שמירת סודות מקצועיים של מעביד היא מחובתו של העובד. חובה זו מקורה בעקרון תום הלב, והיא מוטלת על עובד גם בהיעדר הוראה חוזית מפורשת, וניתן להגביל את חופש העיסוק התחשבות באינטרס המוגן של המעביד, כאשר קיים חשש סביר כי עובד יפנה לעסק מתחרה ויעביר סודות מסחריים, שכן כנגד חופש העיסוק של העובד עומדת זכותו של המעביד להגן על מקום עבודתו וזכותו לתחרות הוגנת מול יריביו. בית הדין פסק בפסק הדין להלן כי עקב פתיחתו של סטודיו C נוצר איום ממשי על עסקיה של הנתבעת וכי ההחלטה שלא לאפשר למדריכות הכושר שלה לעבוד במקביל בסטודיו C נועדה כדי להגן על האינטרסים העסקיים שלה, שכן מדובר באותו קהל יעד ובאותם שיעורי התעמלות. בנסיבות אלו הנתבעת היתה רשאית להגביל את התחרות של עובדיה ולהגביל את עובדיה בכלל ואת התובעת בפרט, מלעבוד במקביל בסטודיו C. הגבלה זו הינה סבירה ומידתית מאחר ולא היתה הגבלה נוספת על עובדי הנתבעת מלעבוד במקומות אחרים. מדובר בהגנה על אינטרס לגיטימי של הנתבעת, באיזור מוגבל וקטן המצדיק את הפגיעה לכאורה בחופש העיסוק של התובעת והדבר עומד באיזונים המפורטים בפסיקה כפי שפרטנו לעיל. להלן פסק דין בנושא הגבלת תחרות עובדים: פסק דין בפני בית הדין תביעת התובעת את הנתבעת "רזים" רשת מועדוני כושר בע"מ (להלן: "הנתבעת") לתשלום פיצויי פיטורין, דמי נסיעות, הפרשי דמי הבראה, הפרשי פדיון חופשה ופיצויי הלנה. הנתבעת טענה כי התובעת התפטרה וכי כל הזכויות המגיעות לה שולמו במלואן. עובדות התובעת עבדה כמדריכת חוגי התעמלות שונים בנתבעת מאפריל 2002 ועד ליום 31.5.06. התובעת עבדה בסניפים שונים של הנתבעת בירושלים ובסניף מבשרת ציון. בתחילת שנת 2004 התובעת הודיעה על התפטרותה מהנתבעת. בחודש יוני 2004 התובעת חזרה לעבוד בנתבעת (סעיף 2 לתצהיר הגב' זכאי וכן עמ' 14 ש' 9-13). התובעת עבדה במהלך תקופת עבודתה במקביל במקומות שונים שעוסקים בתחום של חוגי התעמלות בירושלים. התובעת החלה לעבוד בסטודיו C בסניף הנתבע במבשרת ציון החל מחודש יוני 2006 וזאת לאחר שהודיעה לנתבעת על כוונתה לעבוד במקביל גם בסטודיו C. בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה בכתב. המחלוקת באילו נסיבות הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים והאם התובעת זכאית בנסיבות אלה לפיצויי פיטורים. היה ויקבע כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, מהו השכר הקובע ומה גובה פיצויי הפיטורים. האם התובעת זכאית להפרשים בגין דמי נסיעות או שהייתה הסכמה כי שכרה יכלול את דמי הנסיעות והאם הפיצול בתלוש מחודש ינואר 2005 ואילך הוא מלאכותי. האם הנתבעת שילמה לתובעת את מלוא דמי ההבראה. מהי יתרת דמי החופשה שנותרה לתשלום והאם תביעה זו התיישנה בחלקה. ככל שיקבע כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, האם קמה לנתבעת טענת הגנה כנגד פיצויי הפיטורין. הכרעת הדין נסיבות סיום עבודתה של התובעת 1. חופש העיסוק הוא זכות יסוד במשפט הישראלי (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702, להלן: "פסק דין פלסט"). עם זאת, ככל זכות יסוד, הינו זכות יחסית שיש לאזנה כנגד עקרונות שונים וזכויות יסוד אחרות, כאשר כל מקרה ספציפי הוא תהליך של איזונים בין מרכיבים שונים הנעשה כל פעם מחדש (בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים עבודה עליון לא 559; עב' 119/00 (ב"ש) עמיצור ביצוע משימות בע"מ נ' יוסף לוי עבודה אזורי י 567; עס"ק 1003/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ (טרם פורסם); ע"ע 359/99 לאה לוין נ' רשות השידור (טרם פורסם)). 2. שמירת סודות מקצועיים של מעביד היא מחובתו של העובד. חובה זו מקורה בעקרון תום הלב, והיא מוטלת על עובד גם בהיעדר הוראה חוזית מפורשת, וניתן להגביל את חופש העיסוק התחשבות באינטרס המוגן של המעביד, כאשר קיים חשש סביר כי עובד יפנה לעסק מתחרה ויעביר סודות מסחריים, שכן כנגד חופש העיסוק של העובד עומדת זכותו של המעביד להגן על מקום עבודתו וזכותו לתחרות הוגנת מול יריביו, וזכותו לפררוגטיבה ניהולית (פסק דין פלסט לעיל, פיסקה 3). 3. על ניגוד אינטרסים בעבודה נוספת עמד בית הדין הארצי בפרשת אורלי פרט שם נקבע כדלקמן: "21. הגבלה של עובד בביצוע "עבודה פרטית" נוספת על עבודתו אצל מעבידו, יכול ותהיה מבוססת על מקורות משפטיים שונים: (1) הוראות חוק מתחום המשפט הציבורי (ר' לדוגמה, סעיפים 176- 180 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; סעיפים 7(א)(3) ו-22(ב)(1) לחוק מבקר המדינה, תשי"ח- 1958[נוסח משולב]); (2) הוראות הסכמיות (ר' לדוגמה, פרק משנה 42.4 בתקשי"ר); (3) הוראה בת-תוקף של המעביד (ר' דב"ע לה/52- 9 ראובן גבע - ועדת הביקורת המרכזית של ההסתדרות, פד"ע ז 253, 276מול האות ב'); (4) יכול ש"האיסור של עבודה נוספת ומכל שכן פעולה בתחום נשוא החוזה, הוא בגדר המובן מאליו, בגדר תנאי מכללא" (דב"ע שם/114- 3 יניב רוזנר - אלקטרה (ישראל) בע"מ, פד"ע יב 108, 124). 22. מהותה של ההגבלה הסטטוטורית על "עבודה פרטית" נוספת, הוסברה ב-עש"מ 80/4 מאיר שנון נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לד(4) 298, 301, בכך שהמחוקק "ביקש למנוע לא רק ניגוד אינטרסים מהותי, אלא גם תחרות אינטרסים, היינו מצב בו מוסר העובד מירב תשומת הלב והמסירות לעיסוק אחר, הדורש לפי מהותו וטיבו זמן ומאמץ, במקום לשקוד על התפקיד עבורו הוא מקבל שכר מלא מקופת הציבור... במציאות כגון זו מוכרח העובד להיקלע להתנגשות של נאמנויות וזאת לאו דווקא עקב אינטרסים מנוגדים כפשוטו, אלא בשל הצורך להכריע מעת לעת בשאלה למה יקדיש את זמנו ואת מחשבתו". ניתן להקיש ממהות זו של ההגבלה הסטטוטורית אף לסוגי המגבלות שאינן סטטוטוריות. ... 23. בנוסף ל"ניגוד אינטרסים" ו"תחרות אינטרסים" של העובד כמוסבר ב-עש"מ 80/4הנ"ל, נראה לנו, בעניין שלפנינו, כי אפשרות של תחרות כלכלית או מקצועית עם בית החולים עקב ביצוע עבודה פרטית של רופא שר"פ, היא שיקול שהנהלת בית החולים רשאית להביאו בחשבון במכלול השיקולים, אם להתיר או לא להתיר עבודה פרטית של רופא שר"פ מחוץ לבית החולים. שיקול זה כרוך בחובת הנאמנות בין הצדדים ליחסי העבודה..." (דבע (י-ם) 3-182/נו המרכז הרפואי שערי צדק נ' ד"ר אורלי פרט, ניתן ביום 24.10.96, דגש שלי - ש.ש.). 4. עוד נקבע בפסיקה בעניין איסור על עבודה פרטית להלן: "מדובר על עבודה נוספת במקביל לעבודתו הנוכחית של אדם. מאחר שמדובר בעבודתו של אדם במקביל לעבודה נוכחית, משתנה מאזן הזכויות בכפות המאזניים כך שההכרעה הסופית יכולה להיות שונה. במקרה דנן, השיקול של חופש העיסוק במובנו כקיום בסיסי ומקור חיות ראשוני ויחידי יורד משקלו על כף המאזניים של זכות העובד, מאחר שלעובד כבר קיים מקור חיות בסיסי ממנו הוא יכול להביא לחם למשפחתו בסופו של יום, והעבודה הנוספת בה מדובר היא אך תוספת לעבודה הקיימת. בעוד שמכף המאזניים שלזכות העובד יורד משקלו של שיקול שהיה כבד משקל, הרי שלכף המאזניים שלזכות המעביד נוסף שיקול הלקוח מתחום חופש העיסוק, לפיו חופש העיסוק הוא "החופש להעסיק או שלא להעסיק". מאחר שאנו עדיין מצויים בשלב בו מתקיימים יחסי העבודה בין הצדדים, הרי שהמעביד זכאי, במקרים מסוימים, להתנות את המשך העסקתו של העובד אצלו באי עבודה נוספת, באותה עת, אצל המתחרה או אצל מי שעשוי לגרום לו נזק. 52. לכן, די באינטרס זה של המעביד (שעוגן בדידן בנוהל היתר עבודה פרטית), להגנה על עצמו, על מנת למנוע מעובד לעבוד בעבודה נוספת במקביל לעבודתו...". (בשא (י-ם) 2501/00 שמעון פרנס נ' רשות השידור (2001) - דגש שלי - ש.ש.). 5. כאמור, הנתבעת עד שנת 2006, היתה מועדון הכושר היחיד במבשרת ציון המציע בנוסף גם חוגי התעמלות. על כך העידה גם התובעת (עמ' 12, ש' 22-23). לטענת הנתבעת, מאחר ומבשרת ציון הינו ישוב קטן, היא אסרה במקרים מועטים על מדריכותיה, לעבוד במועדונים מתחרים. 6. כאשר נודע לנתבעת כי סטודיו C עומד להיפתח במבשרת ציון, הנתבעת קיבלה החלטה לפיה לא תאפשר למדריכות שלה לעבוד בעבודה נוספת בסטודיו C במקביל לעבודה בנתבעת והודעה מפורשת על כך נמסרה לעובדי הנתבעת. בתצהירו, עמד מר מובשוביץ על השיקול לקבלת הגבלה זו: "בחודש מרץ או אפריל 2006 נודע לנתבעת כי עומד להיפתח סניף של סטודיו C, המתמחה בחוגי התעמלות לנשים במבשרת ציון, הואיל והנתבעת אף היא מתמחה בהתעמלות לנשים והיא פונה לאותו קהל לקוחות והואיל ומטרת שיעורי ההתעמלות של הנתבעת ושל סטודיו C הייתה זהה (ויצויין כי סטודיו C הרחיבה מגוון השיעורים שהציעה במבשרת ציון גם לשיעורי עיצוב דינאמי ולפילאטיס החופפים לשיעורים המועברים בנתבעת), היווה סטודיו C מתחרה ישיר של הנתבעת וכן איום על קיום הסניף במבשרת ציון." (סעיף 8 לתצהירו). 7. בעדותו בפנינו, חזר מר מובשוביץ על דברים אלו והוסיף כי העסקת המדריכות במקביל פירושה אובדן היתרון התחרותי היחסי של הנתבעת הנובע מאיכות ההדרכה וכי היוותה איום קיומי על הנתבעת (עמ' 16 ש' 21-23). עוד הוסיף מר מובשוביץ כי הגבלת העבודה בסטודיו C היתה חריגה: "ת. פנינו אליהן באופן חריג אולי היה עוד מקרה אחד, דרך אגב הפניה היתה בלשון בקשה כי אנו יודעים שבאופן עקרוני אין הסכם בלעדיות ולא מנסים לדרוש את הבלעדיות הזו. באופן יוצא דופן בסניף שהיה כל הזמן במצב כלכלי לא יציב בגלל כמות האנשים במבשרת, אני ידעתי שגם אם ההצלחה של סטודיו סי תהיה מוגבלת ועשרות אנשים יעברו, זה יעביר אותי למצב של הפסד, והמצב לא יפגע רק בי אלא יפגע בפרנסה של 40 אנשים. עובדה היא שכולם ללא יוצא מן הכלל חוץ מהתובעת הסכימו בלי בעיה...". (עמ' 16 ש' 25 ואילך). 8. מר מובשוביץ הוסיף כי הנתבעת מעודדת את המדריכות העובדות אצלה לעבוד במקביל במקומות אחרים (עמ' 16, ש' 18-20). אף התובעת העידה כי עבדה במקביל לנתבעת במקומות אחרים (עמ' 7 ש' 14-20). בכך יש לתמוך בטענת הנתבעת כי ההגבלה הספציפית כלפי איסור עבודה בסטודיו C התקבלה משיקולים מקצועיים ורלבנטיים וכן על מנת להגן על אינטרסים כלכליים ומהותיים שלה ואנו מקבלים טענה זו של הנתבעת. 9. התובעת בעדותה הסכימה כי סטודיו C היווה איום קיומי על הנתבעת והוסיפה כי עד לפתיחת סטודיו C לא היה במבשרת מועדון כושר הדומה לו (עמ' 12 ש' 22-23). דהיינו, עדותה תמכה לחלוטין בגרסת הנתבעת. 10. בעניין הגבלת חופש העיסוק עמד בית המשפט העליון: "7. לעניין הלכות "קונוונציונליות" אלה, ברצוני להעיר שתי הערות: ראשית, איסור ההתקשרות עם מעביד חדש, איסור המוטל על עובד שבידיו סודות עסקיים של מעבידו המקורי, הוא בעל היבט כפול. מחד גיסא, הוא חובה (משנית) הנגזרת מחובתו החוזית (הראשונית) של העובד. מאידך גיסא, הוא סעד (בצד פיצוי או השבה), המוטל על העובד. הן החובה והן הסעד סומכים עצמם על סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בלא כל צורך בהוראה חוזית מפורשת. ... 8. שנית, על-פי ההלכות שעמדנו עליהן, נפגע חופש העיסוק של העובד ושל המעביד החדש. אכן, על-פי מהותו "הפנימית", חופש העיסוק כולל בחובו את החופש של העובד להתקשר עם מי שלבו חפץ, לרבות מעביד חדש שעמו הוא קשר קשר להעביר סודות מקצועיים. עם זאת, המשפט אינו מגן על מלוא היקפו של חופש העיסוק. היקף החירות הוא עניין אחד, ההגנה הניתנת לה היא עניין אחר (השווה בג"צ806/88 Universal city studios inc נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח', בעמ' 33). ... מכאן תפישתנו העקרונית, כי חופש העיסוק - ככל חופש אחר - הוא "יחסי" ולא "מוחלט". על-כן, כנגד חופש העיסוק של העובד ושל המעביד החדש עומדים אינטרסים ראויים להגנה של המעביד המקורי, ובהם קניינו (סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו) ואולי אף פרטיותו (סעיף 7). כן יש להתחשב בחופש ההתקשרות של המעביד המקורי ובאינטרס הציבורי". (פסק דין פלסט לעיל, פסקה 7-8 לפסק הדין). 11. לאור האמור, מצאנו כי עקב פתיחתו של סטודיו C נוצר איום ממשי על עסקיה של הנתבעת וכי ההחלטה שלא לאפשר למדריכות הכושר שלה לעבוד במקביל בסטודיו C נועדה כדי להגן על האינטרסים העסקיים שלה, שכן מדובר באותו קהל יעד ובאותם שיעורי התעמלות. בנסיבות אלו סבורים אנו כי הנתבעת היתה רשאית להגביל את התחרות של עובדיה ולהגביל את עובדיה בכלל ואת התובעת בפרט, מלעבוד במקביל בסטודיו C במבשרת ציון. כמו כן, מצאנו כי הגבלה זו הינה סבירה ומידתית מאחר ולא היתה הגבלה נוספת על עובדי הנתבעת מלעבוד במקומות אחרים. מדובר בהגנה על אינטרס לגיטימי של הנתבעת, באיזור מוגבל וקטן המצדיק את הפגיעה לכאורה בחופש העיסוק של התובעת והדבר עומד באיזונים המפורטים בפסיקה כפי שפרטנו לעיל. 12. התובעת ביודעין ולמרות האיסור החליטה לעבוד במקביל בסטודיו C ולמרות שהנתבעת התריעה בפניה כי במידה ולא תחזור בה מהחלטתה, יחסי העבודה ביניהם יסתיימו, התובעת החליטה להמשיך ולעבוד במקביל בסטודיו C ומאחר וההחלטה היתה בידה, יש לראות בכך פעולה של התפטרות ושל הפרת הסכם מטעם התובעת ובמקרה כזה, אין לה להלין אלא על עצמה. 13. התובעת טוענת כי עזבה עקב ירידה בהיקף עבודתה בנתבעת, עקב הפחתה בשכרה ולאחר שפנתה למנהל הנתבעת ליתן לה שעות עבודה נוספות ודרישתה לא נענתה (סעיפים 7-19 לתצהיר התובעת). בנוסף, הנתבעת לא איפשרה לה לעבוד במקביל גם בסטודיו C, לא נותרה לה ברירה אלא להתפטר עקב הרעת תנאי עבודתה, מצאנו כי אין לקבל טענה זו. 14. הנתבעת פנתה אל התובעת לחזור בה מהחלטתה לעבוד בסטודיו C. ביום 18.5.06 פנה מר מובשוביץ לתובעת במכתב וניסה להניע אותה מהחלטתה לעבוד במקביל בסטודיו C והסביר לה מדוע אין הנתבעת יכולה להרשות למדריכותיה לעבוד גם בסטודיו C. עוד אמר כי: "ככל שבכוונתך לקיים את הודעתך, הרינו להודיעך כי המעשה מהווה הפרה חמורה של חובת הנאמנות והתנהגות בחוסר תום לב ובנסיבות אלה נאלץ להפסיק העסקתך". (נספח א' לתצהיר הנתבעת). 15. מאחר והתובעת לא הסכימה לחזור בה מהחלטה, ביום 1.6.06 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים (נספח א' לתצהיר הנתבעת). 16. תצהירה של הגב' גלית זכאי-אבוטבול, האחראית על הצוות המקצועי של חוגי ההתעמלות בנתבעת, תומך בטענת מר מובשוביץ. מתצהירה עולה כי לאחר שהתובעת בתחילת חודש מאי 2006, הודיעה לה כי בכוונתה לעבוד במקביל בסטודיו C החל מחודש יוני 2006, היא הבהירה לה כי הנתבעת אוסרת על כך מאחר ועלול להיגרם לה נזק רב (סעיף 4 לתצהירה). 17. התובעת לא חזרה בה מהחלטה ולפיכך סיימה את עבודתה בנתבעת ביום 31.5.06. לאחר שעזבה, ביום 6.6.06 התובעת השיבה למר מובשוביץ במכתב בו היא אמרה שמאחר ומשרתה הופחתה, לא היתה לה ברירה אלא לעבוד במקביל בסטודיו C (נספח ה' לתצהיר התובעת). למעשה אף לא קיימה התובעת את חובת ההתראה למעביד מראש כנדרש במצב של הרעת תנאים. 18. אין בידינו לקבל את טענת התובעת כי תנאי עבודתה הורעו ולפיכך לא היתה לה ברירה אלא להתפטר, דין טענה זו להידחות. 19. התובעת טוענת כי דרישתה להגדיל את היקף משרתה לא נענתה. בתצהירה של הגב' זכאי נאמר בעניין זה כי התובעת היא זו שויתרה על שיעורים שנקבעו לה: "טענת התובעת כביכול חלה "ירידה" "בהיקף עבודתה" אף כי הובטח לה כי "היקף עבודתה ישוב לקודמו" אינה נכונה. לא סוכם עם התובעת על היקף עבודה והוא השתנה משך כל תקופת העסקתה. מעבר לנדרש יצוין כי התובעת היא זו שויתרה מיוזמתה ומטעמיה האישיים על שיעורים רבים שנקבעו לה. כך למשל, התובעת ויתרה בשנה האחרונה להעסקתה על שיעורים שנקבעו לה בסניפי הנתבעת בפסגת זאב, במושבה הגרמנית, בבית הנוער העברי וכן שיעורי ספינינג בסניף הנתבעת במבשרת ציון.... לא זו בלבד שהתובעת ויתרה על שיעורים רבים שנקבעו לה אלא התובעת סירבה לקבל שיעורים אחרים שהוצעו לה... לפיכך גם טענתה של התובעת כביכול עמדה בפני "שוקת שבורה" אינה נכונה. אם כבר התנהגותה כאמור העמידה את הנתבעת בקושי כאשר הנתבעת נאלצה להתאים עצמה לביטולים הרבים של התובעת כאמור". (סעיף 5 לתצהירה). 20. מר מובשוביץ בעדותו תמך בדבריה של הגב' זכאי והסביר את הנסיבות הפסקת עבודת התובעת: "... בהיסטוריה שלנו גם בגלל אי התאמה היא הפסיקה שעות שהיו לה איתנו בהרבה מקומות שלא תאמו למערכת השעות שלה. אני בחיים לא הבטחתי לה היקף שעות מסויים כי אני לא מחליט אם תסכים לקבל זאת לא. עובדה היא שברוב המקרים שהוצעו לא, לא התאים לה. אני יכולים להציע שמסכימים. הדבר היחידי שאני יכול זה לתת תמריצים...". (עמ' 17 ש' 7-11). 21. התובעת בעדותה אישרה כי עשתה שעות כוננות רק ארבעה חודשים ולא התמידה בכך מאחר והיה לה קשה להמשיך בכך בזמן הלימודים: "ש. יכול להיות שהעבודה התנגשה לך עם להיות סטודנטית ת. יכול להיות." (עמ' 8 ש' 29-30, עמ' 9 ש' 1-7). עוד אישרה התובעת בעדותה כי לנתבעת סניפים רבים ולאורך השנים עבדה במספר סניפים (עמ' 8 ש' 21-26). 22. הפסיקה קובעת כי השאלה אימתי נקלע עובד למצב שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות וכי על העובד להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשב כפיטורים (" /3-203 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים בע"מ, ניתן ביום 30.12.9). עוד נפסק, כי ההרעה חייבת להיות רצינית עד אשר בית המשפט ייחס למעביד את הרצון להתפטר מהעובד (" /210-3 רביוב - נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514 (1994), כאשר על התובע מוטל הנטל להראות כי הנסיבות שהביאו להתפטרותו מזכות אותו לקבל פיצויי פיטורים (ר' " /159-3 שלום - סובל שור ושות', פד"ע כ', 290, 294 ; " /58-3 האוניברסיטה העברית ירושלים - מינטל, פד"ע ח' 65). 23. מצאנו כי התובעת לא הוכיחה צמצום עבודתה ע"י הנתבעת. ההיפך, הוכח שהנתבעת העמידה לרשותה שעות עבודה רבות והיא מיוזמתה ויתרה עליהן. במצב זה לא רק שלא התריעה על הרעת תנאים כנדרש החוק, אלא יצרה צמצום למשרתה מרצונה וזאת כפי דבריה בשל היותה סטודנטית. במצב זה יש לדחות את טענת הרעת התנאים והתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. מצאנו גם כי האמור בתצהירה כי הנתבעת הורידה בשכרה נסתר על ידי עמדת הנתבעת שהיתה מהימנה יותר ובמידה רבה נתמכה בעדות התובעת בחקירתה לפנינו. דמי נסיעות 24. התובעת טוענת כי מתחילת עבודתה בנתבעת ועד לחודש 12/05 לא שולמו לה דמי נסיעות. החל מחודש ינואר 2006 הנתבעת החלה לשלם לה דמי נסיעות, אולם דמי הנסיעות הופחתו מהתמורה אותה נהגה לקבל עבור שיעורים שהעבירה. 25. לטענת הנתבעת, סכומי התשלום לשיעורים למדריכות הנם תשלומים גבוהים והייתה הסכמה עם המדריכות וכן עם התובעת בעת קבלתן לעבודה כי התשלום כולל בחובו את רכיב הנסיעות. 26. מקבלים אנו את גרסת הנתבעת בעניין זה. מעיון בתלושי המשכורת של התובעת עולה כי אכן מחודש ינואר 2006 הוסף רכיב נסיעות. אולם, מר מובשוביץ הסביר כי השינוי באופן הרישום נועד לשקף את הסכמת הצדדים מלכתחילה וזאת בעקבות הליך משפטי שהתנהל כנגד הנתבעת. 27. כמו כן, הוצג בפנינו הודעת הנתבעת לעובדיה בדבר הוספת רכיב הנסיעות לתלוש השכר בה נאמר: "... לקראת תשלום משכורת ינואר שנת 2006 ברצוני לעדכן אתכם בשינוי בצורת הצגת התשלום עבור השיעורים בתלושי המשכורת במסגרת העבודה ב"רזים". במשכורת חודש ינואר 2006 יופיע בתלוש רכיב של נסיעות שיהיה מורכב מסכום של 10 ₪ עבור כל שיעור. סכום זה של 10 ₪ יופחת מהסכום שמוצג עבור התשלום עבור השיעור. בפועל התשלומים לא ישתנו בכלל ויהיו בדיוק כפי שאתן מכירות. השינוי היחיד יהיה בצורת ההצגה בתלוש." (נספח ג' לתצהיר הנתבעת). 28. בעדותו, הסביר מר מובשוביץ את אופן תשלום דמי הנסיעות: "לגבי תשלום נסיעות, לא נמנעתי מתשלום נסיעות. יש לנו כ-1500 שיעורים בחודש. הניסיון לחשב מי נוסעת ומאיפה כ-1500 שיעורים בחודש זה בלתי אפשרי. גם אם אעסיק שני אנשים במשרה מלאה. הגב' גרה במבשרת ונותנת שיעורים בקניון הראל, אחרי זה יש לה שעה במשרד החוץ ואח"כ במועדון בגילה. איך אני יכול לחשב את הנסיעות של זה וזה הסיבה שעושים את זה שרירותי. אני עד ינואר 2006 נמנעתי מזה. לא נמנעתי מתשלום נסיעות ואין דרך בעולם לחשב את זה ולכן הוחלט על תשלום גלובלי." (עמ' 18 ש' 3-11). 29. מקבלים אנו את טענות הנתבעת בעניין זה. התובעת לא הציגה בפנינו כי פנתה לנתבעת בעניין זה במועד כלשהי טרם השינוי בתלוש השכר מינואר 2006 או לאחריו. בנוסף, התובעת גם לא הוכיחה בכל תקופה אילו נסיעות ביצעה, מהיכן ולאיזה יעדים ומה היתה עלות כל כרטיס, ויש להדגיש כי עניין הנסיעות טעון הוכחה על ידי התובעת. לפיכך, סבורים אנו כי התובעת ידעה בעת עבודתה בנתבעת מהו מרכיב הנסיעות אותו היא מקבלת, וכן לנוכח ריבוי הנסיעות הפתרון הגלובלי לא היה במחלוקת עימה וכך היה הסכם העסקה. לאור האמור, ובהעדר הוכחה להוצאות אחרות בגין נסיעות, תביעת התובעת לתשלום דמי נסיעות נדחית. דמי הבראה 30. אין מחלוקת כי לתובעת שולמו 510 ₪ בגין דמי הבראה בחודש אוקטובר 2005 ובחודש מאי 2006 (ר' סיכומי התובעת, סעיף 36 וכן סיכומי הנתבעת סעיף). המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם התובעת זכאית לתשלום הפרשים בגין דמי הבראה. 31. התובעת בתחשיביה (סעיף 31 לכתב התביעה וסעיף 42 לסיכומי התובעת) תובעת הפרשי דמי הבראה מחודש 4/02 ועד לחודש 9/05. על פי הפסיקה לא ניתן לתבוע פדיון דמי הבראה מעל שנתיים, ומאחר והתובעת אינה חולקת על סכום דמי ההבראה ששולמו לה בחודש אוקטובר 2005 ובחודש מאי 2006, לא מצאנו כי יש מקום לפסוק פרשי דמי הבראה. עם זאת, הנתבעת בסיכומיה מודה התובעת זכאית להפרש על סך 11 ₪ (סעיף 56 לסיכומיה) ולכן על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 11 ₪ בגין רכיב זה. דמי חופשה 32. ברכיב זה, הצדדים חלקו בדבר גובה ההפרשים להם זכאית התובעת. בפנינו עמדו שתי גרסאות. נטל ההוכחה בדבר בסיס השכר לחופשה מוטל על התובעת. הנתבעת בסיכומיה ביצעה חישוב ולפיו נותר הפרש על סך 165 ₪ בגין רכיב זה, כאשר סכום זה שולם לתובעת בד בבד עם הגשת הסיכומים (סעיף 59 לסיכומי הנתבעת). מנגד, מצאנו כי חישובה של התובעת לגבי סכום ההפרשים ברכיב זה הינו מבוסס. התובעת ביצעה את חישובה על פי תלושי השכר אותם צירפה, ולמרות שחלקם של התלושים אותם צירפה, אינם מאפשרים קריאה בהם, מצאנו כי הינם מבוססים. נוסף על כך, הנתבעת ויתרה על זכותה לחקור את התובעת בעניין זה (עמ' 7 ש' 1-4) ולא העלתה כל טענה מדוע יש להעדיף את תחשיבה על פני תחשיב התובעת. אשר על כן, התובעת עמדה בנטל ההוכחה להוכחת הפרשי דמי החופשה ועל הנתבעת לשלם לה את הסכום להלן: 165 - 1,278 = 1,113 ₪. סוף דבר 33. על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. סך של 11 ₪ בגין דמי הבראה. ב. סך של 1,113 ₪ בגין דמי חופשה. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום וישאו הפרשי הצמדה ורבית מיום 31.5.06 ועד ליום התשלום בפועל. 34. בנסיבות הליך זה, כל צד ישא בהוצאותיו. סעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות