אי תשלום המעסיק לביטוח לאומי

מה הדין במקרה שהמעביד לא מפריש כספים בתלוש הזכר של העובד לביטוח לאומי ?
האם אפשר לדרוש מהמעביד פיצוי על אי הפרשה של המעסיק לביטוח לאומי ?

התובע ביקש פיצוי בגובה דמי האבטלה אותם היה מקבל התובע מביטוח לאומי, אלמלא מחדלו הנטען של המעביד לספק לו תלושי שכר ולהפריש ולנכות עבורו כספים למוסד לביטוח לאומי.

על מנת לבסס עילת תביעה שתקנה לתובע סעד כמבוקש על ידו מאת מעבידו, שומה עליו להראות כי הוא עונה על כל תנאי החוק, כי למרות זאת נשללה ממנו גמלת אבטלה, כמו כן עליו להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לו, היינו שלילת הגמלה, לבין מעשה או מחדל של הנתבע, ובענייננו, מחדלו הנטען של המעביד ולהפיק עבורו תלושי שכר במהלך תקופת הקשר שבין הצדדים ולהפריש ולנכות תשלומים בגינו לביטוח לאומי.

מעבר להוכחת התנאי הבסיסי בדבר היותו "עובד" לצורך לחוק הביטוח הלאומי, שומה על התובע להוכיח במסגרת עילת תביעה זו, כי התקיימו בו גם שאר התנאים המקימים את העילה, היינו: כי התקיימו בו תנאי הזכאות לקבלת הגמלה, ובכלל זה התייצבות בלשכת התעסוקה, כמו גם תקופת אכשרה מספקת, כי פנה אל המוסד לביטוח לאומי לקבלת הגימלה, כי תביעתו אל המוסד לביטוח לאומי נדחתה, ואם בכך לא די, הרי שלצורך עילת תביעה זו כנגד המעביד, שומה עליו להראות את הקשר הסיבתי בגין אי הפקת תלושי השכר ותשלומים הסכומים לבין דחיית תביעתו על ידי ביטוח לאומי.


להלן פסק דין בנושא אי תשלום המעסיק לביטוח לאומי:

פסק דין

זוהי תביעתו של התובע כנגד הנתבע, למתן צו הצהרתי, לפיו התקיימו יחסי עובד <> ומעביד <> בינו לבין הנתבע, בתקופה שבין חודש מרץ 2003 לבין חודש נובמבר 2003.

עוד עותר התובע לחייב הנתבע להפיק עבורו תלושי שכר לתקופה שמחודש מרץ 2003 ועד חודש נובמבר 2003, ולהסדיר את התשלומים בגינו למס הכנסה ולמוסד לביטוח לאומי.

בנוסף לכך, עותר התובע לחייב את הנתבע לפצותו בשווי דמי אבטלה עבור החודשים בהם היה מובטל לאחר תום ההתקשרות בין הצדדים, דמי אבטלה אשר לשיטתו היה זכאי להם, אילו העביר הנתבע את דמי הביטוח הלאומי עבורו כנדרש, ולציידו במכתב פיטורים.

העובדות
ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1.     הנתבע, הינו אומן/תכשיטן במקצועו, בעליו של עסק לייצור ושיווק תכשיטים בשם "יויו 32".

2.     התובע, כפי שהגדיר עצמו בכתב תביעתו, הינו מנהל שיווק במקצועו.

3.     בחודש פברואר 2003, פרסם הנתבע מודעה בעיתון במדור "סוכנים", בה תר אחר איש שיווק שיסייע לו, לדבריו, במכירת התכשיטים אותם ייצר, וזו לשונה:
"למכירת תכשיטים ייחודיים, אופנתיים, במרכז, חיפה, ירושלים, ובאר שבע, תנאים בהתאם לכישורים" (ראה: נספח א' לתצהיר הנתבע).

4.     בעקבות המודעה פנה התובע בחודש פברואר אל הנתבע ונקשרה ביניהם ההתקשרות נשוא תביעה זו.

5.     לטענת התובע עם קבלתו לעבודה כנטען על ידו, הוסכם עמו כי יהא עובד שכיר של הנתבע ויעבוד עבור הנתבע בלבד, כאשר תפקידו יכלול פיתוח מערך ייצור ושיווק, מכירה, גבייה, וכל זאת בפיקוחו של הנתבע. כמו כן, הוסכם לטענתו, בין הצדדים כי שכר התובע יעמוד על 8,000 ₪.

מנגד, לטענת הנתבע מעולם לא סוכם בין הצדדים כי התובע יהא עובד שכיר של הנתבע, אלא נהפוך הוא הנכון. מלכתחילה הוסכם כי התובע ישווק את התכשיטים באופן עצמאי על פי שיקול דעתו המקצועי, אותו נעדר הנתבע, וזאת כנגד תמורה בגובה 25% מסך המכירות, וכנגד הפקת חשבונית מס לנתבע.
לא זו אף זו במהלך תקופת הקשר בין הצדדים עסק התובע במקביל בייבוא ושיווק מוצרי עור ואף שיווק תכשיטים עבור יצרן נוסף.

6.     אין חולק בין הצדדים כי בתחילת הקשר ביניהם לא נחתם הסכם בכתב ביניהם, ואף אין חולק כי מאוחר יותר נחתם בין הצדדים הסכם בשפה הספרדית (ראה: נספח א' לכתב ההגנה, בצירוף תרגום ההסכם לעברית), כפוף למחלוקת בין הצדדים האם ההסכם נחתם בחודש אוגוסט 03' כטענת התובע, או שמא בחודש יוני 03' כטענת הנתבע.

בין אם כך, ובין אם כך, כעולה מן ההסכם הוסכם לכאורה בין הצדדים על תשלום עמלות בשווי 25% מהערך הגולמי של המכירות, כנגד חשבוניות שיופקו על ידי התובע (ראה: סעיף 5 להסכם על תת סעיפיו) וכן על תשלום מקדמות בגין העבר (ראה: סעיף 6 להסכם).

7.     יותר מכך, אין חולק בין הצדדים, כי במהלך תקופת הקשר ביניהם, הועברו מן הנתבע לתובע סכומים שונים בשיקים מעת לעת. לשיטת התובע, בגין משכורת והחזר הוצאות, לשיטת הנתבע ע"ח מקדמות, הגם שאיש מבין הצדדים לא טרח לפרט את הסכומים המדויקים שהועברו.

ודוק, לטענת הנתבע, הוא נעתר לבקשת התובע לשלם לו מקדמות על חשבון עמלותיו העתידיות אך זאת כנגד קבלת חשבוניות מאת התובע. לטענתו, התובע נמנע מלהגיש לו את החשבוניות כנדרש, אך הוא לא ייחס לכך חשיבות שכן ענייניו הכספיים מנוהלים על ידי רואה חשבון, שפנה אף הוא לא אחת אל התובע, על מנת שיפיק חשבוניות בגין התמורה שקיבל.
מוסיף הנתבע וטוען כי התובע לא ביקש כי התמורה תשלום לו בתלושי שכר ולא טען מעולם ליחסי עובד ומעביד, וכי דרישתו לקבלת תלושי שכר התעוררה לראשונה לאחר שביום 13.9.03 עבר התובע תאונת דרכים וביקש להציג את התאונה כתאונת עבודה בפני המל"ל.

לטענת התובע מנגד, כאשר ראה שאינו מקבל תלוש שכר במצורף לשיקים, ביקש מאביו של הנתבע, אשר טיפל בענייניו, להמציא לו תלוש שכר, אך נדחה כל הזמן בלך ושוב.

8.     בין אם כך ובין אם כך, ברי כי במשך תקופה של מספר חודשים, הועברו כספים בין הנתבע לתובע, מבלי שאיש מן הצדדים טורח לדווח עליהם לשלטונות המס והמל"ל, בין אם במסגרת תלושי שכר ובין אם באמצעות חשבוניות, ותוך שכל צד מאשים את משנהו במחדל מתמשך זה.

9.     ואם באמור לעיל לא סגי, הרי שבין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה, האם כטענת הנתבע וכפי שצוין בכתב התביעה, אותה תאונת דרכים התרחשה ביום 13.9.03 ולאחריה לא שב התובע לבצע את תפקידו, מה גם שעוד עובר לכך וכעולה מדבריו של התובע הוא הודיע עוד בחודש אוגוסט 03' על הפסקת הקשר בין הצדדים, או שמא כטענת התובע בתצהיריו (ובשונה מכתב התביעה) התאונה התרחשה ביום 13.11.03, ולאחריה לא חזר לעבוד, שכן עורך דינו מסר לו כי הנתבע אינו מעוניין עוד בשירותיו, וכי לאחר הודעת ה"התפטרות" מחודש אוגוסט חזר לעבוד אצל הנתבע, לאור המוסכם בין הצדדים בדבר השקעת כספים נוספים בייצור התכשיטים, וכעולה מן ההסכם, אשר כטענתו נחתם בחודש אוגוסט.

ההליכים

10.     אף אם נניח לעת הזו, למחלוקת הנטושה בין הצדדים לגופם של דברים, בשאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה נשוא המחלוקת, ואף אם נניח לעת הזו למחלוקת העובדתית שביניהם - תביעתו זו של התובע, מעוררת קושי משפטי, בהינתן שמחד מבוקש בה סעד הצהרתי גרידא, ומאידך, באשר לסעד האופרטיבי כביכול הנכלל בתביעה, כל כולו של סעד זה והסעדים הנלווים לו, אינו מגלה לכאורה עילה כלפי הנתבע, באופן המעלה בספק בדבר בשלותה של התביעה להתברר לגופה.

11.     משכך, הובהר בהחלטת בית הדין מיום 18.5.05, כי בפתח הישיבה שנקבעה לשמיעת ההוכחות בתיק זה, תידון סוגיה זו, תחילה.

וכך, בפתח הישיבה שנקבעה להוכחות הצדדים ניתנה לצדדים האפשרות לסכם טענותיהם בכל הנוגע לאפשרות סילוקה של התביעה על הסף, מן הטעמים כמבואר לעיל, ומכאן הכרעתנו שבנדון.

טענות הצדדים

12.     לטענת ב"כ התובע בקליפת אגוז, יש לתובע זכות לקבל מכתב פיטורים ואישור על תקופת עבודתו בהתאם להוראות החוק, כמו גם זכות לקבל סעד הצהרתי בדבר מעמדו המשפטי במהלך תקופת ההתקשרות.
לטענתו, "זכותו של כל אדם לדעת לגבי כל תקופה מה היה מעמדו בה" (ראה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 3-2).

באשר לעילה לעניין תשלום דמי אבטלה, טען התובע באופן כוללני כי יש לו עילת תביעה, הגם שהביע נכונות לשקול את האפשרות למחוק עילה זו מכתב התביעה אם יובטח לו שככל שיגיש תביעה למל"ל וזו תידחה בשל האיחור בהגשתה, יתאפשר לו לחזור ולתבוע את הנתבע.

13.     לטענת הנתבע מנגד, על פי ההלכה הפסוקה, כתב התביעה אינו מגלה עילה רכיב התביעה לפיצוי בגין דמי אבטלה, ולפיכך דינו להמחק מכתב התביעה.
באשר ליתרת הסעדים המדובר בעתירות תיאורטיות, שאין מקום להיענות להן.
     ב"כ הנתבע הבהירה כי, הנתבע ער לכך שאי קביעת מעמד היחסים בין הצדדים עשויה לפגוע גם בו, אך חרף זאת אין הנתבע עומד על קביעה כאמור, בהינתן כי עסקינן למעשה בסעד תיאורטי.

אי לכך מבקש הנתבע לדחות את התביעה בכללותה ולחייב התובע בהוצאות שנגרמו לו עד כה.

דיון והכרעה

14.     בכל הנוגע לסעד האופרטיבי כמבוקש על ידי התובע בתביעה זו, היינו פיצוי התובע בגובה דמי האבטלה אותם היה מקבל התובע מהמל"ל, אלמלא מחדלו הנטען של הנתבע לספק לו תלושי שכר ולהפריש ולנכות עבורו כספים למוסד לביטוח לאומי - הרי שאף אם נתעלם לצורך העניין מכך שהתובע לא כימת את תביעתו ברכיב זה (פגם שניתן היה לתיקון אילו בכך התמצו הדברים) - על פניו, כתב התביעה אינו מגלה עילה, ודוק אף תצהירו של התובע אינו מניח ולו תשתית ראייתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה ברכיב זה, ונבאר.

15.     נושא ביטוח אבטלה מוסדר בפרק ז' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), ועל פיו משלם המוסד לביטוח לאומי ל"מבוטח" שהשלים תקופת הכשרה, דמי אבטלה.

"מבוטח" לעניין פרק זה מוגדר (בסעיף 158) בזו הלשון:
"תושב ישראל או תושב ארעי שמלאו לו 18 שנים ועוד לא מלאו לו 65 שנים, והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.).
אלא שבכך לא סגי, שכן מעבר להיות האדם בו מדובר בגדר "עובד", קובע החוק תנאים נוספים לזכאות לדמי אבטלה, (ראה: סימן ב' לפרק ז' לחוק שכותרתו "תנאי הזכאות"), וביניהם: רישום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה (ראה: סעיף 163 לחוק), כמו גם השלמת תקופת אכשרה מזכה (ראה: סעיף 161 לחוק).

16.     בענייננו, על מנת לבסס עילת תביעה שתקנה לתובע סעד כמבוקש על ידו מאת מעבידו, שומה עליו להראות כי הוא עונה על כל תנאי פרק זה לחוק, כי למרות זאת נשללה ממנו גמלת אבטלה, ואם בכך לא סגי, עליו להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לו, היינו שלילת הגימלה, לבין מעשה או מחדל של הנתבע, ובענייננו, מחדלו הנטען של הנתבע ולהפיק עבורו תלושי שכר במהלך תקופת הקשר שבין הצדדים ולהפריש ולנכות תשלומים בגינו למל"ל.

17.     הנה כי כן, מעבר להוכחת התנאי הבסיסי בדבר היותו "עובד" לצורך פרק זה לחוק הביטוח הלאומי, שומה על התובע להוכיח במסגרת עילת תביעה זו, כי התקיימו בו גם שאר התנאים המקימים את העילה, היינו: כי התקיימו בו תנאי הזכאות לקבלת הגמלה, ובכלל זה התייצבות בלשכת התעסוקה, כמו גם תקופת אכשרה מספקת, כי פנה אל המוסד לביטוח לאומי לקבלת הגימלה, כי תביעתו אל המוסד לביטוח לאומי נדחתה, ואם בכך לא די, הרי שלצורך עילת תביעה זו כנגד המעביד, שומה עליו להראות את הקשר הסיבתי בגין אי הפקת תלושי השכר ותשלומים הסכומים לבין דחיית תביעתו על ידי המל"ל.

18.     בעניינו, לא רק שהתובע לא טען בכתב תביעתו, ודוק אף לא בתצהירו, כי התקיימו בו תנאי הזכאות בדבר התייצבות בלשכת התעסוקה ולא הניח תשתית עובדתית ולו לכאורית להראות כי התקיים בו התנאי בדבר תקופת אכשרה המזכה בגמלת אבטלה, אלא ובעיקר, אין חולק במקרה זה, כי התובע כלל לא פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת גימלה אבטלה. כפעל יוצא מכך, לא התאפשר למל"ל כלל לבחון את שאלת זכאותו של התובע לגמלת אבטלה, וברי כי לא דחה את התביעה, לא כל שכן בשל העדר תלושי שכר ותשלום דמי ביטוח, כנטען על ידי התובע.

במקום זאת, ותחת להגיש תביעתו למל"ל כפי שמתחייב מנסיבות העניין, בחר התובע ל"קצר הליכים" ולהגיש את תביעתו שבנדון כנגד המעביד.

19.     הנה כי כן, וגם אם תשמע תביעה זו במלואה, וגם אם יקבע בסופו של יום כי התקיימו בין התובע לבין הנתבע יחסי עובד ומעביד כנטען על ידי התובע - לא יהא בכך כדי להועיל לתובע, שכן התובע לא טען אפילו להתקיימותם של שאר רכיבי העילה כמבואר לעיל, ודוק, אין עסקינן בפגם בכתב התביעה אותו ניתן לתקן על מנת להכשיר את כתב התביעה, אלא בפגם מהותי בלעדיו אין, לצורך הקמת עילת תביעה כמבוקש על ידי התובע בתביעתו שבנדון.

הנה כי כן, כבר מטעם זה ברי כי דין תביעתו של התובע לחיוב הנתבע בפיצויו בגובה דמי האבטלה שהיה מקבל מאת המוסד לביטוח לאומי - להמחק על הסף בהעדר עילה.

20.     ואמנם, בהקשר לכך, נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי:
"מכל מקום, מכתב פיטורים אינו נכלל בין התנאים הקבועים בחוק הביטוח הלאומי לצורך זכאות לתשלום דמי אבטלה, הגם שהוא מהווה, בדרך כלל, אישור של המעביד בדבר עצם הפיטורים.
     לפיכך לא קיימת עילה נגד המעביד בעניין אי תשלום דמי אבטלה על ידי המוסד לביטוח לאומי.
לא זו בלבד שהמערער לא הוכיח את גובה הנזק שנגרם לו, שכן לא הובאו ראיות על משך התקופה בה נרשם כמובטל בלשכת שירות התעסוקה (למעט בחודשים דצמבר 1991 וינואר 1992), אלא שהיה עליו לפעול למיצוי זכויותיו מהמוסד לביטוח לאומי.
לעניין זה, בעל דברו, הוא המוסד לביטוח לאומי בלבד" (ההדגשה הוספה א.ר.ק.) .

[ראה: דב"ע מז/39-3 אליק בביוב - נפתלי גפן, עבודה ארצי כרך ל(1) 162, וכן ע"ע 300320/98 סווירי אריה - רם חן חניונים בע"מ, עבודה ארצי כרך לג (59) 32].

21.     הוא הדין בענייננו, שעה שאין חולק כי התובע כלל לא פנה אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה לגמלת אבטלה.

לציין, כי מעבר לפגם המהותי בדבר בעדר עילת תביעה, מחדלו של התובע מלפנות למוסד לביטוח לאומי כמתחייב על פי הדין בנסיבות העניין, יש בה גם משום פגיעה בדין המהותי, שכן ממה נפשך, דמי אבטלה הינו תשלום אותו חב המוסד לביטוח לאומי למבוטח שעונה על תנאי הזכאות שנקבעו בחוק.

תביעות מסוג זה שבנדון, מתבררות באופן קבוע על ידי המוסד לביטוח באמצעות הכלים העומדים לרשותו.

וכך, אם שוכנע המוסד לביטוח לאומי, כי בין המבוטח לבין מעבידו הנטען התקיימו יחסי עובד ומעביד והמבוטח ענה על שאר תנאי הזכאות - שומה עליו לשלם למבוטח את הגימלה, גם אם לא הופקו למבוטח תלושי שכר וגם אם לא שולמו בגינו דמי ביטוח.

לעניין זה קובע סעיף 365 לחוק הביטוח הלאומי, כי גם אם המעביד לא שילם דמי ביטוח עבור העובד, אין בכך כדי לפגוע בזכאות העובד לגימלה על פי החוק [ראה גם: דב"ע נד/3-3 אבי כהן- החברה המרכזית לתכנה ואוטומציה בע"מ, פד"ע כ"ח, 90; דב"ע מא/70-0 אסמעיל - המוסד לביטוח לאומי פד"ע יג' 29; דב"ע נד/11-2 יורי גרודון - מדינת ישראל (לא פורסם)].

יתר על כן, על פי סעיף 369 (א) לחוק הביטוח הלאומי, זכאי המוסד לשיפוי מאת מעבידו של מבוטח שלא נרשם או לא שילם דמי ביטוח, על כל סכומי הגמלאות שיהיה על המוסד לשלם למבוטח, ללמדך כי המחוקק קבע הסדר מלא וממצה בסוגיה זו של תשלום זכות מכח החוק.

מנגד, אם סבר המוסד, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, או כי לא התקיימו במבוטח תנאי הזכאות האחרים, שמורה למבוטח הזכות לפנות לבית דין זה במסגרת תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, לתשלום גמלתו מכח חוק.

במסגרת סכסוך זה שבין המבוטח למוסד, יכריע בית הדין האם זכאי המבוטח לאותה גימלה מכח חוק, אם לאו.

אלא שבענייננו, בחר התובע ל"עקוף" מטעמים השמורים עמו, את הצורך לפנות בתביעה למוסד לביטוח לאומי, שהוא בר דברו בסכסוך זה, לקבלת הגמלה המגיעה לו לטענתו על פי חוק מאת המוסד, ותוך שהוא מנסה להכתיב לבית הדין דין מהותי חדש, מבקש הוא לזכות באותה גימלה מאת מעבידו.

הנה כי כן, לא בכדי נעדר כתב התביעה של התובע עילה תביעה כנגד המעביד לפצותו בגובה גמלת האבטלה, שכן כאמור מחדלו של התובע במקרה זה, נעוץ בטעמים מהותיים אשר אינם ניתנים לתיקון על ידי תיקון כתב התביעה.

22.     סיכומו של עניין, ובכל הנוגע לסעד האופרטיבי כמבוקש על ידי התובע, ברי כי כתב התביעה ודוק אף תצהיר התובע אינם מגלים כל עילה כלפי הנתבע למתן סעד זה, ולפיכך דינו להמחק על הסף.

23.     משזו קביעתנו, נשאלת השאלה באם בנסיבות שבנדון, משנמחקה העתירה האופרטיבית היחידה שבכתב התביעה, יש הצדקה לברר את יתרת התביעה בכל הנוגע לסעד ההצהרתי כפי שהתבקש על ידי התובע, והסעדים הנובעים ממנו, לרבות עתירתו לספק לו מכתב פיטורים ועתירתו לחייב את הנתבע להפיק עבורו תלושי שכר ולבצע בדיעבד ניכויים למס הכנסה וביטוח לאומי.

24.     בפתח הדברים, מן הראוי לחזור ולהזכיר כי התובע הבהיר שאין לו סכסוך כספי מול הנתבע, וכי לשיטתו, הוא קיבל לידיו את כל הזכויות המגיעות לו, אף לשיטתו שלו כ"עובד" הנתבע.
כאשר נשאל ב"כ התובע, לגבי עילת תביעתו של התובע איפוא, השיב כאמרו, כי "זכותו של כל אדם לדעת לגבי כל תקופה מה היה מעמדו בה".

זאת ועוד, בכל הנוגע לעתירתו של התובע להפקת תלושי שכר וקבלת מכתב פיטורים, אכן, לא נעלם מעינינו כי עסקינן בסעדים המבוססים על חובות מעביד מכח חוק (ראה: סעיף 2(ג) ו-8(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001), כך שהיה ויקבע בסופו של יום כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, והיה ויקבע כי התובע פוטר מעבודתו הנטענת אצל הנתבע, שאו אז ניתן יהיה לקבוע כי קמה חובה על הנתבע להפיק עבור התובע תלושי שכר ולציידו במכתב פיטורים, או למצער, במכתב בדבר תקופת עבודתו בנתבע לפי סעיף 8(א) לחוק הודעה מוקדמת.
וכאן נשאלת השאלה, מה יועיל לתובע סעד זה כמבוקש על ידו, שכן לעניין זה יש לזכור כי התובע לא עתר לכל סעד אופרטיבי שהוא, מעבר לסעד אותו דחינו לעיל, התלוי או הנובע מקיומם או העדרם של המסמכים הנ"ל.

לא זו אף זו, וכפי שבואר לעיל, ממילא קיומם או העדרם של אותם מסמכים, לא היה בו כדי להשפיע על זכותו המהותית של התובע לקבלת דמי אבטלה.
ודוק, התובע לא עתר לקבלת המסמכים הנ"ל על מנת שיוכל באמצעותם לפנות בתביעה למל"ל. מה גם שאף לו עשה כן, הרי שכאמור ממילא אין במסמכים הנ"ל כדי להשפיע על זכותו המהותית של התובע לקבלת דמי אבטלה.

באשר לעתירתו של התובע לחייב את הנתבע להסדיר עבורו את כל התשלומים למוסד לביטוח לאומי ולמס הכנסה, הרי שבכל הנוגע לתשלום דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי - כפי שקבענו לעיל, ממילא לא היה בעצם תשלום דמי הביטוח, כדי לשנות מזכותו המהותית של התובע לקבלת גמלה מאת המוסד.
יתרה מכך, משהוגשה תביעה זו בדיעבד ולאחר שהסתיימו יחסי ה"עובד ומעביד" הנטענים, אף אין משמעות לכיסוי הביטוחי של התובע מכח חוק הביטוח הלאומי, בזמן אמת.

במילים אחרות, לאור כל המבואר לעיל, אף סעד זה הינו סעד תיאורטי ככל שעסקינן בעתירה בדיעבד להסדרת תשלומים למוסד לביטוח לאומי.

בכל הנוגע לעתירה לחיוב הנתבע להסדיר את התשלומים הנובעים מקיומם של יחסי עובד ומעביד כנטען על ידו, למס הכנסה - הרי שלעניין זה נפסק בתביעה בין עובד למעבידו בסוגיה זו, כי:
"סעיף 164 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 וסעיף 161(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 מטילים את חובת התשלום על המעביד, והמעביד בלבד יהא בר עונשין משמסר הצהרה כוזבת בקשר לתשלומי חובה אלו (ראה למשל דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד פד"ע כ' 19), ואם אכן לא העביר את כל המתחייב מכח הדין - יבואו הרשויות אליו, ולא אל המערער".

[ראה: דב"ע נד/3-3 אבי כהן- החברה המרכזית לתכנה ואוטומציה בע"מ לעיל].

אם סבור התובע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, הרי שלמירב יכל היה להיות לנתבע אינטרס להבהיר סוגיה זו, ולא להיפך.

הנה כי כן, נותרה על כנה עתירתו של התובע למתן סעד הצהרתי, לפיו יקבע כי התקיימו בינו לבין הנתבע יחסי עובד ומעביד בתקופה נשוא התביעה.

25.     הכלל בכל הנוגע להיענות לסעד הצהרתי, כפי שאף נקבע על ידי בית הדין הארצי, בדב"ע נה/280-0 קרול איזנשטיין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט, 421, הוא ש:

"סעד הצהרתי, אף שבית הדין מוסמך לתתו, לא ינתן כדבר שבשיגרה, הגם שהוא מן הסעדים שבשיקול דעתו של בית הדין.
ואולם: -
"אין מעניקים סעד הצהרתי מקום בו ניתן לבקש סעד ממשי, ובמיוחד אין מעניקים סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה וענינית על הנושא אשר עליו סבה המחלוקת (ע"א 136/82 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' רשות הפיתוח, פ"ד ל"ח(4) 670,668).

ובדב"ע שם/9-4 ההסתדרות הכללית - ארגון עובדי צה"ל, פד"י י"ב, ע' 8, חזר בית הדין, ושנה:
"ואם בסעד <> הצהרתי <> מדובר -יש לזכור את הכלל שאין נותנים סעד כזה ללא 'אינטרס' שבצידו, כתשובה לשאלה עיונית, ורק בהתדיינות לשמה".
     
יפים לעניין זה, גם דברי כב' השופט צור בע"ע 109/03 עו"ד רפי הובר - מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג (65), 49, כדלקמן:
"בית הדין לעבודה- כמו כל ערכאת שיפוט - מוסמך להפעיל את סמכותו כשמדובר בסעד בר - קיימא ואפקטיבי. בית הדין לא יתן סעד <> שהוא תאורטי <> או עקר שאינו מוביל לכל תוצאה מעשית. מה טעם להורות לגורם המוסמך להגיש קובלנה על עניין שעליו אין סמכות לבית הדין למשמעת לנקוט אמצעי משמעת. זהו מהלך סרק שערכאת שיפוט מוסמכת להימנע מהענקת סעד לגביו".

ובפסק הדין בעניין ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הועדה המיוחדת לתכנון ובניה מודיעין, נא, (2) 825, נקבע לעניין זה:
"המבחן לעניין סיווגה של בקשה לסעד <> הצהרתי כבקשה תאורטית <> או אקדמית טמון בשאלה אם קיים לתובע עניין ממשי בפתרון הבעיה שהציג בפני בית-המשפט. בעניין זה, יש חשיבות ניכרת לשאלה אם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת. ההלכה לעניין זה היא כי מקום בו יש בפסק-דין כדי להסיר מכשול העומד בפני המבקש, או לפתור קושי שהוא ניצב בפניו, יש לומר כי לתובע עניין ממשי כאמור".

בענייננו, כאשר מבהיר התובע כי הוא מעוניין בהצהרה על קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע, מן הטעם ש"זכותו של כל אדם לדעת לגבי כל תקופה מה היה מעמדו בה" ומשדחינו כאמור לעיל את תביעתו לחיוב הנתבע בתשלום דמי האבטלה שהיה זכאי להם לשיטתו, מאת המל"ל, לא ברור איזה אינטרס ממשי יש לתובע בהצהרה זו לכשעצמה.

ודוק, אם וככל שמעוניין התובע "להקדים תרופה למכה", היינו להצטייד בהצהרה כי התקיימו בינו לבין הנתבע יחסי עובד ומעביד, למקרה שבעתיד תבוא דרישה משלטונות מס הכנסה לתשלום מס הכנסה בגין התשלומים נשוא תביעה זו, הרי שלא רק שעסקינן לעת הזו בתביעה מוקדמת, אלא שבנסיבות המקרה שבנדון, איננו סבורים כי איש מבין הצדדים, לא התובע ודוק אף לא הנתבע, זכאי לכך שבית הדין יעניק לו את ההצהרה המבוקשת לשיטתו של כל אחד מהם.

להזכיר, בענייננו שני הצדדים, ללא קשר לסברתם הסובייקטיבית בדבר טיבו של הקשר שהתקיים ביניהם, לא עשו דבר, באופן הדדי, במשך כל תקופת ההתקשרות ביניהם, על מנת להסדיר את נושא העברת הכספים מן הנתבע לתובע, מול שלטונות המס.

איננו סבורים, כי יש הצדקה לנהל הליך הוכחות מורכב וממושך, בדיעבד, על מנת שבעקיפין ואגב אורחא יתברר ממנו, על מי היתה מוטלת החובה לשאת בתשלום המס או להעבירו לשלטונות המס.

ודוק, על שני הצדדים מוטלת החובה למצות הסוגיה הנ"ל אל מול שלטונות המס במישרין, ויפה שעה קודם.
בית הדין אינו המקום לברר שאלות תיאורטיות כתחליף להסדרת הנושא במישרין אל מול שלטונות המס.

26.     אלא שבכך לא סגי.

מעבר למבחן האינטרס הממשי לכשעצמו, מתן סעד הצהרתי בסוגיה זו של יחסי עובד ומעביד באופן בו נתבקש, מציב מכשול משפטי מהותי נוסף בפני התובע, ונבאר.

     הגם, שהמונחים "עובד" ו"מעביד" מופיעים בשורה ארוכה של חיקוקים, לא נקבעה מעולם הגדרה אחת כוללת וגורפת למיהו עובד, ולא בכדי כך.

עמד על כך כב' הנשיא ברק (בתוארו אז) ב דנג"צ 4601/95 סרוסי חי יוסף נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פד"י נב(4), 817, כדלקמן:
"המטען הנורמטיבי אותו נושאות דמויות המפתח בתחום זה - וביניהן ה"עובד" וה"מעביד" - אינו אוניברסלי. למונחים "עובד" ו"מעביד" אין מובן אחד ויחיד, החל בכל חלקי משפט העבודה. מובנם של מונחים אלה משתנה עם ההקשר החקיקתי בו הם מופיעים (ראו בג"צ 55/62 אזולאי נ' ראש עירית צפת, פ"ד טז 1465, 1469). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

"המונחים 'מעביד' ו'עובד' מופיעים בשורה ארוכה של חוקים. נקודת המוצא העקרונית, אשר חייבת להנחות אותנו, היא, כי לביטויים אלה אין משמעות אוניברסאלית, אלא המשמעות, שנודעת להם, קשורה קשר הדוק להקשר, בו מופיעים ביטויים אלה. לשון אחר: אין הגדרה אחת ויחידה אשר משמשת אמת מידה לקביעת יחסי מעביד-עובד, אלא קיימות הגדרות רבות ומגוונות, הכול בהתאם להקשר הדברים, בו מתעוררת השאלה. על-כן תהא זו תופעה טבעית, כי פלוני ייחשב כעובד לצורך חוק אחד, אך לא ייחשב כעובד לצורך חוק אחר."

ובאשר למבחן שישמש לצורך בחינת קיומם של יחסי עובד ומעביד, קבע כב' הנשיא בעניין סרוסי הנ"ל:
"אכן, המטען הנורמטיבי של הדיבור "עובד" ו"מעביד" אינו נקבע על פי המשמעות היוריספרודנטלית של מושגים אלה. משמעותם של מונחים אלה היא פונקציונלית. כך הדבר גם במשפט המשווה (ראו ...). כך הדבר במשפט הישראלי. מובנו של הדיבור "עובד" ו"מעביד" משתנה על פי הקשרו, והקשרו נקבע על פי תכליתו. בצדק ציין פרופ' א' זמיר, כי:
"לפני שמציגים את השאלה כיצד להבחין בין עובד לקבלן יש לברר לשם מה עורכים את הסיווג" (א' זמיר, "עובד או קבלן", משפטים כב 113, 117 (תשנ"ג)).
גישה זו תופסת גם לעניין משמעות הדיבור "עובד" ו"מעביד" בחוקי העבודה והבטחון הסוציאלי. אין כל סיבה להניח מראש כי בכל חוקי העבודה והבטחון הסוציאלי יש למונחים אלה משמעות אחת ויחידה (ראו בג"צ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628, 653 (להלן פרשת מור)). "אין להגדיר עובד בצורה אחידה לכל חיקוק וחיקוק ... שומה עלינו להגדיר מיהו מעבידו של אדם לצורך אותו חוק... זאת אנו עושים בהתחשב בתכליתו של אותו חוק" (השופטת ברק בפרשת לוין, עמ' 330). [829] מקובל עלינו, כי נקודת המוצא לבחינה ולעיון תהא המשמעות המושגית של המושגים "עובד" ו"מעביד". אך זוהי נקודת מוצא בלבד.
יהא עלינו לשנות מהגדרה זו - להוסיף עליה או לגרוע ממנה - על מנת להגשים את התכלית המונחת ביסוד ההסדר הסטטוטורי.." (ההדגשות במקור - א.ר.ק.).

27.     הנה כי כן, אין אמת מידה אחת לקביעת יחסי מעביד עובד, ולפיכך שומה עלינו לבחון את הסוגיה בהקשר לאותו חוק שלגביו מתעוררת השאלה ובשים לב לתכליתו של אותו חוק, ודוק, כפעל יוצא מכך, יתכן גם יתכן כי פלוני ייחשב כעובד לצורך חוק אחד, אך לא ייחשב כעובד לצורך חוק אחר [ראה: בג"צ 55/62 עמרם אזולאי - ראש עירית צפת, פ"ד ט"ז, עמ' 1469; ע"א 502/78, 515/78, 79/79 מדינת ישראל נ. ירוחם נסים ואח' פ"ד ל"ה (4), עמ' 748; דב"ע מט/70-3 חריזי עודד ו17- אחרים - מדינת ישראל, תקדין-ארצי, כרך (1), 70 תש"ל/תשל"א1970- עמ' 115, דב"ע נה/109-02 אסנת דפנה לוין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט, עמ' 326].

     לא למותר יהיה לציין, כי על מבחן התכלית שביסוד המבחנים לקביעתם של יחסי עובד ומעביד, חזר בית הדין הארצי לעבודה בשורה של פסקי דין, בהזדמנויות שונות [ראה לדוגמא: ע"ע 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל/גלי צה"ל, פד"ע לו, 625; ע"ע 1010/02 מדינת ישראל - רסמי יעקוב ואח', עבודה ארצי, כרך לג (95) 47; ע"ע 1120/02 יוסף ועקנין - המועצה הדתית אופקים, עבודה ארצי, כרך לג (58) 42].

28.     סיכומם של דברים, אף אלמלא ההלכה כי לא יוענק סעד הצהרתי בעלמא ללא אינטרס ממשי, ברי כי בענייננו, לאור מהות ההצהרה בה עסקינן, לא יהא זה נכון גם מבחינה משפטית מהותית להעניק סעד הצהרתי כללי בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד, מבלי שיהא בפנינו סכסוך קונקרטי אשר בהתייחס אליו נדרש הסעד, שעה שלא ברור כלל בהקשר לאיזה דבר חקיקה עלינו לדון בסעד המבוקש, ושעה שהתובע הבהיר כי אין לו כל תביעה כספית מתחום משפט העבודה המגן כלפי הנתבע.

29.     סיכומם של דברים, משהורינו על מחיקתה על הסף של עילת התביעה הנוגעת לתשלום פיצוי בגין דמי אבטלה, התוצאה היא שבכל דרך שלא נהפוך בה, יתרת התביעה עוסקת ב"סכסוך" תיאורטי בעלמא, ללא אינטרס ממשי ומוחשי בצידו.

כאמור, בית הדין לא יושיט לעותר סעד הצהרתי כתשובה לשאלה עיונית ורק לצורך התדיינות לשמה.

אי לכך, אין לנו אלא להורות אף על מחיקת יתרת התביעה שהגיש התובע.

30.     סוף דבר -

אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל, התביעה נמחקת.

לעת הזו, איננו עושים צו להוצאות, ברם ככל שתוגש תביעה אחרת על ידי התובע כנגד הנתבע בקשר עם ההתקשרות נשוא תביעה זו, ישא התובע בהוצאות הליך זה בסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ לתשלום תוך 30 יום ממועד הגשת התביעה האחרת, אם תוגש.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זהות המעסיק

  2. יחס משפיל ממעביד

  3. ספק בדבר זהות המעביד

  4. גמר חשבון עם המעסיק

  5. יחס משפיל של מעביד

  6. שימוש בסודות המעביד

  7. מיהו המעסיק האחרון ?

  8. הכרה המעסיקים במשותף

  9. זכות המעביד לפטר עובד

  10. תביעה נגד מעסיק בפירוק

  11. הגדרת רכב בבעלות המעביד

  12. מעביד מאושר לפי סעיף 343

  13. שידול לעבוד אצל מעביד אחר

  14. חילופי מעבידים רצף זכויות

  15. תביעת השבה של מעביד מורשה

  16. שני מעסיקים - זהות המעסיק

  17. ביקורת שיפוטית על מעבידים

  18. חובת מעביד לפתוח קרן לעובד

  19. חילופי מעבידים בענף הניקיון

  20. התעקשות מעסיק לא לשלם לעובד

  21. אי תשלום המעסיק לביטוח לאומי

  22. תביעת מעסיק על נזקים שגרם העובד

  23. תביעה בגין יחס משפיל מצד המעביד

  24. מסמכים למעביד בזמן טיפולי פוריות

  25. ערעור מעביד על קביעה כי העובד פוטר

  26. זהות המעסיק של עובדת זרה פיליפינית

  27. חובת המעביד לספק אמצעי מיגון לעובד

  28. חובת המעביד להזהיר עובדים מפני סכנות

  29. המשך עבודה באותם תנאים אצל מעביד חדש

  30. תביעת מעביד נגד עובד בבית משפט השלום

  31. ניכוי מהניכוי שהעביר המעביד למס הכנסה

  32. שאלת זהות המעסיק במקרה של החלפת מעסיקים

  33. הבטחת סרק של המעביד לעובד שיהיה שותף בעסק

  34. אחריות העובד כלפי המעסיק על חובות של לקוחות

  35. צו מס מעסיקים (שינוי שיעור המס), התשנ"ב-1992

  36. סירוב המעביד לבקשת העובד לשנות את תנאי העבודה

  37. תקנות מס מקביל (החזר מס מקביל למעבידים), תשל''ד-1973

  38. האם יש מקום לחייב אישית את בעלי החברה בגלל חוב מעביד ?

  39. צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב-1972

  40. תקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (פטור מיוחד ממס לתושבי חוץ), תש''ם-1979

  41. תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד), התשמ''ט-1988

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון