הגבלת חופש העיסוק

הכלל הוא שלכל אדם זכות לחופש עיסוק. כלל זה מצא את ביטויו בפסיקת בתי המשפט החל מסמוך לאחר קום המדינה, בפסיקת בית הדין לעבודה (מאז תוקן חוק בית הדין לעבודה בשנת 1990) ואף בחוק יסוד: חופש העיסוק (הן זה שנחקק בשנת 1992 והן זה שנחקק בשנת 1994).

לעתים מתעורר הצורך לדון בניגוד שבין הכלל של חופש העיסוק לבין עקרונות יסוד אחרים, כגון העקרון בדבר חופש ההתקשרות הבא לידי ביטוי בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והמוגן על ידי חוק יסוד: כבור האדם וחרותו, וכגון העקרון בדבר אי-פגיעה בקניינו של האחר, לרבות קניין רוחני כסודות מסחריים, עקרון שאף הוא מוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, והחל מיום 29/10/99 - מוגן גם על ידי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 .

מכח עקרון חופש ההתקשרות ושמירת הקנין הרוחני, הוגבלה, למשל, זכותו של עובד, לרבות עובד לשעבר, לעסוק בעיסוק כלשהו תוך ניצול לשימושו הפרטי, של סודות עסקיים של מעבידו. כן היו מקרים בהם נאכפו התחייבויות של עובדים להגביל את עיסוקיהם.

על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו, והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצרכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה.

בעבר, היה מקובל להבחין, אבחנה חדה וברורה, בין חובת שמירת הסודיות, שמקורה הוכר כנובע מתחום דיני הקנין או מכח חובת תום הלב לבין ההגבלה שלא להתחרות במעביד או שלא לעבוד אצל מתחרה, הגבלה שהצריכה התחייבות מפורשת.

גם כשהיתה התחייבות מפורשת שלא להתחרות, נאכפה התחייבות זו רק כאשר היתה סבירה מבחינת היקפה ומשך תוקפה, שכן אחרת רואים אותה כנוגדת את תקנת הציבור.

אולם, במקביל להקניית הסמכות לבית הדין לעבודה לדון בעניינים מעין אלה, חלה התפתחות בפסיקה, שהביאה לטשטוש מה בין חובת שמירת הסודיות לבין הגבלת התחרות, שאף היא הוכרה, לעתים, בלא התחייבות מפורשת.

ככל שמדובר בסעדים המבקשים להגביל את חופש עיסוקו של עובד לשעבר, יש לבחון את הנושא משתי נקודות השקפה; האחת - האם הוא התחייב התחייבות בת תוקף להגביל את חופש עיסוקו, והשניה - האם גם במקרה שלא היתה התחייבות, או גם במקרה שבו אין תוקף להתחייבות - יש הצדקה להגביל את עיסוקו של העובד לשעבר, כדי להגן על אינטרסים לגיטימיים של המעביד לשעבר. בנוגע למעביד לשעבר המבקש סעד כזה, יש לבחון האם יש לו ביסוס כלשהו לסעדים להם הוא עותר, מכח פקודת הנזיקין או מכח חוק עוולות מסחריות.


להלן פסק דין בנושא הגבלת חופש העיסוק:

פ ס ק ד י ן

ההליכים

1.     עניינה של התובענה שבפנינו הוא בהגבלת חופש עיסוקו של הנתבע, כך שלא יתחרה בתובעת, לא יפנה ללקות התובעת ויפצה את התובעת בסך של 300,000 ₪ בשל טענות התובעת כלפיו על כך שהוא נהג עמה בחוסר תום לב ובדרך של תרמית.

2.     התביעה הוגשה ביום 22/5/08, ביחד עם בקשה למתן סעד זמני (בש"א 2644/08) באותו ענין. הבקשה נקבעה לדיון ביום 26/5/08, ובעת הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה על מחיקת הבקשה.

     במקור, הוגשה התביעה על ידי התובעת וכן על ידי בעל השליטה בה, מר חיים שוקרון (שייקרא להלן: "חיים"), אך בהמשך, לבקשתו הוא הפסיק להיות תובע, והתובעת הנוכחית נותרה כתובעת יחידה בתביעה.

3.     בהעדר הסכמה בין ב"כ הצדדים על דיון מזורז בתביעה (אף שהיתה המלצה להגיע להסכמה כזו), קויים בתיק דיון מוקדם, שבו פורטו המוסכמות והפלוגתאות, ובהמשך הוגשו תצהירי עדות ראשית.

בפתח ישיבת ההוכחות (הראשונה) ניסינו להביא את הצדדים לידי הסכמה, אך נכשלנו בכך. לכן, לא היה מנוס משמיעת עדויותיהם של המצהירים, וכך עשינו.

אותה ישיבה נקטעה מעט לפני סיומה, בשל כך שאחד מנציגי הציבור נאלץ לעזוב את בית הדין במהלך הישיבה. לפיכך, נקבעה ישיבת המשך, שבסיומה - ביקשו ב"כ הצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב. כך הם עשו (אם כי הנתבע הגיש את סיכומיו רק מספר ימים לאחר תום המועד המוארך להגשת הסיכומים).


אלה העובדות

4.     התובעת היא חברה העוסקת בשיווק חלפים לכלי רכב. היא מצויה, כאמור, בשליטתו של חיים. לתובעת יש חנות ומחסן בטבריה. בין לקוחותיה של התובעת מצויים מוסכים בטבריה ובאזור, וכן לקוחות מזדמנים. עיקר מכירותיה של התובעת (כ-70% מהמכירות) הוא למוסכים.

רואה החשבון הקבוע של הנתבעת הוא רו"ח יניב בחרי, אשר יש לו משרד בטבריה (והוא ייקרא להלן: "יניב").

5.     הנתבע הוא תושב טבריה, אשר מאז שחרורו מצה"ל, בשנת 2000, עסק גם הוא (כשכיר) בענף של שיווק חלפים לכלי רכב. תחילה, עבד הנתבע בבית עסק בטבריה ("ורדי חלקי חילוף") ולאחר מכן, בערך בשנת 2004, עבר הנתבע לעבוד בבית עסק בפתח תקוה, ששמו "פתח תקוה חלפים", המצוי בבעלותו של מר אמנון פרג' (שייקרא להלן: "אמנון"). היחסים בין אמנון לבין הנתבע, היו טובים. הנתבע ציין כי הוא חש כאילו הוא בן של אמנון.

6.     בינואר 2008 נולד לנתבע בן נוסף, ועקב כך הוא העדיף להפסיק את הנסיעות היומיומיות בין טבריה לבין פתח תקוה, וסבר שעדיף לו לעבוד באזור טבריה. הנתבע חשב על האפשרות להפוך להיות עצמאי, ולהקים בטבריה בית עסק לממכר חלקי חילוף לכלי רכב.

7.     הנתבע שוחח על תוכניותיו עם שניים מחבריו, ובהמלצת מי מהם הוא פנה (ביחד עם חבריו) בחודש פברואר 2008, להיפגש עם יניב, במשרדו, כדי להתייעץ עמו על סיכויי הקמת העסק. הפגישה התקיימה והנתבע העלה בפני יניב את הרעיון של הקמת העסק.

8.     יניב חשב על האפשרות להביא לשיתוף פעולה בין הנתבע לבין התובעת. הוא פנה אל חיים (עדיין במהלך פברואר 2008), והציע לו את הרעיון לשתף את הנתבע כשותף בתובעת (ייתכן שלאחר תקופה מסויימת שבה הנתבע יועסק כשכיר).

חיים הגיב בחיוב על הרעיון האמור.

9.     לפיכך, יזם יניב פגישה בין חיים לבין הנתבע.

10.     לקראת הפגישה שהתעתדה להיערך במשרדו של יניב, נפגש יניב לבדו עם הנתבע, ביום 5/3/08. במועד זה, מסר יניב לעיונו של הנתבע מסמך (דף אחד) שהודפס מתוך תוכנת Excel ובו מעט (מאד) פרטים על התובעת, וכן הצעה של התובעת לאופן ההתקשרות עם הנתבע. (לשם התאמת המונחים שלנו לאלה שבהם השתמשו העדים שהעידו בפנינו, נקרא להלן לאותו מסמך בשם "מסמך האקסל". ציטוט ממסמך האקסל נביא בסעיף 11 להלן).

בטרם הצגת המסמך לנתבע, החתים יניב את הנתבע על מסמך אחר, שכותרתו: "כתב התחייבות לשמירת סודיות בטרם מצגת".

     מדובר בטופס של מסמך שהוכן מראש, לאו דווקא לצרכיהם של התובעת ושל הנתבע. פרטי הנתבע וכן שמותיהם של התובעת ושל חיים, נרשמו על גביו בכתב יד, במקומות המיועדים לכך.

במסמך האמור נאמר, בין השאר, כך:
" כתב התחייבות לשמירת סודיות בטרם מצגת
אני הח"מ מאיר סידי נושא ת.ז. ... מתחייב בזאת כלפי חיים שוקרון ו/או סופר הבלם בע"מ (להלן: 'המציג') כדלקמן:

  1.      לשמור בסודיות, לא לגלות, לא להעביר ולא למסור בכל דרך שהיא ובשום זמן שהוא, לרבות בטרם קשריי העסקיים עם המציג ... ולרבות במידה ולא אתקשר כלל בקשרים כלשהם עם המציג, כל מידע הקשור לרעיון שיוצג בפני על ידי המציג במצגת וכן כל מידע הקשור בחברה שהוקמה או תוקם על ידי המציג, לשירותיה, ללקוחותיה, לתוכניותיה, לסודותיה המקצועיים, העסקיים והמסחריים או לעסקיה, אשר הגיע או יגיע לידיעתי ו/או לידיעת שלוחיי בכל דרך שהיא, ובלבד שמידע זה אינו נחלת הכלל, אלא שאם הפך המידע לנחלת הכלל עקב הפרת התחייבות כל שהיא שלי ו/או מי מטעמי ... יישאר אף אז המידע בבחינת מידע חסוי. המידע האמור יכול שיהיה, מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, מידע בעל פה או מידע בכתב, לרבות בצורת דו"חות, תרשומות, מסמכים, מפות, תיאור הליכי שיווק, הפצה, פיתוח ו/או אחרים ו/או בכל צורה אחרת (להלן: 'המידע החסוי').
  2.      לא להעתיק ...
  3.      לשמור בהקפדה את המידע החסוי ...
  4.      לא לפרסם ולא לעשות כל שימוש בכל צורה שהיא בין בעצמי ובין באמצעות אחרים במידה החסוי שיועבר אלי.
  5.      ידוע לי שאצטרף לפצות את המציג בגין כל הנזקים שיגרמו לו בגין הפרת התחייבויותיי על פי כתב התחייבות זה.
  6.      תוקפו של כתב התחייבות זה הינו לכל תקופת היות המידע חסוי וסודי ובטרם הפך לנחלת הכלל.
  7.      התחייבויותיי על פי כתב התחייבות זה הינן בלתי חוזרות.

...".

11.     לאחר שהנתבע חתם על המסמך שממנו ציטטנו לעיל, הוא הציג לו את מסמך האקסל. במסמך האקסל נרשם כך (כדי שהתובעת לא תבוא עמנו בטרוניה על הפרת סודותיה, אנו משמיטים מהציטוט שלהלן את הסכומים הנוגעים למחזור של הנתבעת, לאפשרויות לגידול המחזור ולשווי המוערך של התובעת ושל מניותיה):
"הצעה למאיר סידי

תנאים
שכר בסיס 6,000 נטו
ביטוח מנהלים מלא

מחזור בסיסי לפני כניסה [הושמט] ₪ לא כולל מע"מ
על כל גידול ממחזור הבסיס 2%
תוספת רווח ברוטו
גידול במחזור
[הנתונים כאן הושמטו. המסמך המקורי רשומות 4 שורות עם 4 אפשרויות שונות של סכומי גידול במחזור ולצד כל אפשרות כזו - רשום הסכום המהווה 2% מסכום הגידול האפשרי במחזור].

בשנה הראשונה - תקופת נסיון הדדי - בכל 3 חודשים תחנת יציאה לשני הצדדים

לאחר שנה - הסכם לט"א
שלב 1           רכישת 10% מהחברה [הסכום הושמט]
לפי שווי חברה [הסכום הושמט] ₪ כולל מלאי, ציוד, מוניטין וידע ונסיון ופלח שוק קיים [הסכום הושמט] צמוד למדד המחירים לצרכן.
שלב 2     כל שנה תינתן האפשרות לרכישת 5% מיתר המניות בסכום השווי המקורי של החברה סה"כ תשלום שנתי עבור המניות [הסכום הושמט]
     קיימת אפשרות לקיזוז מהעמלות הצפויות למאיר בגין הגידול הצפוי במחזור.
שלב 3     אחוז הבעלות של מאיר יוכל להגיע עד ל35% ב-6 השנים הראשונות. בשנה ה-7 עד ה-10 (4 שנים) יוכל מאיר לרכוש עוד 1.25% בשנה עד לאחוז בעלות כולל של 40%.

לאחר שמאיר בעלים ב-40%, וירצה לרכוש יותר ייקבע שווי של החברה על פי מעריך מוסכם אך לא פחות משוויה המקורי בסך [הסכום הושמט] ₪ צמוד למדד כאמור בשל שמירת הערך הריאלי.
בשל רכישת השליטה ההסכמה למכירת מניות נוספות מעל ל-40% הינה בידי חיים בלבד.

יש צורך בהסכם סודיות, אי תחרות עתידי והסכם עבודה מסודר.
יש צורך בהסכם עקרונות על פי מתווה זה.
הנ"ל אינה הצעה רשמית אלא לצרכי משא ומתן בלבד ואינה מחייבת את חיים ו/או החברה.

אמינות יושר הוגנות חריצות פרגון כבוד והערכה
יוזמה עסקית שימור הקיים ופיתוח עסקי ניהול מתקדם".

12.     בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה מה היה המידע החסוי שלגביו כוונה התחייבותו של הנתבע בחתימתו על המסמך שצוטט בסעיף 10 לעיל. בעוד שהתובעת גורסת כי אותו מסמך בא לשם התחייבותו של הנתבע לשמור על סודיות מידע רב שהועבר אליו במסגרת המו"מ בין הצדדים, הרי שהנתבע גורס כי המסמך נועד רק לשם שמירת סודיות הפרטים שנרשמו במסמך האקסל שנמסר לו לאחר מכן (הנתבע גורס, ממילא, כי לא נמסר לו מידע נוסף, אך לענין זה עוד נתייחס בהמשך).

     לדעתנו, נכון לאמץ בענין זה את גרסת הנתבע. אלה הטעמים לכך:

א.     חיים או נציג אחר של התובעת - כלל לא היו נוכחים בפגישתם של הנתבע ושל יניב ביום 5/3/08, כך שהמידע של חיים בענין זה, אינו מכלי ראשון.

ב.     הטעם המרכזי לקבל גרסת הנתבע בענין זה, מצוי בעדותו של יניב, שהעיד מטעם התובעת.

     כך, בין השאר, העיד יניב על הסוגיה שבמחלוקת:
"כתב הסודיות שמאיר סידי הוחתם עליו, היה לגבי הנתונים שבאקסל. מה שהוצג לו בפגישה.".

כלומר, גם יניב, אשר הוא היה זה שהחתים את הנתבע על ההתחייבות לשמירת סודיות, הבין שכוונת ההתחייבות היא רק לגבי המידע שמצוי במסמך האקסל. ברור שיש בכך משום חיזוק משמעותי לגרסת הנתבע בענין זה.

13.     בנוסף לאמור בסעיף 12 לעיל, מקובלת עלינו גם גרסת הנתבע שלפיה, בטרם חתימתו על ההתחייבות לשמירת סודיות, הוא שאל את יניב אם חתימתו זו תמנע ממנו לפתוח עסק עצמאי כפי שהתכוון מלכתחילה. יניב אישר לו שהכוונה היא רק שמה שנרשם במסמך האקסל לא ידלוף החוצה, וכי אין בכך כדי למנוע מהנתבע לפתוח עסק עצמאי בענף.

     גם קבלת גרסתו זו של הנתבע, נסמכת על עדותו של יניב, שבחקירתו הנגדית, אמר כך:
"נכון שידעתי שבכוונתו לפתוח עסק למכירת חלקי חילוף בטבריה.
נכון שכשפניתי אליו בשם התובעת - לא התכוונתי להכשיל אותו.
...
נכון שהחתמתי אותו שם על כתב התחייבות לשמירת סודיות.
בתשובה לשאלתך אם התכוונתי שבעקבות זאת מר סידי יהיה מנוע מלפתוח עסק כזה בטבריה או לעבוד כשכיר בעסק כזה, אני מעיין במסמך ומשיב שהכוונה היא שמה שקשור לסופר הבלם - שהוא יישמר בסוד ולא ידלוף החוצה.
הנתונים שהיו במסמך אקסל - שלא ידלפו החוצה.
אין ספק שלא התכוונתי להכשיל אותו. רציתי שאם הוא לא מקבל את ההצעה - הוא לא ידליף את מה שבמסמך אקסל. הכוונה היתה שחיים לא ייפדע בקטע העסקי במידה ולא תצא עסקה.
שסידי לא יעשה שימוש לרעה במידע, אבל זה לא סותר את זה שהוא יוכל לפתוח עסק אחר או לעבוד בעסק אחר. זה לא סותר את זה. הוא שאל אותי לפני שהוא חתם וגם הבהרתי לו את זה.".

     כלומר - שוב, גרסתו של יניב, תואמת את גרסת הנתבע, ואינה מתאימה לגרסתו של חיים (שכלל לא היה נוכח באותה פגישה).

14.     זמן מה לאחר יום 5/3/08, נערכה במשרדו של יניב פגישה בה היו נוכחים חיים, בנו - מר טל שוקרון, יניב והנתבע.

     באותה פגישה - נוהל מו"מ בין חיים לבין הנתבע בענין ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבע. העקרונות שהיו מפורטים במסמך שצוטט כבר בסעיף 11 לעיל, היו מוסכמים על הצדדים. עם זאת, סוכם ביניהם שייערך חוזה מפורט אשר יכלול הן התחייבות לשמירת סודיות ולאי-תחרות, הן את תנאי העבודה של הנתבע כשכיר של התובעת, והן את תנאי כניסתו של הנתבע כשותף של חיים בבעלות על מניות התובעת.

     הנתבע הבהיר כי בכוונתו להתפטר מעבודתו אצל אמנון, ולאחר מכן, עד יום 10/4/08, לעבור לעבוד בטבריה.

     לגרסת הנתבע, ההסכמה בין הצדדים על תחילת עבודתו אצל התובעת, היתה כפופה לכך שהוא יצליח להתפטר מעבודתו אצל אמנון תוך קבלת פיצויי פיטורים. הנתבע הסביר כי הוא עבד 4 שנים אצל אמנון, הוא לא היה מעוניין לעזוב בלא הסכמתו של אמנון, נוכח היחסים הטובים ביניהם, ולא היה מעוניין לוותר על הזכויות שנצברו לו שם במשך 4 שנות עבודתו.

התובעת מכחישה גרסה זו של הנתבע. לטענת התובעת, הנתבע הבהיר שהוא בכל מקרה מתכוון לעזוב את עבודתו אצל אמנון.

     גם בענין זה - אנו מעדיפים את גרסת הנתבע. אלה הטעמים לכך:

א.     כאמור כבר לעיל, בשתי מחלוקות עובדתיות העדפנו את גרסת הנתבע על פני גרסתו של חיים, משמצאנו שגרסת הנתבע נתמכת גם בעדותו של יניב (שהעיד מטעם התובעת).

לפיכך, קל לנו לייחס יותר מהימנות לנתבע מאשר לחיים.

ב.     גם בענין זה, נתמכת גרסת הנתבע על ידי (חלק מ)עדותו של יניב. אמנם תחילה, ניסה יניב להתחמק מתשובה ישירה לענין זה, כשאמר שהוא לא היה בקשר ישיר עם הצדדים לאחר הפגישה האחרונה שנערכה, אך סמוך לאחר מכן, אישר יניב את גרסת הנתבע, ומסר גרסה התואמת את גרסת הנתבע. עם זאת, נראה שיניב שם לב שבכך הוא שומט לפחות חלק מהבסיס לתביעה, ולכן לאחר מכן - הוא קצת חזר בו מהגרסה המתאימה לגרסת הנתבע, אך לדעתנו, כפי שיוסבר להלן, אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה שנכון להעדיף את גרסת הנתבע, גם תוך התחשבות בעדותו של יניב. נסביר זאת להלן, אך תחילה נביא ציטוט של עדות יניב בענין זה.

     כך העיד יניב:
"בתשובה לשאלתך אם מר סידי אמר שההתקשרות שלו תלוי בסיום העבודה לשביעות רצונו בפ"ת, אני משיב שמהפגישה האחרונה שנערכה - מאותו רגע לא הייתי בקשר ישיר עם הצדדים.
ודאי שידעתי שהוא שכיר בפ"ת. זה טריוויאלי שהוא עבד שם כשכיר.
הוא הביא לידיעתי שההתקשרות שלו עם מר שוקרון תלויה בסיום העסקתו ובקבלת פיצויי פיטורים שהוא רצה לקבל.
אם אני לא טועה, אז בפגישה האחרונה הוא אמר שהוא ייכנס לעסק גם אם הוא לא יקבל שם פיצויים. ... אני לא נכנסתי לנושא הזה.".

     מהעדות המצוטטת ניתן לראות שתחילה ניסה יניב להתחמק מלהשיב על שאלת התניית עבודת הנתבע אצל התובעת בסיום מוסדר של עבודתו אצל אמנון, ואמר כי הוא כבר לא היה בקשר ישיר עם הצדדים. לאחר מכן, אישר יניב שהנתבע אכן אמר שהתקשרותו עם חיים תלויה בכך שהוא יקבל פיצויי פיטורים מאמנון. בסופו של דבר, הסתייג יניב ואמר שבפגישה האחרונה מי שחזר בו היה דווקא הנתבע, שאמר, כביכול, שהוא יתקשר עם התובעת אף אם לא יקבל פיצויים, אלא שיניב שוב הרחיק את עצמו מכך, ואמר שהוא לא נכנס לנושא הזה. לדעתנו, לא ניתן לקבל את גרסתו האחרונה של יניב, על כך שכביכול הנתבע חזר בו מהתליית תחילת העבודה אצל התובעת בקבלת פיצויי פיטורים מאמנון, וזאת בשל כל האמור להלן:

(1)     גרסה זו היתה יכולה להתקבל אילו חיים היה מעיד שהיתה התליה כזו תחילה, ולאחר מכן - היא הוסרה. אולם, גרסתו של חיים היתה שכלל לא היתה התליה כזו מצד הנתבע. על כן, קשה לראות כיצד הנתבע חזר בו מתנאי קודם שהוא - לגרסת חיים - כלל לא העלה.

(2)     בתחילת עדותו בענין זה, אמר יניב כי בשלב האחרון של המו"מ הוא כבר לא היה בקשר ישיר עם הצדדים. אם כך - כיצד היה יכול יניב לדעת שדווקא בפגישה האחרונה, הנתבע הסיר את התנאי המתלה של קבלת הפיצויים מאמנון?

תמיהות אלה על גרסתו של יניב בענין זה, מביאות אותנו לקבוע שיש לקבל דווקא את החלק האמצעי של עדותו באותו ענין, כלומר - החלק המתיישב עם גרסת הנתבע, שלפיה הנתבע התנה במפורש את תחילת העבודה אצל התובעת, בכך שהוא יקבל פיצויי פיטורים מאמנון.

15.     לגרסת התובעת, היא מסרה לנתבע מידע סודי רב, כגון שמות לקוחותיה, שמות ספקיה, מדיניות התמחור שלה, תוכניות פיתוח - ועוד. הנתבע מכחיש קבלת מידע מעבר למה שנחשף לעיניו במסמך האקסל.

     בטרם נכריע במחלוקת זו, נעיר כי אין חולק שדווקא הנתבע מסר לתובעת מידע כלשהו. הנתבע מסר לתובעת רשימת שמות וטלפונים ששימשה את עסקו של אמנון. הרשימה כוללת גם שמות של גורמים שאין להם קשר לעסקי חלפי כלי הרכב, אך גם שמות של לקוחות של אמנון ושמות של ספקים שלו. מכל מקום, רשימה זו, אף ששימשה בסיס לחלק ניכר מהחקירה הנגדית של הנתבע - אינה נראית לנו רלוונטית לצורך הכרעה בתובענה שבפנינו (ואין לנו סיבה לשלול את גרסת הנתבע שלפיה הוא לא הפר את חובותיו כלפי אמנון בכך שהוא מסר את הרשימה לתובעת, כך שאין אנו יכולים ללמוד מעצם מסירת הרשימה דבר מה שלילי על אופיו של הנתבע).

     לדעתנו, האמת בין גרסאות הצדדים בענין המידע שנמסר לנתבע, מצויה אי שם בין הגרסאות. מצד אחד, אין זה סביר שתושג הסכמה עקרונית בדבר כניסת הנתבע לעבודה אצל התובעת ובדבר כניסתו לאחר מכן כשותף של חיים במניות התובעת, וזאת רק בהסתמך על המידע שהיה רשום במסמך האקסל. לכן, לדעתנו, הנתבע קיבל (בעל פה) מידע רב יותר. מאידך, אין אנו יכולים לקבוע שהתובעת חשפה בפני הנתבע מידע שהוא "סודי", מעבר למידע שנרשם במסמך האקסל.

מאחר שהלקוחות העיקריים הם המוסכים באזור - ברור שמספר הלקוחות (הקבועים) הפוטנציאליים הוא מוגבל ואין מניעה לדעת מי הם, גם תוך עיון ב"דפי זהב".

גם הספקים בענף מוכרים וידועים. הנתבע עוסק בענף כבר משנת 2000, וחזקה עליו שהוא מכיר את הספקים (שגם אותם ניתן למצוא ב"דפי זהב".

בענין מדיניות התמחור - חיים אישר כי המחירים אינם נקבעים על פי שיטה מסובכת של תמחור, אלא לפי המחיר הקטלוגי שבמחירון של הספק. מדיניות המחירים של התובעת, נוגעת רק לשיעור ההנחה ממחיר המחירון אשר היא מוכנה לתת ללקוחותיה. אותה הנחה ידועה, כמובן, ללקוח עצמו, אשר יודע מה המחיר שהתובעת מציעה לו בעבור מוצר שאותו הוא רוצה לרכוש, כך שכל מתחרה של התובעת יוכל לפנות אל הלקוח, להציע לו חלקים דומים, וניתן להניח שבמסגרת ההתמקחות בין אותו מתחרה לבין הלקוח - ינסה הלקוח לקבל מהמתחרה הנחה גדולה יותר. לפיכך, גם אם יש לתובעת מדיניות כלשהי בענין שיעור ההנחה - הרי שזו מדיניות שכל מתחרה שלה יכול לגלות במהלך ההתמקחות שלו עם הלקוח.

(במאמר מוסגר נעיר כי בנו של חיים, טל, סתר את עדותו של חיים בענין מדיניות התמחור של המוצרים, שכן הוא העיד שהמחיר לצרכן מחושב לפי עלות הקניה בתוספת אחוזי רווח, ולא הזכיר כלל את המחירון של הספק. כן נעיר כי עדותו של חיים אינה מתיישבת היטב עם הצהרתו בענין זה, בסעיף 26ג לתצהירו).

לפיכך, אנו קובעים כי השיחות בין הנתבע לבין חיים כללו מידע לגבי התובעת מעבר למה שנכלל במסמך האקסל, אך מידע זה לא היה מידע שניתן לראותו כ"סודי", ואף לא ננקטו אמצעי זהירות מיוחדים בטרם חשיפת המידע בפני הנתבע (שלא כאמצעי הזהירות שננקטו בטרם חשיפת מסמך האקסל).

16.     לאחר הסיכום העקרוני בין הצדדים (שכאמור לעיל - היה, למעשה, מותנה בכך שהנתבע יוכל לקבל פיצויי פיטורים מאמנון), הכין ב"כ התובעת, לבקשת חיים, טיוטת הסכם מפורט.

בטיוטה האמורה, נכללו העקרונות שסוכמו בין הצדדים, ונכללה גם תניה מפורטת של איסור תחרות בתובעת, לאחר תום ההתקשרות בין הצדדים, במשך 12 חודשים וברדיוס של 50 ק"מ מטבריה. ב"כ התובעת העביר את הטיוטה אל יניב, אשר רשם על גביה הערות בענין הטיוטה, על פי מה שסבר שנכון יותר וכדאי יותר לתובעת.

17.     הנתבע לא ראה את אותה טיוטה, ונראה לנו שהוא גם לא ידע על כך שהיא כבר קיימת (אם כי, כמובן, הוא ידע שאמור להיות מוכן חוזה מפורט כדי שייחתם בין הצדדים).

18.     הנתבע שוחח עם אמנון ולא הצליח לשכנע אותו לקבל פיצויים כנגד התפטרותו.

19.     בסביבות המועד המיועד לתחילת עבודת הנתבע אצל התובעת, כלומר - בשליש הראשון של אפריל 2008, טלפן חיים אל הנתבע, ובאותה שיחה הודיע הנתבע לחיים שהוא לא יתחיל לעבוד אצל התובעת, מאחר שהוא לא הגיע להסדר עם אמנון.

20.     חיים הציע לנתבע לפנות אל ב"כ התובעת, שיסייע לו בקבלת פיצויי פיטורים מאמנון. אולם, הנתבע לא קיבל את ההצעה.

21.     כפי הנראה, במהלך הידברותו של הנתבע עם אמנון, הבהיר הנתבע לאמנון כי ברצונו לעבוד באזור טבריה. מאחר שאמנון, כנראה, לא רצה להפסיד את עבודתו של הנתבע, הציע אמנון לנתבע כי הוא אכן יעבוד בטבריה, אך בעסקו של אמנון. הצעה זו התקבלה על דעת הנתבע. בפועל, הוקם עסק חדש בטבריה, שאינו רשום על שמו של אמנון, אלא רשום על שמה של אשתו של אמנון. הנתבע הוא זה שמנהל את העסק האמור, והוא רשום כשכיר של אשתו של אמנון. (לפי ההסכמה בין אמנון לבין הנתבע, פוטר הנתבע, בהסכמה, מעסקו של אמנון, קיבל פיצויי פיטורים, והחל לעבוד בבית העסק הרשום על שם אשתו של אמנון בטבריה, כשהוא רשום כעובד שכיר של אשתו של אמנון, החל מיום 1/6/08).

     אף שרישומו של הנתבע כעובד בבית העסק בטבריה הוא החל מיום 1/6/08, הרי שבפועל נראה שהוא עסק בהקמת העסק בטבריה עוד במהלך חודש מאי 2008, כנראה בערך באמצע חודש מאי, סמוך לפני הגשת התביעה שבפנינו והבקשה בתיק בש"א 2644/08.

22.     בית העסק שהנתבע עובד בו בטבריה, מצוי בקרבת מקום לבית העסק של התובעת. נראה שיש תחרות בין שני העסקים.

23.     בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2008, חלה ירידה במחזור המכירות של התובעת למוסכים (אף כי חלה עליה במחזור המכירות שלה ללקוחות מזדמנים). אין אנו שוללים את האפשרות שיש קשר בין אותה ירידה לבין העובדה שבית העסק החדש - הרשום על שם אשתו של אמנון, מתחרה בתובעת.


הגבלת חופש העיסוק

24.     הכלל הוא שלכל אדם זכות לחופש עיסוק. כלל זה מצא את ביטויו בפסיקת בתי המשפט החל מסמוך לאחר קום המדינה, בפסיקת בית הדין לעבודה (מאז תוקן חוק בית הדין לעבודה בשנת 1990) ואף בחוק יסוד: חופש העיסוק (הן זה שנחקק בשנת 1992 והן זה שנחקק בשנת 1994).

25.     לעתים מתעורר הצורך לדון בניגוד שבין הכלל של חופש העיסוק לבין עקרונות יסוד אחרים, כגון העקרון בדבר חופש ההתקשרות הבא לידי ביטוי בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והמוגן על ידי חוק יסוד: כבור האדם וחרותו, וכגון העקרון בדבר אי-פגיעה בקניינו של האחר, לרבות קניין רוחני כסודות מסחריים, עקרון שאף הוא מוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, והחל מיום 29/10/99 - מוגן גם על ידי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (שייקרא להלן: "חוק עוולות מסחריות").

     מכח עקרון חופש ההתקשרות ושמירת הקנין הרוחני, הוגבלה, למשל, זכותו של עובד, לרבות עובד לשעבר, לעסוק בעיסוק כלשהו תוך ניצול לשימושו הפרטי, של סודות עסקיים של מעבידו. כן היו מקרים בהם נאכפו התחייבויות של עובדים להגביל את עיסוקיהם.

     בבג"צ 1683/93 יבין פלסט ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז(4) 702, 707 נאמר:
"על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו, והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצרכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה".

26.     בעבר, היה מקובל להבחין, אבחנה חדה וברורה, בין חובת שמירת הסודיות, שמקורה הוכר כנובע מתחום דיני הקנין או מכח חובת תום הלב לבין ההגבלה שלא להתחרות במעביד או שלא לעבוד אצל מתחרה, הגבלה שהצריכה התחייבות מפורשת.

     גם כשהיתה התחייבות מפורשת שלא להתחרות, נאכפה התחייבות זו רק כאשר היתה סבירה מבחינת היקפה ומשך תוקפה, שכן אחרת רואים אותה כנוגדת את תקנת הציבור. כך למשל, ברע"א 5248/90 אנטין ואח' נ' פרנקל, פ"ד מה(5) 139, 145, נאמר:
"נראה שהתערבבו כאן היוצרות. חובת השמירה על סודות מקצועיים וידע מסחרי סודי לחוד, והגבלת העיסוק לחוד. חובת הסודיות חלה תמיד, וללא הגבלת זמן, גם ללא התחייבות מפורשת. הפרתה היא פגיעה בזכות הקניינית של בעלי הסוד והידע. להגבלת חופש העיסוק, לעומת זאת, דרושה התחייבות חוזית מפורשת, והיא חייבת לעמוד במבחן הסבירות".

     אולם, במקביל להקניית הסמכות לבית הדין לעבודה לדון בעניינים מעין אלה, חלה התפתחות בפסיקה, שהביאה לטשטוש מה בין חובת שמירת הסודיות לבין הגבלת התחרות, שאף היא הוכרה, לעתים, בלא התחייבות מפורשת. ניצנים ראשונים להתפתחות זו היו בדב"ע נא/49-9 ושיץ - רגיס בע"מ, פד"ע כב 334, 336, אולם הדברים שם נאמרו בלשון מהוססת וזהירה ורק כנימוק נוסף לאי-הענקת רשות ערעור באותה בקשה.

לעומת זאת, בפרשת "טועמה" שנדונה בבג"צ 1683/93 הנ"ל (ולפניו בתב"ע (חי') נב/304-3 ובדב"ע נב/269-3, נג/26+17-3 טועמה - טכנו גומי ליסצקי בע"מ ואח', פד"ע כה 227), הוגבל העובד בתחרות עם מעבידו לשעבר, מכח חובת תום הלב, אף כשלא הביע התחייבות מפורשת לכך, ובכך, כאמור לעיל, הוקהה מאד ההבדל שבין הגבלת התחרות לבין חובת שמירת הסודיות.

27.     לאחר פרשת טועמה שוב חל שינוי (ויש אומרים: "מהפך") בהלכה הפסוקה, וזאת בע"ע 164/99 פרומר ואח' - רדגארד בע"מ, פד"ע לד 264 (שתיקרא להלן: ""פרשת צ'ק פוינט"), אשר בין אם פסק הדין שניתן בה יפורש כנובע מההלכה הקודמת ובין אם יפורש כמשנה אותה - הביא למצב שבו למעסיק קודם קשה הרבה יותר לקבל סעד המונע מעובד לשעבר שלו לעבוד במקום עבודה מתחרה.

     לפיכך, ככל שמדובר בסעדים המבקשים להגביל את חופש עיסוקו של עובד לשעבר, יש לבחון את הנושא משתי נקודות השקפה; האחת - האם הוא התחייב התחייבות בת תוקף להגביל את חופש עיסוקו, והשניה - האם גם במקרה שלא היתה התחייבות, או גם במקרה שבו אין תוקף להתחייבות - יש הצדקה להגביל את עיסוקו של העובד לשעבר, כדי להגן על אינטרסים לגיטימיים של המעביד לשעבר. בנוגע למעביד לשעבר המבקש סעד כזה, יש לבחון האם יש לו ביסוס כלשהו לסעדים להם הוא עותר, מכח פקודת הנזיקין או מכח חוק עוולות מסחריות.

     מאחר ששאלות אלה יש לבחון, בהתאם להלכה הפסוקה, נרחיב כאן מעט בענין פרשת צ'ק פוינט, ונבחן גם חלק מההלכות שנפסקו לאחר מכן בבית הדין לעבודה ובבית המשפט העליון.

28.     בענין פרשת צ'ק פוינט, חתם העובד (שכיהן בתפקיד בכיר מאד אצל רדגארד) על התחייבות שלא להתחרות במעבידתו למשך תקופה שעלתה ביחס ישר למשך עבודתו אצלה. בית הדין הארצי פרט את הסיבות שמכוחן אין לאכוף הגבלה זו על עובד, ובהן - העקרון החוקתי של חופש העיסוק, העקרון היסודי המנחה במשפט העבודה המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק, החשש מפגיעה בזכות להגשמה עצמית, החשיבות של התחרות החופשית ושל המעבר המהיר והחופשי של המידע.

כן פורטו שיקולים התומכים באכיפת ההתחייבות, ובהם - הגנה על הקנין הרוחני (בעת מתן פסק הדין טרם נכנס לתוקפו חוק עוולות מסחריות), השקעת המעביד בהכשרה מיוחדת של העובד, קבלת תמורה מיוחדת עבור התחייבות העובד להגביל את עיסוקו, הפרת חובת תום לב מצד העובד.

בית הדין הארצי לעבודה קבע כי כאשר אין מתקיימת אף לא אחת מהנסיבות המצדיקות את אכיפת ההתחייבות - אין לאכוף אותה (אף אם, כאמור, ניתנה התחייבות מפורשת), אך אין משמעות הדבר שכאשר הנסיבות מתקיימות - מחוייב בית הדין לאכוף את הגבלת העיסוק, והדבר תלוי במכלול הנסיבות (ראו סעיף 17 לפסק הדין).

בנוסף, קבע בית הדין הארצי:
"בית הדין לא יתן צו מניעה המגביל את חופש עיסוקו של העובד אלא אם כן עבודתו של העובד אצל המעסיק החדש, מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם. מכאן, שעל המעסיק הקודם להוכיח, כי השימוש שיעשה ב'סוד המסחרי' שלו יפגע בעסק שבבעלותו." (שם, 316).

     מהסיפא של החלק המצוטט לעיל, ניתן ללמוד כי גם במקרה של שימוש בסודות מסחריים של מעסיק - אין מקום לצוות על הגבלת חופש העיסוק אלא אם המעסיק הקודם מוכיח כי אי-מתן צו כזה יביא לפגיעה ממשית בעסקו, באופן שניתן יהיה לאמר כי היא "מאיימת על עצם קיומו".

עוד ענין שניתן להסיק מאותו חלק מצוטט, הוא שכאשר ההתחייבות שלא להתחרות עומדת בפני עצמה, בלא שיש עמה שימוש בסוד המסחרי של המעסיק הקודם, אין כל מקום לאכוף את ההתחייבות האמורה.

29.     לאחר פסק הדין בפרשת צ'ק פוינט, נתן בית הדין הארצי פסק דין בע"ע 292/99 עמיחי ואח' - יוסי גולדהמר בע"מ ואח', פד"ע לה 204 (שייקרא להלן: "פרשת סופרפארם").

באותו פסק דין נדון עניינו של רוקח שהחל לעבוד אצל זכיינית של סופרפארם עוד טרם היותו רוקח, והמשיך בכך במשך כ-5 שנים, שבמהלכן עבר הכשרה מיוחדת מטעם סופרפארם, וחתם על התחייבות לא למסור מידע על סופרפארם ולא לעבוד בעסק מתחרה במשך 12 חודשים מיום סיום עבודתו. הרוקח האמור החל לעבוד ברשת מתחרה מספר ימים לאחר שתמו יחסי העובדה בינו לבין מעבידתו. בית הדין האזורי לעבודה נתן צו מניעה זמני לפיו הוגבל הרוקח מלעבוד אצל מעבידתו החדשה בתפקיד ניהולי, למשך 12 חודשים מיום סיום העבודה בפועל. בפסק דינו, התבסס בית הדין הארצי לעבודה (בדעת רוב), על ענין צ'ק פוינט, חזר למעשה על ההלכה שנקבעה שם, ובהתאם לכך - החליט לבטל את הצו הזמני שניתן בבית הדין האזורי.      

בסעיף 11 לפסק הדין בפרשת סופרפארם, קבע בית הדין הארצי כך:
"המדיניות הראויה הינה עידוד עובדים לקדם את מעמדם ולהשיג תנאי עבודה טובים יותר, אשר שוק העבודה יכול להעניק להם. איסור המוטל על עובד להחליף את מקום עבודתו פוגע ביכולתו להתקדם וכן מעודד את המעסיק הקודם שלא לשפר את תנאי העבודה הקיימים ב'מפעל' ולא לעמוד בתנאים ששוק חופשי ותחרותי יכול להעניק לעובד." (שם, 215).

בשולי הדברים הוסיף בית הדין הארצי ואמר:
"מעסיק משקיע בעובדיו על-מנת להפיק מהם את מירב התועלת בתקופה שבה הם מועסקים ב'מפעלו'. המשק כיום מבוסס על עובדים המועסקים לפרקי זמן קצרים וקצובים תמורת תשלום שכר הולם.
משהחליטה ממשלת ישראל לחתום על הסכמי סחר חופשי הן עם האיחוד האירופאי והן עם ארה"ב, המשק החל לעבור ... למשק חופשי ותחרותי. ... אין זה ראוי לאפשר למעסיקים ליהנות מהיתרונות של המעבר החופשי של מצרכים והון, אולם לשלול מהעובדים את היתרונות הגלומים במעבר החופשי של העבודה והשירותים. הדבר נכון במיוחד, כאשר המעבר לשוק התחרותי כרוך בפגיעות רבות הנעשות בעובדים, אשר נדרשים לוותר על זכויות חברתיות אשר הוענקו להם במשך שנים רבות, כגון ... קביעות, ... ייצוג על ידי ארגון העובדים, ביטחון תעסוקתי וכו'. ...
הגבלת העיסוק ומתן תוקף לסעיפי הגבלת העיסוק מונעים בעד העובד קידום והשגת שכר ראוי יותר, אותו יש באפשרותו לקבל לקבל על פי תנאי השוק החופשי והתחרותי. היה וקיימת לעובד אפשרות להשגת תנאים טובים יותר, פירוש הדבר שכך קבע השוק החופשי את שוויה של עבודתו. מתן תוקף לסעיפי הגבלת עיסוק מאפשרת למעסיק הנוכחי העסקת עובדים בתנאים שהינם פחותים ממחיר השוק ופוגעת בקידומם ובפרנסתם. ...
משק המבקש לשגשג בעידן המידע חייב ליתן התייחסות ממשית לעובד, לרבות ... הזדמנויות ראויות והוגנות לקידום. (שם, 219)."


30.     בבית המשפט העליון ניתן פסק דין בתיק ע"א 6601/96 AES Systems inc. ואח' נ' סער ואח', פ"ד נד(3) 850. בפסק דין זה, אישר, למעשה, בית המשפט העליון את ההלכה שנפסקה בבית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט ומאז. בפסק הדין האמור נקבע כי נקודת המוצא לבחינת תניות חוזיות בענין הגבלת חופש עיסוק, יש לבחון לאור סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע שחוזה שנוגד את תקנת הציבור - בטל. עם זאת, בית המשפט העליון קבע שתקנת הציבור עצמה מביאה לקני אינטרסים מנוגדים, שכן גם חופש החוזים הוא עקרון שקיומו מוצדק מכח תקנת הציבור. על כן, קבע בית המשפט העליון:
"נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות להימנע מ'הכל או לא כלום'. אין לומר כלל כי כל התניות להגבלת חופש העיסוק של עובד שפרש תואמות את 'תקנת הציבור'. כן אין לומר כי כל התניות הללו נוגדות את 'תקנת הציבור'. תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריך להיקבע על פי האינטרסים הלגיטימיים עליהם הן מגינות." (סעיף 15 לפסק הדין).

     ובהמשך, קבע בית המשפט, כי את הדברים יש לבחון מזווית הראיה הציבורית:
"עניין לנו בבטלותה של תניה חוזית בשל 'תקנת הציבור'. נמצא, כי נקודת המבט הינה זו של הציבור. הלגיטימיות של אינטרס הצדדים נקבעת, על כן, מזוית הראיה של אינטרס הציבור. זאת ועוד: זכויות האדם השונות - כגון חופש החוזים, חופש העיסוק, זכות הקניין וזכויות אדם אחרות - מבטאות הן אינטרס של הפרט והן אינטרס של הכלל. ... עניין לנו באינטרס הציבור, המתחשב במכלול הנתונים, לרבות האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. ...
אכן, למעביד אינטרס משלו, ולעובד אינטרס משלו. אינטרסים אלה עשויים להיות שונים מאינטרס הציבור. אך אנו איננו מתעניינים באינטרס הצדדים. אנו מתעניינים באינטרס הלגיטימי של הצדדים. הלגיטימיות של האינטרס נקבעת על ידי שיקולים כלליים של שיטת המשפט, עקרונותיה ותפישותיה. האינטרס של הציבור והאינטרס הלגיטימי של הצדדים הם היינו הך. על כן, אף שאמשיך לדבר על האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים ועל האינטרס הלגיטימי של הציבור, אינני רואה בהם מושגים שונים, אלא מושג אחיד של אינטרס לגיטימי של הציבור ('תקנת הציבור') המתחשב מצידו, בין השאר, באינטרסים של הצדדים, תוך שלחלק מהם ניתנה הגנה (הם 'לגיטימיים') ולחלק אחר לא ניתנת הגנה.
מנקודת המבט של לגיטימיות האינטרסים מתבקשת המסקנה הבאה: ככלל, אין למעביד 'אינטרס לגיטימי' כי ינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד; בדומה, ככלל, אין לעובד 'אינטרס לגיטימי' כי לא יינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד. אכן, ככלל, האינטרס של המעביד למנוע מעובדו לשעבר להתחרות בו, מבלי שהדבר בא להגן על אינטרסים נוספים (פרט לאי-התחרות), כגון סודות מסחריים או רשימת לקוחות, אינו אינטרס לגיטימי (או 'מוגן')." (סעיפים 17-16 לפסק הדין).

     בשל אותה זווית ראיה, קבע בית המשפט העליון, כי הכלל הוא שהתחייבות לאי-תחרות לכשעצמה, כשאין עמה אינטרסים לגיטימיים של המעביד, אינה תקפה:
"נמצא, כי ככלל, התחייבות 'ערומה' לאי תחרות, שאינה מגינה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי התחרות 'כשלעצמו' (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות), אינה מעצבת 'אינטרס לגיטימי' של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את 'תקנת הציבור'". (סעיף 18 לפסק הדין).

     מנגד, נקבע בפסק הדין, כי ככלל, המעביד זכאי להגנה על האינטרסים הלגיטימיים שלו, ובכללם - סודות מסחריים ורשימת לקוחות (סעיף 24 לפסק הדין). עם זאת, נקבע כי ההגנה איננה מוחלטת והמבחן הוא של סבירות ומידתיות. את הסבירות ואת המידתיות של ההגנה יש לבחון לאור מהות ההגבלה שהמעביד מבקש להטיל על העובד לשעבר, וכן לאור האינטרס הציבורי (כגון צרכי שוק העבודה ועידוד התחרותיות).

31.     לסיכום סקירת ההלכה הפסוקה בענין הגבלת חופש העיסוק, ניתן לאמר כי על פי המצב המשפטי הנוכחי, כבר אין משמעות כה רבה לשאלה אם היתה התחייבות של העובד להגביל את חופש עיסוקו. לא תהיה הגבלת חופש העיסוק רק לשם מניעת תחרות. הגבלת חופש העיסוק תיתכן, במקרים הראויים, כשמתברר שהיא נחוצה לשם שמירת אינטרסים לגיטימיים בני-הגנה של המעביד הקודם. עיקרם של האינטרסים האמורים הוא במניעת שימוש פסול בסודות מסחריים של המעביד הקודם. בכך, נעסוק להלן.

סודות מסחריים

32.     מה הוא "סוד מסחרי" ? ככל שההגדרה נוגעת ליישומו של חוק עוולות מסחריות, היא מופיעה בסעיף 5 לאותו חוק, באופן הבא:
"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

מכאן, שכדי שמידע ייכלל בגדר של "סוד מסחרי", על הטוען שהוא כך להוכיח הן את מהותו של המידע (שהוא מידע עסקי, שאינו נחלת הרבים, שאינו ניתן לגילוי כדין בנקל, שסודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי), והן את העובדה שהבעלים של הסוד נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו.

33.     ראוי להביא כאן את דברי בית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט:
"'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד' ... אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן." (שם, 320).



יישום ההלכה הפסוקה על התובענה שבפנינו

34.     בכתב התביעה, עותרת התובעת לאסור על הנתבע לעסוק בתחום חלקי חילוף לכלי רכב, באזור טבריה, עד יום 1/6/09 (מועד זה כבר חלף, כך שלסעד מבוקש זה - אין משמעות, לאחר מחיקת הבקשה למתן סעד זמני), וכן לאסור עליו להתחרות בתובעת עד יום 1/6/10. (לא הוסבר מדוע נבחר דווקא מועד זה). עוד עותרת התובעת לאסור על הנתבע לפנות ללקוחותיה ולקיים עמם פעילות עסקית בנוגע לחלקי חילוף לכלי רכב (והכל - בנוסף לסעד הכספי המבוקש).

     הסעדים המבוקשים, כפי שנוסחו בכתב התביעה, אינם עוסקים כלל בשימוש בסודות מסחריים של התובעת.

     לאור ההלכה הפסוקה כפי שנסקרה לעיל, אנו סבורים כי אף אם היה מוכח שהנתבע התחייב שלא להתחרות בתובעת, לא היה מקום לאכוף את הגבלת התחרות האמורה, רק בשל התחייבותו של הנתבע (אם היתה מוכחת כזו) ובמנותק משאלת השמירה על סודותיה המסחריים של התובעת.

     אכן, בעת הדיון המוקדם, שינתה התובעת את טעמה ובא כחה הודיע (תוך שהכפיף את עצמו להלכה הפסוקה) כי הוא מסכים לכך שאם התובעת לא תוכיח מידע סודי - היא לא תעמוד על הטענה בענין הגבלת התחרות.

     על האמור לעיל נוסיף שמכל מקום - במודע - נמנענו מלקבוע בעובדות שלעיל, כי הנתבע התחייב התחייבות כלשהי להימנע מלהתחרות בתובעת. אמנם, הצדדים הסכימו על כך שייחתם חוזה מפורט (והכל - כאמור לעיל - בכפוף לכך שהנתבע יוכל להתפטר בזכאות לפיצויי פיטורים), אשר יכלול גם תנאים של הגבלת תחרות, אלא שהסכם כזה לא נכרת. הנתבע כלל לא ידע מה תוכנה של טיוטת ההסכם שהוכנה, וההתקשרות בין הצדדים "התפוצצה" עוד לפני כן.

35.     לפיכך, השאלה האמיתית שעלינו לדון בה היא השאלה אם הוכח שהנתבע נחשף לסודות מסחריים של התובעת ואם כן - האם הוא עושה שימוש באותם סודות.


האם התובעת הוכיחה שהיא גילתה לנתבע סודות מסחריים ושהנתבע עושה בהם שימוש?

36.     לדעתנו, התשובה לחלק הראשון של השאלה האמורה בכותרת חלק זה - היא חיובית, אולם באופן מסוייג מאד, והתשובה לחלק השני של השאלה שבכותרת - היא שלילית.

     לדעתנו, הוכח כי הפרטים במסמך האקסל לגבי המחזור העסקי של התובעת ולגבי הערכת השווי שלה הם בגדר "סוד מסחרי".

מדובר במידע שאין גורם היכול לדעת אותו בלא לקבל אותו מהתובעת עצמה, ומדובר במידע שהתובעת אכן נקטה אמצעים סבירים לשמירה על סודיותו (חשיפתו לנתבע נעשתה רק לאחר שהוא חתם על התחייבות לשמירת סודיות).

     הנתבע נחשף למידע זה, ועל כן - הוא קיבל "סוד מסחרי" של התובעת.

     אולם, כל המידע האחר שהנתבע נחשף אליו, אם בכלל, אינו בגדר "סוד מסחרי". כאמור כבר בסעיף 15 לעיל, כל המידע הנוסף שהנתבע קיבל הוא מידע שאין בעיה מיוחדת להשיגו מגורמים אחרים (עיון ב"דפי זהב" לשם זיהוי הלקוחות והספקים, קבלת מחירונים של הספקים, ושיחות עם הלקוחות לשם בירור ההנחות).

     כפי שצוטט בסעיף 33 לעיל, מפסק הדין בענין צ'ק פוינט, לשם הוכחת קיומו של סוד מסחרי, לא ניתן להסתפק בהעלאת הטענה בעלמא על קיומו של הסוד. צד לדיון הטוען שיש לו סוד מסחרי, אמור להוכיח את טענתו תוך תיאור ופירוט של תוכן הסוד.

.     מעבר לאמור בסעיף 15 לעיל, בענין טיבו של המידע הנוסף שהנתבע קיבל, הרי שהתובעת לא הראתה כי נקטה אמצעים כלשהם לשמירת אותם סודות שהיא טוענת שיש לה.

37.     התוצאה היא - שלא ניתן לראות את התובעת כמי שהוכיחה שיש לה סודות מסחריים מעבר לפרטים לגבי הסכומים שנרשמו במסמך האקסל, וודאי שהתובעת לא הוכיחה שהנתבע נחשף לסודות מסחריים מעבר לאמור במסמך האקסל.

38.     המידע בדבר המחזר העסקי של התובעת והערכת השווי שלה, אינם יכולים לסייע לנתבע בעיסוקו כעובד של מתחרה של התובעת.

     לפיכך, אין כל סיבה להגביל את עיסוקו של הנתבע רק בשל העובדה שהוא נחשף לסוד מסחרי שאינו רלוונטי לתחרות בתובעת.


הסעד הכספי

39.     כאמור לעיל, לא שללנו את האפשרות שהיתה ירידה במכירות של התובעת לחלק מלקוחותיה (המוסכים), בשל כך שהעסק שהנתבע עובד בו - מתחרה בתובעת. אולם, משלא נמצאה עילה להורות על הפסקת התחרות האמורה, אין סיבה לראות את הנתבע כאחראי לפצות את התובעת על אותה ירידה במכירות.

     (במאמר מוסגר נעיר כי אף אם היינו סבורים שיש לחייב את הנתבע לפצות את התובעת, הרי שלא נראה לנו שניתן לראות את התובעת כמי שהוכיחה שנזקיה הם בסכום הנתבע - סך של 300,000 ₪).


לסיכום

40.     בשל האמור לעיל - אנו דוחים את התביעה.

41.     בהתחשב גם בסכום התביעה, אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/09, אם לא ישולמו לפני כן.

42.     כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תחרות בלתי הוגנת

  2. הגבלת חופש העיסוק

  3. הגבלת תחרות עובדים

  4. ערבות להסכם אי תחרות

  5. הסכם אי תחרות עם מאמן

  6. השמצות נגד עסק מתחרה

  7. איסור לעבוד בחברה מתחרה

  8. תחרות בתחום שירותי נמל

  9. מכרז עם הליך תחרותי נוסף

  10. שימוש אסור ברשימת לקוחות

  11. תחרות בין זכויות במקרקעין

  12. חשיפת סוד מקצועי ע''י עובד

  13. התפטרות ומעבר לעבוד אצל מתחרה

  14. אחזקות צולבות בחברות מתחרות

  15. תניית אי תחרות בין ספק למפיץ

  16. התחייבות עובד לא לעבוד בעסק מתחרה

  17. תביעה נגד עובד שהתפטר ופתח עסק מתחרה

  18. חשדות נגד עובד על העברת סודות עסקיים

  19. תחרות בין בעל זכות לא רשומה לבין נושה

  20. ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת והסדרים לתקופת מעבר

  21. התחייבות עובד לאי תחרות כתנאי לשחרור פיצויים

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון