התעקשות מעסיק לא לשלם לעובד

בית הדין ציין כי כל סטודנט סביר למשפטים שסוגיה זו היתה מובאת בפניו ביחד עם סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 וביחד עם סעיף 20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, היה יודע שהתובע זכאי עקרונית לקבל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, ושייתכנו נסיבות שבהן מוצדק להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה.

     אילו הנתבעת, כמתדיינת, היתה נוהגת באופן סביר, היא היתה מודעת לחובתה לשלם פיצויי פיטורים, ובהתאם לכך - היתה נוהגת באחת משתי האפשרויות הבאות: היתה מודה בחובתה לשלם פיצוי הלנה, או היתה מנסה לשכנע שיש להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה, בשל נסיבות שונות. אולם, הנתבעת בחרה לנהוג בדרך אחרת. הנתבעת בחרה לטעון שהתובע כלל לא היה זכאי לפיצויי פיטורים.

להלן פסק דין בנושא התעקשות מעסיק לא לשלם לעובד:

פ ס ק ד י ן

מבוא

1.     ככל שהדבר עלול להישמע מוזר, יש בתובענה זו מחלוקת בשאלה אם הנתבעת (מדינת ישראל) אמורה לקיים את החוק, או שמא היא פטורה ממנו.

     אמנם, הנתבעת (כמובן) לא הציגה את עצמה במפורש כמי שטוענת שהיא אינה כפופה לדין, אך לדעתי - לא ניתן להבין את עמדת הנתבעת בתובענה זו, באופן אחר. למרות הוראות מפורשות בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, אשר מכחן ברור כי התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים, גם על פי גרסתה העובדתית של הנתבעת - הנתבעת טענה לכל אורך הדיון כי התובע כלל אינו זכאי לכך.

     האמת היא, ששאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים כלל אינה משמעותית לתובענה, שכן הנתבעת שילמה לתובע את פיצויי הפיטורים, והמחלוקת היא רק בשאלת הזכאות לפיצוי בעד הלנתם. לפיכך, לא הייתי מרחיב את הדיבור בנקודה זו רק לשם הכרעה בעצם הזכאות לפיצויי פיטורים. אולם, מאחר שבמסגרת השיקולים של פסיקת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים נכון להביא בחשבון גם את תום לבו של המעביד, אני סבור שעמדתה של הנתבעת משמעותית מבחינה זו, שכן עמדתה זו - משליכה על האופן שבו יש לראות את תום לבה.

2.     תמציתן של העובדות היא פשוטה ואינה שנויה במחלוקת; התובע עבד אצל הנתבעת מספר שנים לפי חוזים לתקופות קצובות. הנתבעת לקראת תום התקופה הקצובה האחרונה, הנתבעת לא היצעה לתובע לחדש את חוזה העבודה במועד שהוא לפחות 3 חודשים לפני תום התקופה הקצובה. למרות זאת, הנתבעת לא שילמה לתובע את פיצויי הפיטורים במועד, אלא רק מספר חודשים לאחר מכן. (בין הצדדים יש מחלוקות עובדתיות במספר עניינים שאינם חלק מאותה תמצית עובדתית, ואתייחס לכך להלן).

     כל סטודנט סביר למשפטים שסוגיה זו היתה מובאת בפניו ביחד עם סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 וביחד עם סעיף 20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, היה יודע שהתובע זכאי עקרונית לקבל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, ושייתכנו נסיבות שבהן מוצדק להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה.

     אילו הנתבעת, כמתדיינת, היתה נוהגת באופן סביר, היא היתה מודעת לחובתה לשלם פיצויי פיטורים, ובהתאם לכך - היתה נוהגת באחת משתי האפשרויות הבאות: היתה מודה בחובתה לשלם פיצוי הלנה, או היתה מנסה לשכנע שיש להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה, בשל נסיבות שונות. אולם, הנתבעת בחרה לנהוג בדרך אחרת. הנתבעת בחרה לטעון שהתובע כלל לא היה זכאי לפיצויי פיטורים, והעלתה בענין זה טענות עובדתיות, שלשמן היא טרחה לזמן 2 עדים שבאו במיוחד מירושלים (ודווקא לא העידו מה שהנתבעת סברה שהם יעידו).

3.     מדובר כאן בתובענה כספית פשוטה, שנדונה בדרך של "דיון מהיר", אשר באופן סביר היתה באה על פתרונה בדרך של פשרה. עמדתה של הנתבעת, אשר בחרה להציג דווקא את התובע כמי שכביכול נהג שלא כשורה הביאה לצורך במתן פסק דין, לאחר שמיעת עדויות.

ההליכים בתובענה

4.     התובענה הוגשה ונדונה, כאמור לעיל, בדרך של "דיון מהיר". הליך גישור בין הצדדים - לא הביא לפשרה ביניהם.

5.     לאחר מכן, נקבע התיק לדיון מהיר בפני. בדיון - העליתי הצעת פשרה, הנתבעת נזקקה לשהות כדי לשקול את ההצעה, אך היה נראה כי יש סיכוי טוב שהיא תתקבל. לפיכך, לא קיימתי את הדיון המהיר באותו יום, ואיפשרתי לנתבעת (בהסכמת ב"כ התובע) להודיע לאחר מכן אם ההצעה מקובלת עליה. הנתבעת הודיעה לאחר מכן - כי היא אינה מקבלת את ההצעה. לפיכך, התיק שב ונקבע לדיון מהיר, אלא שאז התברר שהגיעה רק אחת משני העדים של הנתבעת. עדה זו העידה, ונקבעה ישיבה נוספת לשם שמיעת עדותו של העד השני. אכן, העד השני העיד באותה ישיבה.

כאמור כבר לעיל, עדי הנתבעת לא העידו מה שהנתבעת סברה שהם יעידו (ולכך אתייחס בהמשך). לפיכך, כלל לא היה צורך בעדותו של התובע, ובא כחו הודיע שהתובע אינו מתכוון להעיד.

דעתה של הנתבעת לא נחה, והיא ביקשה שהתובע יעיד כעד מטעמה. לבקשת הנתבעת, העיד התובע כעד מטעמה, ומסר את גרסתו. (אעיר כי גישה זו של הנתבעת כלל לא ברורה לי. ניתן להבין שהנתבעת היתה מאוכזבת מכך שהעדים מטעמה לא מסרו את הגרסה שהיא קיוותה שהם ימסרו. אולם, האם הנתבעת סברה שלאחר שעדיה מסרו גרסה שאינה תואמת את כתב ההגנה, יבוא דווקא התובע ויעיד עדות שתחזק את טענותיה העובדתיות של הנתבעת? לא ברור. מכל מקום, אם הנתבעת אכן ציפתה שהתובע יעיד את העובדות שאפילו העדים מטעמה לא העידו - הרי שציפיה זו לא התגשמה).

7.     האופן שבו הנתבעת ראתה את התובענה, גרם לבאי כח הצדדים להעדיף לסכם בכתב (אף שלמעשה מדובר בסוגיה פשוטה). איפשרתי לב"כ הצדדים לסכם בכתב.

8.     בשלוש הישיבות שהיו בפני, הצגתי בפני הצדדים את המצב המשפטי, בתקוה שבכל זאת תושג פשרה. מדי פעם היה נראה כי הצדדים אכן מתקרבים לכך, אך כל פעם התקוה נגוזה. גם בטרם הגשת הסיכומים הכתובים - נוהל עוד מו"מ בין הצדדים (שגרם לדחיית הגשת הסיכומים), אך גם בשלב זה לא הצליחו הצדדים להגיע לפשרה. לפיכך, לא נותרה ברירה, אלא לתת פסק דין לדין.

9.     לאחר הקדמה כה ארוכה, אני מגיע סוף סוף לתיאור העובדות שהוכחו. בטרם פירוט העובדות, אעיר שוב כי למעשה - היה ניתן להסתפק בעובדות שתומצתו בסעיף 2 לעיל. אולם, משהנתבעת התאמצה כל כך להביא גם לקביעת עובדות נוספות, לא אתעלם מעובדות נוספות אלה, ואקבע גם את העובדות הנוספות.


אלה העובדות

10.     התובע היה במקור תושב אכסאל וכיום הוא שוב גר באכסאל. בתחילת שנת הלימודים תשס"ב, התגורר התובע בבאר שבע.

11.     התובע למד בעבר לימודי קרימינולוגיה. הוא אינו בעל תעודת הוראה, ולפי הקריטריונים של משרד החינוך - הוא אינו אמור להיות מורה. למרות זאת, הנתבעת החלה להעסיק את התובע כמורה, ביום 1/11/01. באותה עת, כאמור, התגורר התובע בבאר שבע, והוא הועסק באמצעות מחוז הדרום של משרד החינוך. העסקתו של התובע היתה לפי חוזה העסקה לתקופה קצובה. התקופה הקצובה הראשונה היתה מיום 1/11/01 ועד יום 31/8/02.

12.     בענין התקופה הקצובה אעיר כי הנתבעת נוהגת להעסיק לפי חוזים לתקופה קצובה את המורים שאינם נחשבים לעובדים קבועים אצלה. גם עם התובע נהגה הנתבעת באותו אופן.

13.     התובע המשיך ללמד במחוז הדרום של משרד החינוך גם בשנת הלימודים תשס"ג, ונחתם עמו חוזה הארכה לתקופה קצובה לתקופה שמיום 1/9/02 ועד יום 31/8/03.

14.     סמוך לתחילת שנת הלימודים תשס"ד, עבר התובע להתגורר בירושלים, והיה מעוניין לעבוד כמורה גם בירושלים. לאחר שמאן דהוא "משך בחוטים" (לדברי התובע: "מישהו הפעיל בשבילי פרוטקציה"), נמצאה לתובע משרה של מורה לעברית בחטיבת הביניים בסילואן. גם בעבודתו של התובע כמורה בירושלים, נחתם עמו חוזה עבודה לתקופה קצובה בת שנה, מיום 1/9/03 ועד יום 31/8/04 (החוזה נחתם בימים 10/9/03 ו-11/9/03).

15.     בתחילת שנת הלימודים תשס"ה, התובע היה מעוניין להמשיך ללמד באותה חטיבת ביניים, אך בחודשים הראשונים - לא נמצאה משרה בשבילו. לאחר מכן, בחודש דצמבר 2004 (אולי שוב בעקבות "פרוטקציה"), הסכימה הנתבעת לשוב ולהעסיק את התובע כמורה בבית הספר האמור, החל מיום 14/12/04. ביום 17/1/05, נחתם עמו חוזה עבודה לתקופה שמיום 14/12/04 ועד יום 31/8/05.

16.     ביום 19/5/05, שלחה הנתבעת לתובע מכתב בענין סיום העסקתו. במכתב, החתום על ידי ד"ר יצחק תומר, שתפקידו מוגדר "סמנכ"ל וממונה על מנח"י", נאמר כך:
"הנדון: סיום העסקתך כעובד/ת הוראה זמני/ת.
הנני להזכירך כי עם כניסתך לעבודה, הוגבלה העסקתך לשנת הלימודים הנוכחית בלבד. לפיכך תסתיים עבודתך בתום שנת לימודים זו.
במידה ולא תועסק/י בשנת הלימודים הקרובה עד האחד באוקטובר, תיבדק זכאותך לפיצויי פיטורין, עפ"י החוק.
אני מודה לך על המאמצים שהשקעת בעבודתך, ומאחל לך הצלחה בהמשך דרכך בעתיד.".

     לגרסת הנתבעת, מכתב מעין זה נשלח לתובע מדי שנה לקראת תום שנת הלימודים. גרסה זו לא הוכחה (הנתבעת לא הביאה ראיות בענין זה, למרות שלא היתה צריכה להיות לה כל בעיה להגיש את המכתבים או לשאול על כך את העדה מטעמה, גב' ביאן זועבי, או אף לשאול על כך את התובע עצמו, שכזכור העיד כעד מטעם הנתבעת). על כן, אני נמנע מלקבוע קביעה בענין מכתבים דומים משנים קודמות.

17.     לגרסת הנתבעת, מנהל בית הספר, מר סאלח עואר, הציע לתובע להישאר ללמד בשנת הלימודים הבאה, אך התובע סרב. בטרם אקבע קביעה עובדתית בענין גרסה זו של הנתבעת, אעיר כי גם על פי גרסת הנתבעת, אותה הצעה נטענת, הוצעה רק במהלך חודש יוני 2005, כלומר - כשנותרו פחות משלושה חודשים עד תום ההעסקה על פי החוזה לתקופה קצובה. לכך יש משמעות בענין סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים שהוזכר לעיל, ועוד אתייחס לכך להלן.

     לשם הוכחת גרסתה - הביאה הנתבעת 3 עדים מטעמה; גב' ביאן זועבי, שהיא מרכזת כח אדם במשרד החינוך חינוך הערבי בירושלים, את מנהל בית הספר מר סאלח עואר, ואת התובע עצמו.

     לדעתי, לא ניתן לראות את הנתבעת כמי שעלה בידיה להוכיח את גרסתה בענין זה. אפרט זאת להלן:

א.     עדותה של גב' זועבי

אין טענה שגב' זועבי היתה עדה לאותה הצעה נטענת של מנהל בית הספר לתובע. עדותה של גב' זועבי בענין זה, יכולה - לכל היותר - להיות עדות שמיעה, ובשל כך המשקל שניתן לייחס לה אינו רב.

בחקירתה הראשית, גב' זועבי כלל לא העידה מאומה על אותה הצעה נטענת של המנהל, אלא העידה רק על כך שלטענתה התובע אמר לה שהוא אינו מעוניין להמשיך לעבוד במשרד החינוך אלא מצא עבודה אחרת (גרסה זו של גב' זועבי - אינה מקובלת עלי, מאחר שהיא אינה מתאימה לעובדות לגבי רצונו של התובע ואינה מתאימה למועד מציאת העבודה החדשה שלו. על כך עוד ידובר להלן).

למרות שגב' ז\ועבי לא העידה מאומה על ההצעה הנטענת של המנהל, החליט ב"כ התובע לחקור אותה חקירה נגדית. בחקירתה הנגדית היא אמרה:
"ידוע לי שהמנהל אמר לו שיש לו משרה. ... לא ידוע לי מתי המנהל פנה אליו בענין חידוש חוזה ההעסקה.".

     לכאורה, אכן מדובר בעדות שמיעה על מה שנודע לגב' זועבי, שהמנהל כביכול אמר לתובע ש"יש משרה". מאחר שמדובר בבית הדין לעבודה, ודיני הראיות אינם חלים, היה ניתן - לכאורה - לבסס קביעת עובדה גם על עדות שמיעה כזו. אולם, דווקא בשל עדותו של המנהל עצמו - עדות זו אינה יכולה להישאר על כנה. גרסתה של גב' זועבי, על מה שהמנהל כביכול אמר לתובע ("יש משרה") סותרת את גרסתו של המנהל עצמו. בשום מקום בעדותו של המנהל, הוא לא אישר כי הוא מסר לתובע ש"יש משרה". אדרבא; מעדות המנהל ניתן להבין כי המנהל עצמו סבר שאין לו תקן להעסקת התובע בשנה שלאחר מכן.

     על כן, לא ניתן לראות את עדותה של גב' זועבי כמבססת את גרסתה של הנתבעת על כך שבחודש יוני 2005 הציע מנהל בית הספר לתובע להמשיך לעבוד שם גם בשנת הלימודים שלאחר מכן.

ב.     עדותו של המנהל - מר עואר
     
     ההתרשמות הברורה מעדותו של המנהל, היתה שהוא חש "קרוע" בין רצונו לספר בפשטות מה התרחש, לבין רצונו להשביע את רצון מעסיקתו - הנתבעת. באופן עקבי ניסה מר עואר להתחמק מתשובות ישירות לשאלות, ותשובותיו חזרו, שוב ושוב, לדברי שבח על מקצועיותו של התובע (נראה שמר עואר הבין שלא יבואו עמו בטרוניה על כך).

כל אימת שמר עואר חש שאולי מסירת הדברים כהווייתם לא תישא חן בעיני הממונים עליו, הוא ניסה להתחמק מתשובה לשאלה שנשאל ולחזור לחיק החמים והבטוח של מתן מחמאות לתובע, בלי שלדבר היה קשר לאותה שאלה. אולם, לעתים, לא עמד למר עואר כח ההתחמקות, ואז - הוא ניסה, בקול שקט, לתת תשובות שלדעתו יניחו את דעת מעסיקתו.

     ב"כ הנתבעת השתדל (מאד) לקבל ממר עואר תשובה שלפיה הוא אכן הציע לתובע להמשיך לעבוד בבית הספר גם בשנה"ל תשס"ו, אלא שעם כל ההשתדלות, ולמרות השאלות המנחות שנשאל מר עואר בעת העדות הראשית - לא ניתנה תשובה ישירה כזו.

     מר עואר העיד על כך שהתובע היה מורה "חמוד ומצויין", על כך שהיחסים היו טובים, ועל תקוותו של מר עואר שהתובע ימשיך ללמד באותו בית ספר. אולם, כאמור, הוא לא העיד שהוא אמר לתובע ש"יש משרה".

אדרבא; מר עואר העיד:
"אם התובע היה מבקש ממני לעבוד ואם היה תקן לזה - הייתי אומר לו 'כל הכבוד'".

     כלומר, גם כשהיה למר עואר ברור שהנתבעת מצפה ממנו שהוא יעיד שהוא הציע לתובע להמשיך ללמד בבית הספר, וגם כשהיה (לפחות לי) ברור שמר עואר חושש מאד להעיד עדות שלא תתאם לרצונה של הנתבעת, הצליח מר עואר שלא למסור שהוא הציע לתובע משרה לשנת הלימודים הבאה, אלא אמר שאם היה תקן - הוא היה אמור לתובע "כל הכבוד".

     בענין אחר, אך קשור, העיד מר עואר שהתובע לא רצה להמשיך ללמד בירושלים, שכן הוא - כביכול - טען שהוא רוצה לעבור לצפון. איני מקבל את גרסת מר עואר בענין זה, וזאת - הן מפני שאני מעדיף את גרסת התובע על כך שבאותה עת הוא העדיף להמשיך לעבוד בירושלים, והן מפני שגרסתו של מר עואר עצמו בענין זה לא היתה עקבית, כמודגם להלן:

בגרסתו הראשונית, העיד מר עואר בבירור:
"בסוף השנה הוא עזב את ביה"ס, הלך למרום אחר. אמר שהוא רוצה ללכת לצפון, שיש לו עבודה בצפון.".

     בגרסתו השניה, לפתע, לא ידע מר עואר מה הסיבה ל"עזיבתו" של התובע. מר עואר העיד כך:
"אני קיוויתי שהוא ימשיך להיות אצלי, אבל הוא עזב. אני לא יודע מה הסיבה, אבל הוא לא המשיך ללמד אצלי." [ההדגשות - לא במקור].

     
     בהמשך, הגיעה הגרסה השלישית, אשר בה ניסה מר עואר לשלב בין שתי הקודמות, הוא חזר - למעשה - לגרסה הראשונה על הרצון הנטען לעבור לצפון, אך סייג אותה וציין שזה רק למיטב זכרונו. כך, בין השאר, העיד מר עואר בגרסה השלישית:
"הוא רצה ללכת לצפון, למקום שהוא נולד בו. ככה אני זוכר.
...
עד כמה שאני זוכר, הוא אמר לי שהוא רוצה לחזור לצפון, למקום שהוא גדל בו." [ההדגשות - לא במקור].

     (ראוי לשים לב שבגרסה השלישית כבר אין טענה שהתובע מצא עבודה בצפון, אלא רק שהוא מעוניין לחזור למקום שבו נולד וגדל.

     ובכן - האם מר עואר אכן בטוח (כגרסתו הראשונה) שהתובע אמר שהוא רוצה לעבור לצפון ושיש לו שם עבודה ? כנראה שלא, שכן מר עואר העיד (בגרסתו השניה) שהוא כלל אינו יודע מה הסיבה שבגללה עזב התובע את בית הספר. אך - כאמור - גם אי-ידיעה זו אינה מוחלטת שכן (לפי הגרסה השלישית) "עד כמה" שמר עואר זוכר, התובע רצה לעבור למקום שבו גדל, בצפון.

ג.     עדותו של התובע

     התובע, שהעיד כעד מטעם הנתבעת, נשאל על ידי ב"כ הנתבעת שאלות המתאימות לחקירה נגדית. למרות זאת, התובע לא אישר בעדותו את מה שהנתבעת ציפתה, כנראה, שהוא יאשר; את הטענה שלפיה המנהל הציע לתובע להמשיך ללמד בבית הספר בירושלים גם בשנה"ל תשס"ו.

     אביא כאן דוגמאות מעדותו של התובע, לנסיונות של ב"כ הנתבעת להוציא מהתובע את גרסת הנתבעת - מבלי שהתובע נופל בפח בענין זה:
"אתה אומר לי שסאלח הציע לי להישאר, ואני משיב שפוטרתי. אתה לא מבין?
אתה אומר לי שמר סאלח אמר שהוא הציע לי לעבוד, אני אומר שהוא אמר שאין לו סמכות.
אתה אומר לי שאני לא חולק על מה שמר סאלח הציע לי, אני אומר שאני כן חולק.".

     בסעיף 3 לסיכומיו, טען ב"כ הנתבעת כי התובע, כביכול, "לא הכחיש" שהמנהל הציע לו להישאר לעבוד. טענה זו מתעלמת מאמירתו המפורשת של התובע, המצוטטת לעיל, שהוא כן חולק על התזה שהוצגה לו בענין אותה הצעה נטענת (ראוי לציין שבסעיף 3 לסיכומיו, התייחס ב"כ הנתבעת לעדותו האמורה של התובע, כאילו היא היתה חקירתו הנגדית של התובע. אכן, כאמור לעיל, למרות שהתובע העיד מטעם הנתבעת, חקר אותו ב"כ הנתבעת כאילו הוא בחקירה נגדית, אך עדיין - היתה זו העדות הראשית).

כעולה (אולי) מסעיף 3 לסיכומיו, מפרש ב"כ הנתבעת אמירה אחרת של התובע, כהודאה בכך שהמנהל הציע לו להמשיך לעבוד. כוונתי לאמירה זו של התובע:
"אצלנו הערבים, אם אתה נכנס אלינו הביתה ואפילו אם אתה אורח לא טוב, אנחנו אומרים לך: 'תישאר'. לכן הוא אמר ככה.".

     לכאורה, יש כאן הודאה, שהמנהל אמר לתובע "תישאר". אולם, אם בוחנים את עדות התובע בכללותה, ברור שלא ניתן לראות כאן הודאה של התובע שהוא קיבל מהמנהל הצעה להמשך ההתקשרות גם בשנה"ל הבאה. את דברי התובע על כך שהמנהל נהג על פי המנהג שלפיו אומרים לאורח "תישאר", יש להבין על רקע שאר דבריו, ובהם אלה שהוזכרו לעיל, שבהם התובע חלק במפורש על הטענה שהוצע לו להמשיך ללמד גם בשנה הבאה, וגם על האמור בהמשך החלק שצוטט:
"אבל הוא לא מוסמך. מי שמחליט זה המפקח אם החברים שלו, עם הפרוטקציות שלו. זה ככה.

     ובהמשך - בחקירה הנגדית - אמר התובע כך:
"הוא תמיד אמר לי שהכל בסדר, אבל לא אמר לי שיש לי בטוח עבודה".
     
     עד כמה שהצלחתי להתרשם - אמירה מעין זו מתאימה בדיוק למר עואר. הוא רוצה להיות "בסדר עם כולם". על כן, כפי שהעיד בעצמו שאם הוא היה יודע שיהיה לו תקן הוא היה אומר לתובע "כל הכבוד", נראה שהוא אכן אמר לתובע אמירות במשמעות של "יהיה בסדר", אך יש הבדל בין אמירות מעורפלות מעין אלה, לבין גרסתה של גב' זועבי על מה שמר עואר - כביכול - אמר: "יש משרה".

התוצאה מהאמור לעיל בסעיף זה היא שאיני מקבל את גרסת הנתבעת על כך שבחודש יוני 2005 (או בכל מועד אחר), הציע מנהל בית הספר לתובע כי התובע ימשיך ללמד בבית הספר גם בשנה"ל תשס"ו. (ושוב אדגיש כי אף אם היתה מוכחת הצעה כזו, לא היתה זו הצעה שנמסרה לפחות 3 חודשים לפני תום התקופה הקצובה, וכן לא נראה שהיתה זו הצעה מפי מי שמוסמך לקבוע אם ניתן להעסיק את התובע כעובד, שכן מנהל בית הספר אינו מוסמך לחתום על חוזה עבודה עם התובע).


18.     כפי שכבר נזכר לעיל, הנתבעת גורסת שהתובע לא היה מעוניין להמשיך לעבוד בירושלים, שכן הוא רצה לחזור לצפון (בשל כך שמצא שם עבודה ו/או בשל כך שזה מקום הולדתו, תלוי בגרסה).

     כבר ציינתי לעיל שאיני מקבל גרסה זו של הנתבעת (ככל שהיא נסמכת על עדותו של מר עואר - הדגמתי לעיל את שוני הגרסאות שהביאו אותי שלא לקבל את עדותו של מר עואר בענין זה).

     אני מאמץ באותו ענין את גרסתו של התובע, וקובע את העובדות הבאות:

א.     התובע התחתן בחודש יוני 2005. אשתו של התובע למדה באוניברסיטה בירושלים. לפני החתונה, היא גרה במקום קרוב לאוניברסיטה. מאחר שאשתו של התובע היתה אמורה להמשיך ללמוד באוניברסיטה גם בשנה שלאחר מכן, רצו בני הזוג להמשיך לגור בירושלים. לפיכך, התובע היה דווקא מעוניין להמשיך לעבוד בבית הספר שהוא עבד בו. (אין חולק כי התובע היה מרוצה בעבודתו).

ב.     התובע ברר עם גב' זועבי אם קיימת אפשרות שהוא ימשיך ללמד בבית הספר בסילואן גם בשנה"ל תשס"ו. התשובה שהוא קיבל ממנה היתה שבשנה"ל תשס"ו, שלא כמו בשנים הקודמות - תהיה הקפדה שלא להעסיק מורים שאין להם תעודת הוראה. לכן, לדבריה, זה יהיה "קשה מאד".

ג.     מאחר שהתובע לא מצא עבודה בירושלים, הוא אכן עבר עם אשתו לצפון, לכפר הולדתו - אכסאל. לא היה לו מקום עבודה מוכן באזור הצפון. במשך מספר חודשים הוא עבד בעבודות ריצוף בענף הבנין, אך לאחר מכן - הצליח להשיג (שוב - ב" פרוטקציה"), עבודה כעובד קהילתי בבית ספר "עמל".

19.     גם לאחר מכן היה התובע בקשר עם גב' זועבי. הוא התעניין אצלה מה עלה בגורל פיצויי הפיטורים שהוא אמור לקבל, התעניין אם הם יכללו גם את התקופה שבה עבד באזור הדרום, והתעניין בקשר לשחרור כספים מקופת גמל.

20.     גב' זועבי הנחתה את התובע לבקש את קבלת פיצויי הפיטורים בכתב. התובע עשה כדבריה (התובע לא זכר אם אכן עשה זאת, אך הנתבעת צרפה את המכתב לסיכומיה). המועד של מסירת הדרישה בכתב לקבלת הפיצויים לא הוברר. לפי עדותה של גב' זועבי זה לקח זמן "יותר מיום יומיים ויותר משבוע-שבועיים".

21.     ביום 26/2/06 חתמה גב' זועבי, בשם מנהל המחוז, על אישור של הנתבעת לתשלום פיצויי פיטורים. מדובר בטופס של הנתבעת שבו ניתן למלא פרטים שונים על העבודה וכן את הסיבה לאישור הפיצויים. הנימוק שנרשם לגבי התובע היה "פיטורים".

     למרות אישור תשלום הפיצויים, הנתבעת לא שילמה את הפיצויים עד יום 2/4/06. במועד זה, שולם הסכום, במקביל להוצאת טופס 161.

22.     אין חולק כי סכום הקרן של פיצויי הפיטורים ששולם לתובע הוא זה שהיה מגיע לו. לפי טופס 161, מדובר בסך של 10,841 ₪. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו שהנתבעת שילמה לתובע באותו מועד גם הפרשי הצמדה וריבית וכי בסך הכל שולם סך של 11,068.23 ₪ כשסכום הקרן היה רק סך של 10,726 ₪ (סכום נמוך מזה שנרשם בטופס 161). בהעדר כל ראיה על כך, אני נמנע מלקבוע דבר מה בענין זה, ומסתפק בקביעה (העולה מטופס 161) שסכום הקרן של פיצויי הפיטורים היה בסך 10,841 ₪, וכן בקביעה שסכום זה שולם לתובע ביום 2/4/06.


זכאות התובע לפיצויי פיטורים

23.     כאמור כבר לעיל, בדברי המבוא, הנתבעת טענה והיא עדיין טוענת, שהתובע כלל לא היה זכאי לפיצויי פיטורים וכי הפיצויים שולמו לו לפנים משורת הדין. טענה זו של הנתבעת, אינה נכונה, ולדעתי - כפי שהבעתי כבר לעיל - היא אינה נטענת בתום לב. כל מטרת הטענה, להערכתי, היה כדי להתגונן מפני התביעה לפיצוי הלנה, התגוננות באמתלת שווא של העדר זכאות לפיצויי הפיטורים עצמם.

     ברצוני לשוב ולהדגיש כאן כי אף אם לא הייתי מקבל את גרסת התובע במחלוקות העובדתיות, ואף אם העובדות היו נקבעות בדיוק על פי הנטען בכתב ההגנה - לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה שלפיה התובע זכאי לפיצויי פיטורים. כלומר - גם אם היה נקבע שבחודש יוני 2005 הציע מר עואר לתובע להמשיך ללמד בבית הספר גם בשנה"ל תשס"ו, ואף אם היה נקבע שהתובע סרב להצעה בשל רצונו לעבור לצפון הארץ, לא היה בכך כדי לגרוע מזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים. על כן, לא חלוקי הדעות העובדתיים היו אלה שהביאו למחלוקת בדבר הזכאות לפיצויי פיטורים.

24.     זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים נובעת משלושה מקורות; האחד - האמור בסעיף 8 לחוק פיצויי פיטורים. השני - משמעות האמור במכתב הפסקת העבודה מיום 19/5/05, והשלישי - הסכמת הנתבעת כאמור באישור מיום 26/2/06. בסעיפים שלהלן אסקור את המקורות האמורים.

25.     בסעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, נאמר כך:
"(א)      היה עובד מועבד על פי חוזה לתקופה קצובה והגיעה התקופה לקצה, רואים אותו לענין חוק זה כאילו פוטר, זולת אם הציע לו המעביד לחדש את החוזה; סירב העובד לחדש את החוזה - רואים אותו, לענין חוק זה, כאילו התפטר.
(ב)      הצעת המעביד לחדש את החוזה כאמור בסעיף קטן (א) צריך שתימסר לעובד לפחות שלושה חדשים לפני תום תקופת החוזה.".

     בענייננו, אין חולק שהתובע הועסק בחוזה לתקופה קצובה. אין חולק שהתקופה הקצובה התעתדה להסתיים ביום 31/8/05. לפיכך, על פי האמור בסעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים (כולל ס"ק (ב) של אותו סעיף), כדי שהתובע לא ייראה כאילו פוטר, היה צריך שהנתבעת תציע לו לחדש את החוזה, לכל המאוחר ביום 31/5/05.

     משהנתבעת עצמה אינה טוענת שהיתה הצעה לחדש את החוזה עד יום 31/5/05 (הנתבעת טענה (ולא הוכיחה) כי היתה הצעה מהמנהל בחודש יוני 2005) - אזי לא היתה צריכה להיות כל סיבה שהנתבעת תכחיש את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים.


26.     בסעיף 6.1 לסיכומיו, טען ב"כ התובע שאף אם היתה מוכחת הצעה לחדש את החוזה, הרי שהצעה זו (על פי טענת הנתבעת) לא היתה לפחות שלושה חודשים לפני תום התקופה הקצובה, כך שאין בכך כדי לסייע לנתבעת.

בתגובה, טען ב"כ הנתבעת, בסעיף 8 לסיכומיו, כי יש להתעלם מאותה טענה של ב"כ התובע, מאחר שהיא הועלתה לראשונה בסיכומים, בעקבות ההערה שלי במהלך ההוכחות, ועל כן יש בה "הרחבת חזית". לחלופין, טען ב"כ הנתבעת שהתובע לא הוכיח שהצעת חידוש החוזה ניתנה פחות משלושה חודשים לפני תום התקופה הקצובה.

טענות אלה של ב"כ הנתבעת, מקוממות, ויש בהן כדי לחזק עוד יותר את הסברה שהתגוננותה של הנתבעת אינה נעשית בתום לב. אתעכב מעט על טענות אלה.

ראשית - לגבי הטענה בדבר "הרחבת חזית". מתי, לדעת הנתבעת, היה התובע אמור להעלות את טענתו? הרי התובע לא גרס שהוצע לו לחדש את חוזה העבודה. טענה זו היתה טענת הגנה של הנתבעת.

האם הנתבעת סבורה שיש לייחס לתובע כוחות נבואיים, ובהתאם לכוחות אלה - לדרוש ממנו שהוא יצפה כבר עם הגשת התביעה לכך שהנתבעת תעלה טענת הגנה (שלא נמצאה כנכונה) על כך שהיא הציעה לו לחדש את החוזה, ולאור נבואה זו, היה צריך לדרוש ממנו לכתוב בכתב התביעה שאותה טענת הגנה של הנתבעת (שהוא אינו מסכים לה מבחינה עובדתית) - לא ניתנה לפחות 3 חודשים טרם סיום החוזה?

אם ההנחה היא שהתובע אינו נביא - אז המסקנה צריכה להיות ברורה; התובע לא היה אמור בכתב התביעה שלו להתייחס מראש לטענות הגנה אפשריות של הנתבעת (המבוססות על עובדות שהתובע אינו מסכים להן, ואף לא נקבעו).

כשב"כ התובע התפלמס בסיכומיו עם אותה טענת הגנה של הנתבעת, הרי שלא היתה כאן הרחבה של החזית. מי שהכניסה את הטענה לתוך חזית המחלוקת, היתה הנתבעת עצמה.

שנית - לגבי טענת הנתבעת על כך שטענת התובע בסיכומיו נטענה רק בעקבות הערות שלי בישיבת ההוכחות.

טענה זו - מתעלמת מכך שכבר בכתב ההגנה, היתה הנתבעת מודעת לכך שגרסתה על אותה הצעה לחידוש החוזה אינה עונה על הנדרש בסעיף 9(ב) לחוק פיצויי פיטורים. מודעות זו נלמדת הן מעצם הטענה על כך שההצעה הנטענת היתה בחודש יוני 2005, והן מהאמור בסעיף 4 לכתב ההגנה, שבו נטען במפורש שההצעה הנטענת היתה "כ-3 חודשים טרם סיום העסקתו" של התובע.

אכן, בכל אחת מהישיבות שקויימו בפני בתובענה זו, הזכרתי לנתבעת את ענין שלושת החודשים כנדרש בסעיף 9(ב) לחוק פיצויי פיטורים, אך העובדה שהזכרתי זאת, אינה הופכת את הענין להרחבת חזית.

שלישית - בענין הטענה החלופית, שהתובע לא הוכיח שהצעת חידוש החוזה ניתנה לו תוך פחות משלושה חודשים טרם סיום התקופה הקצובה. טענה זו אבסורדית עד כדי כך שאיני יודע מהיכן להתחיל להתמודד איתה, אך למרות זאת אנסה.

כאמור כבר מספר פעמים לעיל, הנתבעת עצמה טענה שאותה הצעה נטענת לחידוש החוזה הופנתה לתובע במהלך חודש יוני 2005. תום התקופה הקצובה היה ביום 31/8/05. איזו הוכחה אמור התובע להביא כדי להראות שמדובר בפחות משלושה חודשים? האם הנתבעת מתכוונת להתכחש גם ללוח השנה?

ועוד - התובע, כזכור, הכחיש כי הוצעה לו הצעה לחידוש החוזה (ואכן, הכחשתו דווקא התקבלה על ידי). האם הנתבעת סבורה כי כשהתובע מכחיש את קיומה של הצעה לחידוש החוזה, מוטל עליו להוכיח שאותה הצעה מוכחשת ניתנה (או לא ניתנה) דווקא במועד מסויים ? אם מתייחסים ברצינות לטענה החלופית שהועלתה בסעיף 8 לסיכומים, אזי כנראה שהנתבעת סבורה כך.



27.     התוצאה מהאמור בסעיפים 25 ו-26 לעיל, היא שהתובע היה זכאי לפיצויי פיטורים, מכח סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, וזאת - לא רק על סמך העובדות שנקבעו לעיל, אלא אף לפי העובדות שנטענו על ידי הנתבעת בכתב הגנתה.

28.     הזכאות לפיצויי פיטורים האמורה מכח סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, היתה קיימת גם אלמלא מכתבה של הנתבעת מיום 19/5/05. אולם, אף אם חוק פיצויי פיטורים לא היה כולל את סעיף 9 לחוק - הרי שמכח מכתב הנתבעת מיום 19/5/05, היה - לדעתי - נקבע שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים, וזאת - על פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, שכן מכתב הנתבעת מיום 19/5/05 - הוא מכתב פיטורים לכל דבר.

     כשמעביד מודיע לעובד שלו שעבודתו של העובד תיפסק במועד מסויים (אף אם הוא מותיר אפשרות מסויימת לחידוש העבודה בעתיד) - הרי שהמעביד מבצע אקט של פיטורים. לפיכך, גם אלמלא הוראות סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, היתה קמה לתובע זכאות לפיצויים על סמך מכתב הנתבעת מיום 19/5/05.

29.     בנוסף לשני המקורות האמורים, הרי שגם עובד שעל פי החוק אינו זכאי לפיצויי פיטורים, יכול להיות זכאי לפיצויי פיטורים מכח הסכמתו של המעביד. הסכמה כזו נרשמה במכתב הנתבעת מיום 26/2/06.

     בענין זה אעיר כי הזכאות העקרונית לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים חלה גם על פיצויי פיטורים שניתנו על פי הסכמה (ראו למשל: דב"ע שן/100-3 אבו גרביה - מזנונים בתחנות בע"מ (לא פורסם); דב"ע נג/14-3 מרכז קהילתי קרית מנחם - מור (לא פורסם), וכן דב"ע נה/63-3 כהן - מדינת ישראל (לא פורסם)).

     אדגיש כי אין באמור בסעיף זה כדי לגרוע מהאמור לגבי שני המקורות הקודמים לזכאותו של התובע. לפיכך, התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים כבר מיום 1/9/05, עם סיום יחסי עובד-מעביד, ולא רק מיום 26/2/06.


30.     התוצאה מהאמור בסעיפים 29-23 לעיל, היא שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים והיה זכאי להם עם סיום עבודתו. למיטב הבנתי, גם הנתבעת לא סברה אחרת. כך ניתן להבין את האמור לגבי זה במכתב מיום 19/5/05, ואת האמור "פיטורים" כנימוק לזכאות לפיצויי פיטורים על גבי הטופס מיום 26/2/06. להערכתי, הסיבה היחידה שבשלה טענה הנתבעת כי התובע כלל לא היה זכאי לפיצויי פיטורים, לא היתה נעוצה בכך שהנתבעת אכן סבורה כך, אלא רק ברצונה של הנתבעת להתגונן מפני תובענה זו.


האם פיצויי הפיטורים של התובע הולנו ?

31.     בסעיף 20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, נאמר כך:
"(א)     בסעיף זה, "המועד לתשלום פיצויי פיטורים", לגבי עובד או מי שזכאי לפיצויי פיטורים מכוחו - המאוחר שבין המועדים האלה:
(1)     יום הפסקת יחסי עובד ומעביד;
(2)     המועד שנקבע לתשלום פיצויי הפיטורים על פי הוראת הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי אחר או צו הרחבה החלה על העובד;
(3)     אם נקבעה, על פי חוזה עבודה או הסכם אחר, זכות לפיצויי פיטורים העודפת על זו הקבועה בחיקוק, בהסכם קיבוצי, בהסדר קיבוצי אחר או בצו הרחבה - היום שנקבע לתשלום פיצויי הפיטורים על פי אותו חוזה עבודה או הסכם, ואם לא נקבע יום כאמור והזכות כאמור נקבעה לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד - היום שבו נקבעה הזכות;
(4)     אם נקבעה, על פי הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי אחר או צו הרחבה, זכות לפיצויי פיטורים לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד ולא נקבע מועד לתשלומם - היום שבו נקבעה הזכות;
(5)     אם הזכות לפיצויי פיטורים מותנית, על פי הוראה שבחיקוק, במילוי תנאי מצד העובד לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד או במילוי תנאי במשך תקופה מסויימת שלאחר אותו יום - יום מילוי התנאי האמור או יום תום התקופה האמורה, לפי הענין.
(ב)     יראו פיצויי פיטורים כמולנים אם לא שולמו תוך 15 ימים מהמועד לתשלומם; פיצוי הלנת פיצויי פיטורים יהיה כדלקמן:
(1)     שולמו פיצויי הפיטורים בתקופה שבין היום הששה עשר לבין היום השלושים שלאחר המועד לתשלומם - הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלומם עד ליום שבו שולמו;
(2)     שולמו פיצויי הפיטורים לאחר היום השלושים שלאחר המועד לתשלומם - הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלומם עד ליום שבו שולמו, בתוספת 20% על הסכום הכולל פשל פיצויי הפיטורים והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבו לא שולמו פיצויי הפיטורים; בעד חלק מחודש תשולם התוספת של 20% האמורה באופן יחסי.
(ב1)     ...
(ב2)     ...
(ג)     מי שזכאי לפיצויי פיטורים שלא מכוח סעיפים 1(א) או 5 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, לא יחול לגביו המועד לתשלום פיצויי פיטורים כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שנמסרה למעביד קודם לכן דרישה בכתב לתשלום הפיצויים תוך ציון העילה לדרישה; נמסרה הדרישה למעביד לאחר המועד האמור - יחול לגביו המועד לתשלום הפיצויים ביום מסירת הדרישה.
(ד)     הוראות סעיפים 17א, 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחוייבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית-דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה:
(1)     חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית-הדין;
(2)     חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד ומעביד;
(3)     הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לענין קביעת הזכות לפיצויי הפיטורים או שיעורם.
(ה)     ...
(ו)     ...".

32.     מה היה - איפוא - המועד לתשלום פיצויי פיטורים שהתובע היה זכאי להם ?

     אם הנתבעת לא היתה שולחת לתובע את המכתב מיום 19/5/05, הרי שהתובע היה זכאי לפיצויי פיטורים רק מכח סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים. בנסיבות אלה, בהתאם לסעיף 20(ג) לחוק הגנת השכר, המועד לתשלום פיצויי פיטורים היה רק עם מסירת הדרישה בכתב לקבלת הפיצויים (ולגביה - כבר ציינתי שלא הוכח מועד מדוייק של מסירת הדרישה).

אולם, כאמור לעיל, בשל המכתב מיום 19/5/05, שהוא מכתב פיטורים לכל דבר, היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים גם מכח סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים. (אזכיר כי גם הנתבעת עצמה רשמה על גבי הטופס מיום 26/2/06, שהתובע פוטר. על כן, בהתאם לסעיף 20 לחוק הגנת השכר, המועד לתשלום פיצויי הפיטורים היה יום סיום יחסי עובד-מעביד, כלומר - יום 31/8/05.

33.     פיצויי הפיטורים שולמו לתובע רק ביום 2/4/06, כלומר - 7 חודשים ויומיים לאחר המועד לתשלומם.

על כן, הם שולמו לאחר שהם הולנו, והתובע זכאי עקרונית לכך שהנתבעת תשלם לו פיצוי הלנה.

כעת מתעוררת השאלה (שהיא לדעתי השאלה היחידה שהיתה אמורה להידון בתובענה זו) - האם קמה לנתבעת הזכות לכך שפיצוי ההלנה יבוטל או יופחת.


האם נכון להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה ?

34.     על פי סעיפים 20(ד) ו-18 לחוק הגנת השכר, ניתן לבטל את פיצוי ההלנה או להפחיתו, אם משתכנעים שהפיצויים לא שולמו במועד בשל אחת מהסיבות הבאות:

(א)     טעות כנה.
(ב)     נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה.
(ג)     חלוקי דעות שיש בהם ממש בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים.
(ד)     חלוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד-מעביד.
(ה)     אי-מסירת פרטים מספיקים כדי לקבוע את הזכות לפיצויים או את שיעורם.

     בעניינו של התובע - הנתבעת אינה טוענת לנסיבה שלא היתה לה שליטה עליה, אינה טוענת שהיו חלוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי העבודה ואינה טוענת שלא נמסרו לה פרטים מספיקים לשם קביעת הזכות לפיצויי פיטורים או את שיעורם. טענות הנתבעת מתרכזות בענין הטעות הכנה ובענין חלוקי הדעות בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים.

     אוסיף כי בענין זה, מקובלת עלי טענתו של ב"כ הנתבעת, בסעיף 15 לסיכומיו, שבכל מקרה נתונה לבית הדין סמכות להפעיל את שיקול דעתו בענין פיצוי ההלנה, ובין השאר - יש להביא בחשבון - את ענין תום לבו של המעביד.

35.     בעניינו ככל שהדבר נוגע לחלוקי הדעות בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, הבעתי כבר לעיל את דעתי שלפיה, בטרם הגשת התובענה לבית הדין, כלל לא היו חלוקי דעות בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים. לנתבעת היה ברור שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים, והיא לא היתה טוענת שהיא חולקת על כך, אלמלא רצתה להתגונן מפני התביעה לתשלום פיצוי הלנה.

     מכל מקום, ככל שלפתע התעוררו "חלוקי דעות" בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, הרי שבאותם "חלוקי דעות" לא היה כל ממש. אף אם היה ניתן למצוא איזו ממשות בחלוקי הדעות הנטענים - הרי שלא אותם "חלוקי דעות" הם אלה שגרמו לאיחור בתשלום הפיצויים, שכן הנתבעת לא נמנעה מלשלם את הפיצויים בשל מחלוקת על הזכאות לכך. אדרבא; בעת תשלום הפיצויים היא כלל לא חלקה על הזכאות לפיצויים. המחלוקת הנטענת התעוררה רק לאחר מכן, בתובענה זו.

36.     כעת אעבור לבחון את שאלת הטעות הכנה.

     בענין זה, נכון - לדעתי - לבחון בנפרד כל אחת משתי התקופות הבאות.

     ככל שהדבר נוגע לתקופה שמיום 26/2/06 ואילך - אין לקבל כל טענה של טעות כנה. במועד זה, הנתבעת כבר אישרה את הזכאות לפיצויי פיטורים. איזו טעות היתה יכולה לגרום לה שלא לשלם את הפיצויים מייד לאחר ההליך הבירוקרטי של החתימה על טופס אישור הזכאות ? (הנתבעת גם לא הביאה ראיות כלשהן ולא העלתה טענות כלשהן בקשר להתמהמהותה לשלם את הפיצויים בתקופה שמיום 26/2/06 ועד יום 2/4/06).

     על כן, דעתי היא שאין לייחס לנתבעת טעות כנה לגבי העיכוב בתשלום הפיצויים מיום 26/2/06 ועד יום 2/4/06.

     גם לגבי התקופה שמיום 1/9/05 ועד יום 25/2/06, קשה לייחס כנות כלשהי לטעות של הנתבעת, אם היתה ואם היא גרמה לעיכוב בתשלום הפיצוי.

     הנתבעת התייחסה באריכות למה שלטענתה היה הנוהג בשנים קודמות, שבהן התובע המשיך לעבוד גם לאחר שתמה התקופה הקצובה, כאשר החוזה לתקופה שלאחר מכן נחתם רק לאחר תחילת העבודה.

     הסתמכות זו של הנתבעת היתה יכולה להיות רלוונטית, אם היה מתברר שהנתבעת עיכבה את תשלום הפיצויים מאחר שהיא ציפתה שהתובע אכן ימשיך לעבוד אצלה גם בשנה"ל תשס"ו. אולם, הנתבעת אינה טוענת כך. אדרבא; על פי העובדות שהנתבעת טענה להן, התובע, כביכול, הודיע כבר בחודש יוני 2005 שהוא לא ימשיך לעבוד בשנה שלאחר מכן. על כן, הנתבעת לא היתה צריכה להמתין עד לאחר תחילת שנת הלימודים וגמר השיבוצים כדי להבין שהתובע לא ימשיך לעבוד, כך שאין סיבה לעכב לו את תשלום הפיצויים.

     אמנם, כאמור לעיל, לא קיבלתי את גרסת הנתבעת בענין זה, והעדפתי את גרסת התובע על כך שהוא ביקש לעבוד גם בשנת הלימודים הבאה, אלא שגם על פי גרסת התובע, היה ברור כבר בטרם יום 1/9/05, שהתובע לא ימשיך לעבוד אצל הנתבעת בשנה"ל תשס"ו.

     הטעות שב"כ הנתבעת טוען לה בסעיף 20 לסיכומיו, היא טעות בענין אותה הצעה נטענת של מנהל בית הספר, וסירובו הנטען של התובע להיענות להצעה. טענה זו, איני יכול לקבל בשל כך שכאמור לעיל, מבחינה עובדתית דחיתי את הגרסה על ההצעה והסירוב. אעיר עוד, כי אותה "טעות" נטענת, אינה אמורה להיבחן בקטגוריה של "טעות כנה" אלא בקטגוריה של "חלוקי דעות". בענין זה, כבר קבעתי לעיל שלא היו חלוקי דעות שגרמו לעיכוב בתשלום הפיצויים.

     לפיכך, איני מקבל את טענות הנתבעת בענין חלוקי דעות שיש בהם ממש ובענין טעות כנה.

37.     עם זאת, כאמור לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה, יש לראות כרחב את שיקול הדעת של בית הדין בענין ביטול או הפחתת פיצוי הלנה. במסגרת אותו שיקול דעת, ניתן לשקול שיקולים כלליים של מדיניות שיפוטית וכן שיקולים ספציפיים בענין התנהגות המעביד.

38.     לדעתי, במסגרת אותם שיקולים המצויים בתוך מתחם שיקול הדעת הנתון לבית הדין, ניתן להביא בחשבון את האמור להלן:

א.     משרד החינוך מפעיל מערכת גדולה, שמטבע הדברים כרוכה בהליכים בירוקרטיים. דווקא בשל השיטה של העסקת עובדים בלתי קבועים בחוזים לתקופה קצובה, כשלמרות סיום התקופה קיימת אפשרות סבירה להמשך ההעסקה לתקופה נוספת, ייתכן שההפנמה של העובדה שעובד מסויים אינו ממשיך לעבוד - אורכת זמן מה.

ב.     לגבי עניינו של התובע, אין להוציא מכלל אפשרות שגב' זועבי אכן הבינה ממר עואר שמר עואר "הציע" לתובע להמשיך לעבוד. ציינתי כבר לעיל שנראה שגישתו של מר עואר היא לנסות לרצות את כולם. במסגרת זו, יכול להיות שהוא נתן לגב' זועבי להבין שהוא אכן הציע לתובע לעבוד בבית הספר גם בשנה"ל תשס"ו. (המשקל של שיקול זה אינו רב, שכן גב' זועבי עצמה מסרה לתובע ש"יהיה קשה" להעסיק אותו, בלא תעודת הוראה, גם בשנה"ל תשס"ו).

ג.     אמנם, הבעתי את דעתי על כך שהטענה בדבר אי-זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים לא נטענה בתום לב. אולם, אין לי סיבה להניח שהעיכוב בתשלום הפיצויים נבע גם הוא מחוסר תום לב. סביר יותר שאותו עיכוב נגרם בשל רשלנות פשוטה, בירוקרטיה מסורבלת וכיוצ"ב.

39.     בשל האמור בסעיפים 37 ו-38 לעיל, אני סבור שנכון להפחית חלק משיעור פיצוי ההלנה לגבי התקופה שמיום 1/9/05 ועד יום 26/2/06.

     החלק המתאים להפחתה, כשאני מביא בחשבון גם את דעתי על חוסר תום לבה של הנתבעת בהעלאת הטענה של אי-זכותו של התובע לפיצויי פיטורים, הוא שיעור של כ-25% מפיצוי ההלנה.

     מאחר שהפרשי ההצמדה בתקופת הלנת פיצויי הפיטורים היו זניחים, אתייחס להלן רק לחלק של פיצוי ההלנה שהוא מעל הפרשי ההצמדה.


לסיכום

40.     אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור מופחת, באופן הבא:

א.     בגין התקופה שמיום 1/9/05 ועד יום 25/2/06 (תקופה של כמעט חמישה חודשים), יהיה פיצוי ההלנה בסך של 2,700 ₪ (שהוא שיעור של כרבע מפיצוי ההלנה המרבי, כלומר שיעור של כ-5% לחודש, ובסך הכל - שיעור של כ-25% מהסך של 10,841 ₪).

ב.     בגין התקופה שמיום 26/2/06 ועד יום 2/4/06 (תקופה העולה במעט על חודש אחד), יהיה פיצוי ההלנה בשיעור המלא - כלומר - 20% לחודש ובסך הכל - 23%, מהסך של 10,841 ₪, שהם - 2,493 ₪.

41.     אם נכונה טענת הנתבעת בסיכומיה על כך שהיא שילמה לתובע ביום 2/4/06, סך של 11,068.23 ₪ ולא רק סך של 10,841 ₪, אזי תהיה הנתבעת זכאית לזקוף, על חשבון פיצוי ההלנה שנפסק בסעיף 40 לעיל, את הסך העודף על 10,841 ₪ (כלומר סך של 227.23 ₪).

42.     הסכום האמור בסעיף 40 לעיל (סך כולל של 5,193 ₪, שממנו תהיה הנתבעת זכאית לקזז את האמור בסעיף 41 לעיל, אם אכן שילמה כפי שהיא טענה) - ישולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3/4/06 ועד התשלום בפועל.

43.     בנוסף לאמור לעיל, ובהתחשב בדעתי על חוסר תום לבה של הנתבעת בהעלאת טענתה של אי-זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים - על הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/08, אם לא ישולמו לפני כן.



44.     כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 15 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זהות המעסיק

  2. יחס משפיל ממעביד

  3. ספק בדבר זהות המעביד

  4. גמר חשבון עם המעסיק

  5. יחס משפיל של מעביד

  6. שימוש בסודות המעביד

  7. מיהו המעסיק האחרון ?

  8. הכרה המעסיקים במשותף

  9. זכות המעביד לפטר עובד

  10. תביעה נגד מעסיק בפירוק

  11. הגדרת רכב בבעלות המעביד

  12. מעביד מאושר לפי סעיף 343

  13. שידול לעבוד אצל מעביד אחר

  14. חילופי מעבידים רצף זכויות

  15. תביעת השבה של מעביד מורשה

  16. שני מעסיקים - זהות המעסיק

  17. ביקורת שיפוטית על מעבידים

  18. חובת מעביד לפתוח קרן לעובד

  19. חילופי מעבידים בענף הניקיון

  20. התעקשות מעסיק לא לשלם לעובד

  21. אי תשלום המעסיק לביטוח לאומי

  22. תביעת מעסיק על נזקים שגרם העובד

  23. תביעה בגין יחס משפיל מצד המעביד

  24. מסמכים למעביד בזמן טיפולי פוריות

  25. ערעור מעביד על קביעה כי העובד פוטר

  26. זהות המעסיק של עובדת זרה פיליפינית

  27. חובת המעביד לספק אמצעי מיגון לעובד

  28. חובת המעביד להזהיר עובדים מפני סכנות

  29. המשך עבודה באותם תנאים אצל מעביד חדש

  30. תביעת מעביד נגד עובד בבית משפט השלום

  31. ניכוי מהניכוי שהעביר המעביד למס הכנסה

  32. שאלת זהות המעסיק במקרה של החלפת מעסיקים

  33. הבטחת סרק של המעביד לעובד שיהיה שותף בעסק

  34. אחריות העובד כלפי המעסיק על חובות של לקוחות

  35. צו מס מעסיקים (שינוי שיעור המס), התשנ"ב-1992

  36. סירוב המעביד לבקשת העובד לשנות את תנאי העבודה

  37. תקנות מס מקביל (החזר מס מקביל למעבידים), תשל''ד-1973

  38. האם יש מקום לחייב אישית את בעלי החברה בגלל חוב מעביד ?

  39. צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב-1972

  40. תקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (פטור מיוחד ממס לתושבי חוץ), תש''ם-1979

  41. תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד), התשמ''ט-1988

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון