התיישנות בחוסר תום לב

המערערים טענו כי התנהלות המדינה בכל הנוגע לטענת ההתיישנות נגועה בחוסר תום לב מאחר ואין היא מאפשרת למערערים להביא את עניינם בפניה.

הפסיקה קבעה כי אין לדרוש ממעביד בחלוף שנים כה רבות, שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל (לעניין זה ר' ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 558).

עוד קבע בית הדין הארצי בעניין זה כי יש לדיני ההתיישנות תכלית ראויה וכי מעסיקים ועובדים זכאים לדעת אם הם חשופים לתביעות ולחובות. הם זכאים לדעת שתביעה תוגש נגדם רק בתוך תקופת ההתיישנות ועל כן עליהם לשמור את ראיותיהם רק בתקופה זו. ככל שחולף זמן רב יותר בין התרחשות אירוע לבין הגשת תביעה בגינו כך גדל הקושי לקבוע את העובדות הנכונות והמלאות לגביו.


להלן פסק דין בנושא התיישנות בחוסר תום לב:

פסק דין

בפני בית הדין ערעור על החלטת כב' הרשמת דורית פיינשטיין במסגרת בש"א 1420/07 (להלן: "החלטת הרשמת") אשר על פיה סולקה על הסף תביעת המערערים (התובעים) מחמת התיישנות.

העובדות
1. המערערים הינם 139 עולים מאתיופיה שהגישו תביעה כנגד המשיבה 1 - מדינת ישראל, המשיבה 2 - הסוכנות היהודית והמשיב 3 - ארגון הג'וינט, לתשלום שכר עבודה שלכאורה הובטח להם בגין עבודתם במשיבים בגין העלאת יהודי אתיופיה לארץ במסגרת מבצע שלמה.

2. טרם עלייתם לארץ, המערערים ביצעו לטענתם עבודות שונות עבור המשיבים בשנים 1990-1991, שמטרתן היתה לסייע לעולים ששהו באדיס אבבה בזמן המתנתם להעלאתם ארצה (לפירוט פעולותיהם ר' סעיפים 7-9 לכתב הערעור).
בגין עבודתם זו, טענו המערערים כי הובטחה להם תמורה כספית מהמשיבים ולכן הגישו את תביעתם ביום 8.12.05.

3. מנגד, טענו הסוכנות והמדינה כי יש לסלק על הסף את תביעתם לאור העובדה כי הוגשה כ-15 שנה לאחר סיום המועד הנטען של ההתקשרות בין הצדדים, ועל כן התיישנה. המדינה בנוסף טענה כי יש לדחות את התביעה גם מחמת חוסר עילה והיעדר סמכות עניינית לבית הדין לעבודה.

4. ביום 14.5.06 ניתנה החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בה נקבע כי הדיון בתביעות יאוחד וכי לבית הדין בתל אביב אין סמכות לדון בתביעות והן מועברות לבית דין זה.

5. בתאריך 1.4.07 הגישה המדינה את בקשתה לסילוק תביעת המערערים על הסף. הסוכנות הצטרפה לנימוקי בקשת המדינה לדחייה על הסף. ארגון הג'וינט הצטרף בדיון עצמו.

6. ביום 27.8.07 ניתנה החלטת הרשמת בבקשה לסילוק על הסף בה קיבלה כבוד הרשמת את טענות המשיבים בעניין ההתיישנות, וקבעה כי תביעות המערערים התיישנו ודינן להיות מסולקות על הסף (עמ' 10 להחלטה).

7. בגין החלטה זו, הוגש ביום 23.9.07 הערעור דנן.

הכרעת הדין
1. מצאנו כי החלטת הרשמת מבוססת, מפורטת, מנומקת וראויה להתאשר מטעמיה ולא מצאנו בה כל פגם המצריך התערבותנו בהחלטתה. עם זאת, מצאנו כי יש ליתן הבהרות בעניינים מסויימים, כמפורט להלן.

החלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות
2. המערערים טוענים כי בית הדין קמא לא החיל נכון את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק") מאחר והמערערים לא היו מודעים לכך שהעסקתם נעשתה, בין השאר, על ידי נציגי המדינה והסוכנות ולא רק על ידי ארגון הג'וינט וכי הדבר נודע להם רק ערב הגשת התובענה באמצעות שני ספרים שיצאו לאור: האחד - ספרו של יעקב פרידמן "מבצע שלמה, שנה ועוד שלושים ואחת שעות" והשני - ספרו של מיכה פלדמן "יציאת אתיופיה" מהם עלה כי העסקתם של המערערים לא היתה רק על ידי נציגי ארגון הג'וינט אלא גם באמצעות נציגי המדינה והסוכנות.
המשיבים טוענים כי בית הדין יישם כשורה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות מאחר וכל הנתונים העובדתיים לביסוס עילת התביעה היו ידועים למערערים עוד בשנת 1991. יתר על כן, המערערים אינם עונים על תנאי החלת החריג על פי סעיף 8 הקובע התיישנות שלא מדעת.

3. הרשמת בהחלטתה דחתה את טענת המערערים כי רק כאשר פורסמו הספרים ידעו מיהו מעסיקם הנכון וקבעה:
"... גם טענה זו להידחות וזאת הן מטעמים עובדתיים והן מטעמים משפטיים. בראש ובראשונה אין במשפט זה של מר פלדמן כדי לקשור בין התובעים ובין המדינה ולפיכך ספק בעיני מדוע יש לעצור את מרוץ ההתיישנות גם כנגד המדינה. שנית, מוסכם על הכל כי הספר פורסם עוד בשנת 1992 וגם אם מרוץ ההתיישנות נעצר עד פרסומו, הרי שאפילו כך חלף המועד להגשת התביעה וזו התיישנה. לבסוף אציין כי טענה זו עומדת בניגוד לכתב התביעה בו טענו התובעים כי נציגי המדינה והסוכנות הבטיחו להם שכר, ולא אמרו דבר בנוגע לכך שלא ידעו כי אלו נציגי המדינה והסוכנות. משכך לא ברור מדוע התובעים טוענים כי לא ידעו ולא יכלו לדעת שהיו עובדי הסוכנות והמדינה עד למועד שעצר את תקופת ההתיישנות."
(סעיף ה' 1 (ג) להחלטה).

עוד קבעה הרשמת בהחלטתה כי המבחן ל"ידיעה" על פי סעיף 8 הינו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי ובנסיבות המקרה, המערערים אינם תובעים שבאופן אובייקטיבי לא יכלו לדעת על עילות התביעה.

4. צדקה הרשמת בקביעתה זו. בכתב התביעה ובכתב הערעור, טענו המערערים כי הובטח להם שכר עבודה בגין עבודתם עוד בשנת 1990 באדיס אבבה, באמצעות הבטחות מפורשות מנציגי המשיבים כי עם הגעתם ארצה, יתוגמלו (סעיפים 17-18 לכתב התביעה וסעיף 9 לכתב הערעור). דהיינו, עוד בשנת 1990 נולדה למערערים "עילת התביעה", עת קיבלו הבטחות כי יתוגמלו בגין עבודתם וזאת לפני שהספרים הנ"ל פורסמו ויצאו לאור. למרות טענתם זו, טענו בכתב הערעור כי הדבר נדע להם ערב התביעה, כאשר עסקו במחקר לצורך הכנת כתבי בית הדין.
טענת ההבטחה פירושה שלתובע/מערער פלוני ניתנה כזו הבטחה מאלמוני, יחד עם זאת אין בתביעה שמץ זיהוי או הפניה קונקרטיים המחברים את אירועי עילת התביעה לכאורה עם אירועי ההבטחה לתובעים לכאורה עם האירועים המפורטים בספרים.

5. ??÷ ????????? <> קובע מהו פרק הזמן העומד לתובע לצורך הגשת תביעתו, היינו מהו פרק הזמן שיחלוף ממועד היווצרות העילה ועד המועד האחרון שבו ניתן יהיה להגיש תביעה בגין אותה עילה. סעיף 6 ל??÷ ????????? <> מגדיר את המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות אשר "מתחילה ביום שבו ????? <> ???? <> ??????? <>".
על פי הפסיקה, "עילת התובענה" הינה:
"מסכת העובדות המהותית המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע)... ה'יום שבו נולדה עילת התובענה' הוא אפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע... מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע באותו יום תביעה לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין".
(?"? 32/84 ????? ??????? ?' ??÷ ?"? ??????? ?????÷, ??"? ?? <>(2) 265, 271)".
     
6. סבורים אנו כי מעיון הכתב התביעה ועל פי כתב הערעור וכן כאמור בהחלטת הרשמת לעיל, למערערים היה ידוע כי לכאורה הינם מועסקים בין היתר, על ידי נציגי המדינה והסוכנות ולא רק על ידי ארגון הג'וינט, זאת מאחר ו"הובטח" להם כי יקבלו שכר עבור פעילותם. כלומר, לכל המאוחר בשנת 1991 כבר היה ידוע לתובעים כי לכאורה מגיעה להם תמורה מהמדינה ומהסוכנות, בנוסף לתמורה שקיבלו מארגון הג'וינט.

7. כאמור, המבחן לידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה על פי סעיף 8 לחוק הינו מבחן אובייקטיבי. מאחר והמערערים ידעו על זכותם לכאורה לקבלת תמורה מהסוכנות ומהמדינה עוד בשנת 1991 ומאחר וספרו של יעקב פרידמן פורסם עוד בשנת 1992, לא מצאנו כי מבחינה אובייקטיבית, מדובר בעובדות אשר נעלמו מהערערים מסיבות שלא היו תלויות בהם.

8. לאור האמור, המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה כי התקיימו נסיבות המצדיקות חריגה מהוראות חוק ההתיישנות (לעניין זה ר' ?"? 244/81 ???? ?' ÷??? ?????, ?"? ?? <>(3) 673).
לפיכך, צדקה כבוד הרשמת בקביעתה כי מירוץ ההתיישנות החל לכל המאוחר, בשנת 1992 מיום פרסום ספרו של מר פרידמן, מאחר והעובדות היו ידועות לתובעים עוד אז, דהיינו תביעת המערערים התיישנה עוד בשנת 1999. המערערים גם אינם עונים לתנאי סעיף 8 הקובעים חריג להחלתו ולכן טענתם בדבר החלתו של סעיף 8, נדחית.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות
9. המערערים טוענים כי בית הדין שגה ביישום סעיף 9 לחוק ההתיישנות, בין היתר מאחר וקבע כי מועד מינוי הוועדה הבין משרדית לבחינת תביעות פעילי העלייה מאתיופיה, לא יכול להיות מועד רלבנטי לצורך חישוב טענת ההתיישנות.
המשיבים טוענים כי לגבי סעיף 9 לחוק, אין כל רלבנטיות למינוי הוועדה הבין משרדית לצורך בחינת מועד ההתיישנות.

10. סעיף 9 קובע כי אם "הודה הנתבע בכתב או בפני בית המשפט, בין תקופת ההתיישנות ובין לאחריה בקיום זכותו של התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה...".
לטענת המערערים, מאחר והוועדה הוקמה על פי כתב מינוי מיום 11.1.00, יש לראות בהקמתה כהודאה בקיום הזכות כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ולכן תקופת ההתיישנות טרם חלפה.
כבוד הרשמת דחתה טענה זו של המערערים וקבעה כי מינוי הוועדה אינו יכול להוות מועד כלשהו לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. כן אמרה כי "לא ברור מדוע סבורים התובעים כי הוועדה עצרה את ההתיישנות של עילות מדיני העבודה" (עמ' 9 להחלטה).

11. הוועדה הוקמה על ידי ממשלת ישראל לאחר מספר תביעות בבתי המשפט. לוועדה ניתן כתב מינוי המסמיך אותה לברר את תביעותיהם של פעילי העלייה מאתיופיה במישור העקרוני ובאופן פרטני (ר' עמ' 8 להחלטת הרשמת). דהיינו, הוועדה לא עסקה רק בענייני התביעות שהוגשו בבתי הדין לעבודה כנגדה, אלא עסקה בתביעות פעילי העליה באופן כללי. למרות זאת, המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה כי פנו לאותה הועדה לידון בעניינם, אלא רק טענו טענה לקונית כי כן פנו לוועדה מבלי לפרט מתי, כיצד הפניה נעשתה ומה היתה נימוקי תשובת הוועדה.

12. סבורים אנו כי אין לראות בהקמתה כהודאה של המשיבים בדבר זכות כזו או אחרת של המערערים, אלא בזכות לבחון זכאותם וזאת מול המוסד. הוועדה בחנה את הקשר של פעילים אל מול המוסד ולא אל מול הסוכנות (עמ' 9 להחלטה), כאשר הוועדה כלל לא הסכימה לדון בתביעות פעילי עליה שהועסקו גם על ידי הסוכנות ו/או הג'וינט (סעיף 25 לכתב הערעור) ואין בכך כדי להוות הודאה כלפי המערערים.
יתר על כן, המערערים לא פנו לוועדה זו ולא הביעו נכונותם להגיש בפניה תביעה לזכאות, כאשר לא ניתן הסבר מדוע המערערים לא עשו כן בשנת 2000.

13. אין בידינו לקבל את טענת המערערים כי הוועדה הודתה בקיומה של זכות כלשהי שלהם או שיש בעצם הקמתה הודאה כזו. אין לראות בכך איפוא, כמועד בו החלה תקופת ההתיישנות. צדקה כבוד הרשמת בקובעה כי אין בהקמת הוועדה כל הודאה לגבי זכויות המערערים ודעתנו כדעתה של כבוד הרשמת כי אין להחיל את סעיף 9 במקרה שלפנינו.

תום לב
14. המערערים טוענים כי בית הדין טעה כאשר לא קבע כי התנהלות המדינה בכל הנוגע לטענת ההתיישנות נגועה בחוסר תום לב מאחר ואין היא מאפשרת למערערים להביא את עניינם בפניה.
המדינה סבורה כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה ובתום ליבה והסוכנות תמכה בנימוקי המדינה בעניין זה.

15. בהחלטת הרשמת נקבע כי "הטענה שהמדינה והסוכנות נוהגת בחוסר תום לב לא בוססה ולו בראשית תשתית עובדתית אלא אך נטען על ידי התובעים כי עצם העלאת טענת ההתיישנות היא היא חוסר תום לב" (עמ' 6 להחלטה).
אף בערעורם, לא פרטו המערערים מדוע פעלה המדינה בחוסר תום לב כאשר העלתה את טענת ההתיישנות, טענה על פי חוק.
לעניין טענת התיישנות המועלית על ידי גוף ציבורי התייחס בית הדין הארצי וקבע כי:
"לפי ההנחיה החדשה (הוראות היועץ המשפטי לממשלה - ש.ש.) ככלל, בהליכים אזרחיים, יש לטעון טענת התיישנות ובפרט כאשר טענת התיישנות עשויה להועיל להקטנת הנזק שהמדינה עלולה לחוב בגינו..."
(ע"ע (ארצי) 1406/02 עיריית גבעתיים נ' משה ברקוביץ ואחרים (2006) - ).

16. אשר על כן, לא מצאנו כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה נעשתה בחוסר תום לב. מדובר על תביעה אשר כאמור, עילתה התגבשה לפני שנים רבות בתחילת שנות ה-90. הפסיקה קבעה כי אין לדרוש ממעביד בחלוף שנים כה רבות, שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל (לעניין זה ר' ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 558). עוד קבע בית הדין הארצי בעניין זה להלן:
"ברי לכל בר בי רב כי יש לדיני ההתיישנות תכלית ראויה וכי "מעסיקים ועובדים זכאים לדעת אם הם חשופים לתביעות ולחובות. הם זכאים לדעת שתביעה תוגש נגדם רק בתוך תקופת ההתיישנות ועל כן עליהם לשמור את ראיותיהם רק בתקופה זו. ככל שחולף זמן רב יותר בין התרחשות אירוע לבין הגשת תביעה בגינו כך גדל הקושי לקבוע את העובדות הנכונות והמלאות לגביו".
(פס"ד ברקוביץ' לעיל).

אשר על כן, לא מצאנו כי העלאת טענה זו הועלתה בחוסר תום לב. כבוד הרשמת בהחלטתה צדקה, ודין טענה זו של המערערים להידחות.

17. זאת ועוד, בית הדין הפנה את המדינה והסוכנות לשקול בדיקת הוועדה ואכן נעשתה בדיקה כזו ונעשה מאמץ לרכז את כל הגורמים ונערכה ישיבה עימם, לרבות תא"ל (במיל') יגאל פרסלר אשר כיהן כיו"ר הוועדה. ההחלטה שנפלה דחתה את הצעתו של בית הדין, אולם המדינה לא דחתה על הסף את הצעת בית הדין והעניין נבדק, וגם בכך יש כדי להעיד על תום ליבה של המדינה (ר' הודעת המדינה מיום 5.5.08).

נזק ראייתי - שיהוי והתיישנות
18. המערערים טוענים כי המדינה והסוכנות מנועות מלטעון להתיישנות בשל נזק ראייתי.
המשיבים בתגובה טענו כי הנזק הראייתי קיים, וזאת מאחר והמערערים הגישו תביעתם לאחר כ-15 שנה מיום היווצרות העילה.

19. המערערים טענו כי על פי חוק הארכיונים, התשט"ו-1955, למדינה ולסוכנות חובה סטטוטורית לשמור מסמכים או כל חומר הנוגע לפעילותן בכלל ולעליית יהודי אתיופיה בפרט.
הסוכנות היהודית אינה נחשבת ל"מוסד ממוסדות המדינה" על פי סעיף 1 לחוק הארכיונים ולכן חוק זה אינו חל עליה.
המדינה לא ידעה במשך כ-15 שנה שמישהו יטען נגדה טענת יחסי עובד-מעביד ולכן לא קמה לה חובה, אם וככל שהיו מסמכים לעניין זה.
יתר על כן, המערערים לא פנו למשיבים, עד ליום הגשת התביעה, בכל דרישה, לרבות דרישה לשכר עבודה ולא ביקשו שמירת מסמכים או גילוי מסמכים בבואם ארצה ואף לא בשנת 2000 כאשר הנושא עלה ונדון בוועדה, אף כי בעניין המוסד. לכן לא קמה למדינה כל חובה.
מנגד, לנוכח השיהוי הרב, כפול ממשך תקופת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות, רשאית המדינה והסוכנות לטעון כי נגרם נזק בהיעדר יכולת לאתר כל ראיה בחלוף הזמן.

האם היה על המשיבים לצרף תצהיר לבקשה לדחיית על הסף
20. המערערים טוענים כי טעה בית הדין כאשר קבע כי המדינה והסוכנות לא היו צריכות לצרף לבקשתן תצהירים, היות וטענותיהן מבוססות על טענות משפטיות ועל מסמכים מוסכמים וכי המסמכים לא היו מוסכמים כלל.
מנגד, טוענים המשיבים כי לא היה כל צורך בצירוף תצהיר לבקשה לסילוק על הסף מאחר ומדובר בבקשה משפטית הנוגעת לחוקים והמסתמכת על הטענות והעובדות כפי שפורטו בכתב התביעה עצמו.

21. כבוד הרשמת בהחלטתה קבעה בעניין זה כי "היות וטענות כל הצדדים היו מבוססות על טענות משפטיות וכן על מספר מסמכים מוסכמים, הרי שהמדינה והסוכנות לא היו צריכות לצרף לבקשתן תצהירים."

22. לא מצאנו כל פגם בקביעתה זו של כבוד הרשמת. לכתחילה בבקשה מעין זו על פי תקנות סדר הדין רצוי לצרף תצהיר. אמנם לא נקבעו באופן רשמי "מסמכים מוסכמים" בין הצדדים, אולם הסוכנות והמדינה ציינו בבקשה כי המדובר במסמכים אשר צורפו לכתב הערעור על ידי המערערים, ואלו המסמכים עליהם התבססו כתבי טענותיהם.
משכך, לא יכולה להיות מחלוקת עליהם מצד המערערים. מטרתו של תצהיר לתמוך בעובדות, אולם אם אלו הופיעו בכתבי הטענות של הצד שכנגד, חזקה כי הן אינן שנויות במחלוקת.

23. בנוסף נציין כי על פי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, בית הדין אינו כבול לדיני הראיות, ואכן בתי הדין לעבודה אימצו את הנוהג להגיש בקשות בכתב בהתאם לסדרי הדין הקבועים לעניין בקשות ב?÷??? ??? ???? ?????? <>. עם זאת, אין בית הדין כבול לדרך זו ואין באי תמיכה של ?÷?? ?? ?????? <> כדי לסכל בהכרח את הצלחתה, בפרט כאשר עסקינן בבקשת סף שבעיקרה נסמכת על הוראות חוק ספציפיות בטענות מקדמיות ועל מסמכים שצורפו על ידי המערערים עצמם.

24. עוד טענו המערערים כי בהסתמך על הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, יש לדחות בקשה שהוגשה ללא תצהיר.
דין טענה זו להדחות שכן תקנות בתי הדין לעבודה (סדרי דין) לא אימצו את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי בעניין ליווי בקשה בתצהיר (בשא (י-ם) 2339/05 מאיר אלעזר נ' ביו לב בע"מ (2005) - ) וגם מטעם זה אין לקבל את טענת המערערים כי יש לדחות את בקשת המשיבים.

שיקולי מדיניות
25. המערערים טוענים כי יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת כבוד הרשמת גם מהטעם כי על בית הדין לתת למערערים את יומם ולא לסלק את תביעתם וכי על טענת ההתיישנות לסגת מול זכות הגישה של המערערים לערכאות, שהיא זכות יסוד.
אכן, זכות הגישה היא זכות יסוד. מדובר בתובעים רבים שיתכן וכל אחד מהם תרם רבות לעליה מאתיופיה ועשייתו היתה חשובה. אולם עניין זה לא רק שלא הוכח לכאורה אלא שבתביעה ובערעור אין התאמה או קונקרטיות אם ולמי עשו המערערים שירות ובאילו נסיבות. לפיכך, גם זכות הגישה לכאורה לא עוגנה די צרכה משמחד טענו ל"הבטחה" ומאידך טענו שלא ידעו שזו המדינה שהעסיקה אותם.

26. טענת ההתיישנות הינה טענת סף שהועלתה על ידי המשיבים בהזדמנות הראשונה לאחר שהמערערים הגישו תביעתם בחלוף 15 שנה מיום היווצרות עילת תביעתם לכאורה.
בנוסף, קמו להם הזדמנויות קודמות בגל התביעות שבגינו הוקמה הוועדה ובתקופת שבתה של הוועדה על המדוכה, שאף שעסקו בענייני המוסד, לא טרחו המערערים לנסות ולהרחיב את המנדט שניתן לוועדה כבר אז.
עבודת הוועדה והנסיבות שהביאו להקמתה לא היו חסויות, הן היו גלויות ולעיני כל ולא היה צורך בספרים שנתגלו לאחר מכן לשם כך.

27. אכן, על פי הפסיקה "ככלל אין להורות על מחיקת התביעה גם אם סיכוייה לכאורה קלושים" (?"? 408/07 <> מדינת ישראל נ' משה כהן (לא פורסם)). עם זאת, ב?"? 716/05 <> - יעקב ?????? <> נ' תוצרת מזון ישראלית בע"מ ואח' תק- אר 2007(3), 137 , עמ' 141 נקבע להלן:      
"כאן המקום להטעים, כי, אכן, נטיית בתי הדין לעבודה הינה לנהוג בזהירות יתירה וביד קמוצה בבואם להכריע בבקשת דחייה על הסף. זאת על מנת שלא לשלול מהתובע להביא את עניינו לידי הכרעה לגופם של דברים ובכך לממש את זכותו המשפטית. עם זאת אין במגמה זו כדי לאיין כל טענה לסילוק תובענה על הסף וכי במקרים בהם ישוכנע בית הדין כי חלה התיישנות על התביעה לא יימנע בית הדין מדחיית התובענה."
(ר' ?"? 805/06 <> לוי נ' התעשייה האוירית לישראל בע"מ (לא פורסם), מיום 19.2.08), כך נפסק גם לאחרונה ב?"? 001443/04 <> פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) מיום 4.3.08.

למרות מגמת הפסיקה שלא לדחות תביעות על הסף, במקומות בהם שוכנע בית הדין כי חלה התיישנות על התביעה, לא נמנע בית הדין מדחיית תובענות עקב התיישנותן, על הסף.

28. כלל ידוע הוא, כי סעד זה של דחיה ?? <> ??? <> מופעל על ידי בתי הדין לעבודה ביד קמוצה.
דרכו של בית הדין שלא לדחות תביעות על הסף הייתה נר לרגלינו.
עם זאת לאחר שבחנו כל טענה וטענה שהעלו המערערים כנגד החלטת כבוד הרשמת, הגענו למסקנה כי בנסיבות המקרה דנן אין לקבל את הערעור על החלטת הרשמת וכי החלטתה לדחות את התביעה על הסף עקב התיישנות ראויה מטעמיה להיוותר על כנה.

סוף דבר
29. עם כל הצער ולנוכח המצב המשפטי, דין הערעור להידחות.
החלטת הרשמת תיוותר על כנה.

30. בנסיבות אלה, כל צד ישא בהוצאותיו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תום לב דיוני

  2. תום לב בפשיטת רגל

  3. תום לב בדיני שטרות

  4. תום לב בהליכי פש''ר

  5. ניהול מו''מ בתום לב

  6. תום לב בהוצאה לפועל

  7. תום הלב בחוזה שכירות

  8. חובת תום הלב של הבנק

  9. פיטורים בחוסר תום לב

  10. תום לב בעסקאות נוגדות

  11. התיישנות בחוסר תום לב

  12. הסתבכות בחובות בתום לב

  13. חוסר תום לב בפשיטת רגל

  14. הגשת תביעה בחוסר תום לב

  15. כתב תביעה הטעיה תום הלב

  16. תום לב בסטייה מהיתר בנייה

  17. תום לב בבקשה לכינוס נכסים

  18. עקרון תום הלב במשפט העבודה

  19. חוסר תום לב של חברת הביטוח

  20. תום לב בהתיישנות תביעת ביטוח

  21. שלילת מזונות בגין חוסר תום לב

  22. תום לב אובייקטיבי בדיני שטרות

  23. תום לב של הקונה בעסקת מקרקעין

  24. הגנת תום הלב בחוק הגנת הפרטיות

  25. פרשנות הסכם על פי עקרון תום הלב

  26. תיק ההוצאה לפועל נפתח שלא בתום לב

  27. תום לב בפירוק שיתוף בין בני זוג

  28. פיצויים בגין הפרת תום לב במו''מ

  29. דרישת תום לב באישור תביעה נגזרת

  30. חובת תום לב מוגברת של רשות ציבורית

  31. טענת חוסר תום לב חמור באי גילוי מידע

  32. ביטול זכיה במכרז למרות טעות בתום לב

  33. זכאות לדמי תיווך מכוח עקרון תום הלב

  34. חובה מוגברת של תום לב של רשות ציבורית

  35. התיישנות: ניהול מו"מ תוך משיכת זמן בחוסר תום לב

  36. לטענת החייב חובותיו נוצרו בתום לב בשל כשלון עסקי

  37. הפרת חובת תום לב במשא ומתן לקראת כריתת עסקת רכישת מניות

  38. נטען כי הבנק נקט בהליכי מימוש המשכנתא בהוצל"פ שלא בתום לב

  39. זכותו של מי גוברת ? הבעלים ממנו נגזלה המכונית, לבין מי שרכש אותה, לטענתו, בתום לב ובתמורה

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון