להלן פסק דין בנושא גמלת שאירים קרן מקפת לידועה בציבור: פסק דין 1. בפניי תביעה לסעד הצהרתי לפיו התובעת הינה הידועה בציבור של המנוח וככזו הינה זכאית לגמלת שאירים מקרן מקפת. 2. מטעם התובעת העידו התובעת, חתנה לשעבר מר אוסלנדר ואחייניתה הגב' דוידה לב. הוגש תצהיר נוסף של גב' ריקה בר און. בדיון מיום 8.11.06 הודיע ב"כ התובעת כי הוא מושך את תצהירה. מטעם הנתבעת העידו ביתו של המנוח גב' יאסיקה בלומנפלד, גב' שנייד בלה אחות ראשית במחלקה בה אושפז המנוח וגב' אביהו תלמה עובדת סוציאלית במחלקה. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של גב' שושני אסנת מטעם קג"מ. בהמלצת בית הדין לא התקיימה חקירה נגדית. בהחלטה מיום 6.12.06 נקבע כי תקנוני הנתבעת, הנוכחי והישן, מתקבלים לתיק כחומר הראיות וכן מתקבל התיק הרפואי של המנוח מבי"ח "שמואל הרופא". לתובעת ניתנה ארכה להודיע האם בכוונתה להעיד עדים בהתייחס למסמכים. משהודיעה התובעת כי אין בכוונתה לזמן עדים נוספים, ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים והוגשו סיכומים בכתב. 3. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת א. התובעת, ילידת 1928. ב. התובעת התגוררה במשך 12 שנה עם המנוח בדירתה בראשון לציון. ג. בחודש יולי או אוגוסט 2003 התקשרה התובעת לביתו של המנוח, הגב' יאסיקה בלומנפלד וביקשה שתבוא לקחת אותו אליה. ביתו של המנוח הגיעה לדירת התובעת ולקחה את אביה לביתה. ד. ביום 14.9.03 אושפז המנוח בבית החולים "שמואל הרופא" שם שהה עד לפטירתו. ה. המנוח נפטר ביום 24/4/05 בבית החולים. 4. להלן טענות התובעת: א. התובעת והמנוח היו ידועים בצבור במשך 12 שנה. ב. בשנותיו האחרונות חלה המנוח, אושפז בבי"ח "שמואל הרופא" מספר פעמים וסבל משיתוק ודמנציה. ג. התנאי בדבר "מגורים משותפים" מתייחס להמשך הקשר הרגשי ולא למגורים באופן הפיזי, וודאי שעה שהמנוח מאושפז בבי"ח סיעודי. 5. להלן טענות הנתבעת: א. על הנתבעת חל התקנון האחיד בהתאם לתקנה 41 כו לתקנות מס הכנסה. ב. התובעת אינה עונה להגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון האחיד, שכן לא התגוררה עם המנוח בטרם פטירתו. ג. התובעת סילקה את המנוח מדירתה בטרם אושפז, סילקה את מרבית חפציו מדירתה ולא סעדה אותו בזמן ששהה בבית החולים "שמואל הרופא". ד. משך כל תקופת האשפוז לא נסמכה התובעת על קצבתו ולא נגרם לתובעת מחסור כלכלי עקב פטירת המנוח. ה. ברישומי בית החולים אין תיעוד לגבי ביקוריה של התובעת. לעומת זאת קיים תיעוד רב לגבי ביקורים של בני משפחה אחרים. ו. אין ליתן משקל לעדות התובעת והעדים מטעמה. מדובר בעדים בעלי עניין ממשי בתוצאת ההליך. ז. התובעת ניסתה להסתיר עובדות חשובות מבית הדין, לדוגמא - סילוק המנוח מביתה עקב מחלתו. ח. התובעת לא סעדה את המנוח בחוליו. ט. הפירוד בין התובעת והמנוח לא נבע מנסיבות אובייקטיביות אלא נערך ביוזמת התובעת. 6. סעיף 17 לתקנון האחיד קובע את תנאי הזכאות לקצבת שאיר פנסיונר כדלקמן: "שאיר פנסיונר שנפטר יהיה זכאי לקבל מהקרן קצבת שאיר פנסיונר, ובלבד שהגיש לקרן בקשה בכתב לקבלת קצבת שאיר פנסיונר, וצירף לה תעודת פטירה של הפנסיונר או הצהרת מוות לאימות פטירתו, מאושרת כדין, ומסמכים המוכיחים את קרבתו של השאיר לפנסיונר." בסעיף 1 לתקנון האחיד, סעיף ההגדרות, מוגדר "שאיר פנסיונר" כדלקמן: "אחד מאלה: אלמן פנסיונרית או אלמנת פנסיונר; יתום; הורה." "אלמנת פנסיונר" מוגדרת כדלקמן: "בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה: היתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו לפחות שנה אחת עד ליום בו נפטר. היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה." "בת זוג" הוגדרה באותו הסעיף כדלקמן: "אחת משתי אלה - אשתו של מבוטח או פנסיונר; מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך." 7. באשר למוסד הידועה בציבור קבעה הפסיקה כי המדובר בעניין שבעובדה אשר טעון הוכחה פוזיטיבית. כך נקבע: "לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה היתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין." (ע"ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי - קרן הגמלאות המרכזית, תקדין-ארצי 2001(2) 597) 8. לעניין ההכרה בידועה בציבור כ"אלמנת פנסיונר" לצורך זכאות לפנסיית שאירים נקבע: "השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית (ראה דב"ע (ארצי) ל/19-0 המוסד לביטוח לאומי - מנו, פד"ע ב' 72, בעמ' 80, דב"ע (ארצי) נג/7-6 בטר - קרן הגמלאות המרכזית פד"ע כ"ז 135 בעמ' 141, וכן ראה דב"ע (ארצי) נ"ד/1-6 דר' מרטה אליאן - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, עבודה ארצי, כרך כ"ז (2), עמ' 13). "המבחן להכרה בידועה בציבור כאשתו של פנסיונר הוא כפול: ראשית- על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו, מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של ניהול וכדאיות כספית או סיכום עניני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. ... מכאן שאין אישה החיה עם גבר ללא קשר של נישואין הופכת להיות ידועתו בציבור אלא אם התקיימו בה שני תנאיו של המבחן האמור, זאת מחד, ומאידך, ברגע בו חדל להתקיים בה אחד התנאים... היא חדלה מלהיות הידועה בציבור... " (ראה ע"ע 97/ 6-37 פוגל - מבטחים, פד"ע לב, 372 בעמ' 377-376 וההפניות שם)." 9. באשר לתנאי ה"מגורים המשותפים" בסמוך לפטירת אחד מבני הזוג נקבע: "התנאי של מגורים משותפים יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילאים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים". אין המדובר במגורים משותפים מבחינה פיזית דוקא, אלא יש לבחון האם הקשר בין בני הזוג ממשיך להתקיים גם כאשר בני הזוג אינם לנים יחד או מתגוררים תחת אותה קורת גג. כך, הכירה הפסיקה בבני זוג כידועים בציבור על אף שלא התגוררו יחד ובלבד שהוכח כי ישנו קשר חזק של אהבה וחיבה וכוונה ליצירת תא משפחתי אחד. בתוך כך נבחנה הסיבה אשר בעטייה לא התגוררו בני הזוג תחת אותה קורת גג, האם מדובר בסיבה או נסיבות אובייקטיביות אשר לבני הזוג לא הייתה שליטה עליהן כגון מחלה, צו הרחקה או מאילוצים כלכליים. כן נבחנה מהות הקשר בין בני הזוג. האם מדובר בקשר של חיבה ונאמנות וכוונה לקשור את חייהם יחד כיחידה משפחתית. (דב"ע (ארצי) מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי - משעלי, פד"ע טו 3; ע"ע (ארצי) 209/05 שטיינר - הממונה על תשלום הגמלאות, (12.1.06); ע"ע (ארצי) 183/99 אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, לא פורסם, (20.2.2002); ע"ע (ארצי) 1232/04 פרלמוטר - מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, טרם פורסם (31.8.2006)) העובדה כי בת הזוג הטוענת שהינה הידועה בציבור של המנוח, סעדה את המנוח בטרם פטירתו יש בה להצביע על מחויבותה למנוח ועל שימור הקשר ביניהם כאינדיקציה להיותה ידועה בציבור של המנוח. (דב"ע (ארצי) נג/6-7 בטר - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כז 135) 10. תנאי נוסף אותו יש לבחון הוא האם התקיימה תלות כלכלית בין בני הזוג והאם עקב פטירת אחד מהם נוצר אצל השני מחסור כלכלי. בחינת התנאי נובעת מהתכלית העומדת בבסיס ההוראות המתייחסות לגמלת שאירים והיא למנוע מחסור ממי שהייתה סמוכה על שולחנו של הפנסיונר והיתה תלויה בו מבחינה כלכלית ועקב פטירתו קופח מקור פרנסתה. (דב"ע (ארצי) לה/3-9 צחורי - קלופפר, פד"ע ו 169; דב"ע (ארצי) נו/0-255 עטר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 385; ע"ע (ארצי) 209/05 שטיינר - הממונה על תשלום הגמלאות, (12.1.06)) 11. ואולם, בעניין פרלמוטר נקבע: "מבחן התלות הכלכלית אינו עוד המבחן היחיד ולעיתים רבות אינו רלוונטי". בעניין סבן - המוסד לביטוח לאומי נקבע כי הגישה לפי אי תלות כלכלית של האלמנה במנוח מאיינת את מעמדה כידועה בציבור, הינה שגויה משני טעמים: "ראשית, חיים משותפים אין משמעותם בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בודאי לא בהכרח הגבר את האשה. שנית, ברור שכאשר המנוח חלה ונזקק למעון סעודי לא פירנס עוד את המערערת. אין בכך רבותא. ידועה בציבור זכאית לקצבת שארים כשם שאלמנה זכאית לה מבלי להוכיח שהגבר פירנס אותה." (עב"ל (ארצי) 59/03 סבן- המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם) מעיון בפסקי הדין עולה שהשימוש בתנאי לפיו יש לבחון את התלות הכלכלית של האלמנה כפרמטר לזכאותה לקצבת שאירים, נעשה בעיקר מקום בו קיימות שתי בנות זוג/אלמנות הטוענות לזכאות לקצבת השאירים, לצורך הכרעה מי מבין הטוענות זכאית לקצבה. (עב"ל (ארצי) 1169/01 אביטל - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג (65) 45; ע"ע (ארצי) 183/99 אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, לא פורסם, (20.2.2002); ע"ע (ארצי) 1223/01 ברזילי - וימן, טרם פורסם (30.12.06)) 12. האם התובעת הינה ידועה בציבור של המנוח מחומר הראיות עולה כי התובעת והמנוח ניהלו במשך 12 שנה משק בית משותף והוצגו בציבור כבני זוג קבועים, עד למועד בו עבר המנוח להתגורר עם ביתו. התובעת העידה שנסעו מספר פעמים לחו"ל יחדיו, התגוררו יחד והיה ביניהם קשר של חיבה ואהדה. כמו כן, העידה כי השתתפו בהוצאות המחיה והדירה לרבות תשלום הוצאות הדירה במשותף ועריכת קניות במשותף, חגגו יחד חגים, הלכו לאירועים משפחתיים יחד ועוד. לתצהירה צרפה התובעת מספר תמונות שלה ושל המנוח באירועים משפחתיים, חגים, טיולים לחו"ל ועוד. עדותה זו של התובעת לא נסתרה ואף קיבלה חיזוק בעדות ביתו של המנוח אשר העידה: "הם חיו יחד 12 שנה. אני חושבת שהם חיו טוב." (עמ' 11, ש' 14 לפרוטוקול). משמע - עד חודש יולי או אוגוסט 2003 היו התובעת והמנוח בבחינת ידועים בציבור. 13. הובהר מחומר הראיות שבחודש יולי או אוגוסט 2003 התובעת ביקשה להוציא את המנוח מדירתה, לאור הידרדרות במצבו הרפואי. כך העידה התובעת: "אני לא הרגשתי טוב והוא הסתובב בבית ועשה בלאגן. הוא היה הולך מחדר לחדר והיה נכנס לחדר השינה והעיניים לא היו בסדר והוא לא הרגיש טוב והוא רצה לישון במיטה שלי ואני פחדתי ממנו. התחלתי לרעוד והיה חמש בבוקר וכל הלילה לא ישנתי. ... צלצלתי לחתן ואמרתי לו שהוא לא מרגיש טוב ואני לא ישנתי כל הלילה ושיבוא. הבת באה וראתה שאני לא מרגישה טוב והיא לקחה אותו ואולי אחרי שבוע היא הכניסה אותו לבית החולים והוא היה שם עד שהוא נפטר". ביתו של המנוח אספה אותו לביתה, שם התגורר עד לאשפוז האחרון. 14. התובעת טוענת כי בזמן שהמנוח היה בבית ביתו בטרם אושפז, התקשרה אליו ושמרה איתו על קשר ואף התקשרה לבתו ודרשה בשלומו וביקשה לבקרו. לטענתה - הבת אסרה עליה להגיע לביקור. ביתו של המנוח העידה כי התובעת כלל לא יצרה קשר עם אביה או עמה בתקופה זו, אלא המנוח הוא זה שהתקשר אל התובעת. עוד העידה כי התובעת לא פנתה אליה ולא ביקשה לבקר את המנוח וכי אילו היתה עושה כן הייתה מתקבלת בשמחה (עמ' 12 ש' 6 לפרוטוקול). בנקודה זו עדיפה עלינו עדותה של הבת על פני עדות התובעת. התובעת העידה שהיתה "כמו אמא" בשביל יאסיקה - ביתו של המנוח, שהבת הייתה שולחת לה פרחים. התובעת העידה לגבי אירוע שארע כחצי שנה לפני שמסרה עדות בפנינו. לטענתה, חשה ברע והתקשרה וביקשה את עזרתה של הבת. זו הגיעה, דאגה לתובעת וערכה לה קניות. נזכיר כי מדובר בתקופה של מספר חודשים לאחר מות המנוח. לאור טיב היחסים בין השתיים אף לאחר פטירת המנוח, קשה לנו לקבל את גירסת התובעת לפיה הבת לא הרשתה לה לבוא לביתה ולבקר את המנוח. מכל מקום - מדובר בתקופה של כחודש בלבד. 15. התובעת ביקשה מהבת להוציא את מרבית חפציו של המנוח מביתה לאחר שאושפז. כך הצהירה ביתו של המנוח: "8. מספר שבועות לאחר מכן (למיטב זכרוני ביום שבת בבוקר) הורתה התובעת לבעלי להגיע לדירה ברחוב עולי הגרדום ולהוציא משם את חפצי אבי המנוח, שכן המקום בו מאוחסנים החפצים דרוש לה. 9. בעלי ביחד עם חתני, אלון נשיא, הוציאו מן הדירה את מרבית חפציו האישיים של אבי המנוח ואת בגדיו. לפי דברים שסיפר לי בעלי, במעמד הוצאת רכוש אבי המנוח מן הדירה ברחוב עולי הגרדום נכח גם חתנה לשעבר של התובעת מר אברהם אוסלנדר. בעלי לא הספיק להוציא מן הדירה ברחוב עולי הגרדום את כל חפצי אבי המנוח, כך לדוגמא נותרו שם שולחן אוכל, מיטה וארון". התובעת העידה שנזקקה לחדר שכן לבת שלה לא היה היכן לגור ועברה לגור בביתה. 16. המנוח אושפז בבית חולים בחודש ספטמבר 2003. התובעת העידה כי ביקרה את המנוח בזמן אישפוזו וכי הביקור האחרון שלה היה מספר ימים לפני פטירתו. לטענתה - הביקורים היו בשעות הבוקר בין השעות 8:30 - 11:30. כך העידה התובעת: "הוא היה בביתן 105 ואח"כ 107 עד שאישפזו אותו במוסד סגור. אני לא זוכרת אם זה שנה וחצי או שנתיים. ביקרתי את המנוח בבית החולים. הביקור הראשון שלי היה למחרת שהוא אושפז. בסוף שהוא כבר לא הכיר אף אחד הייתי מבקרת אותו פעם בשבוע. לפעמים בבוקר, נותנת לו ארוחת בוקר והייתי יושבת עד שהיה לי אוטובוס לחזור הביתה. זה היה באשפוז האחרון. הייתי אצלו כמה ימים לפני שהוא נפטר." (עמ' 5 ש' 7- 13 לפרוטוקול). גב' דוידה לב, אחיינית התובעת, העידה כי באותה תקופה הסיעה את התובעת לבקר את המנוח, לרוב בשעות הצהריים. העדה טענה שאינה יכולה לזכור כמה פעמים לקחה את התובעת לבקר את המנוח: "...אפשר להגיד כמה פעמים בחודש. בסביבות 7 פעמים בחודש". (עמ' 15 ש' 12 לפרוטוקול). 17. הגב' שנייד, אחות במחלקה בה אושפז המנוח, טענה כי היא זוכרת את התובעת: "אני רואה את התובעת כאן. אני מזהה אותה. היא ישבה ליד המנוח. אני לא זוכרת את שם התובעת. אני לא יכולה להגיד באיזה תדירות זה היה. הייתי רואה אותה ועוברת". הגב' אליהו, עובדת סוציאלית במחלקה בה אושפז המנוח, העידה כי אינה מכירה את התובעת ולא ראתה אותה מעולם במחלקה. 18. ביתו של המנוח אישרה שהתובעת ביקרה את המנוח. לטענתה, שמעה מהמטפלת שנשכרה לטפל במנוח, כי התובעת הגיעה לבקר את המנוח בתדירות של פעם בשבוע למשך 30 דקות. המטפלת לא הובאה למתן עדות. 19. לתיק בית הדין הוגשו רישומים מהתיק הרפואי בעת האשפוז בבי"ח "שמואל הרופא". עיון במסמכים מעלה כי ביקורי הבת, שהיו כמעט על בסיס יומיומי, נרשמו ותועדו. כך נכתב "אכל בסיוע הבת" או "הבת ביקרה". נרשמו גם ביקורים של החתן והנכדה. כמו כן קיימים רישום רבים של "ביקורי משפחה" ללא ציון שם המבקר או קרבתו למנוח. בתאריך 20/3/05, ובו בלבד, מופיע שביקרה "אשתו". אין מניעה שאותה "משפחה" היא התובעת, שאינה בת או חתן או נכדה - אלה שצוינו במפורש. 20. הגב' אליהו, עובדת סוציאלית במחלקה, העידה כי בני משפחה שהיו מעוניינים לקבל מידע אודות מצבו של המנוח הגיעו אליה להירשם ולתת את פרטיהם על מנת שיוכלו להתעדכן במצבו של החולה. לדבריה, התובעת לא פנתה אליה לגבי סיוע למנוח או עדכונים טלפוניים בדבר מצבו הרפואי. כאשר המנוח הלך לעולמו, לא עודכנה התובעת על ידי בית החולים אלא על ידי נכדתו ( עמ' 4 ש' 20 לעדות התובעת). 21. משמיעת העדויות התרשמנו כי ביתו של המנוח, הגב' יאסיקה בלומנפלד, היא אישה דומיננטית, המטפלת בענייניה ביד רמה, כך גם בענייניו של אביה המנוח. עד כדי כך שהתובעת, כאשר נזקקה לעזרה לאחר שהמנוח נפטר, פנתה דווקא לביתו של המנוח. הגב' בלומנפלד עובדת בבית החולים ומוכרת לצוות. 22. מאידך, התרשמנו מהתובעת שהיא אישה עדינה, מבוגרת, סובלת מכאבים, לא אחת כזו ש"מפגינה נוכחות". התובעת העידה שהיא מטופלת בכדורים. עדותה לא נסתרה. 23. עוד נבקש לציין כי הובהר מעדויות הצדדים ומהחומר הרפואי שמצבו של המנוח בעת שאושפז היה קשה. המנוח אושפז במחלקה לתשושי נפש. במסמך נ/2, מסמך הקבלה לבית החולים, צוין שהוא סובל מבלבול, חוסר שינה ואי שקט. המנוח נזקק לעזרה באכילה כבר למן היום הראשון לאשפוזו. בתקופה האחרונה לחייו למנוח כמעט לא היה קשר עם הסובב אותו והוא נזקק להשגחה מליאה במשך כל שעות היום. 24. מסקנתנו לאחר שמיעת עדויות הצדדים, הינה כי במהלך תקופת האישפוז, התובעת ביקרה את המנוח בבית החולים פעם עד פעמיים בשבוע, לפרקי זמן קצרים. במהלך פרק הזמן הזה בעיקר ישבה לצידו, לא לקחה חלק בטיפול בו. 25. באשר להיבט הכלכלי, העידה התובעת כי לה ולמנוח היו חשבונות בנק נפרדים וכי נשאו ביחד בהוצאות המשותפות. עדותה לא נסתרה. התובעת העידה כי לאחר שהמנוח אושפז, התקיימה רק מקצבת ביטוח לאומי ואם נזקקה לעזרה כלשהי פנתה לחתנה לשעבר. התובעת העידה כי לא פנתה לביתו של המנוח בבקשה לסיוע כלכלי. כמו כן הוכח שהתובעת לא נשאה בנטל הכלכלי של אישפוז המנוח בבית החולים. בכך נשאה הבת. מהאמור לעיל עולה שלא הוכח שהיתה תלות כלכלית בין התובעת למנוח, וזאת הן בתקופה שבה היו ידועים בציבור וממילא גם בתקופת האישפוז. 26. האם יש במצב העובדתי כפי שפורט לעיל כדי לשלול את זכותה של התובעת לקבל פנסיה בהיותה ידועה בצבור של המנוח. לטעמנו התשובה לכך היא בשלילה. משמע - לטעמנו התובעת היתה ידועה בצבור של המנוח עד למועד פטירתו. נפרט מסקנתנו זו. התובעת והמנוח, שניהם אנשים מבוגרים ושניהם לא בריאים. במשך 12 שנה חיו יחד כידועים בציבור. בשנת 2003 החל המנוח להתנהג באופן שונה, כזה שהפחיד את התובעת, כך על פי עדותה שאנו מאמינים לה. המנוח סבל מבלבול, מנדודי שינה. התובעת, כפי שהתרשמנו ממנה, אשה מבוגרת, חולנית, הססנית. האדם שאיתו עמדה בקשר ואשר תמך בה בקשייה היה ביתו של המנוח דוקא (ולא ביתה של התובעת). התובעת, במצוקתה, פנתה לביתו של המנוח על מנת שזו תיקח אותו לביתה. האם - במקרה שבו היו בני הזוג נשואים והתובעת היתה עושה כן - היה ניתן לראות בכך כסיום הקשר בינהם - לטעמנו לא כך הדבר. לטעמנו אף לא ניתן לכנות את התנהגותה של התובעת כ"סילוק המנוח מביתה" כפי שמכנה זאת הנתבעת, אלא כהתגוננות, במצוקתה, מפני התנהגות לא רציונלית של המנוח. 27. לטענת קג"מ, לתובעת עמדה האפשרות לשכור עובד סיעודי ולטפל במנוח בדירתה, טרם אשפוזו, אך היא סירבה לעשות כן. אכן, קיימות כיום אפשרויות לטיפול בתשושי נפש בביתם ללא צורך באשפוז בבי"ח, תוך סיוע של עובד סיעוד. ואולם, מעיון בתיקו הרפואי של המנוח עולה תמונה עגומה למדי, אשר מביאה למסקנה כי האפשרות שהמנוח ימשיך להתגורר בבית במצבו הרפואי, לא היתה ריאלית. אף ביתו של המנוח, שאצלה התגורר במשך כחודש, נאלצה לאשפזו בבית חולים בשל מצבו זה. 28. זמן קצר לאחר שנלקח לבית ביתו, אושפז המנוח, כשהוא במצב סיעודי ונזקק לסיוע 24 שעות ביממה. מהחומר הרפואי עולה שהקשר המילולי איתו בתקופה זו היה דל ביותר. למנוח היתה מטפלת צמודה. על אף כל האמור, על אף שלא היה ניתן לנהל עם המנוח קשר אישי או חברתי, הקפידה התובעת לבקרו אחת לשבוע ולעיתים פעמיים בשבוע. אמת, התובעת לא השאירה את חותמה על הצוות הרפואי. חלק הכירו אותה באופן שטחי וחלק לא הכירו אותה בכלל. אמת, התובעת לא עודכנה על ידי בית החולים בדבר מצבו הרפואי של המנוח. כל אלה אנו מייחסים לאופיה של התובעת אל מול האופי השונה לחלוטין של ביתו של המנוח, שהיתה גם פרסונל בבית החולים ומוכרת היטב לצוות ואשר נטלה את שרביט הקשר בין בית החולים לבין המשפחה. 29. התובעת והמנוח לא התגוררו יחד בסמוך לפטירתו. הטעם לכך לא היה מצוי בתובעת. הטעם לכך היה מצבו הרפואי הרעוע של המנוח שלא איפשר לתובעת להמשיך לטפל בו ולראיה - בסמוך למועד שבו ביתו לקחה אותו לביתה, נאלצה הבת לאשפזו בבית חולים במחלקה של תשושי נפש, שם שהה עד פטירתו. התובעת לא ניתקה את הקשר עם מנוח. התובעת הקפידה לבקרו בבית החולים, לשבת לצידו. אמנם לא טיפלה בו במובן הפיזי אך בהחלט היתה נוכחת ולא זנחה אותו לאנחות. ממילא המנוח זכה לטיפול צמוד של צוות בית החולים, מטפלת צמודה וכן של הבת. מה עוד נותר לתובעת, בכוחותיה ובגילה, לעשות. לטעמנו היו אלה נסיבות אובייקטיביות אשר לא איפשרו המשך מגורים משותפים של התובעת והמנוח, ואולם הקשר הנפשי בין השניים לא נותק, התובעת המשיכה לבקר את המנוח בבית החולים ולשבת לצידו עד לפטירתו. 30. התובעת היתה בלוויה של המנוח. את העובדה שלא באה לניחום אבלים אנו תולים ביחס בכעס שחשה ביתו של המנוח כלפיה, בעקבות העובדה שביקשה שהבת תבוא לקחת אותו מביתה. עדות לכעס הזה הובאה גם בעדותו של חתנה של התובעת, מר אוסלנדר. מכל מקום אין בכך כדי לשלול את דבר היותה של התובעת בבחינת ידועה בציבור של המנוח. 31. סוף דבר, דין התביעה להתקבל. אנו קובעים כי המנוח והתובעת היו בבחינת ידועים בציבור עד למועד פטירתו של המנוח. משכך - זכאית התובעת לקצבת שאירים מהנתבעת בהתאם לתקנונה. 32. לאור מכלול הנסיבות, אין צו להוצאות.קצבת שאריםידועים בציבור