אחריות המעביד למניעת הטרדה מינית

לאור היקף תופעת ההטרדה המינית במקומות העבודה, וחומרת הפגיעה הנגרמת בעטיה, הטיל המחוקק על מעבידים, בסעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית, חובה לנקוט אמצעים שתכליתם למנוע מקרים של הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, ולטפל ביעילות בתלונות בגין הטרדה מינית במקום העבודה.

סעיף 7 לחוק מטיל אחריות על מעבידים בשל הטרדה מינית שביצעו עובדיהם או ממונים מטעמם, במסגרת יחסי העבודה. בבסיס אחריות זו עומדת ההנחה, לפיה המעביד הינו בעל חובות אמון כלפי עובדיו וחובה לדאוג לרווחתם, ולספק להם סביבת עבודה חפה ממעשים של הטרדה מינית.

להלן פסק דין בנושא אחריות המעביד למניעת הטרדה מינית:

פסק דין

השופטת ורדה וירט ליבנה
1. מהי מידת אחריותו של מעביד במניעת הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי העבודה, לפי סעיפים 6 ו- 7 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998 (להלן - החוק למניעת הטרדה מינית או החוק) - זו השאלה העיקרית העולה בערעור שבפנינו.

המסכת העובדתית
2. המשיבות, הגב' ברדה והגב' קדוש, היו עובדות של המערערת (להלן גם - העירייה) באגף לאכיפה עירונית, והועסקו על פי חוזים לתקופה קצובה כפקחיות חניה. בבית הדין האזורי הגישו המשיבות כנגד העירייה תביעות לפיצוי לפי הוראות ס' 6 ו- 7 לחוק למניעת הטרדה מינית. בתביעתן, ייחסו למי שהיה הממונה הישיר עליהן, אשר היה ראש משמרת לאכיפת חניה, מעשים של הטרדה מינית.
יצויין, כי הממונה הלך לעולמו, עוד קודם להגשת תביעתן של המשיבות. הליך של תביעת דיבה שפתח כנגד המשיבות הופסק עקב פטירתו. בנסיבות אלו, וכפי שנהג בית הדין האזורי בעניין, לא מצאנו לנכון לציין את שמו, והוא יכונה בפסק דין זה - הממונה).

3. המשיבה 1 (להלן גם - רעות ברדה) החלה עבודתה בעירייה בשנת 1997. המשיבה 2 (להלן גם - אסתר קדוש) החלה עבודתה בעירייה בחודש נובמבר 1998. הנילון היה, כאמור, הממונה הישיר על המשיבות.

4. בתחילת שנת 1999 פנתה אסתר קדוש למר דורון יפת, מי שהיה מנהל המחלקה לאכיפת חניה והאחראי על הממונה, ולמר אלברט אלרואי, שהיה הממונה על הפיקוח העירוני והחניה בעירייה, בתלונה אודות התבטאויות מיניות גסות והתנהגות בלתי הולמת של הממונה.
ביום 19.02.99 פנו המשיבות, כל אחת בנפרד, אל מר אלרואי בתלונה, אשר נרשמה לפרטיה והועברה אל הממונה עליו.
ביום 22.02.99 הגישו המשיבות תלונה כנגד הממונה במשטרה. מן החומר שהוגש בבית הדין האזורי עולה, כי תלונתה של אסתר קדוש היתה אודות התנכלות מצד מקורב של הממונה על תקיפה. לטענתה, הותקפה במטרה לאלצה לבטל דוח שרשמה לרכב של ידידה של הממונה. תלונתה של רעות ברדה היתה אודות התבטאויות מיניות גסות של הממונה ועל חבלה ברכבה.

5. כשבועיים לאחר הגשת תלונת המשיבות למר אלרואי, הודיע אלרואי לרעות ברדה על פיטוריה מן העבודה. אסתר קדוש טענה, כי גם היא קיבלה הודעה על פיטוריה באותו מועד.
קרוב לחודש מרץ 1999 פנו המשיבות למבקרת העירייה, ובעקבות התערבותה, בוטלו הודעות הפיטורים.

6. בשל היחס כלפיהן, ההטרדות וההתנכלויות אשר טענו להן, פנו המשיבות לשדולת הנשים, חבר מועצת העירייה - מר ארנון יקותיאלי, והתנועה לאיכות השלטון.
במהלך חודש אפריל 1999 נעשתה הפרדה מסויימת בין המשיבות ולבין הממונה, והן הוצבו לעבודה בתחום אכיפה בנושא בחירות.

7. ביום 28.04.99 פנתה עו"ד אסתר סיון משדולת הנשים אל ראש העיר ומנכ"ל העירייה, בעניינן של המשיבות.

בעירייה קיים תקנון למניעת הטרדה מינית. אחת מתוך שלושה אחראים לטיפול לפי תקנון זה, היא הגב' שפרה אסיף. ביום 02.05.99 הועברה תלונת המשיבות לטיפולה של הגב' אסיף.
כל אחת מן המשיבות זומנה על ידי הגב' אסיף למסור תלונתה. שתי המשיבות ציינו כ- 35 שמות עדים היכולים לחזק את גרסתן. הגב' אסיף לא שמעה עדויות. באותה עת נוהלה במקביל חקירת משטרה, אשר נסגרה מחמת חוסר ראיות.

ביום 24.05.99 התכנסה הועדה למניעת הטרדה מינית בעירייה, בראשותו של מר יחזקאל אליהו. הועדה קיימה שתי ישיבות ודנה בממצאי החקירה שהונחו בפניה.

בהתאם לדו"ח סיכום דיוני הועדה, מחומר החקירה עלה כי בחודשי העבודה הראשונים לא היו כל תלונות כנגד הממונה, וכי יחסי העבודה נעכרו רק לאחר מכן. אז החלה מסכת של תלונות כנגד הממונה. התלונות מתייחסות לשניים אלו:
א. התבטאויות מילוליות בוטות וגסות, הנאמרות בדרך שגרה ללא מעצורים כלפי המשיבות וכלפי אחרים, חרף העובדה כי הבהירו לממונה, כי הן נפגעות מהן.
ב. אלימות פיזית ומילולית מצד עמיתים לעבודה, בדרך של דחיפות, חבלה ברכוש ועוד.

8. ביום 06.06.99 ניתנו המלצותיה של הועדה למניעת הטרדה מינית, בהתאם לדעת רוב חבריה. ואלו מסקנות הועדה:
מעשיו והתנהגותו של הממונה עולים כדי הטרדה מינית ועבירות משמעת בעבודה; העירייה דאגה להפריד בין המלינות לממונה, כך שהן תעסוקנה במניעת חנייה אסורה בשוק מחנה יהודה, לפי הכשרתן, בכפיפות ישירה לממונה אחרת; הועדה הורתה לממונה להימנע מקשר כלשהו, במישרין או בעקיפין עם המתלוננות; הוחלט להגיש קובלנה לבית הדין למשמעת לעובדי העירייה. אולם מכיוון שהמתלוננות הגישו תלונה במשטרה, תושהה הגשת הקובלנה לבית הדין עד השלמת טיפול המשטרה בתלונותיהן. ככל שיוחלט על הגשת כתב אישום כנגד הממונה, תישקל אפשרות השעייתו מעבודתו.

9. זמן קצר לאחר הגשת התלונה לגב' אסיף, במהלך חודש מאי 1999, הוצב הממונה לעבודה במחלקת הפיקוח העירוני בתפקיד מרכז, לעבודה בהטמעת מיחשוב.
במחצית השניה של חודש מאי 1999 הוצבו המשיבות לעבודה בנפת אגריפס - בשוק מחנה יהודה - במניעת חניה אסורה. האחריות הישירה על המשיבות היתה בידי ממונים אחרים.
לאור התנגדותן של המשיבות לשיבוצן בשוק מחנה יהודה, ולאחר פניות של שדולת הנשים ודיון בועדה מיוחדת, קיבלו המשיבות הנחיה לשוב לתפקידן המקורי, החל מיום 01.10.99.
בתחילת חודש יוני 1999, כאמור, ניתן דו"ח ההמלצות של הועדה למניעת הטרדה מינית.

10. במשך כל התקופה, קיימו המשיבות קשר עם מבקרת העירייה - עו"ד שלומית רובין, וטענו לאלימות פיזית ומילולית מצד עמיתים לעבודה, בעיקר.
בתשובות המבקרת לשאלון שהופנה אליה במסגרת ההליך בבית הדין האזורי, ציינה המבקרת כי מרבית תלונותיהן של המשיבות נמצאו מוצדקות; המבקרת טיפלה בפניות המשיבות באמצעות פניות בטלפון ובכתב למנכ"ל העירייה, ליועץ המשפטי של העירייה ולממונה - מנהל אגף לאכיפה; מרבית הגורמים העירוניים אליהם פנתה המבקרת התייחסו לתלונת המשיבות בהבנה למוטל עליהם לפי החוק למניעת הטרדה מינית; הממונה הועבר לתפקיד אחר, בו לא היו לו סמכויות מנהליות לגבי עובדים; המשיבות הועברו לנפת אגריפס בנסיון ליצור עבורן סביבת עבודה בה לא יהיה להן קשר יום יומי עם אותם גורמים שנגדם התלוננו.

יודגש, כי לדבריה של המבקרת, עקרונית ניתן היה לראות את סיום הטיפול הראוי בתלונה עם העברתו של הממונה ליחידה אחרת. בדיעבד, הסתבר כי האווירה העוינת נגד המתלוננות רק גברה לאור הפופולאריות שהייתה לממונה באגף. לכן, עם כל הרצון לסייע למתלוננות שלא להיפגע בשל תלונתן, נראה כי הדבר לא צלח בידה.

ועוד נאמר, כי התרשמותה של המבקרת היתה, כי הגורמים המוסמכים בעירייה, מנכ"ל העירייה, המשנה למנכ"ל והיועץ המשפטי לעירייה, הכירו בחומרת המעשים שיוחסו לממונה, ואת חובתם למלא אחר הוראות החוק למניעת הטרדה מינית. עם זאת, באופן מעשי נתקלו בקשיים משום שהבעיה לא נפתרה עם העברו של הממונה ליחידה אחרת.
מוסיפה המבקרת, כי לדעתה, כל עוד המשיבות נותרו לעבוד במחלקת החנייה, לא ניתן היה להעניק להן סביבה בלתי מאיימת. העברתן ליחידה אחרת לא התאפשרה בשל מצוקת תקנים, ובשל העובדה שהיו עובדות שעתיות על פי חוזה, כפקחיות חניה.

11. הממונים הישירים של המשיבות הביעו עניין בהפסקת העסקתן, אולם בשל הבירורים שנוהלו בקשר לתלונות המשיבות, הוחלט כי לא יסיימו את עבודתן עד לסיום בירור התלונות. בהתאמה חודשו חוזי ההעסקה איתן.

12. הגורמים הממונים הישירים של המשיבות הביעו עניין בהפסקת עבודתן. על הטעמים לכך היו הצדדים חלוקים בבית הדין האזורי, אולם נושא פיטוריהן לא שימש כחלק מהדיון בבית הדין קמא, שכן תביעת המשיבות כנגד העירייה לא כללה טענות הקושרות את הפיטורים להטרדה המינית וההתנכלות. ביום 13.09.00 הודיעה העירייה לאסתר קדוש על הפסקת העסקתה החל מיום 20.09.00. רעות ברדה סיימה את עבודתה בעירייה ביום 28.02.02.
יצויין, כי כל אחת מן המשיבות קיבלה מן העירייה סך של 10,000 ₪ לסיוע בהגנה משפטית בתביעת דיבה שהגיש נגדן הממונה.

13. במאמר מוסגר נציין, כי עם פיטוריה הגישה אסתר קדוש בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כנגד פיטוריה. במסגרת אותו הליך, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תשלם העירייה לאסתר קדוש סך של 30,000 ₪, בנוסף לפיצויי הפיטורים המגיעים לה. בכלל זה, הצהירה אסתר קדוש, כי אין לה יותר תביעות וטענות בכל הקשור לאותה תביעה ונסיבותיה.
     
בהחלטת בית הדין האזורי מיום 01.04.02, ובמסגרת פסק הדין, דחה בית הדין האזורי את טענתה של העירייה, כי דין תביעתה של אסתר קדוש להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין, ומחמת מניעות מלהעלות כל טענה בנוגע לפיטוריה או לרצון לפטרה בשל אותה הסכמה. בית הדין האזורי קבע, כי ההסכם אליו הגיעו הצדדים כמו גם הפיצוי שנפסק לאסתר קדוש, אינו קשור לעילת ההטרדה המינית וכי לא היתה בו כל כוונה לוותר על עילת התביעה בגין ההטרדה המינית, והפיצוי הנפסק בגינו.
למען הסר ספק נעיר, כי שאלת פיטוריה של אסתר קדוש מהעירייה לא עמדה לדיון בפני בית הדין האזורי, וכך גם לא בפנינו. כמו כן, לא עומדת למשיבות טענה הקושרת את פיטוריהן להטרדה המינית או ההתנכלות. משכך, פיטורי המשיבות, בסופו של יום, לא יבואו בכלל השיקולים שנשקול בפסק דיננו זה.

ההליך בבית הדין האזורי
14. בבית הדין האזורי הגישו המשיבות תביעה כנגד העירייה לפיצוי לפי הוראות ס' 6 ו- 7 לחוק למניעת הטרדה מינית.
עניינו של סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית הינו חובת מעביד לנקוט אמצעים סבירים למניעת הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי העבודה.
סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית קובע, כי הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומפרט את גובה הפיצוי אשר רשאי בית המשפט לפסוק בשל הטרדה מינית או התנכלות.

15. בית הדין האזורי (השופטת הראשית רונית רוזנפלד ונציגי הציבור מר מישל גזי ומר שמואל קליינר; עב 2784/01; עב 2785/01) בחן את העובדות, טענות הצדדים, כלל החומר שהיה בפניו, והכריע בשלוש אלו:
א. האם סבלו המשיבות מהטרדה מינית.
ב. האם סבלו מהתנכלויות הנובעות או קשורות בתלונתן אודות ההטרדה שהוטרדו.
ג. האם נקטה העירייה בכל האמצעים למניעת ההטרדה המינית וההתנכלויות, והאם יש לחייבה בפיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לחוק.

פסק דינו של בית הדין האזורי
16. אשר לשאלה, האם עסקינן במקרה של הטרדה מינית, הכריע בית הדין האזורי קודם לכל, בשאלה האם מסקנות הועדה למניעת הטרדה מינית יכולות לשמש כ"הודאת בעל דין" מצידה של העירייה. לאחר שבחן את ההלכה הפסוקה ביחס לקבילות דו"ח חיצוני של ועדת בדיקה קבע בית הדין, כי ניתן לראות בדו"ח הועדה למניעת הטרדה מינית כהודאת בעל דין. זאת, הגם שמסקנות הועדה אינן מחייבות את בית הדין, ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה שבפניו.

יחד עם זאת, בחן בית הדין האזורי את שאלת ההטרדה המינית לגופה, כמשמעה בחוק. כך, בהתאם לעדויות הצדדים ותצהיריהם באשר לביטויים אשר התבטא הממונה כלפי המשיבות, קבע כדלהלן:
התבטאויותיו וגסותו של הממונה הפריעו למשיבות עד שהחליטו על הגשת תלונה; כל הממונים היו מודעים ללשון הגסה בה נוהג הממונה, ואף הוא לא הכחיש כי התבטא כלפי הכפופות לו באופן שתיארו; העובדה שאסתר קדוש לא סיווגה את התנהגותו של פ' כהטרדה מינית אינה שוללת את אופיה של ההתנהגות ככזו; גם בעובדה שלא היה מדובר בהתקרבות או חיזור מצידו של הממונה, אין כדי לשלול את מעשיו מגדרה של "הטרדה מינית".
בהתאם לכל האמור לעיל, קבע בית הדין האזורי, כי המשיבות סבלו מ"הטרדה מינית", כמשמעה בחוק למניעת הטרדה מינית.

כמו כן נקבע, כי מסקנותיהם של הגורמים השונים שטיפלו בתלונותיהן בעירייה, ביניהן מבקרת העירייה והועדה למניעת הטרדה מינית, הם בבחינת הודאת בעל דין, אשר יש לייחס לה משקל ראייתי לזכות הטענה כי המשיבות סבלו מ"הטרדה מינית".

17. אשר לשאלה, האם סבלו המשיבות מ"התנכלויות" הנובעות או הקשורות בתלונתן אודות ההטרדה המינית שהוטרדו, קבע בית הדין האזורי כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. בכך נקבע, כי נסיונות הפיטורים של רעות ברדה ואסתר קדוש במועד הסמוך להגשת תלונתן, היה קשור לתלונה אודות ההטרדה המינית, ומשכך עולים כדי "התנכלות", כמשמעה בחוק. עוד נקבע, כי עצם הצבתן של המשיבות בנפת השוק, אינה "התנכלות".

בדיעבד הסתבר גם, כי האוירה העוינת נגד המשיבות רק גברה לאור הפופולריות של הממונה באגף, ולכן לא עלה בידי המבקרת לסייע בידי המשיבות, על מנת שלא תיפגענה בשל תלונתן.
זאת ועוד, לא ננקט כל אמצעי כנגד תומכיו של הממונה, אשר לא אפשרו למשיבות סביבת עבודה הולמת ונאותה. כך, כוונת העירייה לנתק ניתוק גמור בין הממונה למשיבות, לא זכתה לבוא לכלל ביצוע.

18. אשר לטענה כנגד העירייה, על שלא מילאה את חובתה לעשות כל שביכולתה לטפל ביעילות במעשי ההטרדה וההתנכלות, ולתקן את הפגיעה במשיבות, קבע בית הדין האזורי כי דין טענה זו להתקבל.
בית הדין האזורי בחן את פעולתה של העירייה לאורך התקופה הרלוונטית, מאז הגשת תלונת המשיבות, ופסק כי נתקיימה התשתית העובדתית לפי סעיף 7 לחוק, וכי המשיבות זכאיות לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק כנתבע על ידן. כך, נפסקו לזכות כל אחת מן המשיבות סך של 50,000 ₪ (כערכם במועד מתן פסק הדין).

עם זאת, ציין בית הדין את התרשמותו כי בסופו של יום, נעשה מאמץ כן מטעם הגורמים האחראיים בעירייה למציאת פתרון, ומשכך לא נפסק הסכום המקסימלי הקבוע בחוק - 50,000 ₪ בתוספת עליית המדד.

טענות הצדדים בערעור
19. בערעורה, טענה המערערת כנגד עצם חיובה בפיצוי על פי הוראת סעיף 7לחוק למניעת הטרדה מינית, כנגד גובה הפיצוי שנפסק לזכות המשיבות וכנגד הקביעה, כי המשיבות סבלו מהתנכלות, כמשמעה בחוק.
אשר לטיפולה בתלונת המשיבות, טוענת המערערת כי בהתאם לכלל נסיבות העניין, טיפלה באופן יעיל ופעלה למען סיוע מלא למשיבות בתלונתן; עוד טוענת המערערת, כי טעה בית הדין האזורי בפוסקו את מלוא הסכום הקבוע בחוק, מבלי שהתחשב בעובדה שהוראות החוק למניעת הטרדה מינית נכנסו לתוקפן כ- 5 חודשים בלבד לפני הגשת תלונתן של המשיבות.
אשר לקביעה, כי המשיבות סבלו מהתנכלות טוענת המערערת, כי טעה בית הדין קמא עת התעלם מראייה שהוצגה בפניו - מכתב שכתבו המשיבות, בו הן מביעות את הערכתן ותודתן לגורמים שונים בעיריית ירושלים, אשר סייעו להן וטיפלו בתלונתן במסירות. לדידה של המערערת, פעולותיה לאורך התקופה בה התלוננו המשיבות אינן עולות כדי "התנכלות" כמשמעה בחוק.

20. המשיבה, מצידה, טוענת כי יש לדחות את הערעור בהיותו נסוב רובו ככולו כנגד ממצאים עובדתיים שקבע בית הדין קמא, אשר אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם. ככלל, תומכות המשיבות בקביעותיו של בית הדין האזורי באשר לאוזלת ידה של המערערת בטיפול בתלונתן והזמן הממושך שנדרשה לו מאז הגשת התלונה, באופן המצדיק את פסיקת הפיצוי שנפסק להן, ללא צורך בהוכחת נזק.

21. בדיון לשם השלמת טיעונים בעל פה ביקשה באת כח המערערת לצרף פסקי דין התומכים, לדידה, בגרסתה, ולפיהם גם במעשים חמורים מאלו שנעשו בנסיבות העניין שבפנינו, נפסק פיצוי הנמוך בגובהו מזה שנפסק לזכות המשיבות. בא כח המשיבות טען בתגובתו כי פסקי דין אלו אינם רלוונטיים לענייננו, ואין בהם לקבוע מסמרות לעניין גובה הפיצוי אשר רשאי בית הדין לפסוק למתלוננת במסגרת הליך אזרחי. זאת ועוד, נסיבותיהם של המקרים האמורים אינם חמורים כאלו שבענייננו, בו נקבע כי המעביד אף בחר להתנכל למתלוננות ולהקשות את דרכן.

דיון והכרעה

22. נקדים ונאמר, כי לאחר שעיינו בכתב הערעור, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שהונח בפנינו, אנו מחליטים לקבל באופן חלקי את הערעור, ככל שהוא נוגע לגובה הפיצוי שנפסק כנגד העירייה לזכות המשיבות.
האם סבלו המשיבות מהתנכלות?
23. סעיף 3(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע את מהי התנכלות, האסורה על פי החוק, ולפיו "התנכלות היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית."

24. בבית הדין האזורי, וגם בפנינו, טוענת העירייה כי הודעות הפיטורים שניתנו למשיבות סמוך למועד הגשת תלונותיהן, נעשו על רקע עבודתן הגרועה, וללא קשר לתלונה שהגישו בגין הטרדה מינית.

בית הדין האזורי בחן את המסמכים המעידים על חוות דעות הממונים על עבודת המשיבות בתקופה הרלוונטית, ומצא שככלל, חוות הדעת היו חיוביות. משכך, נסיון הפיטורים במועד שנעשה היה קשור לתלונה אודות ההטרדה המינית. כמו כן, ניתן משקל לטענת המשיבות, אשר לא נסתרה, כי גם לאחר שנעשה נסיון לנתק בינן לבין הממונה, סבלו המשיבות מהצקות פיסיות ומילוליות מצידם של עמיתיו של הממונה.
לאור האמור, ולנוכח המסכת העובדתית שהיתה בפניו, ולאחר שבחן את הראיות לגופן, קבע בית הדין האזורי, כי המשיבות סבלו מ"התנכלות", כמשמעה בחוק.

25. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא בפנינו בעניין זה, ולטענות הצדדים, נחה דעתנו, כי לא נמצאה עילה משפטית או טעם של ממש המצדיק את התערבותנו בקביעתו של בית הדין האזורי, ממצאיו ומסקנתו בדבר קיומה של "התנכלות" למשיבות. משכך, סבורים אנו כי בנוסף להטרדה המינית, סבלו המשיבות גם מהתנכלות, כמשמעה בחוק.

אחריות מעביד - המסגרת הנורמטיבית
26. תכליתו של החוק למניעת הטרדה מינית קבועה בסעיף 1 שבו, והיא להגן על כבודו של אדם, חירותו ופרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים.
בסעיף 4 לחוק נקבע איסור כללי על הטרדה מינית, ולפיו "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו".
סעיף 15 לחוק הכניס תיקון עקיף לסעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח - 1988, וקבע בו את איסור "הפגיעה על רקע הטרדה מינית".
בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית ולאיסור הפגיעה שתוקן בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, איסור ההטרדה המינית אינו נגזר באופן בלעדי מעקרון השוויון בין המינים, אלא מעקרונות יסוד אחרים של כבוד האדם, וזכותו לחירות ולפרטיות.
(ראה מאמרה של ד"ר שרון רבין מרגליות, "מי מוטרד מהטרדה מינית בעבודה?", שנתון משפט העבודה ז, 153, 159).

בנוסף, קובע החוק למניעת הטרדה מינית, כי הטרדה מינית מהווה עבירה פלילית שדינה מאסר ועוולה אזרחית המזכה בפיצוי כספי.
בהתאם לסעיף 6 לחוק רשאי בית המשפט לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם לשיעור עליית המדד.

סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית
27. לאור היקף תופעת ההטרדה המינית במקומות העבודה, וחומרת הפגיעה הנגרמת בעטיה, הטיל המחוקק על מעבידים, בסעיף 7 לחוק, חובה לנקוט אמצעים שתכליתם למנוע מקרים של הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, ולטפל ביעילות בתלונות בגין הטרדה מינית במקום העבודה.
יצויין, כי בהתאם לסעיף 11 לחוק חובות אלו חלות גם על המדינה כמעבידה.

וזו לשונו של סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית:

"7. (א) מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו, אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור, ולשם כך עליו:
(1) לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה.
(2) לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים, וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות.

(ב) מעביד המעסיק יותר מ- 25 עובדים חייב, בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי עבודה, ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שעניינן הטרדה מינית או התנכלות והטיפול בהן, כפי שקבע המעביד (להלן - תקנון); המעביד יפרסם את התקנון בין עובדיו.

(ג) מעביד שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו- (2) ו- (ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי העבודה.

(ד) שר המשפטים, בהסכמת שר העבודה והרווחה ובאישור הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת, יקבע -
(1) כללים לביצוע חובות המעביד על פי סעיף זה; כללים כאמור יכול שיהיו כלליים או לפי סוגים של מקומות עבודה, ענפי עבודה או מקצועות.
(2) תקנון לדוגמא שישמש דוגמא למעביד (להלן - תקנון לדוגמא).

(ה) לצורך קיום חובותיו של המעביד לפי סעיף קטן (ב), יערוך המעביד בתקנון לדוגמא את ההתאמות הנדרשות.

(ו) לעניין סעיף זה, "התנכלות" - לרבות פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

(ז) הוראות סעיף זה יחולו, בשינויים המחויבים לפי העניין, גם על מוסד להשכלה לבוגרים ולעניין זה יראו את המוסד - כמעביד, את המורה או המרצה - כעובד או ממונה מטעם המעביד, ואת התלמיד או הסטודנט - כעובד. "

28. הנה כי כן, סעיף 7 לחוק מטיל אחריות על מעבידים בשל הטרדה מינית שביצעו עובדיהם או ממונים מטעמם, במסגרת יחסי העבודה. בבסיס אחריות זו עומדת ההנחה, לפיה המעביד הינו בעל חובות אמון כלפי עובדיו וחובה לדאוג לרווחתם, ולספק להם סביבת עבודה חפה ממעשים של הטרדה מינית.
(ראה פרופ' רות בן ישראל, "שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה" (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1998) כרך ג', 823, 840)

בעניין זה יפים דבריו של הנשיא סטיב אדלר בדב"ע נו/293-2 פלונית - חב' אלמונית, פד"ע לא 209, 223:

"על המעביד לדאוג לכך, כי העובדת תהיה חופשית מהטרדה מינית בעבודה...המעביד חייב לשמור על כבודה של העובדת המועסקת על ידו ולהגן על פרטיותה. חובה זו נובעת מחוזה העבודה בין העובדת למעביד, ומהחובה לבצעו בתום לב; מהזכויות שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; מתקנת הציבור ומסעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. על מנת למנוע הטרדה מינית בעבודה יש לחנך את המעבידים, כי ביצוע הטרדה מינית או היעדר מדיניות למניעת התופעה יביאו להגשת תובענה נגדם ולהטלת פיצוי כספי שיהפוך את העבירה לבלתי כדאית."

אחריות מעביד בגין הטרדה מינית שביצע עובד או ממונה תוטל, אם כן, במקום בו לא מילא את חובותיו הקבועות על פי החוק והתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד) התשנ"ח - 1998 (להלן: התקנות). התקנות כוללות בתוספת להן תקנון לדוגמא, המאפשר למעבידים לאמצו, בהתאמות הנדרשות. התקנון לדוגמא כולל הגדרות של מושג ההטרדה המינית וההתנכלות, מפרט את מדיניות המעביד ואת מסגרת אחריותו, את הנוהל לקבלת מידע על הדין. בתקנון מפורט האחראי מטעם המעביד לטיפול בנושא ההטרדה המינית, ועל אופן הגשת התלונה, ככל שתידרש.

29. יצויין, כי תביעה מכח החוק למניעת הטרדה מינית בעבודה יכולה להיות מוגשת כנגד המטריד, על עצם מעשה ההטרדה, וכנגד המעביד, כמי שנושא באחריות בהתאם לסעיף 7 לחוק, למנוע ולטפל במעשים של הטרדה מינית.
במקרה שבפנינו תבעו המשיבות פיצוי בהתאם לסעיפים 6 ו- 7 לחוק. תביעתן של המשיבות נסובה כנגד מעבידתן, היא עיריית ירושלים, ולא כנגד הממונה - המטריד, אשר כאמור, נפטר עובר להגשת תביעתן.

אשר על כן, בחינתו והוכחתו של מעשה "ההטרדה המינית" בבית הדין האזורי נעשה לצורך הוכחת זכאותן של המשיבות לפיצוי מאת מעבידתן, בהתאם לאחריות המוטלת עליה לפי סעיף 7 לחוק. נכון הדבר גם באשר להוכחת מעשי "ההתנכלות", כמשמעה בחוק. ודוק, רק משהוכחה "הטרדה מינית", או אז נזקק בית הדין לדון בשאלת אחריות מעביד בגין ההטרדה המינית של עובד או ממונה מטעמו.
בערעור שבפנינו, אין עוררין על קביעתו של בית הדין קמא, לפיה ביצע הממונה במשיבות מעשים העולים כדי "הטרדה מינית". משכך, אף אנו לא נידרש לשאלת הגדרתה של "ההטרדה המינית", על דגמיה והיקפה ומידת ההוכחה המונחת על כתפי הטוען לה. בפנינו מונח ערעורה של עיריית ירושלים אשר נסוב, כאמור, כנגד הקביעה כי המשיבות סבלו ממעשי התנכלות, וכנגד גובה הפיצוי שנפסק להם, בנסיבות העניין.

30. שאלת אחריותו של מעביד להטרדה מינית והיקף החובה החוקית המוטלת עליו בעניין, היא שאלה אשר לא זכתה לעמוד לדיון מקיף בבית דין זה. במסגרת ערעור זה נדרשים אנו ליצוק תוכן להוראות הדין וליישומן, בנסיבות העניין שבפנינו.
בבואנו להכריע בשאלת אחריות מעביד להטרדה מינית, עלינו לפרוט לפרוטות את הדרישה לנקוט אמצעים למניעת הטרדה מינית והתנכלות ולטיפול במקרים כאלו, בהתאם לחוק, לתקנות, וכמפורט בתקנון לדוגמא.

א. החובה "לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה"
31. בהתאם לסעיף 7 לחוק ולתקנות, על מעביד להביא לידיעת הממונים והעובדים את דבר איסור ההטרדה המינית ולדרוש מהם להימנע ממנה, תוך נקיטת כל האמצעים למניעת מעשי הטרדה מינית. על מעביד מוטלת החובה למנות אחראי לנושא ההטרדה המינית, ככל הניתן, לצורך בירור תלונות ומסירת מידע בדבר הטרדה מינית או התנכלות (להלן - האחראי).
תפקידיו של האחראי יהיו לקבל את התלונה, לקיים בירור לשם מתן המלצות במקרי הטרדה מינית או התנכלות ומתן ייעוץ, מידע והדרכה לעובדים הפונים אליו בעניין.

ב. החובה "לטפל ביעילות במקרים של הטרדה מינית והתנכלות שידע עליהם, תוך עשיית כל שביכולתו למנוע את הישנות ההטרדה, ולתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות"
32. בהתאם לתקנות, נדרש האחראי ליידע את המתלונן או המתלוננת באשר לאופן הטיפול בהטרדה מינית או ההתנכלות על פי החוק; האחראי יברר את התלונה, תוך שמיעת הגורמים המעורבים בעניין; על הבירור להתבצע ביעילות וללא דיחוי, תוך הגנה על כבודם ופרטיותם של המעורבים; יש לוודא כי המתלונן או המתלוננת לא ייפגעו במהלך בירור התלונה בענייני עבודה, ולפעול להרחקה בין המתלונן והנילון ככל שניתן וככל שנראה מוצדק בנסיבות העניין.
בתום בירור התלונה על האחראי להגיש סיכום בכתב למעביד על בירור התלונה, בצירוף המלצות מנומקות להמשך הטיפול. לאחר קבלת ההמלצות, על המעביד להחליט ללא דיחוי, על מתן הוראות לעובדים המעורבים במקרה, ובכללם קביעתן כללי התנהגות ראויים, פתיחה בהליכים משמעתיים לפי הוראות הסדר המשמעת החלות במקום העבודה, ועוד.

ג. החובה לקבוע תקנון
33. מעבידים שיש להם יותר מעשרים וחמישה עובדים חייבים לאמץ תקנון, שיפורסם בין העובדים, ובו יובאו עיקרי הוראות החוק, ויפורטו בו דרכי הגשת תלונות בגין הטרדה מינית והתנכלות, בהתאמות הנדרשות. המעביד יפרסם את התקנון במקום בולט לעין, וימסור עותק ממנו לכל ממונה מטעמו, לארגון העובדים היציג ולכל עובד שיבקש.

34. לסיכום, מעביד המבקש להסיר את נטל האחריות להטרדה מינית שביצע עובדו או ממונה מטעמו, נדרש להקים ולהוכיח טענה שקיים את חובתו על פי החוק למניעת הטרדה מינית והתקנות, לפעול באופן יעיל למניעה ובטיפול של מקרי הטרדה מינית.

מן הכלל אל הפרט
35. האם מילאה העירייה את חובתה כמעבידה, לנקוט באמצעים למניעת מעשי ההטרדה המינית, ולטפל בהם ביעילות, בהתאם לחוק?
לאחר שבחנו את משקלן של כלל נסיבות העניין, בעריכת האיזונים הנדרשים, סבורים אנו כי אין מקום לפטור את העירייה מכל אחריות באשר להטרדה המינית וההתנכלות ממנה סבלו המשיבות. אולם, מאידך, לא קיימת הצדקה לפסוק כנגדה את הפיצוי המירבי הקבוע בחוק. משכך, סבורים אנו, כי יש להפחית את סכום הפיצוי שפסק בית הדין האזורי כנגד העירייה.
להלן נפרט את הנימוקים שהביאו להכרעתנו, על כל פניה.

36. ראשית, סבורים אנו כי העירייה קבעה במנגנוניה דרך יעילה להגשה ולבירור תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות. בעירייה מצויים שלושה אחראים לטיפול בנושא מניעת הטרדה מינית. אחת מהם, הגב' שפרה אסיף הייתה אף זו שקיבלה לידיה את הטיפול בתלונתן של המשיבות, ודאגה לזמנן למסור תלונתן על פרטיה.
בנוסף, הקימה העירייה ועדה למניעת הטרדה מינית, אשר דנה בממצאי החקירה בעניינן של המשיבות, ובתוך זמן סביר מאז כינוסה, נתנה את המלצותיה. כמו כן, למשיבות עמדה האפשרות לעמוד בקשר במשך כל אותה תקופה, עם מבקרת העירייה, אשר פנתה לגורמים שונים בעירייה, לשם מציאת פתרון אשר ידאג למשיבות לסביבה נוחה ובלתי מאיימת לעבודה.

37. גם באשר לחובה לאמץ תקנון מפורט ומותאם בדבר החובות הקבועים בחוק, ודרכי הגשת תלונות, מוצאים אנו כי העירייה פעלה כנדרש בדין. בדצמבר 1998 פירסמה העירייה בקרב העובדים את דבר אימוץ התקנון למניעת הטרדה מינית, בהתאמות הנדרשות.

38. אשר לחובה לטפל במעשה ההטרדה המינית או ההתנכלות ביעילות, תוך עשיית המירב למנוע את הישנות ההטרדה, ולפעול לתיקון הפגיעה שנגרמה למשיבות, הרי שבחובה זו טמונים מספר משתנים.
ביניהם, משך הזמן הכולל בו טופלה התלונה; מידת הפגיעה של המתלוננת במהלך בירור התלונה, במישרין או בעקיפין; ומבחן התוצאה באשר לתיקונה המלא של הפגיעה עקב ההטרדה המינית או ההתנכלות.

בענייננו, גם אם נאמר, כי מאז שהלינו המשיבות לראשונה על מעשי ההטרדה המינית בתחילת שנת 1999, פעלה העירייה בזמן סביר, באופן הראוי לסייע להן, הרי שבכך לא די. לאורך כל התקופה בה הובררו תלונותיהן של המשיבות אצל הגורמים הרבים והשונים בעירייה, נמשכה ולעתים אף גברה האווירה העויינת בה עבדו. קרוב למועד הגשת תלונתן, וכפי שקבע בית הדין האזורי, בקשר ישיר לתלונתן זו, נדרשו המשיבות לעמוד מול האפשרות שיפוטרו מעבודתן. בהתאם לאמור בתשובות מבקרת העירייה בבית הדין האזורי, מרבית תלונותיהן של המשיבות נמצאו מוצדקות, והאוירה הקשה כנגדן רק גברה לאור הפופולאריות שהיתה לממונה באגף החניה העירונית בעירייה. לא זו אף זאת, מציינת המבקרת במפורש, כי כל עוד נותרו המשיבות לעבוד במחלקת החנייה, לא ניתן היה להעניק להן סביבה בלתי מאיימת.
הנה כי כן, לאורך התקופה בה הובררה תלונתן, ובסופו של יום, לא עלה בידיה של העירייה לסייע בידיהן של המשיבות לתקן את הפגיעה ממנה סבלו.

39. עם זאת, לא נעלמה מעינינו התרשמותה של מבקרת העירייה, כפי שציין אף בית הדין האזורי בחתימת פסק דינו, כי מרבית הגורמים העירוניים אשר נדרשו לטפל בתלונת המשיבות, התייחסו בהבנה למוטל עליהם לפי החוק למניעת הטרדה מינית, ואף נעשו נסיונות כנים לתקן את המעוות. אף אנו התרשמנו, כי העירייה, על גורמיה המוסמכים, הכירה בחומרת מעשיו של הממונה ואת חובתה למלא אחר הוראות החוק. בכלל נסיונותיה של העיריה מחשיבים אנו גם את העברתו של הממונה לתפקיד אחר, הנסיון לשבץ את המשיבות לעבודה בנפה אחרת, באחריות גורמים אחרים, והעובדה כי כל אחת מן המשיבות קיבלה מהעירייה סיוע בסך של 10,000 ₪ לשם הגנה משפטית בתביעת הדיבה שהגיש הממונה כנגדן, לאחר שהתלונות שהוגשו במשטרה נסגרו ללא הגשת כתב אישום.

40. בכלל שיקולינו מביאים אנו גם את טענותיה של העירייה בפנינו, לפיה מועד הגשת תלונתן של המשיבות, כמו גם הטיפול בהן, נעשה קרוב למועד כניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית.

נשוב ונציין, כי העובדה שהמשיבות פוטרו בסופו של יום מעבודתן לא נלקחה בכלל השיקולים בפסיקה שלהלן. זאת, משלא הועלתה טענה בבית הדין האזורי, ואף לא בפנינו, כי קיימת זיקה בין ההטרדה המינית וההתנכלות מהן סבלו המשיבות לבין נסיבות סיום העסקתן בעירייה, בדרך של פיטורים.

41. לסיכום כל האמור לעיל, ולאחר שהרחבנו לתת דעתנו לנסיבות העניין, ולפרטי היקפה של אחריות המעביד בפגיעה על רקע הטרדה מינית, מוצאים אנו, כי דין הערעור להתקבל, באופן חלקי.

משמע, לא מצאנו כי העירייה עמדה באופן מלא באחריותה לפעול באופן יעיל למניעת מעשי ההטרדה מינית וההתנכלות במקום העבודה, ולטפל ביעילות במקרים אלו. יחד עם זאת, סבורים אנו, כי כלל נסיבות המקרה אינם מצדיקים את פסיקת שיעורו המלא של הפיצוי הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית, ללא הוכחת נזק.

42. סוף דבר - הערעור מתקבל באופן שהפיצוי שייפסק לזכות כל אחת מן המשיבות יעמוד על סך של 40,000 ש"ח (ובסך הכל 80,000 ש"ח), ולא כפי שנפסק בפסק דינו של בית הדין האזורי.

ככל שהעירייה כבר שילמה את חיוביה על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, תשיב כל אחת מן המשיבות את ההפרש בין הפיצוי שנפסק לזכותן בבית הדין האזורי לבין הסכום שפסקנו להן בפסק דין זה, בעשרה תשלומים שווים. ההפרש, בגובה 10,000 ש"ח ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום שקיבלו המשיבות את התשלום ועד למועד ההשבה בפועל. התשלום הראשון ישולם בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הטרדה מינית באינטרנט

  2. חוק הטרדה מינית בעבודה

  3. דחיית תביעת הטרדה מינית

  4. הטרדה מינית באמצעות מחשב

  5. מניעת הטרדה מינית בעבודה

  6. הטרדה מינית - ביטול הרשעה

  7. סמכות עניינית הטרדה מינית

  8. ערעור על הרשעה בהטרדה מינית

  9. חובת המעסיק למנוע הטרדה מינית

  10. תלונת שווא על הטרדה מינית בעבודה

  11. אחריות המעביד למניעת הטרדה מינית

  12. השעיה מעבודה עקב חשד להטרדה מינית

  13. פיטורים בגלל תלונה על הטרדה מינית

  14. פיצוי על תביעת סרק על הטרדה מינית

  15. תביעת הטרדה מינית של מזכירה שנדחתה

  16. חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998

  17. פיטורים בגין עזרה לקורבן הטרדה מינית

  18. הטרדה מינית בעבודה - דיון בדלתיים סגורות

  19. תקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד), התשנ''ח-1998

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון