זכויות מלצר טיפים

בפסיקה נקבע, כי טיפ המשולם לעובד והוא נמצא בשליטת המעביד, נחשב לשכר. אם הטיפ ניתן ישירות למלצר אינו יכול לבוא בגדר "שכר עבודה". זהו תשלום הניתן ע"י הלקוח, ולא ע"י המעסיק.

המחוקק הותיר בידי בית הדין לעבודה את ההכרעה האם רכיב שכר מסוים ייחשב כשכר, אולם קבע הנחיות לעניין כדלקמן:

הנחייה אחת - שכר הוא תשלום המשולם לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו.
ההנחיה השנייה - שכר הוא תשלום שמשולם לעובד על ידי מעסיקו.

כן נקבע בבית הדין הארצי לעבודה, כי לכאורה קיימת סתירה בין שתי ההנחיות הללו, שכן טיפ משתלם למלצר עקב עבודתו ובמשך עבודתו, אולם לא על ידי המעסיקה. לפיכך, יש לפנות לתכליתו של חוק שכר מינימום, להקשר התעשייתי ולמדיניות הראויה.

תכליתו של חוק שכר מינימום היא להבטיח רמת חיים מינימאלית לכל עובד.
באשר להקשר התעשייתי, הרי שקיימים בענף המסעדות דפוסים שונים הנוגעים לתשלום טיפים.

לעניין המדיניות הראויה, הרי שחלק מתכלית החוק היא לאפשר פיקוח של בתי הדין על ביצועו ושל משרד התמ"ת על אכיפתו.

בית הדין הארצי קבע, כי הדרך היעילה ביותר לפקח על תשלום שכר מינימום למלצרים היא, שכספי הטיפ יעברו דרך קופת המעסיקה ולימים גם דרך תלוש המשכורת.

מכאן שהמדיניות הנכונה היא, שלא להגדיר טיפ כשכר עבודה מקום בו הוא אינו משולם לעובד על ידי המעסיקה באמצעות תלוש משכורת.


להלן פסק דין בנושא זכויות מלצר טיפים:

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע, שהועסק כמלצר במסעדת "חן" (להלן: המסעדה) ע"י הנתבעים 1 ו-2, לפיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, דמי הבראה, דמי פדיון חופשה שנתית ונסיעות. הנתבעים כפרו במחוייבותם לסכומי התביעה ואף טענו כי שלמו לתובע לאחר מחלתו, לפרקים, סכומים לפנים משורת הדין, באמצעות אימו.

1. העובדות
א. המסעדה הינה עסק משפחתי שנוהל על ידי הנתבע 2, מפעיל המסעדה. הנתבע 1 הינו בנו של נתבע 2, עזר לאביו בהפעלת המסעדה.
ב. התובע, רווק שחי עם אימו, עבד במסעדה מ-1968 ועד שקיבל ארוע מוחי, בספטמבר 2000 (סה"כ 31 שנים ו-10 חודשים). הארוע המוחי פגע בו באופן שלא יכול היה לעבוד יותר. אין מחלוקת כי עם תום תקופת עבודתו זכאי התובע לפיצויי פיטורים.
ג. התובע עבד משעה 8:30 ועד שעה 18:00 באופן קבוע מדי יום סה"כ 9.5 שעות ביום, כמלצר במסעדה, ונתן שירות לכל לקוחות המסעדה (עדותו עמ' 2, 3, 4; עדות הנתבע עמ' 11, 12). בגין השעות הנוספות לא קיבל התובע מעולם תשלום.
ד. שכרו של התובע עמד על 4,000 ₪ נטו, שקיבל מדי חודש. סכום זה הורכב מסכום של 1,400 ₪ ששולם ע"י הנתבעים במזומן או בהמחאה, וסכום נוסף של 2,600 ₪ שקיבל התובע באמצעות תשר (טיפים) שניתן לו ע"י באי המסעדה ולקוחותיה.
     טיפים אלו היו בשליטתו המסוימת של נתבע 1, אשר ריכז את הטיפים ונתן לתובע בסוף היום (עמ' 3 לפרו' באמצע ובסוף).
     לתובע מעולם לא הונפקו תלושי שכר.
ה. שכר המינימום בסיום עבודת התובע היה 3,000 ₪.
ו. התובע אכל במסעדה.
ז. התובע לא קיבל כל שנות עבודתו דמי הבראה.
ח. התובע לא יצא לחופשה פרט ליום כיפור וחג הפסח.
ט. לאחר שחלה התובע, שילמו הנתבעים לתובע, באמצעות אימו, סכומי כסף שונים - על גובהם ומהותם חלקו הצדדים.
הכרעת הדין
יחסי עובד מעביד
2. אין חולק כי נתבע 2, בעליה של המסעדה, הינו המעסיק הפורמאלי של התובע. המחלוקת הינה בשאלת התקיימותם של יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבע 1, בנו של נתבע 2. לטענת הנתבעים לא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבע 1.
3. פסה"ד המנחה בשאלת התקיימותם של יחסי עובד מעביד הינו דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינת נ' כפר רות ואח', פד"ע כד 535, שם נקבע בסעיפים 15-16, כדלקמן:
"בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון, להוכיח את טענתו, הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית (במפורש או מכללא) למתן עבודה בתמורה: ובין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה".
כן נקבע, כי המבחנים העיקריים לזיהוי המעסיק שעוצבו בפסיקה הם: כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; מי קיבל את העובד לעבודה, מי משבצו במקום העבודה ומי מעבירו מתפקיד לתפקיד? מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות את גובה שכרו ואת הנלווים לשכרו? מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד? מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לקבל אישור לחופשותיו? כיצד דווחו היחסים למס הכנסה ולרשויות אחרות? מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלבנטיים להסדר ההעסקה, כגון - מקום ביצוע העבודה, מי מפקח על העסקת העובד, למי מדווח העובד על עבודתו, ולמרותו של מי הוא סר; למי הבעלות על הציוד, החומרים, או הכלים המשמשים את העובד בעבודתו; רציפות, זמניות ומשך קשר העבודה.
4. בעניינו מדובר במערכת יחסי עבודה משולשת בין התובע לנתבעים 1 ו-2.
"במצבים שמעורב גם צד שלישי על בית הדין לבדוק מיהו המשתמש האמיתי בכוח עבודתו של העובד ובין מי מהצדדים נוצרו במפורש או מכללא הלכה למעשה, מכוח ההתנהגות, יחסים שעניינם נתינת עבודה וקבלת תמורה" (י' לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד" (הוצאת ניצן - 2001), עמ' 24).
בפסיקה הוכרה האפשרות שעובד יעבוד אצל שניים במקביל, ובעניין זה נפסק כי:
"רק עת שניים "באים כאחד" כמעבידיו של פלוני, אפשר לראות יחסי עובד מעביד בין השניים "ביחד ולחוד" לבין העובד. ומתי יתקיים תנאי זה? התנאי יתקיים עת מדובר בשותפים, בפעילות 'משותפת' של השניים, או בהתקשרות חוזית של שניים על מנת לקבל 'עבודה' מפלוני. על כל פנים, ליחסים כאלה יהיה רק חוזה אחד והצדדים לו יהיו מצד אחד - "העובד" ומצד שני - שניים כ"אחד" שבשירותם מבוצע חוזה העבודה" (דב"ע מג/22 - 2 יואב גבע - מדינת ישראל ואח', פד"ע טז 318, ע' 327, פסקה 7). הלכה זו אושרה בפסיקה מאוחרת יותר (ר' דב"ע נו/308-3 אלי אבשלום נ' כור מתכת בע"מ, פד"ע ל 513).
5. מן הכלל אל הפרט. מכיוון שאין התקשרות חוזית בין התובע לנתבעים, יש לבחון את ההתקשרות המשפטית מכללא.
לטענת התובע נתבע 1 היה זה שניהל את המסעדה בפועל (עמ' 3 לפרו'). אל אף הכחשותיו בתצהיר, מעדותו של הנתבע 1, עולה, כי אכן הוא היה זה שניהל את המסעדה בפועל והוא זה שתיפקד כמעסיקו של התובע: "ש. נכון שאתה הוא שמנהל את המסעדה בפועל. ת. כן, ועושה את זה עשרים שנה" ובהמשך: "ש. נכון שבכל עניין שקשור לעבודת התובע הוא היה פונה אליך בשביל לקבל את עמדת בעל הבית. ת. כן היה בא אלי" (עמ' 9). הדבר אף מתבקש מהמסכת העובדתית שהוצגה בפנינו לפיה נתבע 2 הינו אמנם מי שרשום בשלטונות המס כבעלים של המסעדה, אולם בפועל, הינו אדם מבוגר מאוד, והנתבע 1, בנו, הוא זה שניהל את המסעדה בפועל.
נתבע 1 הוא זה ששילם את שכרו של התובע וכן טיפל בענייני הכספים של המסעדה (עמ' 10-11). הנתבעים הודו, כי נתבע 1 הוא זה שאישר לתובע לאחר לעבודה/לצאת מוקדם/לצאת לחופשה וכיוצ"ב.
כפי שנקבע בפס"ד יואב גבע המצוטט לעיל, בענייננו, נתבע 1 למעשה נכנס בנעליו של נתבע 2 בכל הנוגע לניהול המסעדה, לרבות העובדים, מעת שנתבע 2 נהיה מבוגר וחולה. הפעילות של נתבע 1 ונתבע 2 הינה, אפוא, פעילות 'משותפת' על מנת לקבל 'עבודה' מהתובע. אלו יחסים שמצד אחד להם התובע ומהצד השני הנתבעים 1-2 שהם שניים כ"אחד" שבשירותם מבוצעת העבודה.
6. באשר לאמינות העדויות, יצוין כי מטעם התובע העיד התובע לבדו ומטעם הנתבעים העידו נתבע 1 ובנו. מנתבע 2 נבצר להגיע למסור עדותו בשל גילו המופלג ומצבו הגופני, כך לדבריו של נתבע 1. דברים אלו מדברים בעד עצמם באשר ליכולתו של הנתבע 2 לנהל מסעדה לבדו, כשאינו מסוגל להגיע להעיד בתביעה על סך כחצי מיליון שקל שהוגשה נגדו.
מעדותו של נתבע 1 עולה כי לא ניתן ליתן אמון בעדותו כלל וכלל. בעדות הנתבע 1 סתירות רבות, חוסר עקביות וגרסתו אינה מתיישבת עם המציאות. מחד טען הנתבע 1 כי אביו, נתבע 2, הוא "הבוס של המסעדה" גם היום. מאידך, טען כי אביו לא הגיע למסור עדותו בבית הדין בשל נכותו, ואף הוסיף כי "שנתיים לא יצא מהבית" (עמ' 11). עדות התובע, לעומת זאת, הותירה רושם אמין ונראה כי הוא ניסה לדייק בפרטים ולתאר את המצב לאשורו.
הנתבע 1 טען כי שילם לאמו של התובע סכומי כסף שונים, והחתים את אמו של התובע על קבלת הכספים בנוכחותו של התובע. התובע הכחיש טענה זו, אולם הנתבע 1 עצמו סתר את טענתו וציין בהמשך כי התובע ישן בעת שאמו חתמה על האישורים (עמ' 13). יצוין, כי אמו של התובע נפטרה ולא ניתן לבחון האם החתימה על האישורים היא אכן חתימתה כטענת הנתבע או לאו כטענת התובע. הנתבע 1 נתן שלל תירוצים והסברים וטען טענות שונות לגבי גובה הסכומים שנתן. לאור התרשמותנו מהעד, הגענו לכלל מסקנה כי לא ניתן להאמין לגרסתו של הנתבע 1 באשר לאופן תשלום הסכומים או לגובהם.
בנו של נתבע 1, יניב זבולוני, העיד כי הוא זה שנתן את הכסף לאמו של התובע (עמ' 17 לפרו' מיום 28.11.05). כשנשאל לגבי עדותו של אביו השיב: "אולי אבא התכוון שנתן את הכסף וכתב את הפתקים ואני נתתי לה" (עמ' 17). אולם הנתבע 1 ציין במפורש: "החתמתי את אמו אישית לידו" (עמ' 13). בתגובה השיב העד, כי אביו לא זוכר ואינו אדם בריא (עמ' 18).
כשנשאל הנתבע 1 כמה לדעתו הוא חייב לשלם לתובע, ציין את הסכום 60-70 אלף שקל, אולם לא נתן הסבר כדבעי מדוע לא שילם לו אם כך, את הסכום שאינו במחלוקת במשך כל התקופה שמתום עבודתו של התובע (ר' עמ' 15).
לא למותר לציין, כי הנתבע 2 לא העיד בפנינו, כך שלא ניתן היה לאמת את גרסתו של הנתבע 1, באשר להתקיימותם של יחסי עובד מעביד בינו לבין התובע.
מכל האמור לעיל יוצא, כי בין התובע לנתבע 1 התקיימו יחסי עובד מעביד. לכן, נתבע 1 ונתבע 2 הינם מעבידים במשותף.
לפיכך חייבים הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, בכל החובות כלפי התובע.

גובה השכר
7. אין מחלוקת כי השכר היה מורכב מ-1,400 ₪ שכר יסוד, והיתר בטיפים. הנתבעים לא ערכו רישום של הסכום שקיבל התובע בטיפים וכן לא נתנו לו תלושי שכר, אולם גובה הטיפים היה פחות או יותר קבוע.
נתבע 1 הודה כי הטיפים הינם חלק מהמשכורת (עמ' 12). אף על פי שהנתבע 1 היה זה ששילם לתובע את הטיפים שנתנו הלקוחות, בסופו של כל יום, לא הציג הנתבע 1 ראיה כלשהי לסתור את טענת התובע באשר לגובה הסכומים. הסכום של הטיפים היה בממוצע 2,600 ₪, כך העיד התובע ואנו מאמינים לו בעניין זה.
8. בפסיקה נקבע, כי תשר המשולם לעובד והוא נמצא בשליטת המעביד, נחשב לשכר. אם התשר ניתן ישירות למלצר אינו יכול לבוא בגדר "שכר עבודה". זהו תשלום הניתן ע"י הלקוח, ולא ע"י המעסיק (ר' עע (ארצי) 142/03 לי כנפו נ. פיקאסו הרצליה 1993 בע"מ, מיום 15.6.06).
בעניינו, התובע העיד: "אברי ידע כמה טיפים קיבלתי זה ניתן לידו. הוא נתן לי את הכסף בסוף היום, הוא ידע פחות או יותר כמה קיבלתי" (עמ' 3). כך שהטיפ לא ניתן לתובע ישירות מהלקוח. יוער, כי אף אם הטיפים לא שולמו לתובע באמצעות קופת המסעדה, עדיין יש לראות בטיפים כחלק מהשכר הקובע. העיקרון המנחה הוא שעל כל מעסיק לשלם לעובדיו שכר מינימום, שהוא סכום הדרוש לעובד על מנת שיוכל לשמור על כבודו כבן אנוש. כפי שנקבע בע"ע 300113/98 ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה ואח' (ניתן ביום 1.6.05), שצורף לסיכומי התובע:
"אם נגיע לכלל מסקנה, כי תשר אינו בא בגדר שכר עבודה הרי שתחויב המסעדה לשלם למלצרית שכר מינימום ללא כל זיקה לכספי התשר שהיא צברה. מנגד, אם נבוא לכלל מסקנה כי תשר יכול בתנאים מסוימים לבוא בגדר שכר עבודה הרי שחובת המסעדה לתשלום שכר מינימום תקום רק במקום שכספי התשר שצברו המלצרית לא הגיעו לגובה שכר המינימום".
שכר היסוד שקיבל התובע נמוך, כאמור, משכר המינימום, כך שגם לאור עיקרון זה יש לראות בטיפים כחלק מהשכר הקובע לפיצויים.
הטיפים שקיבל התובע, באמצעות הנתבע 1, עונים על הגדרת "שכר עבודה". כפי שפסק בית הדין הארצי בע"ע 300113/98 הנ"ל, מעיון בחוק הגנת השכר ובחוק שכר מינימום עולה, כי המחוקק הותיר בידי בית הדין את ההכרעה האם רכיב שכר מסוים ייחשב כשכר, אולם קבע הנחיות לעניין כדלקמן:
הנחייה אחת - שכר הוא תשלום המשולם לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו.
ההנחיה השנייה - שכר הוא תשלום שמשולם לעובד על ידי מעסיקו.
כן נקבע בביה"ד הארצי, כי לכאורה קיימת סתירה בין שתי ההנחיות הללו, שכן התשר משתלם למלצר עקב עבודתו ובמשך עבודתו, אולם לא על ידי המעסיקה. לפיכך, יש לפנות לתכליתו של חוק שכר מינימום, להקשר התעשייתי ולמדיניות הראויה.
תכליתו של חוק שכר מינימום היא להבטיח רמת חיים מינימאלית לכל עובד.
באשר להקשר התעשייתי, הרי שקיימים בענף המסעדות דפוסים שונים הנוגעים לתשלום תשר.
לעניין המדיניות הראויה, הרי שחלק מתכלית החוק היא לאפשר פיקוח של בתי הדין על ביצועו ושל משרד התמ"ת על אכיפתו.
ביה"ד הארצי קבע, כי הדרך היעילה ביותר לפקח על תשלום שכר מינימום למלצרים היא, שכספי התשר יעברו דרך קופת המעסיקה ולימים גם דרך תלוש המשכורת. מכאן שהמדיניות הנכונה היא, שלא להגדיר תשר כשכר עבודה מקום בו הוא אינו משולם לעובד על ידי המעסיקה באמצעות תלוש משכורת.
בענייננו, התרשלו הנתבעים בכך שלא הנפיקו תלושי שכר כלל, אולם, אין לזקוף נסיבה זו שנגרמה בעטיים של הנתבעים, לחובת התובע. אמנם כספי התשר לא נרשמו בספרי הנתבעים, אולם לא ברור אם הנתבעים כלל ניהלו ספרים.
לפיכך, יש לראות בשכר התובע שכר יסוד + טיפים, סה"כ 4,000 ₪ נטו. זאת הן לאור תכליתו של חוק שכר מינימום, ההקשר התעשייתי והמדיניות הראויה.
תכלית החוק: 1,400 ₪ - שכר היסוד שקיבל התובע, אין בו כדי להבטיח רמת חיים מינימאלית;
ההקשר התעשייתי: כאמור, ישנם דפוסים שונים הנוגעים לתשלום שכר, ואין בקביעה כי התשר הינו חלק מהמשכורת כדי להוות סטייה מדפוסים קיימים.
המדיניות הראויה: מאחר וסכומי הטיפים היו בממוצע 2,600 ₪ ולא סכומים גבוהים יותר, יש לראות בהם חלק מהשכר, שיש בו כדי להבטיח לתובע חיים בכבוד. הואיל ושכר היסוד נמוך משכר המינימום במשק, יש לקבוע כי שכרו הקובע של התובע כלל את הטיפים.
9. טענת הנתבעים בדבר חלקיות המשרה של התובע הועלתה לראשונה בסיכומים ואין מקום להעלותה בשלב זה ובכלל. מקובלת עלינו גרסת התובע כי עבד שעות מרובות מדי יום, אולם הואיל ולא הוכיח את מספר השעות המדויק שעבד בפועל, אני קובעים כי עבד בהיקף של משרה מלאה.
10. טענות הנתבעים בדבר אי הוכחת סכום השכר החודשי שקיבל התובע, טוב היה אילו לא הייתה נטענת, שכן בהיותם המעבידים עליהם היה לנהל רישום של סכומי השכר שקיבל התובע מדי חודש ולעמוד על כך שיקבל, למצער, שכר מינימום כנדרש בחוק.
הנתבעים לא רק שלא בדקו את סכומי השכר שקיבל התובע והאם הסכום שקיבל בטיפים השלים את שכרו לשכר מינימום, אלא אף לא הנפיקו לתובע תלושי שכר בגין הסכומים שהם שילמו לו ישירות, ולא מטיפים (שכר היסוד). לאחר שלא הקפידו הנתבעים לשמור על זכויות המגן של התובע לקבל תשלום של שכר מינימום שיביא לקיומו בכבוד, טוענים הם היום כי יש לחשב את זכויותיו על פי שכר קובע שהוא שכר מינימום.
לטענה זו אין מקום ואנו קובעים, כפי שעלה מהעדויות שבפנינו, כי שכרו הקובע של התובע היה 4000 ₪ כאמור.
הפרשי שכר המינימום שתבעו הנתבעים בסיכומיהם, נתבעו באיחור ושלא כדין, ללא תיקון כתב התביעה ולכן יש לדחות טענה זו מכל וכל.
מסמכי הביטוח הלאומי שהגישו הנתבעים לאחר הגשת סיכומי התובע, משקלם מועט, אם בכלל, כפי שנקבע בהחלטת בית הדין מיום 18.5.06. מסמכים אלו אינם ספציפיים לתובע, שמו של      התובע אינו מוזכר כלל במסמכים ולא ניתן ללמוד מהם דבר. נסיבות הגשת המסמכים הללו וכן הרחבת החזית של הנתבעים בסיכומיהם יילקחו בחשבון בפסיקת ההוצאות.

רציפות תקופת העבודה
11. התובע טען כי עבד משנת 68, אולם הייתה לו הפסקה בעבודה, של מספר חודשים בשל בעיה נפשית ממנה סבל, אולם התובע לא זכר באיזו שנה הייתה ההפסקה. התובע לא זכר בדיוק כמה זמן לא עבד, אולם, ציין: "חודש ימים מקסימום לא יותר מחודש" (עמ' 6).
לטענת הנתבע 1 נמשכה ההפסקה בעבודה כחצי שנה, אולם גם הנתבע 1לא נתן מידע באשר למשך התקופה שהתובע לא עבד, מעבר לתקופת אשפוזו. הנתבע 1 אף לא הציג ראיה כלשהי לתמוך בגרסתו.
גרסתו של התובע מקובלת עלינו ואנו מאמינים לו לפיכך קובעים כי הפסקת העבודה לא נמשכה יותר משלושה חודשים ולא היה בה נתק ביחסי עובד מעביד.
אף אם תמצי לומר כי נמשכה הפסקת העבודה יותר משלושה חודשים, הואיל ולא ברור כמה זמן התובע אושפז בבית חולים מתוך התקופה הנ"ל, וכן הנתבעים לא ערכו רישום של ימי המחלה להם זכאי התובע, אנו קובעים, אפוא, כי בכל מקרה מדובר בחופשת מחלה שאין בה כדי לנתק את יחסי העבודה (ר' סעיף 2(7) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963). או לחילופין הפסקת עבודה שאינה עולה על 3 חודשים, מעבר לחופשת המחלה (ר' סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים). רואים אנו איפוא את כל תקופת עבודתו כתקופה רצופה אחת.
לפיכך זכאי התובע לפיצויי פיטורי בסך 4,800 ₪ ברוטו * 382 חודשים (31 שנה ו-10 חודשים)/12 = 152,800 ₪.
התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נדחית לאור התיישנותה ולאור המחלוקת בין הצדדים באשר לגובה המשכורת הקובעת ולרכיב התשר במשכורת.


שעות נוספות
12. התובע ציין כי הוא זה שסגר את המסעדה והמפתחות למסעדה היו בידיו (עמ' 3 לפרו'). אולם הוסיף ואמר כי לא ספר כמה שעות עבד ביום, אלא לרוב עבד מ-8:30 עד 18:00 (עמ' 3 למטה).
הלכה פסוקה היא כי על העובד "...להוכיח את גובה שכרו, ואם עבד שעות נוספות, חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב..." (ר' דב"ע נד/23-3 חיים פרינץ נ' נתי גפן ואח', פד"ע כו 547, 551; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן הכהן ז"ל נ' אסתי רוזנהויסר, פד"ע ו' 299, 307). ו"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה על פי אומדנא דדיינא או לפי עקרונות של שכר ראוי..." (דב"ע לב/32-3 פרוימוביץ נ' בר-אדון, פד"ע ד' 39, 41). תביעה לגמול שעות נוספות צריכה להיות מדוייקת, לא על דרך של אומדן, הערכה או ממוצע, אחרת יש בכך משום ליקוי היורד לשורשה של העילה (ע"ע 300001/98 בוריס שוסטר נ. רמי חרושת מרצפות בע"מ עבודה ארצי, כרך לג(31), 25).
זאת ללמדך כי, בהתאם להלכה הפסוקה על התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך.
13. התובע לא ערך רישום מסודר או רישום בכלל של שעות עבודתו בפועל. לטעמנו, אף אם עבד התובע שעות נוספות, ואכן קיבלנו הרושם כי עבד שעות מרובות, הרי שהתובע לא הוכיח את שעות העבודה בפועל, כנדרש.
14. יצוין, כי אף לאור המגמה החדשה בפסיקה, המגמישה את נטל ההוכחה של השעות הנוספות, לא די בטענה כללית שטען התובע כי עבד בשעות נוספות ויש להוכיח מתכונת עבודה כללית (ר' ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן נ' מעיין משה וצביה; ע"ע 175/03 עמישב שירותים בע"מ נ' חנן אלדד). התובע לא הוכיח אף מתכונת עבודה כללית. בשים לב לעובדה שהיה הבדל בשעות פעילות המסעדה בין עונות הקיץ והחורף והתובע הודה כי לעיתים יצא מוקדם מהעבודה או איחר לעבודה עם אישור טלפוני של נתבע 1 (עמ' 3).
15. במאמר מוסגר יצוין כי הטענות בדבר אי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עבודתו של התובע, שהעלו הנתבעים בסיכומים, הינם בגדר הרחבת חזית אסורה. אולם לאור קביעתנו דלעיל, התייתר הצורך לדון בסוגיה זו.
16. התביעה לגמול שעות נוספות נדחית.

החזר הוצאות נסיעה
17. צו הרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, לפי שווי כרטיס חופשי חודשי בקו הרלוונטי. מאחר והנתבעים לא סתרו את טענות התובע לעניין זה ולא הביאו כל ראיה לתשלום הוצאות נסיעה, תלושי שכר או כל ראיה אחרת, מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה במלואה. 256 ₪ לחודש (כרטיס חופשי חודשי) * 38 חודשים (מחודש יולי 1997 עד ספטמבר 2000 = 9,728 ₪.

דמי הבראה
18. התובע לא קיבל דמי הבראה מהנתבעים לכל אורך תקופת עבודתו. התובע זכאי לתשלום דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק. בסך 20 ימי הבראה * 282 ₪ = 5,640 ₪.
19. יוער, כי לא ניתן לראות בסכומי הטיפים שקיבל התובע ישירות מהלקוחות, שסכומם, אם ניתנו, לא הוכח, כתחליף לתשלום דמי הבראה, פדיון חופשה או החזר הוצאות נסיעה. כשמם כן הם מדובר בסכומים ששולמו, אם שולמו, לתובע מהלקוחות ואין הלקוחות באים לעניין זה בנעלי הנתבעים באשר לחובת מעביד לשלם לעובד את זכויותיו (חופשה, הבראה והוצאות נסיעה). כמו כן, סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אוסר באופן ברור ומפורש תשלום שכר כולל.

פדיון ימי חופשה
20. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1 (4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז 1957). מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעביד, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113, וראו גם דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג, 215; דב"ע לג/3-65 יהודה פרחי נ' עדנה אשל, פד"ע ה 113; דב"ע לח/3-73 ביטון מכלוף נ' נפתלי הכט, פד"ע י, 390).
21. הנתבע 1 הודה כי לא ניהלו ספר של רישום חופשות (עמ' 12). הנתבעים אף לא הנפיקו לתובע תלושי שכר. לפיכך, לא עמדו הנתבעים בנטל המוטל עליהם להוכיח את ימי החופשה שניצל התובע בפועל, ולכן תביעתו ברכיב זה מתקבלת במלואה עבור שלוש שנים, בהתאם הקביעה להתיישנות ... בחוק.
84 יום (28 יום בשנה * 3 שנים) * 192 (4800/25) = 16,128 ₪.


קיזוז
22. התובע הודה כי נהג לאכול ארוחותיו במסעדה. לדבריו: "אני הרגשתי שם כמו הבית שלי, ובבית של עצמך בודקים כמה אכלת?" (עמ' 5).
נתבע 1 ציין אף הוא כי הרגיש קירבה מיוחדת לתובע: "נתתי לו שהוא צריך כי הוא היה אחינו" (עמ' 13), כן הודה כי תביעת קיזוז ארוחות התובע הינה תולדה של תביעת התובע: "ש. אתה באמת חושב שאת הכסף שהוא אכל צריך לנכות אותו ממה שמגיע לתובע. ת. התובע רוצה ש.נ. ממני שלא עשה במסעדה ורוצה חופשות שנתתי לו ולא לקח, אמרתי לו ששבוע הוא בחופש כי היינו אני ואחי, הוא לא היה יוצא לחופש. וש.נ. לא עשה. כן אני חושב שזה נכון לטעון שצריך לנכות לו את האוכל" (עמ' 12 לפרו').
לאור דברים אלו, והואיל וטענת הקיזוז לא כומתה כלל, טענה זו נדחית.
לא למותר להזכיר כי, העובד זכאי להפסקות אוכל בזמן העבודה (ר' סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951).
23. באשר לסכומים ששילמו הנתבעים, לטענתם, לאמו של התובע לאחר שחלה, הרי שסכומים אלה לא הוכחו ולא ניתן ליתן אמון בגרסת הנתבעים לעניין זה, כפי שפורט לעיל ויודגש, כי הנתבעים עצמם טענו לסכומים שונים ואין אחידות בסכום שהם עצמם טענו ששילמו. הקבלות שהוגשו לא תאמו את העדויות של נתבע 1 ובנו שסתרו זה את זה לגבי נסיבות כתיבתם וחתימתם.
יתרה מזו, התובע הודה כי קיבל באמצעות אמו סכומי כסף מהנתבעים, בסך הכל 13,500 ₪. התובע הכחיש את הסכום הנטען על ידי הנתבעים. טענה זו הינה טענת מיגו, שכן התובע יכול היה לטעון כי לא קיבל כסף כלל, מאחר ולא ניתן להעיד את אמו שנפטרה, לא ניתן ליתן אמון בעדויות הנתבעים שסתרו זה את זה ולא הוכיחו את הסכומים שלטענתם שילמו. על כן, עדות התובע לעניין זה מקובלת עלינו באשר לסכום שקיבל וסכום זה של 13,500 ₪ יקוזז מהסכום שייפסק לטובתו.

סוף דבר
24. התרשמנו כי הנתבעים נהגו בחוסר הגינות משווע כלפי התובע שעבד במסעדה במסירות במשך יותר מ-30 שנה, ובינו ובין הנתבעים נוצרו יחסים קרובים לאורך השנים, ששני הצדדים הגדירו אותם כיחסי משפחה. לאחר הפסקת עבודתו של התובע עקב מחלתו, הפנו לו הנתבעים עורף ונמנעו מלשלם לו את הכספים המגיעים לו בגין עבודתו עבורם, וזאת כאשר חלק מהסכום אף אינו שנוי במחלוקת ביניהם לגבי עצם זכאותו של התובע לקבלת הסכום, כפי שנאמר מפורשות על ידי נתבע 1.
לא זו אף זו. במשך כל תקופת עבודתו של התובע הפרו הנתבעים הפרות חוזרות ונשנות את חוקי המגן החלים על התובע ולא עמדו על זכויותיו. הנתבעים מעולם לא נתנו לתובע תלושי שכר, ואם נתנו כפי שטענו, לא הוכח הדבר בפנינו. הנתבעים לא שילמו לתובע דמי הבראה או נתנו לו ימי חופשה. כל זאת תוך ניצול חולשתו של התובע גם לפני וגם ובפרט אחרי שחלה. מחדלי הנתבעים זועקים עד השמיים והתנהגותם כלפי התובע בתום 30 שנות עבודה, בהם הרגיש התובע כבן בית במסעדה ואף כבן משפחה של הנתבעים (ר' עדותו בעמ' 3 למעלה; עמ' 6 למעלה) הינה בבחינת חוסר תום לב קיצוני, שלא ראוי כי יהיה במערכת יחסים בין עובד למעביד שחלה עליו חובת תום לב מוגברת וכן לאור העובדה כי מדובר ביחסים שנמשכו על פני תקופה ארוכה במיוחד.
הנתבעים נהנו מעבודתו המסורה של התובע, אך התייחסו אליו כקיים עת נזקקו לעבודתו והתעלמו ממנו במפגיע כשדרש לקבל זכויותיו.
25. הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים הבאים:
א. פיצויי פיטורים בסך          152,800 ₪.
ב. החזר הוצאות נסיעה בסך      9,728 ₪.
ג. דמי הבראה בסך               5,640 ₪.
ד. פדיון ימי חופשה בסך          16,128 ₪
מסכומים אלה יקוזז הסכום של שהתובע הודה כי קיבל מהנתבעים, בסך 13,500 ₪.
סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבעים 1-2 ביחד ולחוד.
כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה כחוק מ-9/2000 ועד לתשלום בפועל, וישולמו תוך 45 יום.
הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪ +מע"מ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכות הזקיפה

  2. זכות ההשבה

  3. הזכות לעבוד

  4. זכות הטיעון

  5. זכות מוסרית

  6. זכות העיכבון

  7. הזכות להתאגד

  8. זכויות מטפחים

  9. זכויות מוקדנים

  10. זכויות במשק עזר

  11. שלילת זכות השיבה

  12. זכויות מלצר טיפים

  13. זכויות עוזרת גננת

  14. הפעלת זכות הזקיפה

  15. זכות עיכבון לעובד

  16. הזכות להיעזב במנוחה

  17. זכויות עובדי שטחים

  18. השוואת זכויות הגבר

  19. זכות וטו של עיתונאי

  20. הצעת חוק זכויות האדם

  21. זכויות ביקור של סבים

  22. זכויות חברתיות בסיסיות

  23. הצעת חוק זכויות העיוור

  24. מחלוקת על זכויות סוציאליות

  25. זכויות שידור טורניר טניס

  26. זכות תשובה לטיעוני הנתבע

  27. זכות הטיעון במגזר הציבורי

  28. שלילת זכות הטיעון של עובד

  29. חוק שריון שלילת זכות השיבה

  30. מצג כוזב לגבי זכויות במותג

  31. זכויות עובדי הווקף המוסלמי

  32. זכויות עובדת משק בית שפוטרה

  33. תביעה בגין זכויות סוציאליות

  34. תביעה להצהיר על זכות עיכבון

  35. הצעת חוק זכויות לאדם העיוור

  36. זכויות עובד בתלמוד תורה חרדי

  37. זכויות פראמדיק במגן דוד אדום

  38. זכות אישית שאינה ניתנת להעברה

  39. חובת דיווח על יתרת זכות כספית

  40. זכויות עובד בבית קפה בתל אביב

  41. תקנות זכות מטפחים תשל''ד-1974

  42. העברת זכות בנכס לפני קבלת החזקה

  43. חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951

  44. חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984

  45. זכות התביעה לפי סעיף 197 הינה זכות עצמאית שאינה זכות אישית

  46. האם אויינה זכות התביעה כמיטיבה עם שינוי ההלכה בבית המשפט העליון

  47. הצעת חוק זכויות מבצעים ומשדרים (תיקון - הרחבת הזכויות), התשס"א-2000

  48. לטענת התובע יש לראות בו כעובד של וכפועל יוצא מכך הוא זכאי לזכויות של עובד

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון