקביל לקצבה (ראו סעיף 4 לחוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) התשמ"ד-1984, המוכתר "קיצור תקופת פיצוי" ונאמר בו כי "לא תשולם קצבה . . ."), ואף בכך חיזוק לדברים. ל"ב. האם ניתן להבחין כפי שמציעים המשיבים 1 בין גימלת הביטוח הלאומי לחובות לנושים? איני סבור כן. השופטת אלשיך בפש"ר 1066/02 (בש"א 12145/04 ויקטור קרמר נ' עו"ד מיכה צמיר (לא פורסם)) הביעה דעה, כי "חובתו של הביטוח הלאומי לשלם גימלה אינה חוב שנוצר עקב התנהגות הביטוח הלאומי, אלא הינה תוצר של דין המעמיד את הביטוח הלאומי בנעליה של קופת הפירוק . . . חובת הביטוח הלאומי לתשלום אינה קיימת, אלא במקום בו חלה חובה זהה על קופת הפירוק, אשר נעדרת משאבים מספיקים כדי לעמוד בתשלום כזה". דברים אלה נראים לי, בכל הכבוד. ל"ג. במשפט העברי המודרני מצינו התייחסות לדמי הודעה מוקדמת כמעין סוג של שכר, ונתלים הדברים באילן גדול, בעל חזון איש (ר' אברהם ישעיה קרליץ, המאה הכ') שהקיש את חובת ההודעה מהחובה הקיימת בשכירות בתים (בבלי, בבא מציעא, ק"א ע"ב), ובין היתר כתב (בבא קמא סימן כ"ג) ". . . עוד נראה, דאם לפי הנהוג במקום יש צורך למצוא מקום לעבודה, סתמא שכרו (בעל הבית שכר מן הסתם את הפועל - א"ר) לאותן הימים המצטרכים להשתדלות, ומיום שהודיעו שהוא חוזר צריך לקבוע ימים לחיפוש עבודה לפי ראות עיני הדיין" (מובא בפד"ר ג' 272, 283; וכן בפד"ר ג' 93) מסקנת בתי הדין הרבניים בעקבותיו של בעל חזון איש היא, כי יש מקום להודעה מוקדמת הנקבעת לפי ראות עיניהם של בתי הדין; ראו גם ד"ר שילם ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי ב' (תשכ"ט) 537, 543; וכן ראו פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ז' ר"ח, רי"ג שם נקבע כי בעבור תקופה של הודעת פיטורין יש לשלם "כפועל בטל, שהיא מחצית משכורתו הרגילה", וההסתמכות היא על פסק הדין האמור של בית הדין הרבני, "שאם נגרם הפסד לפועל בעטיו של מעבידו שלא הודיעו מקודם על פיטוריו, על המעביד לשאת בנזק. לא בקלות ישיג הפועל עבודה אחרת מייד אחר הפיטורים". ל"ד. אפשר להקיש חובה זו גם לחובת ההענקה במשפט העברי, שיסודה בדיני עבד עברי וההענקה לו עם שחרורו מן העבדות, ופותחה לדיני העבודה המודרניים; ד"ר יובל סיני סוקר את יסודות החיוב בפיצויי פיטורין במשפט העברי, וההענקה היא אחד מהם (י' סיני, "חוות דעת בעניין פיטורין ופיצויי פיטורין לעובד שנתפס בגניבה", המרכז ליישומי משפט עברי); וכדברי בית הדין הרבני (פד"ר ג', 287-286) - "רואים בעליל שכוונת התורה היתה להטיל חובה על המעביד שידאג דאגת מחר עבור הפועל, שעם עזיבתו את עבודתו אצלו לא יישאר בידיים ריקות . . .". אולי כך גם בהיקש לענייננו. ל"ה. עוד ראו לעניין זכויות העובד והמקור לזכות לפיצויי פיטורין אלון, המשפט העברי (תשל"ג), 749; ת' מוסקוביץ', "'כשכיר כתושב יהיה עמך' 'שויון הזדמנויות ביחסי עבודה'", פרשת השבוע 73 (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים) לעניין חובת ההענקה; נ' רקובר, "מה עניין עבדות לימינו", פרשת השבוע 15. לדעתי אין מניעה להחיל אותה גישה גם על ההודעה המוקדמת, בחינת יישומם של ערכי יושר, צדק והגינות על ידי עם החייב בכבוד הזולת. "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך; וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם; הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו; וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך, על כן אני מצוך את הדבר הזה היום" (דברים ט"ו, י"ב-ט"ו); ראו גם ספר החינוך מצוה תפ"ב, שאף אם אין מצוה זו של הענקה נוהגת שלא בזמן שבית המקדש קיים, "ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם יוסיף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל שעבדו זמן מרובה או אפילו מועט - שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו ה'"; וראו גם אנציקלופדיה תלמודית ט' תרע"ג בערך הענקה. הדברים מדברים בעדם במישור הערכי, ותומכים לדעתי בגישתנו. ראו גם ניתוח הרכיבים של שכר עבודה ופיצויי פיטורין במשפט העברי ע"א 293/73 בן-משה נ' בן-משה, פ"ד כח(2) 29 (השופט קיסטר). ל"ו. כן ראו הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, ההתחייבות (תשס"א), 242-236 לעניין חיובו של המעביד לשלם לפועל שכר שהובטח, והשיפוי, בין חיוב נזיקי, "דבר האבד" או חיוב חוזי, וכחוט השני עוברת בהם אותה שאלה שביסוד ההודעה המוקדמת, קרי, מציאת מקום עבודה חלופי. ראו גם מאמרו "חוזה עבודה, מהותו וביטולו", תחומין ז' (תשמ"ו), 427. החובה לשלם לשכיר את שכרו, ביושר ובעיקר במועד, נלמדת מהפסוק "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו" (דברים, כד, טו). כה גדולה היא החובה עד שדרשו חז"ל "ואליו הוא נשא את נפשו - כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו" (בבא מציעא, קיב ע"א), והרי "מפני מה עלה זה (השכיר - א"ר) בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה, לא על שכרו?" (שם). וכבר כתב בעל החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) בספרו אהבת חסד כי הפסוק הנזכר "הלא מזהיר אפילו אם משלם לו, אך שמאחר את תגמולו ואינו משלם לו בזמנו, וכל שכן אם הוא עושק שכרו לגמרי ואינו משלם לו, או שפוחת לו ממה שהשוה איתו בתחילה אפילו פרוטה אחת..." (פתיחה לתשלומי שכר שכיר, מהדורת הרב ד' זיכרמן והרב ב' זליגמן (ירושלים, תשס"ג), צא). היחסים בין מעביד ועובדיו, "תורת חיים" יש בהם, וחובות חוקיות שנועדו להגן על העובד ושכרו שאליו "הוא נשא את נפשו". על אלה נמנית גם חובת ההודעה המוקדמת, וחליפתה - תשלום הפיצויים, שכאמור יש לראות בה חלק מהגימלה המוגנת בחוק הביטוח הלאומי. ל"ז. סוף דבר: נראה כי התוצאה המקובצת מכל האמור היא, כי אין מקום לקבלת הערעור. הגימלה לפי פרק דמי הודעה מוקדמת ח' שבחוק הביטוח הלאומי חלה גם על דמי הודעה מוקדמת. בנסיבות אציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. זכויות עובדים בפירוק חברההודעה מוקדמתזכויות עובדיםפירוק חברה