מעמד רשם בית משפט, והשתלבותו במערכת בתי המשפט נובעים מחוק יסוד: השפיטה (סעיף 21). חוק היסוד מסדיר, בין היתר, עניינים שונים הנוגעים למערכת השפיטה שייקבעו בהוראות על פי חוק, ובכללם, את דרכי מינויו וסמכויותיו של רשם בית המשפט (סעיף 24). לרשם בית המשפט סמכויות שיפוטיות רחבות ומגוונות הנתונות לו בחקיקה. בחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 נקבעה בפרק ג' (סעיפים 84 עד 106) שורה של הוראות בדבר דרכי המינוי והסמכויות הנתונות לרשם. לרשם מוקנות סמכויות שיפוט נוספות במעשי חקיקה אחרים, הן בתחום האזרחי והן בתחום הפלילי. הדמיון הרב באופי התפקיד השיפוטי בין שופט לרשם יוצרים דמיון רב, בין היתר, גם באופי החובות המוטלות עליהם, ובהן, חובות מתחום המשמעת והאתיקה. כללי השיפוט המשמעתי והאתיקה החלים על שופטים מחייבים, באותה מידה, גם רשמים (סעיף 105א) לחוק בתי המשפט; כללי אתיקה לשופטים תשס"ז-2007). חובות האתיקה החלות על שופטים ורשמים מטילות אחריות מוסרית כבדה על הנושאים בכהונות שיפוט. הן מתפרשות הן על תחום עיסוקם המקצועי, והן על התנהגותם ואורחות חייהם מחוץ למסגרת עבודתם. נורמות ההתנהגות בכל אורחות חייו של האדם מקרינות באופן ישיר גם על עבודתו השיפוטית ועל אופן ביצוע תפקידו השיפוטי, וקשה לנתק בין השניים. בעלי תפקיד שיפוטי מעורבים מכח תפקידם בפרשנות ויישום נורמות התנהגות לציבור הרחב. לא אחת, יש לשופט יד גם בעיצוב הנורמה עצמה. אכיפתן של נורמות התנהגות לגבי הזולת מחייבת את בעל התפקיד השיפוטי בהקפדה מירבית על אורח התנהלותו שלו, בין בתחומי בית המשפט, ובין מחוצה לו. רק בדרך של קביעת רף אתיקה גבוה במיוחד לממלאי תפקיד שיפוטי, יישמר כוחה המוסרי של מערכת השיפוט, ותינתן הגנה ראויה למעמדה, ולאימון הציבור בה. בלא אימון זה, תתקשה מערכת השיפוט למלא את תפקידה. עניינו של העותר קשור בממצאים שונים שנתגלו בבדיקה שערכה הנציבה, מהם עלו חשדות לכך שתואר אקדמי שהעותר קיבל מאוניברסיטת לטביה הושג באמצעים לא כשרים, בין היתר, על ידי הגשת עבודות אקדמיות בשמו, אף שהן נכתבו על ידי אחרים. להלן פסק דין בנושא אתיקה של רשמים: פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זוהי עתירה שעיקרה בקשת סעד להביא לביטולה של החלטת המשיבה 3, נציבת תלונות הציבור על השופטים (להלן - הנציבה), להמליץ בפני שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון להעביר את העותר מכהונתו כרשם בבית משפט השלום בעכו. כן מבקשת העתירה לבטל את החלטת משיבות 1 ו-2, שרת המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון, לאמץ את המלצת הנציבה להעביר את העותר מכהונתו. עוד מבקש העותר להורות למשיבים לקבל את הודעתו על ביטול הסכמתו לפרוש מרצון מכהונתו כרשם, לאחר שהופרה, לטענתו, ההתחייבות שניתנה לו שלא לפרסם ברבים את דבר קיומה של המלצת הנציבה - התחייבות שרק על יסודה ניתנה הסכמתו לפרוש מהכהונה. ואחרון - להורות על ביטול החלטת המשיבים, בה הורו שלא לחדש את חוזה ההעסקה של העותר במסגרת מערכת בתי המשפט. רקע 2. העותר שימש רשם בית משפט השלום בעכו במשך שתיים עשרה שנים, משנת 1995 ועד שנת 2007. בין השנים 1997 ל-1999 למד העותר באוניברסיטת לטביה, ובתום תקופה זו זכה לתואר "מגיסטר לפדגוגיה". במהלך חקירה משטרתית נרחבת בפרשה הידועה כ"פרשת לטביה", עלה בין היתר, שמו של העותר, כחשוד בהשגת תואר אקדמי מהאוניברסיטה במרמה. עיקר החשד התייחס לכך שמספר עבודות אקדמיות שהגיש לאוניברסיטה נכתבו על ידי אחרים ולא על ידיו. הוא נחקר באזהרה בעבירות של נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ובעבירות מרמה והפרת אימונים. ביום 19.10.04 הודיעה פרקליטות מחוז חיפה לעותר כי היא שוקלת להעמידו לדין פלילי. נערך לו שימוע, ובהמשך, הומלץ להעביר את הענין לטיפול נציבות שירות המדינה במישור המשמעתי. ביום 29.3.06 הודיע היועץ המשפטי לממשלה למנהל בתי המשפט כי, לאחר בחינת הראיות, הוחלט לסגור את התיק הפלילי והמשמעתי מחוסר ראיות מספיקות בהיבט הפלילי והמשמעתי, אף כי, לדבריו, נותרו סימני שאלה לא פתורים באשר להתנהגות העותר בפרשה זו. היועץ המשפטי הותיר בידי מנהל בתי המשפט את ההחלטה כיצד להמשיך בהליכים בענין זה. על דעת שרת המשפטים דאז, גב' ציפי ליבני, העביר מנהל בתי המשפט את הענין לבירור בנציבות תלונות הציבור על השופטים. כב' הנציבה עיינה בחומר שנאסף במשטרה, בפרקליטות המדינה, ובנציבות שירות המדינה. כמו כן, היא נפגשה עם העותר ועם עורך דינו. 3. בדיקת הנציבות העלתה את הנתונים הבאים: (א) העותר ואשתו, סטודנטים במכללת ברלינגטון, הגישו עבודות אקדמיות זהות, אשר, לדברי העותר, הוכנו על ידי שניהם יחדיו. לטענת העותר, הוא קיבל אישור מהמנחה המקצועי שלו. לכך שהעבודות הזהות תשמשנה את שני בני הזוג, אף כי המנחה כפר בכך בהודעה שמסר לחוקרים. (ב) נמצא חוסר התאמה בין העבודות שנכתבו בעברית לבין התקצירים שלהם באנגלית. אי ההתאמה התייחסה לנושאים ולתכנים. (ג) עבודות שהגיש העותר כללו פרטים שהצביעו על כך שהן לא נכתבו על ידו. בעבודה אחת נכתב כי העותר "מורה", ובאחרת נכתב כי מחבר העבודה עבד כמטפל במוסד "נורית פלד" ביפו, ובמוסד "רמות טבריה" - דברים שלא היו ולא נבראו. העותר לא שימש מעולם מורה או מטפל. מוסד "נורית פלד" נסגר לפני למעלה מעשר שנים. (ד) באחת העבודות באנגלית שהגיש העותר, הופיע, בנוסף לדף השער בראש העבודה, דף הנושא את שמו של תלמיד אחר, שהגיש אותה עבודה במסגרת הלמודים. אותו תלמיד נחקר, ומסר שהעבודה נכתבה על ידו, והוא אינו מכיר את העותר, ולא מסר לו עבודות כלשהן. העותר טען כי העבודות שנמצאו בתיקו האישי במשרד במכללה לא היו העבודות שהגיש, אלא הן הוכנסו לשם בשל חוסר סדר במשרד. חרף טענה זו לא הציג העותר בפני החוקרים עבודות אחרות שהכין בעצמו. (ה) העותר טען כי קיבל מן המנחה שלו טיוטת עבודת גמר שלא הוא כתב, והוא זומן להגן עליה בעל פה. המנחה כפר בכך. בהמשך, בחקירתו בנציבות, טען העותר כי הטיוטה שמשה אותו כבסיס לכתיבת עבודה משלו, והוא לא ראה פסול בהסתמכות על טיוטת עבודה שלא הוא הכין. העותר לא הצליח למצוא בביתו עותק של עבודת גמר, שלדבריו, הכין והגיש לאוניברסיטה. (ו) התגלו סתירות בין דבריו של העותר בחקירתו במשטרה, לבין דבריו בחקירתו בנציבות, בקשר לתקציר שהגיש באנגלית. במשטרה טען, כי אינו יודע מי הכין את התקציר בעברית; בחקירה בנציבות טען כי הוא הכין הן את התקציר והן את העבודה. 4. העותר הוזמן לפגישה עם הנציבה, ובפגישה זו פרטה הנציבה בפניו את הממצאים שעלו מן הבדיקה, והבהירה לו כי נוכח חומרתם, בדעתה להמליץ על הפסקת כהונתו. היא הציעה לו לפרוש מרצון. באותה פגישה, העותר לא מסר תגובה לגופה של ההצעה. בפגישה נוספת עם ב"כ העותר ביום 5.6.06, חזרה הנציבה ופרטה את עיקרי ממצאיה, וחזרה על הצעתה כי העותר יפרוש מרצון. ביום 17.7.06 הודיע ב"כ העותר כי מרשו מסרב לפרוש. עקב כך, הגישה הנציבה את המלצתה בכתב לשרת המשפטים ולנשיא בית המשפט העליון, לפיה יש להעביר לאלתר את העותר מכהונתו כרשם. כך כתבה הנציבה בסעיף 11 למכתבה: "רשם בית משפט הוא בעל סמכויות שיפוטיות המוגדרות בחוק. כמוהו כשופט, מבחינת התכונות האישיות והדרישות הנורמטיביות והאתיות הנדרשות ממנו. רשם בא גם בגדר הגדרת "שופט" בחוק הנציבות. עליו להיות בעל טוהר מידות, יושר אישי, ויושרה בלתי מעורערים. התנהגותו והתנהלותו של כב' הרשם בכל הנוגע לתואר שרכש בדרך לא דרך, והסבריו הדחוקים והתמוהים, תוך גילוי חוסר תובנה, גם בדיעבד, לפסול שבמעשיו, מצביעים על כך כי לא ניחן בתכונות הנדרשות לתפקידו ומעמדו התנהגותו והתנהלותו עלולים לפגוע פגיעה משמעותית באמון הציבור בו, ובמערכת המשפט. כל העובדות שהובאו על ידינו לעיל, וההסברים הדחוקים והתמוהים שניתנו על ידי כבוד הרשם, מטילים כתם וצל על כב' הרשם. חשכת עננים גדולה מלווה את התנהגותו והתנהלותו. בשים לב לכל נסיבות הענין, אנו ממליצים בפני שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון להעביר לאלתר את כב' הרשם רמזי חוראני מכהונתו כרשם". 5. בעקבות המלצת הנציבה, זומן העותר ביום 1.8.06 לשיחה עם כב' נשיא בית המשפט העליון, א. ברק. בפגישה זו נכחו גם הנציבה ומנהל בתי המשפט, כב' השופט בועז אוקון. בפגישה זו הודיע הנשיא לעותר כי הוא מאמץ את מסקנות והמלצות הנציבה. כן הובהר לעותר כי הוא רשאי לפרוש מכהונתו מרצון, וכי פרישה זו תהא מכובדת וראויה עבורו, ותהא עדיפה על פני פתיחת הליך של הפסקת כהונה שלא מרצון. העותר הביע בפגישה חשש מפרסום הפרשה ברבים, העלול לפגוע בכבודו. בתגובה לכך, נאמר לו על ידי הנציבה, כי הנציבות אינה מפרסמת את החלטותיה ברבים, וכי על פי החוק היא מעבירה אותן רק לשר המשפטים, לנשיא בית המשפט העליון, למנהל בתי המשפט, ולנשיא בית המשפט הנוגע בדבר ולסגנו, וגם הם אינם מפרסמים החלטות אלה. עם זאת, מלשון הודעת המשיבים (פסקה 14) עולה כי הובהר גם לעותר, כי אין לנציבות שליטה בתקשורת ובמידע המגיע אליה ממקורות אחרים כלשהם, שאינם הנציבות או המכותבים להחלטותיה. לפיכך, במובן זה הובהר לעותר כי הנציבה אינה יכולה להסיר חשש מלבו כי הפרשה תשאר חסומה בכל מצב לנגישות התקשורת. 6. לאחר דברים אלה, ובמהלך אותה פגישה, ניאות העותר לפרוש מרצון, וסוכם כי תנאי הפרישה הכלכליים יסוכמו בינו לבין הנהלת בתי המשפט. במהלך הפגישה, העותר לא העמיד תנאים נוספים לפרישתו. כן לא היתנה את פרישתו באי פרסום הפרשה ברבים, אף כי הביע חשש מפרסומה. נוכח הסכמת העותר לפרוש מרצון, סוכם בין העותר למשיבים כי הוא ימשיך בתפקידו כרשם עד ליום 31.12.06 מועד בו מגיע לסיומו חוזה ההעסקה המיוחד שנחתם עמו. כן סוכמו התנאים הכלכליים לפרישתו. 7. ביום 1.1.07 פורסמה הודעת נשיאת בית המשפט העליון על סיום כהונתו של העותר כרשם. חרף הודעה זו, הודיע העותר במכתב מיום 4.1.07 כי הוא חוזר בו מהסכמתו לפרוש מכהונתו כרשם במערכת בתי המשפט. 8. על פי טענות העותר, במהלך דצמבר 2006, החלו להופיע בתקשורת דיווחים על הפרשה הנוגעת לעותר. לדבריו, הפרשה הודלפה כולה לתקשורת, ולפיכך הסכמתו לפרוש מכהונתו במערכת בטלה ומבוטלת. ביום ה-12.12.06 פורסם בתקשורת דבר החשד למעורבותו של הרשם במעשי מרמה. בכתבה שפורסמה באתר 'הארץ' נאמר כי "רשם בימ"ש השלום בעכו הודח בגלל חשד למרמה" וכן כי: "נציבות שירות המדינה: 'הסבריו הדחוקים והעובדות שהוצגו בידי המשטרה מטילים על רמזי חוראני כתם וצל כבד'". דברים ברוח דומה הופיעו גם בפרסומים אחרים בתקשורת. בעקבות פרסומים אלה, הודיע העותר לנשיאת בית המשפט העליון ולגורמים אחרים בהנהלת בתי המשפט כי הוא חוזר בו מהסכמות שהושגו, לטענתו, בפגישה עם הנשיא ברק. הרשם אמנם לא חזר לתפקידו, וזאת "על מנת למנוע אי נעימות מעובדי בית המשפט השלום בעכו ומפאת כבוד המערכת כולה", אולם הוא עומד על כך שכהונתו לא פקעה, והיא נמשכת. תגובת הנהלת בתי המשפט להודעת העותר היתה כי הטעמים המפורטים בהודעתו אינם מקובלים עליה, וכי העסקתו נפסקה בתום חודש דצמבר 2006 עם פקיעת חוזה ההעסקה שלו. 9. ביום 31.12.06 התקיימה פגישה בין העותר לכב' הנשיאה ביניש ומנהל בתי המשפט. בפגישה זו טען העותר כי הפרסומים בתקשורת פגעו בו פגיעה קשה, ומהווים הפרה של ההסכם שהושג עמו. בתגובה לכך נאמר לעותר, כי הנציבה לא העבירה כל מידע לתקשורת, אלא שהיא התבקשה להגיב לפניית התקשורת אליה באמצעות הדובר, לאחר שעובדות הפרשה התפרסמו בציבור. העמדה שננקטה על ידי הנשיאה ומנהל בתי המשפט היתה כי אין לפתוח מחדש את שאלת סיום כהונתו של העותר שכן פרישתו מעולם לא הותנתה בתנאי של מניעה אובייקטיבית של פרסום הפרשה בתקשורת, שעל כך אין שליטה לאיש. טענות העותר 10. העותר טוען, ראשית, כי נעשה לו עוול גדול בהפסקת כהונתו, וכי עוול זה יש להסיר. לדבריו, החשדות נגדו היו ועודם מופרכים, ואינם מצדיקים את הרחקתו מהכהונה, והא ראייה כי לא נפתחו נגדו הליכים פליליים או משמעתיים כלשהם. העותר טוען עוד, כי ההחלטה על הדחתו איננה חוקית ונעשתה שלא בסמכות. ראשית, לדבריו, הנציבה חרגה מסמכותה בכך שהמליצה על הפסקת כהונתו בשל ענין שאינו נוגע כלל למהלך ביצוע תפקידו השיפוטי, וללא קשר לתפקידו, ולפיכך נושא הבדיקה מצוי מחוץ למסגרת סמכותה. כן נטען, כי משנקבע כי אין לפתוח בהליך פלילי או משמעתי נגדו, לא היה מקום להעביר את עניינו לבחינת הנציבה. בחלוף זמן כה רב מאז בצוע המעשה הנטען, היה על הנציבה להקדים ולתת החלטה מנומקת בכתב שתבהיר מדוע יש להיזקק להליך הבירור, כנדרש בסעיף 18 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים תשס"ב-2002 (להלן - חוק נציב תלונות הציבור). שנית, הנהלת בתי המשפט לא נקטה באף אחד מן ההליכים הסטטוטוריים שיש לנקוט בהם כדי להביא להדחת נושא משרה שיפוטית, ולכן ההליך שהביא להפסקת כהונתו אינו תקף. ממשיך העותר וטוען, כי ההחלטה להפסיק את כהונתו, על פי טיבה, היא בלתי מידתית ובלתי סבירה באופן קיצוני, משהתכלית אותה בקשה להשיג כלל אינה ברורה. הראייה, כי מערכת השיפוט איפשרה לו להמשיך ולכהן כרשם גם במשך תקופה נוספת לאחר שסוכם על פרישתו, והדבר מצביע על כך כי ראשי מערכת השיפוט לא הטילו ספק בכושרו ובאמינותו, שאם לא כן, הכיצד איפשרו את המשך כהונתו כרשם עד הפרישה? יתר על כן, החומרה שיוחסה למעשיו היתה מופרזת בשים לב לכך שלא התנהלו הליכים כלשהם בפרשה המיוחסת לו, ונוכח העובדה כי לא צמחה לו כל טובת הנאה מהמעשים שיוחסו לו. העותר טוען עוד, כי ההסכם שהושג על פרישתו מרצון היה מותנה באי פרסומה של הפרשה ברבים. בפועל, תנאי זה של אי פרסום לא נתקיים, והענין קיבל תהודה ופרסום נרחבים בתקשורת, דבר אשר גרם לו לעוול גדול. בנסיבות אלה, יש להכיר בכוחו לבטל את ההסכמה שנתן לפרישה מרצון עקב הפרת המשיבים את התחייבותם למנוע את פרסום הפרשה בתקשורת. טענות המדינה 11. המדינה טוענת כי העותר נתן את הסכמתו להפסקת כהונתו בפגישה עם הנשיאה ביום 1/8/06, ועל יסוד הסכמה זו לא ננקטה על ידי המערכת כל יוזמה לפתוח כלפיו בהליכים פורמליים להפסקת כהונתו. אלמלא ניתנה הסכמתו כאמור, היו ננקטים הליכים פורמליים להדחתו, לאור המלצת הנציבה אשר ניתנה בסמכות, ונוכח היות ההמלצה סבירה, מידתית, ומתבקשת בנסיבות הענין. לטענת המדינה, כבודה של מערכת המשפט ואמון הציבור בה מחייבים כי נושאי משרות שיפוטיות יהיו אות ומופת ליושר וליושרה אישית ותיפקודית. רף ההתנהגות הנדרש משופט הוא גבוה במיוחד, וחל על מי שנושא בכהונה שיפוטית. נורמות ההתנהגות המחייבות שופט חלות עליו לא רק בשעות העבודה, ובתחומי בית המשפט אלא גם בשעות הפנאי, מחוץ לבית המשפט. נורמות אלה חלות על כל מרחב החיים של השופט, הן בתפקידו בבית המשפט והן בחייו הפרטיים מחוץ לתפקיד. החובות האתיות המוטלות על שופטים, חלות במידה זהה גם על רשמים, הנושאים בתפקיד שיפוטי. על פי הראיות המינהליות שנמצאו, העותר כשל בהתנהגות הפוגעת בטוהר מידות, ובכך הפר נורמת התנהגות המחייבת אותו במילוי תפקידו. לפיכך, הוא אינו ראוי להמשיך ולכהן כרשם. הסכמת ראשי המערכת לסיום כהונתו של העותר עם פקיעת חוזה ההעסקה נועד לחסוך ממנו עוגמת נפש נוספת, ולהקל עליו רגשית את תהליך עזיבת המערכת, ולא היה בה משום מתן אימון מחודש בהתאמתו להמשיך ולכהן כרשם בעתיד. המשיבים טענו עוד, כי הסכמתו של העותר להפסקת כהונתו השתכללה בפגישה ביום 1.8.06, בה הודיע על הסכמתו לפרוש מרצון. נסיונו עתה לחזור בו מהסכמה זו מהווה הפרה של התחייבותו, אשר לא הותנתה בכל תנאי מוקדם שהוא. חוזה ההעסקה פקע מאליו כאשר לא חודש בסוף 2006, ופקיעה זו משתלבת אף היא עם פרישתו המוסכמת. הרשות השיפוטית פעלה על יסוד הסכמת העותר לפרישה מהכהונה, ונוכח הסכמה זו לא נקטה בהליך הדחה על פי החוק, וגובשו אף הסידורים הכספיים השונים. המשיבים נהגו בעותר בהגינות מירבית, בכך שבקשו לחסוך ממנו עמידה בהליך פורמלי של הפסקת כהונה, ולא נקטו כל פעולה לתת פומבי לפרשה. מקור פרסומי התקשורת בפרשה זו אינו במערכת בתי המשפט עצמה. לענין סמכות הנציבה, טוענת המדינה כי מדיניות הנציבה לבחון התנהגות נושא משרה שיפוטית גם מחוץ לבית המשפט, מעוגנת בפרשנות ראויה של חוק נציב תלונות הציבור, ומכח לשונו ותכליתו יש לפרש את סמכות הנציבה באופן רחב, המתפרשת גם על התנהגות שופטים מחוץ לכס השיפוטי. הדבר נובע מפרשנות החוק, מטיב הכהונה השיפוטית ואופייה, מהיקף האחריות המוטלת על שופט, מרף האחריות הגבוה הנדרש משופטים, ומהצורך בקיום פיקוח על קיומן ויישומן של נורמות ההתנהגות המיוחדות, הלכה למעשה. פרשנות זו מתחייבת גם לאור דרך הטיפול הייחודית לבירור תלונות על שופטים, המחייבת עצמאות ואי תלות בשאר רשויות השלטון, ומצריכה ריכוז הטיפול בהתנהגות שופטים בידי גוף אחד, חיצוני, אובייקטיבי ומקצועי. המשיבים מבקשים גם לדחות את הטענה לפיה לא ניתן להעביר לטיפול הנציבה עניינים הקשורים לבעלי משרות שיפוטיות, שלגביהם לא נפתחו הליכים פליליים ומשמעתיים. לטענתם, בדיקת הנציבה הינה בעלת אופי עצמאי ובלתי תלוי בקיום הליכים אחרים, כעולה מסעיפים 2 ו-22(ה) לחוק נציב תלונות הציבור. אשר לעיתוי הבדיקה של הנציבה - הבדיקה החלה בסמוך לאחר שהוחלט על סגירת התיק הפלילי. לפיכך לא היה צורך בקבלת הנמקה מיוחדת לתחילת פעולת הבדיקה בידי הנציבה. המדינה מסכמת את טיעוניה באומרה כי, משקל הראיות שעמדו כנגד העותר להוכחת החשד להשגת תואר שני במרמה, אמנם לא הצדיק פתיחת הליכים פליליים או משמעתיים, אך הנציבה מצאה די חומר בעניינו כדי לקבוע כי אין זה ראוי שימשיך לכהן בתפקידו. הוצע לעותר לפרוש מרצון, כדי לחסוך לו עוגמת נפש מנקיטת הליך הפסקת כהונה יזום, והוא הסכים. למרות הדיסקרטיות הרבה בה טופל הענין במערכת בתי המשפט, הפרשה נחשפה בתקשורת, וגרמה לעותר לעוגמת נפש רבה, אך בעובדה זו אין כדי להצדיק את ביטול הסכמת העותר לפרישה, ואת חזרתו לכהונה בתפקיד. הכרעה 12. דין העתירה להידחות. מעמד הרשם, והשתלבותו במערכת בתי המשפט נובעים מחוק יסוד: השפיטה (סעיף 21). חוק היסוד מסדיר, בין היתר, עניינים שונים הנוגעים למערכת השפיטה שייקבעו בהוראות על פי חוק, ובכללם, את דרכי מינויו וסמכויותיו של רשם בית המשפט (סעיף 24). לרשם בית המשפט סמכויות שיפוטיות רחבות ומגוונות הנתונות לו בחקיקה. בחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 נקבעה בפרק ג' (סעיפים 84 עד 106) שורה של הוראות בדבר דרכי המינוי והסמכויות הנתונות לרשם. לרשם מוקנות סמכויות שיפוט נוספות במעשי חקיקה אחרים, הן בתחום האזרחי והן בתחום הפלילי. הדמיון הרב באופי התפקיד השיפוטי בין שופט לרשם יוצרים דמיון רב, בין היתר, גם באופי החובות המוטלות עליהם, ובהן, חובות מתחום המשמעת והאתיקה. כללי השיפוט המשמעתי והאתיקה החלים על שופטים מחייבים, באותה מידה, גם רשמים (סעיף 105א) לחוק בתי המשפט; כללי אתיקה לשופטים תשס"ז-2007). 13. חובות האתיקה החלות על שופטים ורשמים מטילות אחריות מוסרית כבדה על הנושאים בכהונות שיפוט. הן מתפרשות הן על תחום עיסוקם המקצועי, והן על התנהגותם ואורחות חייהם מחוץ למסגרת עבודתם. נורמות ההתנהגות בכל אורחות חייו של האדם מקרינות באופן ישיר גם על עבודתו השיפוטית ועל אופן ביצוע תפקידו השיפוטי, וקשה לנתק בין השניים. בעלי תפקיד שיפוטי מעורבים מכח תפקידם בפרשנות ויישום נורמות התנהגות לציבור הרחב. לא אחת, יש לשופט יד גם בעיצוב הנורמה עצמה. אכיפתן של נורמות התנהגות לגבי הזולת מחייבת את בעל התפקיד השיפוטי בהקפדה מירבית על אורח התנהלותו שלו, בין בתחומי בית המשפט, ובין מחוצה לו. רק בדרך של קביעת רף אתיקה גבוה במיוחד לממלאי תפקיד שיפוטי, יישמר כוחה המוסרי של מערכת השיפוט, ותינתן הגנה ראויה למעמדה, ולאימון הציבור בה. בלא אימון זה, תתקשה מערכת השיפוט למלא את תפקידה. לאחרונה, עמדתי על אופיין המיוחד של החובות המוטלות על שופט, ואלה הדברים: "שופט בישראל אינו ככל האדם מבחינת החובות והאחריות הכבדה המוטלות על כתפיו. בהצהירו אמונים, ובעלותו על כס השיפוט, הוא מקבל עליו לא רק נטל, לעיתים כבד מנשוא, של אחריות מקצועית לשפוט משפט צדק, ולשאת במעמסה הכבדה שהכהונה מטילה עליו. הוא מקבל על עצמו לקיים בהקפדה יתירה, בראש וראשונה, את נורמות ההתנהגות המחייבות כל אזרח בחברה בתחום האזרחי והפלילי, ולא לסטות מהן ימין או שמאל. חלה עליו גם מערכת נורמות אתיות ומשמעתיות שאין מחמירה ממנה בדרישותיה כלפי נושא משרה; עליו לקיים בדבקות כללי התנהגות ואתיקה מחמירים בתחומי בית המשפט, וביחס לבעלי הדין הניצבים לפניו; אכן, התפקיד השיפוטי מחייב את השופט לשמירה קפדנית על החוק, כנדרש ממי שמכריע יום יום, ושעה שעה בגורלות של אחרים, וקובע, במסגרת התפקיד השיפוטי, את התוצאות שיש להחיל על מעשי הפרת החוק על ידם. בד בבד, עליו לבצע את תפקידו השיפוטי תוך הקפדה על כללי האתיקה ברמה הגבוהה ביותר. אולם בכך לא סגי. בגדרן של נורמות ההתנהגות הייחודיות החלות על השופטים, הם כפופים לסטנדרט מחמיר של התנהגות לא רק על כס השיפוט, אלא גם בשאר אורחות חייהם. הכהונה השיפוטית והמעמד המוסרי המיוחד הנלווה לה בעיני הציבור מקרינים על אורחות החיים של נושא התפקיד, ומחייבים אותו להתנהגות שתשמר את מעמדו ומעמדה של המערכת השיפוטית בעיני הציבור. על השופט לנהל צורת חיים המתיישבת עם תפקידו השיפוטי (א. ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 2004, 38); על השופטים להתנהג "באולם בית המשפט ומחוצה לו - באופן שאמון הציבור בהם יישמר; עליהם להבין כי השפיטה אינה רק תפקיד, זו צורת חיים" (בג"צ 732/84 ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, פד"י מ(4) 141, 148). השופט עובד וחי בתא של זכוכית. הציבור עוקב אחר התנהגותו על כס השיפוט, ומחוץ לבית המשפט. "מי שאינו מתנהג כראוי מחוץ לבית המשפט עשוי לאבד את אימון הציבור כי ינהג כראוי בין כתלי בית המשפט" (א. ברק, שופט בחברה דמוקרטית, שם, עמ' 38). (ע"פ 9893/06 אסנת לאופר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 15 לפסק הדין). חובות אלה, על חומרתן הרבה, חלות גם על רשם, הנושא אף הוא במשרה בעלת אופי שיפוטי. 14. עניינו של העותר קשור בממצאים שונים שנתגלו בבדיקה שערכה הנציבה, מהם עלו חשדות לכך שתואר אקדמי שהעותר קיבל מאוניברסיטת לטביה הושג באמצעים לא כשרים, בין היתר, על ידי הגשת עבודות אקדמיות בשמו, אף שהן נכתבו על ידי אחרים. הראיות שנמצאו בתיקו של העותר לא נמצאו מספיקות לצורך פתיחת הליך פלילי או הליך משמעתי. יחד עם זאת, במכתבו של היועץ המשפטי לממשלה אל מנהל בתי המשפט, השופט אוקון, מיום 29.3.06 נכתב, בין היתר: "לאחר בחינת הדברים אכן הוחלט, על דעתי, כי אין מנוס מסגירת התיק מחוסר ראיות מספיקות בהיבט הפלילי והמשמעתי, אף כי נותרו תהיות וסמני שאלה בלתי פתורים באשר להתנהגות מר חוראני". (הדגשה לא במקור) בעקבות מכתב זה, ונוכח התהיות שנותרו, ובהינתן אופיין המיוחד של נורמות האתיקה החלות על בעלי תפקיד שיפוטי, העביר מנהל בתי המשפט, על דעת שרת המשפטים, את עניינו של העותר לבדיקת הנציבה. לאחר בדיקה מעמיקה של החומר, ובכלל זה, תיק המשטרה, חומר שנאסף בפרקליטות המדינה ובנציבות שירות המדינה, ובעקבות פגישה עם העותר ועורך דינו, הגיעה הנציבה לממצאים בעלי אופי חמור. התהיות עליהן דיבר היועץ המשפטי במכתבו קרמו עור וגידים, ולתהיות המתבקשות מן החומר לא ניתן הסבר ותירוץ בידי העותר. ממצאיה של הנציבה הותירו עננה כבדה על דרך התנהלותו של העותר בפרשת אוניברסיטת לטביה. לעננה זו יש השלכה ישירה למעמדו של הרשם בתפקידו השיפוטי, ולאימון שהציבור אמור לרחוש ליושרו, ליושרתו, ולמעמדו המוסרי. החשדות שעלו, אשר פורטו במכתב הנציבה, והיו מבוססים ברמה של ראיות מינהליות מספקות, חייבו נקיטת פעולה מצד ראשי המערכת במסגרת אחריותם להגן על מעמד מערכת השיפוט, ועל אימון הציבור בה. 15. המלצתה של הנציבה להפסיק את כהונתו של העותר נתקבלה בהסכמה על ידי ראשי מערכת השיפוט, וכעולה מתשובת המדינה, היה מנוי וגמור עם נשיא בית המשפט העליון כי העותר לא יוכל להמשיך בתפקידו כרשם לתקופת כהונה נוספת. יחד עם זאת, ברגישותם לתוצאות האישיות הקשות הכרוכות בהפסקת כהונה יזומה של נושא משרה שיפוטית, ומתוך מודעות לפגיעה שנגרמה לעותר עקב הפרשה, ביקשו ראשי המערכת, והנשיא בראשם, לצמצם במידת האפשר את הסבל שייגרם לעותר במצב שנוצר. לאור זאת, הוצע לו בפגישה עם נשיא בית המשפט העליון, לפרוש מכהונתו בהסכמה, כדי לייתר את הצורך בפתיחת הליך הדחה. הצעה זו לא היתה מותנית בתנאים כלשהם, וכל כולה נועדה להקל על העותר את תהליך עזיבתו את המערכת. העותר, שהבין את חומרת המצב, קיבל את ההצעה, והודיע באותה פגישה כי, אכן, מוסכם עליו לפרוש מרצון. יש להניח כי עשה זאת בידיעה ברורה שאם לא יעשה כן, עלול להיפתח בעניינו הליך הדחה, שמטבע הדברים, יהיה מלווה באי נעימות רבה, ובפרסום ברבים. מתשובת המדינה עולה עוד - ואין סיבה שלא לקבל את הדברים כפשוטם - כי אגב מתן ההסכמה לפרישה מרצון, העלה העותר את החשש לפרסום הפרשה ברבים. בענין זה נאמר לו בתשובה לשאלתו, כי לא ייעשה פרסום יזום של הפרשה לתקשורת על ידי גורם במערכת השיפוט, שהרי עניינים מסוג אלה מטופלים בדרך כלל בצנעה ובדיסקרטיות. ברור עוד ממהלך הדברים, כי לא ניתנה ולא יכלה להינתן התחייבות מצד מאן דהוא כלפי העותר, כי הפרשה לא תפורסם ברבים ממקורות אחרים כלשהם, שאליהם אין לאיש מראשי המערכת נגיעה כלשהי, או שליטה על דרך פעולתם. אין גם כל שמץ של ראייה לכך שהסכמת העותר לפרוש מרצון מכהונתו הותנתה על ידיו בתנאי אובייקטיבי שהפרשה לא תפורסם ממקור כזה או אחר. יש להניח, כי אילו כך היה, הסכמתו המותנית באופן זה לא היתה מתקבלת, והיה נפתח הליך הדחה פורמלי בהתאם לחוק. הדברים התגלגלו כך שמידע על הפרשה הגיע לתקשורת ממקור לא ידוע. יש להצטער על עוגמת הנפש שנגרמה לעותר בפרסום ברבים של הפרשה הנדונה. אולם לפרסום זה, כך נראה, אין קשר לגורמים שטיפלו בעניינו של העותר במערכת בתי המשפט, כשם שאין לו השלכה ישירה על ההבנות שהושגו, ועל דרכי הפעולה שננקטו בעקבותיהם בהקשר לפרישתו מרצון של העותר מכהונתו כרשם. חזקה על הרשויות המוסמכות בהנהלת בתי המשפט שטפלו בנושא זה, האמונות על הרגישות המיוחדת הנדרשת בטיפול בתלונות על בעלי משרות שיפוטיות, כי המידע הנוגע לפרשה לא דלף מהן. מעבר לכך, לפרסום בתקשורת שהתרחש, ומקורותיו לא ידועים, אין כל השפעה על תוקפה המשפטי של התחייבות העותר לפרוש מרצון מכהונתו, ואין עילה משפטית כלשהי המצדיקה את שחרורו מהתחייבותו זו. 16. העותר התחייב כלפי ראשי מערכת השיפוט לפרוש מכהונתו מרצון. הגורמים המוסמכים במערכת השיפוט הסתמכו על הודעתו של העותר, ופעלו על פיה במספר מישורים. ראשית, הם נמנעו מלפתוח בהליכי הדחה - הליכים בהם היו נוקטים אלמלא הודיע העותר על הסכמתו לפרוש מרצון. שנית, הם איפשרו לו להשלים את כהונתו בזמן שנותר עד לפקיעת חוזה ההעסקה בתום חודש דצמבר 2006, כדי להקטין את הפגיעה שהיתה נגרמת לו אילו פרש באילוץ בטרם פקיעת החוזה. שלישית, הוסדרו עמו התנאים הכספיים לפרישה, שהיו, בנסיבות הענין, תנאים מיטיבים. המערכת הסתמכה, אפוא, על הודעת העותר, ופעלה תוך הישענות עליה, ועל פיה כלכלה את צעדיה. להתחייבותו של העותר לפרוש מרצון אופי חוזי, ועל התחייבות זו הסתמכה הנהלת בתי המשפט, ועל פיה השתיתה את פעולתה. אין בידי העותר טעם משפטי המתיר לו לחזור מהתחייבותו החוזית ולהפר אותה. יתר על כך, הוא נתפס על הבטחתו, בבחינת "השתק הבטחה" המונע ממנו לחזור בו מההבטחה, משהצד האחר הסתמך עליה ופעל על פיה (פרידמן וכהן, דיני חוזים, כרך א', עמ' 87 עד 96; מ. דויטש, פרשנות הקודקס האזרחי, כרך א' עמ' 176, פסקאות 2.16 עד 2.18; ע"א 5587/92 נחמני נ' נחמני פ"ד נ(4), 661, 793-794 (1995); ע"א 205/83 חובני סעידה נ' דיקלה, חברה לבנין והשקעות פ"ד מא(3), 96, 108-109 (1986); רע"א 3416/02 לידו כינרת בע"מ נ' מקורות, חב' מים בע"מ, פ"ד נו (6) 631, 636 (2002)) טענתו של העותר כאילו התחייבותו לפרוש מרצון אחוזה ומותנית באי פרסום הפרשה ברבים איננה מבוססת, ואין לה אחיזה בנתוני הענין, והיא גם אינה מתקבלת על הדעת בראייה אובייקטיבית של נסיבות ההתרחשות ודרכי התפתחותן. במצב דברים זה, נוכח התחייבותו של העותר לפרוש מרצון מכהונתו, ולאור המהלכים שהתבצעו בעקבות הודעה זו, אין עילה משפטית המתירה את חזרתו מהתחייבותו, והוא נתפס עליה. 17. מעבר לנדרש ייאמר, כי תקופת ההעסקה של העותר כרשם על פי החוזה המיוחד עליו היה חתום נסתיימה ב-30.12.06, והעותר לא ביסס טעם טוב לקיום חובה מצד המדינה להאריך את תקופת העסקתו מעבר לתקופה החוזית שנסתיימה. בנסיבות אלה, לא הצביע העותר על קיום עילת התערבות לבית משפט זה להורות למשיבים, כבקשתו, לקבל את הודעתו על ביטול הסכמתו לפרישה מרצון מתפקידו, ולאפשר לו לחזור ולהתמנות כרשם בית משפט. 18. לאור דברים אלה, אינני רואה מקום להיזקק לטענותיו של העותר באשר להיקף סמכויותיה של הנציבה לבדוק תלונות הנוגעות לנושאי משרות שיפוט המתייחסות לאורחות חייהם מחוץ לשיפוט, מששאלה זו אינה נדרשת בנסיבות הענין, וזאת נוכח התחייבותו המשפטית של העותר, שהוא אינו רשאי לחזור בו ממנה. 19. אציין, ולו מעבר לנדרש, כי, לטעמי, תפיסתה הרחבה של הנציבה את סמכויות תפקידה, כמתפרשות גם על פני דרכי התנהלותו של נושא משרה שיפוטית מחוץ לכתלי בית המשפט, תואמת את החוק ואת תכליותיו במובן הרחב; כן צדקה הנציבה בממצאים שקבעה ביחס לעותר בעקבות בדיקה מעמיקה שערכה בחומר ובנתונים נרחבים שנפרשו בפניה; הוא הדין במסקנות שהסיקה מהבדיקה שערכה, לפיהן לא ניתן ליישב בין הנתונים שנתגלו לבין המשך כהונתו של העותר בתפקיד שיפוטי. 20. הממצאים שעלו מצביעים על חשד כבד, המגובה בנתונים בעלי משקל, לפיהם התואר האקדמי שהוענק לעותר באוניברסיטת לטביה הושג באמצעים לא כשרים. כבר נזדמן לבית משפט זה לעסוק בהרחבה בהליכי משמעת הנוגעים "לפרשת לטביה", שכרכה מקרים לא מעטים של השגת תארים אקדמיים באמצעים שיקריים, ובהם הצגת עבודות אקדמיות שנכתבו על ידי תלמידים, אשר הוכנו למעשה על ידי אחרים. בשירות המדינה הועמדו עובדי הוראה ואחרים לדין משמעתי בגין מעשים אלה, והיו מי שהורחקו ממשרותיהם ומשירות המדינה לתקופות ארוכות עקב התנהגות זו (עש"ם 10970/05 מדינת ישראל נ' חורשיד היפא (טרם פורסם, 9.10.07); עש"ם 3666/06 אסדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.11.07); עש"ם 5151/06 מדינת ישראל נ' סלאמה (טרם פורסם, 17.10.07); עש"ם 3446/05 מדינת ישראל נ' דראושה (טרם פורסם, 28.6.05)). השגת תואר באמצעות מצגי כזב היא סטייה בולטת מנורמת התנהגות המחייבת כל אדם, ובאשר למי שמכהן במשרת אמון מיוחדת, על אחת כמה וכמה. מעשה זה מהווה "'קניית דעת' באמצעים פסולים, הפוגע פגיעה עמוקה בנקיון הדעת, שהוא גרעין הליבה של ההשכלה, התרבות וחיי הרוח" (פרשת אסדי, פיסקה 15, שם). 21. לגבי אנשי חינוך נפסק כי המשך עבודתם החינוכית בשירות המדינה אינה מתיישבת עם מעשיהם בהשגת תארים אקדמיים באמצעי כזב. ואם כך בשירות המדינה, על אחת כמה וכמה למי שמכהן במשרה שיפוטית, עליו חלות נורמות אתיקה וחובות טוהר מידות וניקיון כפיים ברמה הגבוהה ביותר. הראיות המנהליות שנמצאו בעניינו של העותר מספיקות לצורך ביסוס סבירותה של ההחלטה המחייבת את הפסקת כהונתו, אשר נתקבלה על ידי ראשי מערכת השיפוט. 22­. לאור האמור, דין העתירה להידחות. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. אתיקה