עובד התפטר מהעבודה בטענה להרעה מוחשית בתנאי עבודה. העובד טען כי ההרעה המוחשית התבטאה בשניים: האחד - העברתו מהצי הבינלאומי; השני - הפחתת שכרו בחודש ינואר 2002. העובד, לא דרש חד משמעית את השבת הפרשי השכר, ולא הבהיר כי בכוונתו להתפטר אם לא יושבו לו הפרשי השכר. בהתאם לפסיקה, תנאי לזכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הוא שהעובד העמיד את המעביד על כוונתו ונתן לו הזדמנות לתקן את ההרעה בטרם יתפטר מעבודתו. נפסק כי אינו זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. להלן פסק דין בנושא התראה על התפטרות בגלל הרעת תנאים: פסק דין השופטת לאה גליקסמן: 1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב 7788/03 השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור מר שחל וגב' אשד). בפסק הדין מושא הערעור דחה בית דין קמא את תביעתו של המערער (להלן - לביא) להפרשי פיצויי פיטורים, וחייב את לביא לשלם למשיבה (להלן - ארקיע) פיצוי בשל אי מתן הודעה מוקדמת. הרקע לערעור: 2. לביא עבד בארקיע מחודש מאי 1991 וסיים עבודתו ביום 8.3.2002. (בחלק מהשנים שהה בחל"ת, והוסכם בין הצדדים כי תקופת החל"ת הייתה בת שנתיים ימים). 3. לביא עבד כקברניט בואינג 757 בצי הבינלאומי של ארקיע. בחודש אוקטובר 2001 נדרש לעבור לעבוד כטייס בצי מטוסי טורבו פרופ', מטוסים מדרג נמוך יותר, בצי הפנימי. בשלושת החודשים הראשונים להצבתו בצי הפנימי קיבל את שכרו כטייס בצי הבינלאומי. החל מחודש ינואר 2002 שונו תנאי שכרו בשל המעבר לצי הפנימי. 4. העברתו של לביא נעשתה מכוח הוראת סעיף 15 ל"תוספת להסכם הקיבוצי המיוחד" (להלן - סעיף 15) מיום 10.5.01 בו נקבע כמפורט להלן: א. החברה תהא רשאית, על פי שיקול דעתה, להעביר את הטייס לצי מטוסי הטורבו- פרופ' ו/או לכל צי מטוסים אחר שיהיה קיים. ב. בכל מקרה בו יועבר הטייס, בין מיוזמתו ובין מיוזמת החברה, לצי מטוסי הטורבו- פרופ' או לכל צי מטוסים אחר שיהיה קיים בחברה, תשולם לטייס על פי המשכורת וכל יתר התנאים הנהוגים באותו צי אליו הועבר ובו הוא יטוס בפועל. מוסכם כי טייס אשר הועבר לצי מטוסי הטורבו פרופ' ו/או לכל צי מטוסים אחר ביוזמת החברה, ואשר כתוצאה מכך משכורתו תקטן, יהיה רשאי להתפטר מן העבודה בזכות לפיצויי פיטורין בלבד אך ללא זכות כלשהי למענק גיל 55. למרות האמור לעיל, במקרה בו העברה לצי מטוסי הטורבו פרופ' נעשתה מיוזמת החברה - ישולם לטייס במשך שלושת החודשים הראשונים למעבר ובהם בלבד, על פי התעריפים וכל יתר התנאים הנהוגים בצי מטוסי הסילון, אך מובהר במפורש כי בשלושת חודשים אלה לא יהיה הטייס זכאי לשום הטבה הנהוגה בצי הטורבו - פרופ' לרבות לא לתוספת שח"מ. 5. לביא התפטר מעבודתו בחודש פברואר 2002. 6. לאחר סיום עבודתו בארקיע עבר לביא לעבוד באל על. אל על הודיעה ללביא על קבלתו לעבודה ביום 6.2.02, וההליכים לקבלתו לעבודה באל על החלו שלושה חודשים קודם לכן. 7. אחר סיום קשר העבודה, שחררה ארקיע לזכותו של לביא את פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו בעד תקופת עבודתו מיום 1.4.98 ואילך בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים. לנוכח סירובה של ארקיע לשלם ללביא פיצויי פיטורים בעד התקופה שעד יום 31.3.98 הגיש לביא את תביעתו לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי דחה את תביעתו, וקיבל את התביעה שכנגד שהגישה ארקיע, ומכאן הערעור בפנינו. ההליך בבית הדין האזורי : 8. בתביעתו טען לביא כי הוא נפגע מבחינה מקצועית ומבחינת מעמדו, ובחודש הרביעי לעבודתו אף נפגעה השתכרותו בצורה משמעותית. לביא טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתו, מכוח שתי עילות: האחת - הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, לנוכח העובדה שהתפטרותו נבעה מהרעה מוחשית בתנאי עבודה ו/או נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו; השנייה - הוראת סעיף 15 הקובעת כי טייס שהועבר לצי מטוסי הטורבו-פרופ' ואשר כתוצאה מכך משכורתו תקטן רשאי להתפטר מהעבודה וזכאי לפיצויי פיטורים בהתפטרותו. 9. ארקיע טענה כי לביא התפטר מעבודתו מאחר שהתקבל לעבודה באל על, והטענה ל"הרעה מוחשית" אינה נכונה וכל מטרתה ליצור "אליבי" לקבלת פיצויי פיטורים; עוד בטרם מסר לביא את הודעת ההתפטרות הודע לו בעל פה ובכתב על חזרתו לצי הבינלאומי מחודש מרץ 2002, אולם לביא החליט שהוא מעדיף לעבור לעבוד באל על; השינוי בתעריף שעת הטיסה והתאמתו לצי הפנים ארצי היה רלוונטי לגבי לביא רק לחודש אחד, ובכל מקרה הפער בהשתכרות קטן מהנטען; האמור בסעיף 15 אינו רלוונטי לנוכח העובדה שהודע ללביא על החזרתו לצי הבינלאומי בטרם התפטר. 10. ארקיע הגישה כתב תביעה שכנגד, בו טענה כי לביא הפר את חובתו לתת הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים, ונתן הודעה מוקדמת בת 17 יום בלבד, וכן כי התנהלותו של לביא הייתה חמורה במיוחד, לנוכח העובדה שיחד עם לביא עברו עוד שישה מבין טייסי ארקיע לעבוד באל על, כך שברור היה שהדבר ייצור קושי ויצריך התארגנות מיוחדת. לנוכח האמור, ארקיע תבעה לחייב את לביא לשלם לה סכום השווה לשכרו בעד תקופת ההודעה המוקדמת שלא ניתנה על ידו לחברה. 11. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של לביא וקיבל את התביעה שכנגד, ופסק: 11.1. יש לבחון את תביעתו של לביא לפיצויי פיטורים על יסוד הנימוקים שמסר במכתב ההתפטרות ולא על יסוד טיעונים שהעלה במועד מאוחר יותר. כמו כן, יש לבחון את התביעה על יסוד מצב הדברים במועד ההתפטרות. לפיכך, לא קמה זכאות לפיצויי פיטורים על יסוד אירועים שהתרחשו לאחר סיום קשר העבודה. 11.2. יש מידה מסוימת של חוסר תום לב בהתנהלות לביא, אשר היה מוכן לקבל רק קידום במעמדו ובתנאיו ולא להתמודד עם קשיים של המעביד באופן זמני, שנבעו מהמצב הכלכלי הקשה במדינה אותה עת. מה גם, שלביא הפך לקברניט בצי הבינלאומי פחות משנה טרם סיום עבודתו, ושכרו גדל בשיעור של 50% מספר חודשים טרם העברתו לצי הפנימי. 11.3. על פי סעיף 15, אין בהעברה לצי הפנימי הרעה מוחשית בתנאי עבודה המצדיקה התפטרות בדין פיטורים. הזכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 15 קמה רק כאשר ההעברה לצי הפנימי היא העברת קבע, ורק כאשר היקף ההשתכרות הכולל של הטייס הופחת ולא די בהפחתת ערך שכר שעה. את הבחינה אם חלה הפחתה בשכר יש לערוך על פני פרק זמן ולא בחודש רנדומאלי אחד. 11.4. לביא התקבל לעבודה באל על ביום 6.2.02, ומיד לאחר מכן הודיע על התפטרותו, בלא מתן התראה ודרישה לתקן את ההרעה המוחשית בתנאי עבודתו. כמו כן, פגיעה בשכר למשך חודש אחד, כאשר לא הועלתה דרישה לתיקון אינה בגדר "הרעה מוחשית". מעבר לכך, לביא יכול היה לשמור על רמת השתכרותו על ידי עבודה נוספת. 11.5. על פי עדותו של לביא, גם אילו הוחזר לצי הבינלאומי וגם אילו היה מושב לו השכר שנגרע ממנו אין וודאות שהיה נשאר בעבודתו בארקיע, ולכן דין התביעה להידחות. 11.6. לאור כל האמור, הן על פי החוק והן על פי סעיף 15 לביא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. 11.7. לעניין התביעה שכנגד נפסק כי רק ביום 19.2.02 מסר לביא את מכתב ההתפטרות הנושא תאריך 8.2.02, כאשר מועד סיום העבודה נקבע ליום 8.3.02, ובכך הפר את חובתו על פי ההסכם הקיבוצי לתת הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים; גם אם לביא היה זכאי לפיצויי פיטורים על פי סעיף 15, היה עליו ליתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים. לכן, לביא חייב לשלם לארקיע פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 45,284 ₪. טענות הצדדים בערעור: טענות לביא: 12. בית הדין התעלם, לא הביא בחשבון ולא שקל עובדות מהותיות והן: לביא הועבר מתפקידו כקברניט מטוס סילון ללא הסכמתו, ללא מו"מ מוקדם עמו וללא הודעה מראש; עד להתפטרות המצב נמשך ארבעה חודשים, כאשר בחודש האחרון חלה גם הפחתה בשכרו; לא ניתנה ללביא התחייבות להשבתו לצי הבינלאומי באורח קבע, וכי יישמר שכרו וכי יושב לו השכר שהופחת בפועל. 13. לעניין הזכאות על פי סעיף 15 טען לביא כי בית הדין האזורי התעלם כמעט לחלוטין מהוראת סעיף 15 ולא דן בזכאותו של לביא לפיצויי פיטורים מכוח ההסכם הקיבוצי; ככל שבית הדין האזורי התייחס לסעיף 15, טעה בית הדין בפרשנותו; על פי סעיף 15 העברת טייס מהצי הבינלאומי לפרק זמן העולה על שלושה חודשים והפחתת שכרו עקב כך מקימה זכאות לפיצויי פיטורים. לפיכך, גם אם הוצע ללביא לחזור לתפקידו הקודם באורח קבע אין בכך כדי לשלול את זכותו של לביא לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 15; אין להחיל את המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זכאות לפיצויי פיטורים במקרה של התפטרות על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים על זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 15. זאת, במיוחד לאור העובדה שבשל הוראת סעיף 15 להסכם הקיבוצי העברה לצי הטורבו- פרופ' שהיא פגיעה במעמד אינה נחשבת כהרעה מוחשית בתנאי העבודה; משארקיע הסתמכה על הוראת סעיף 15 בעניין העברתו של לביא לצי הפנימי, רשאי היה לביא להסתמך על הוראת סעיף 15 לעניין זכאותו לפיצויי פיטורים. 14. לעניין הזכאות לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים טען לביא כי בית הדין טעה בקביעתו כי ארקיע הציעה ללביא להחזיר אותו לצי הבינלאומי מיידית ובאורח קבע; הן מהעדויות והן מהמסמכים עולה כי החזרה אינה מיידית, היא זמנית, וכי לא הייתה כל כוונה לפצות את לביא על הנזק הכספי שנגרם לו; מסקנה זו עולה גם מאירועים שהתרחשו לאחר התפטרות לביא, אשר בית הדין סירב להתייחס אליהם, למרות חשיבותם להבנת הצעת ארקיע; הוראת סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים גוברת על הוראת סעיף 15 להסכם הקיבוצי, ככל שיש סתירה ביניהן. 15. לעיין חיובו בתשלום תמורת הודעה מוקדמת טען לביא כי גם אם לא היה זכאי לפיצויי פיטורים בהתפטרותו, אין לחייב אותו בתשלום פיצוי בעד תמורת הודעה מוקדמת, לנוכח "תרומת" ארקיע להתפטרותו, והעובדה שהיה ידוע לארקיע פרק זמן ממושך לפני סיום עבודתו על האפשרות שיתפטר מעבודתו. טענות ארקיע: 16. אין מקום להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. 17. על פי עדותו של לביא, התפטרותו והמעבר לאל על נבעו ממכלול של שיקולים, הוא התפטר משום שרצה לעבור לאל על בשל יתרונות העבודה באל על, וגם אם היה מוחזר לצי הבינלאומי וגם אם היו משולמים לו הפרשי שכר לחודש ינואר 2002, לא בהכרח היה נשאר בעבודתו בארקיע. גם מתגובתו להודעת אל על כי התקבל לעבודה עולה כי לא שקל כלל להישאר בעבודתו בארקיע. עובדות אלה, העולות כולן מעדותו של לביא, משמיטות את הקרקע תחת תביעתו, שכן הן סותרות את טענתו כי התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה. 18. בטרם לביא הודיע על התפטרותו, הודע לו כי הוא חוזר לשמש כקברניט בצי הבינלאומי. לפיכך, הדיון בשאלה אם חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו הוא תיאורטי בלבד, שכן לביא סירב לחזור לצי הבינלאומי, ומשיקוליו בחר לעבור לאל על ולא להמשיך בעבודתו בארקיע בצי הבינלאומי. 19. לא חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של לביא, הן משום שהובהר כי ההעברה לצי הפנימי היא צעד זמני, הן משום שלא חל שינוי במיקומו ברשימת הבכירות של הטייסים, והן משום שההפחתה בשכרו הייתה למשך חודש אחד בלבד; השינוי בתעריף שכר שעה אינו משקף את היקף הפחתת השכר, והוא קטן משמעותית משנראה, לנוכח העובדה כי בצי הפנימי יש תוספות ייחודיות, המשולמות כ"שווי ערך" לשעות טיסה; לביא יכול היה לשמור על רמת השתכרותו גם בצי הפנימי; על פי הנתונים שלא נסתרו, שכרם של טייסים הסמוכים ללביא ברשימת הבכירות עלה באופן משמעותי מדי שנה בשנה, לרבות בשנת 2003, למרות המעברים הזמניים לצי הפנימי. 20. בהתייחס לטענת לביא כי לא ניתנה התחייבות להחזרתו באורח קבע וכי לביא התפטר גם בשל חשש מניוד עתידי טענה ארקיע כי טענה זו לא הועלתה ב"זמן אמת" ואפילו לא בכתב התביעה, וכי חשש תיאורטי מאירועים עתידיים אינו בגדר הרעה מוחשית בתנאי עבודה. מעבר לאמור, במועד סיום עבודתו היה לביא השני ברשימת הבכירות של הטייסים שהועברו לצי הפנימי, והיה מודע לכך ששלושה טייסים בכירים ממנו עתידים לפרוש לגמלאות, כך שלאור התקדמותו ברשימת הבכירות הוא עשוי להיות חלק מקבוצת הטייסים בצי הבינלאומי שלא תנויד כלל. 21. לביא לא נתן התראה כי בכוונתו להתפטר מחמת הרעה מוחשית ולא נתן לארקיע הזדמנות לתקן את ההרעה הנטענת. 22. סעיף 15 מקנה זכאות לפיצויי פיטורים כאשר ההעברה מצי לצי היא לאורך זמן, ובמהלך התקופה המשכורת קטנה מדי חודש בחודשו, ולא כאשר מדובר בהעברה זמנית לפרק זמן קצר, והפגיעה בשכר הייתה למשך חודש אחד בלבד. לפיכך, האמור בסעיף 15 אינו רלוונטי לנוכח העובדה שהודע ללביא על חזרתו לצי הבינלאומי; בכל מקרה, יש לבחון אם חלה הפחתה בשכר לאורך זמן, כאשר יש לבחון לא את "ערך שעה" אלא את ההכנסה הכוללת בכל צי; העובדה שוועד הטייסים לא תמך בתביעתו של לביא מעידה כי פרשנות ארקיע מקובלת על גם על נציגות הטייסים; גם לפני מימוש הזכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 15 היה על לביא להתריע על התפטרותו ולתת לארקיע הזדמנות לתקן את ההרעה. 23. לביא לא קיים את חובתו ולא נתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים, למרות שידע שיחד עמו עוברים לאל על עוד שישה טייסים פעילים בחברה. הכרעה: 24. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור לעניין תביעתו של לביא לפיצויי פיטורים להידחות, ודין הערעור לעניין חיוב לביא בתשלום פיצוי בעד אי מתן הודעה מוקדמת להתקבל, מנימוקים שיפורטו להלן. 25. אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי: 25.1. לאחר בחינת חומר הראיות שהיה בפני בית הדין האזורי, אני סבורה כי המקרה הנדון אינו מצדיק חריגה מהכלל, לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו מהעדויות בפניו. 25.2. אכן, מעדותו של לביא בבית הדין האזורי עולה כי החלטתו להתפטר מעבודתו בארקיע ולעבור לעבוד באל על נבעה ממגוון שיקולים, אשר על פי עדותו אף אינו זוכר את כולם, וביניהם השיקול כי מעבר לאל על נחשב כקידום והזדמנות לשכר גבוה יותר, וכן אווירה קשה ששררה בארקיע. לביא גם אישר בעדותו כי אין וודאות כי לא היה מתפטר מעבודתו גם אם היה מובטח לו שיחזור לצי הבינלאומי במרץ וישולמו לו הפרשי השכר לחודש ינואר 2002. כמפורט להלן, הודע ללביא על חזרה מלאה לצי הבינלאומי החל מחודש מרץ 2002 עוד בטרם הודיע על התפטרותו. לפיכך, קביעתו של בית הדין האזורי כי לביא התפטר מעבודתו לא מחמת ההרעה המוחשית שנטענה על ידו בתביעתו אלא מסיבות אחרות מעוגנת בחומר הראיות ואין מקום להתערב בה. 25.3. גם קביעתו של בית הדין האזורי כי ניתנה ללביא התחייבות, בכתב ובעל פה, להחזירו לצי הבינלאומי החל מחודש מרץ 2002 מעוגנת בחומר הראיות. אכן, במכתבו של מר גורפינקל המופנה לכל הטייסים שהועברו לצי הפנימי (נספח ב' לתצהירו של מר דגן) אין התחייבות קונקרטית לחזרה לצי הבינלאומי בחודש מרץ 2002, אולם ללביא נמסר מכתב נוסף (נספח א' לתצהירו של מר דגן) בו נאמר במפורש כי מדובר על "חזרה מלאה כקברניט לצי ה- 757 החל ממרץ". לביא גם אישר בעדותו (ע' 10, ש' 11 - 13) כי בשיחה בינו לבין מר דגן בטרם הודיע על התפטרותו נאמר לו כי הוא חוזר לצי הבינלאומי החל מחודש מרץ 2002. כפי שעולה מעדותו של מר דגן וכן ממכתבו נספח א' לתצהירו והתרשומת שערך על גבי מכתב ההתפטרות של לביא (נספח ג' לתצהיר דגן) ארקיע הייתה מעוניינת מאד למנוע את התפטרותו של לביא, וגם עובדה זו מתיישבת עם המסקנה כי ניתנה ללביא הבטחה לחזרה מלאה לצי הבינלאומי החל מחודש מרץ 2002. לנוכח טענות לביא בדיון בפנינו בחנו את עדותו של מר דגן בפני בית הדין האזורי, ומצאנו כי מעדותו עולה כי אכן ללביא ניתנה התחייבות לחזרה מלאה לצי הבינלאומי בחודש מרץ 2002, וזאת בשל הרצון שלביא יישאר לעבוד בארקיע (ע' 14, ש' 5 - 6; ש' 12 - 19; ע' 15, ש' 6 - 7). בהקשר זה יש לציין גם כי בכתב התביעה טען לביא (בסעיף 9) כי אף אחד מארקיע לא פנה אליו במהלך ארבעת החודשים ואף לא בעקבות מכתבו מיום 8.2.02 וכי הטענה בדבר "הצעות" שהוצעו לו על ידי ארקיע היא חסרת שחר; בתצהירו אישר לביא שהתקיימו שיחות בינו לבין מר גורפניקל ומר דגן אך לא הוצע לו כלל לחזור מיידית לצי הסילון ולא נקבו תאריך ספציפי לחזרתו (סעיף 13); ואילו בעדותו בחקירה נגדית אישר כאמור כי הוצע לו לחזור לצי הבינלאומי החל מחודש מרץ 2002. לנוכח האמור לעיל, מקובלת מסקנתו של בית הדין האזורי להעדיף את גרסת ארקיע כי ניתנה התחייבות לחזרה לצי הבינלאומי החל מחודש מרץ 2002, הן בכתב והן בעל פה, על פני גרסתו של לביא. 26. זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים: 26.1. לביא טען כי ההרעה המוחשית התבטאה בשניים: האחד - העברתו מהצי הבינלאומי; השני - הפחתת שכרו בחודש ינואר 2002. כאמור לעיל קבענו כי ניתנה התחייבות ללביא לחזרה מלאה לצי הבינלאומי החל מחודש מרץ 2002, עוד בטרם מסר את מכתב ההתפטרות, כך שהרעה נטענת זו תוקנה. באשר להפחתת השכר - אנו סבורים כי הפחתה שחלה בשכר במשך חודש אחד, כאשר עוד בטרם מסר לביא את הודעת ההתפטרות הובהר כי הוא יוחזר לצי הבינלאומי אינה מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודה המזכה בתשלום פיצויי פיטורים בהתפטרות. 26.2. בהתייחס לטענה כי לא הובטח ללביא כי יוחזר לצי הבינלאומי באורח מלא אלא יהיה במעמד של "יסיב", דהיינו ישובץ במקביל בטיסות בשני הציים (הבינלאומי והפנימי) ולא רק בצי הבינלאומי: ראשית, טענה זו לא הועלתה על ידי לביא במכתב ההתפטרות ובכתב התביעה, אלא רק בתצהירו ובעדותו, ולפיכך לא הוכח כי חששו מלהיות במעמד של "יסיב" היה, כטענתו בעדותו, אחד השיקולים שהביאו להתפטרותו; שנית, לביא לא הוכיח כי מצב של "יסיבות", המעוגן בהסכם הקיבוצי ומקנה זכאות לתוספת שכר, מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. 26.3. זאת ועוד. בהתאם לפסיקה, תנאי לזכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הוא שהעובד העמיד את המעביד על כוונתו ונתן לו הזדמנות לתקן את ההרעה בטרם יתפטר מעבודתו [עד"מ 21/03 חברת השמירה בע"מ - גל מילר, מיום 3.3.04]. כפי שהעיד לביא, הוא לא דרש חד משמעית את השבת הפרשי השכר, ובודאי לא הבהיר כי בכוונתו להתפטר אם לא יושבו לו הפרשי השכר. גם מסיבה זו לביא אינו זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. 27. זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 15 לתוספת להסכם הקיבוצי: 27.1. סעיף 15 קובע כי ארקיע רשאית להעביר טייס מהצי הבינלאומי לצי הטורבו - פרופ' או לכל צי אחר, כי ככל שההעברה נעשתה ביוזמת החברה במשך שלושה חודשים זכאי הטייס לתנאי השכר הנהוגים בצי הבינלאומי וכי - טייס אשר הועבר לצי מטוסי הטורבו פרופ' ו/או לכל צי מטוסים אחר ביוזמת החברה, ואשר כתוצאה מכך משכורתו תקטן, יהיה רשאי להתפטר מן העבודה בזכות לפיצויי פיטורין בלבד אך ללא זכות כלשהי למענק גיל 55. 27.2. אין בידי לקבל את טענת לביא כי הוראת סעיף 15 מקנה זכאות אוטומאטית לפיצויי פיטורים לאחר חלוף ארבעה חודשים ממועד ההעברה, ככל שבחודש הרביעי חלה הפחתה בשכרו של הטייס. על מנת שתקום זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 15 הן ההעברה והן הפגיעה בשכר צריכות להיות לאורך פרק זמן משמעותי, שכן לא ניתן לבחון אם "כתוצאה מההעברה" משכורתו של הטייס קטנה על יסוד שכר חודש אחד בלבד. בהקשר זה אבהיר כי מקובלת עלי פרשנות ארקיע, כי יש לבחון אם חלה הפחתה בהיקף ההשתכרות הכולל של הטייס, ולא אם חלה הפחתה בערך שעת עבודה. במקרה הנדון, כפי שנקבע לעיל, עובר להודעת ההתפטרות היה מדובר בהפחתת שכר למשך חודש אחד בלבד, ועוד בטרם נמסרה הודעת ההתפטרות הובהר כי ההעברה הייתה זמנית ומבוטלת החל מחודש מרץ 2002. בנסיבות אלה, לא קמה זכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 15. 27.3. לאור האמור נדחית גם טענת לביא כי היה רשאי "להסתמך" על הוראת סעיף 15 ולבחור את האופציה של התפטרות תוך קבלת פיצויי פיטורים לאחר ארבעה חודשים. כאמור, תכליתו של סעיף 15 הייתה לאפשר התפטרות תוך זכאות לפיצויי פיטורים במקרה של פגיעה לאורך זמן בהשתכרות הכוללת של טייס, ולא להקנות זכאות לפיצויי פיטורים במקרה של פגיעה בהשתכרות באופן זמני. זאת ועוד. טענת "ההסתמכות" על סעיף 15 מעידה על כך שהתפטרותו של לביא לא נבעה מהפגיעה בתנאי העבודה, אלא מרצונו לעבור לאל על. 27.4. לעניין פרשנות סעיף 15 יש לציין כי על פי עדותו של לביא הוא פנה לוועד הטייסים ולא קיבל את תמיכתו (ע' 11, ש' 3), ובכך יש כדי להעיד כי גם נציגות העובדים לא סברה כי בנסיבות המקרה הנדון קמה זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 15. 28. לאור כל האמור לעיל, לביא לא היה זכאי לפיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתו שעד יום 31.3.98, לא מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים ולא מכוח סעיף 15 לתוספת להסכם הקיבוצי. 29. באשר לחיובו של לביא בתביעה שכנגד לשלם לארקיע פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת: 29.1. מכתב ההתפטרות של לביא נושא תאריך 8.2.02, אולם לביא מסר אותו לארקיע רק ביום 19.2.02, דהיינו 17 ימים לפני מועד כניסת ההתפטרות לתוקף - 8.3.02. לאור האמור, פסק בית הדין האזורי כי לביא חייב לשלם לארקיע פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, בסכום השווה לשכר בעד תקופת ההודעה המוקדמת שלא נתן לחברה, בסך של 45,284 ₪. כאמור, לביא טען כי בכל מקרה לא היה מקום לחייבו בתשלום הפיצוי, לנוכח "תרומת" ארקיע להתפטרותו והעובדה כי היה ידוע לארקיע כי הוא שוקל להתפטר מעבודתו מאז העברתו לצי הפנימי. 29.2. הוראת ההסכם הקיבוצי החל על לביא וארקיע קובעת כמפורט להלן: "החליט טייס להתפטר מעבודתו בחברה, יודיע על כך בכתב לחברה 3 חודשים מראש, למעט מקרים בהם תהיה הסכמה הדדית לקיצור מועד זה". 29.3. מכתבו של לביא נענה במכתבה של ארקיע מיום 26.2.02 (נספח ד' לתצהיר דגן), בו צוין כי הודעת ההתפטרות היא "בניגוד מוחלט לחובתך על פי הסכם העבודה למתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים". עם זאת, לא הועלתה במכתב דרישה כי לביא ידחה את מועד סיום עבודתו. 29.4. במכתב מיום 28.2.2002 (נספח ה' לתצהירו של מר דגן) הודע ללביא כי בהמשך להתכתבות בין הצדדים התפטרותו תיכנס לתוקף ביום 8.3.2002, כי הוא זכאי לשחרור כספי פיצויי הפיטורים אשר נצברו לזכותו החל מיום 1.4.98, וכי "לצורך גמר חשבון אנא פנה אל יחידת השכר". גם במכתב זה לא נדרש לביא לדחות את התפטרותו וכן לא נדרש לשלם פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. 29.5. ארקיע שילמה ללביא את משכורת חודש פברואר 2002 בסך של 27,277 ₪ (ברוטו) (נספח ח' לתצהירו של מר דגן), ולא קיזזה ממשכורת חודש פברואר 2002 פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. 29.6. רק לאחר הגשת תביעתו של לביא, ארקיע תבעה בכתב תביעה שכנגד פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. 29.7. לאור המפורט לעיל, אני סבורה כי בנסיבות המקרה הנדון, "בזמן אמת" ויתרה ארקיע על מתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים. זאת, מנימוקים אלה: ראשית, מעבר לאמירה כללית במכתב הראשון בלבד כי הודעת ההתפטרות היא בניגוד לחובה ליתן הודעה מוקדמת על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, ארקיע לא דרשה מלביא לדחות את מועד סיום עבודתו ולמלא את חובתו ליתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים; שנית, לארקיע הייתה אפשרות לקזז לפחות חלק מהפיצוי שהגיע לה בעד הפרת החובה ליתן הודעה מוקדמת ממשכורת חודש פברואר 2002, והיא לא עשתה כן, אלא שילמה ללביא את משכורת חודש פברואר 2002 במלואה. מהתנהלות ארקיע עולה כי "בזמן אמת" הסכימה לקיצור תקופת ההודעה המוקדמת, גם אם לא באמירה מפורשת אלא בהתנהגות, וכי תביעתה לתשלום פיצוי בגין הפרת החובה ליתן הודעה מוקדמת הייתה תגובת נגד להגשת התביעה על ידי לביא. לאור האמור, אני סבורה כי יש לקבל את ערעורו של לביא לעניין חיובו בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. 30. סיכומם של דברים: לו תישמע דעתי, הערעור יתקבל בחלקו, ויבוטל חיובו של לביא בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. ככל שלביא שילם את סכום הפיצוי, ארקיע תשיב ללביא את הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום ועד למועד השבתו בפועל. לאור התוצאה - קבלת הערעור בחלקו - אין צו להוצאות. השופט עמירם רבינוביץ: קראתי את פסק דינה של חברתי, השופטת גליקסמן, ואני מסכים כי יש לדחות את ערעור המערער בעניין דחיית התביעה לפיצויי פיטורים, אך איני מסכים כי יש לקבל את הערעור בעניין חיוב המערער לשלם פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. אין מחלוקת, שבהתאם להסכם הקיבוצי היה על המערער ליתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים על התפטרותו. אין גם מחלוקת, שהמערער מסר בפועל הודעה מוקדמת של 17 ימים בלבד על התפטרותו. אין גם מחלוקת, שהמערער תירץ את אי מתן ההודעה מוקדמת על ידו כמתחייב מההסכם הקיבוצי, בתרומת ארקיע להתפטרותו, ולא טען, כי ארקיע בהתנהגותה ויתרה על זכותה לקבלת הודעה מוקדמת מהמערער כמתחייב מהוראת ההסכם הקיבוצי, אלא שחברתי, השופטת גליקסמן, סוברת, כי ארקיע ויתרה על זכותה לקבל הודעה מוקדמת מהמערער, בכך שלא קיזזה ממנו מיד ממשכורת חודש פברואר את סכום ההודעה המוקדמת ודרשה את תשלומה רק לאחר שהמערער הגיש את תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים. איני סבור כי אי קיזוז מיידי על ידי ארקיע של תשלום ההודעה המוקדמת ממשכורתו של המערער פירושו ויתור על הזכות לתבוע מהמערער תשלום זה בעת אחרת ובדרך אחרת. לדעתי, גם העובדה, שבמכתב ארקיע למערער מיום 28.2.02 העוסק בשחרור כספי הפיצויים ו"בגמר חשבון" לא נזכרה הדרישה לתשלום ההודעה המוקדמת, אינה מצביעה על ויתור על הזכות לתבוע בעת אחרת ובדרך אחרת תשלום זה. גם אם נצא מנקודת מוצא- שהיא בגדר סברה בלבד להבדיל מהוכחה - לפיה ארקיע באותה עת לא עמדה על זכותה לקיזוז תשלום ההודעה המוקדמת מהמערער, אין לראות בכך ויתור, או צעד שמבחינה משפטית לא ניתן לחזור ממנו. אי שימוש בזכות הקיזוז אינו מונע בשום פנים מימוש הזכות לתשלום ההודעה המוקדמת בדרך אחרת כמו תביעה שכנגד. ארקיע עצמה ציינה במכתבה למערער מיום 26.2.02 כיצד היא רואה בחומרה את אי מתן ההודעה המוקדמת על ידו. אכן, היא לא ממשה את זכותה זו מיד בדרך של קיזוז, אך אני שואל את עצמי האם בכך יש ויתור. האם כאשר שוקלים אם לממש זכות מסוימת במועד מסוים ולא במועד אחר או בדרך אחרת, או כאשר שוקלים אם לממש אותה בנסיבות מסוימות ולא בנסיבות אחרות, יש בעיכוב במימוש אותה זכות בהכרח ויתור על מימוש הזכות. גם אם הייתי מגיע למסקנה, שארקיע בקשה לממש זכות זו של תשלום ההודעה המוקדמת, רק כאשר המערער הגיש את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים, לא הייתי רואה בכך דרך לא לגיטימית המצביעה על "שיהוי" שפירושו ויתור על מימוש הזכות. אפשר, שאילולא הגיש המערער את תביעתו לפיצויי פיטורים לא הייתה עומדת ארקיע על זכותה לקבל הודעה מוקדמת ואפשר שלא. מכל מקום, אי מימוש זכות זו באופן מיידי לא חוסמת אותה מלממשה במועד בו בקשה לממשה. ויתור צריך להיות חד משמעי ברור ומפורש. לא זה המקרה שבפנינו, ולכן הייתי דוחה גם את הערעור ביחס לתביעה שכנגד בעניין חיובו בתשלום ההודעה המוקדמת. השופטת נילי ארד: חוות דעתה המלומדת של חברתי השופטת לאה גליקסמן מקובלת על דעתי ואני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה לפיה יש לדחות את ערעורו של מר לביא בכל הנוגע לדחיית תביעתו לפיצויי פיטורים. אשר למחלוקת שנפלה בין חברי בנוגע לחיובו של מר לביא בתשלום פיצוי לארקיע בשל אי מתן הודעה מוקדמת, מקובלת עלי דעתה של חברתי השופטת גליקסמן והמסקנה אליה הגיעה. ובקצירת האומר, אוסיף ואטעים. לפי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על לביא וארקיע, חייב הטייס במסירת הודעה מוקדמת לחברה, שלושה חודשים מראש "למעט מקרים בהם תהיה הסכמה הדדית לקיצור מועד זה". אין חולק על כך שמר לביא לא מילא אחר דרישה זו לדקדוקיה. אף אין חולק על כך, כי ארקיע מצידה לא עמדה על מילוי התנאי בעיתו, ולא דרשה ממר לביא לקיים את התנאי ולהשלים מכסת שלושת חודשי ההודעה המוקדמת, קודם שיפסיק עבודתו בחברה, אף לא פעלה לקיזוז התמורה המתחייבת מאי מילוי התנאי, למרות שהיה בכוחה לעשות כן. נמצא, כי הלכה למעשה, הגיעו יחסי הצדדים למבוי סתום, והפסקת עבודתו של מר לביא היא שעמדה לנגד עיניהם. בנסיבות אלה, ועל בסיס התנהגותם ההדדית של הצדדים בעת סיום יחסי העבודה, ניתן לייחס להם הסכמה מכללא לקיצור המועד למתן הודעה מוקדמת. משכך הוא, אין מתקיים עוד הבסיס לחיובו של מר לביא לשלם לארקיע פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים תמימים. 3. אשר על כן, הריני מצטרפת לדעתה של חברתי השופטת גליקסמן, לפיה דין ערעורו של מר לביא להתקבל ברכיב זה. נציג ציבור עובדים מר יוסף קרא: אני מצטרף לדעתן של השופטת גליקסמן והשופטת ארד. נציג ציבור מעבידים מר דוד בן הרוש: אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת גליקסמן ולחוות דעתה של השופטת ארד. סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, וכנגד דעתו החולקת של השופט רבינוביץ, מתקבל הערעור בחלקו, ומבוטל חיובו של לביא בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. ככל שלביא שילם את סכום הפיצוי, ארקיע תשיב ללביא את הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום ועד למועד השבתו בפועל. לאור התוצאה - קבלת הערעור בחלקו - אין צו להוצאות. הרעת תנאיםהתפטרות