תאונת דרכים בסילבסטר

להלן גזר דין בנושא תאונת דרכים בסילבסטר: גזר - דין 1. הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות הבאות: הריגה - עבירה על סעיף 298 לחוק העונשין; קלות ראש - עבירה על סעיף 62 לפקודת התעבורה; מהירות בלתי סבירה - עבירה לפי הוראת תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: תקנות התעבורה); עקיפה אסורה - עבירה לפי הוראת תקנה 47(ב)+(ד) לתקנות התעבורה; ונסיעה בצמיג לא מתאים - עבירה לפי הוראת תקנה 322(ב)+(ד)(1) לתקנות התעבורה. עובדות המקרה 2. ביום 31.12.03, בסמוך לשעה 23:30 נהג הנאשם, נהג חדש אז, בדרך יצחק רבין בירושלים, כאשר המהירות המרבית המותרת בדרך זו הנה 50 קמ"ש. יחד עימו נסעו ברכב חבריו, אנדריי בנגייב ואברהם ינון כהן. השלושה היו בדרכם למסיבת "סילבסטר". הנאשם נהג במהירות מופרזת, תוך שסטה בחדות בין הנתיבים ועקף כלי רכב לסירוגין, מימין ומשמאל. מיד לאחר שעקף שני כלי רכב, ובסמוך לכניסה למנהרה בה עובר הכביש, איבד הנאשם את השליטה, פגע עם שני גלגלי הרכב במדרכה שבימין הכביש, סטה בחדות שמאלה ופגע בעצמה רבה באחד מעמודי התמך במנהרה, הממוקמים באי תנועה באמצע הכביש. כתוצאה מכך, נמעכה כל חזית הרכב, הנאשם ואנדריי נפצעו באורח קשה, ואילו אברהם ינון נהרג במקום. הנאשם אושפז למשך 10 ימים והחלים מפציעתו, ואילו אנדריי אושפז מחוסר הכרה בבית לווינשטיין. נוסף לאמור, היה הצמיג הימני ברכב בקוטר שאינו מתאים לרישיון הרכב ולשאר גלגלי נרכב, במצב שחוק ולא ראוי לשימוש. תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם, מיום 29.1.06 3. כעולה מן התסקיר, המדובר הוא בבחור בן 20, רווק, חייל בשירות סדיר. הרושם הנו, כי לנאשם אינטליגנציה תקינה ויכולת ורבאלית תואמת, אך הוא מתקשה ביכולת ביטוי רגשי. ניכר בו, כי הוא שרוי במצוקה נפשית גבוהה, המתבטאת במחשבות אובדניות, דיכאון, ייאוש וחוסר אונים. בנוסף, התאונה, תוצאותיה הטרגיות והחרדה הגבוהה מפני ההשלכות העונשיות הקשות, יצרו אצלו תגובות פוסט טראומטיות ובהעדר מערכת משפחתית תומכת ובסיס רגשי פנימי יציב, חלה גם פגיעה בכוחותיו וביכולותיו של הנאשם. נוסף לכך מטופל הנאשם תרופתית, במסגרת פסיכיאטרית, מזה כשנתיים, והיותו סובל מתסמונת פוסט טראומתית - הכוללת מצב רוח ירוד, מחשבות בלתי פוסקות על האירוע, סיוטי לילה, הפרעות שינה, סף גירוי ותסכול נמוך, חוסר ריכוז וכן חרדה - עולה גם מחוות הדעת הפסיכיאטרית. הנאשם הנו הבן הבכור למשפחה בת 5 ילדים, בטווח גילאים 7-20, והוריו פרודים כחמש שנים. המשפחה מוכרת לרשויות הרווחה מזה שנים, בגין סכסוכים קשים בין ההורים, שאופיינו הן באלימות הדדית והן באלימות כלפי הילדים. הנאשם עצמו סודר לאורך השנים במסגרות רווחה טיפוליות ונעשה אף ניסיון להוציאו למסגרת חוץ ביתית בגיל 12, ברם לאחר כשנה חזר לבית הוריו. במהלך השיחות עם הנאשם, התקשה שירות המבחן לקבל תמונה ברורה אודות היחסים המשפחתיים, וניכר בו שהוא תופס את הוריו כמוגבלים וחסרי כוחות, ואת עצמו כמי שמגיל צעיר נאלץ לדאוג לעצמו בעל כורחו. משיחה שנערכה עם אבי הנאשם עלה, כי האב דואג לנאשם דאגה כנה ומתקשה לשאת את המשבר שבנו שרוי בו. הגם שלאחר התאונה הוציא האב את הנאשם מביתו, לפרק זמן מסוים, בשל אלימות הנאשם כלפי אחיותיו, הרי ככלל, עשה האב ככל יכולתו לסייע לנאשם ולתמוך בו. אמו של הנאשם תוארה כמי שהתקשתה לגלות תובנה למצבם הרגשי של ילדיה, ובפועל, הייתה מעורבותה בחיי הנאשם נמוכה. הלה מצדו, מגלה כלפיה זלזול ורואה בה האשמה העיקרית להתפרקות המשפחה. 4. לאחר התאונה, נמצאו מקורות התמיכה העיקריים של הנאשם, בגורמים בבית הספר ובחבריו. למרות החרדה הגבוהה בה היה נתון ומצבו הפיזי הירוד לאחר התאונה, המשיך הנאשם לעשות ככל יכולתו מבחינה לימודית ואף ניגש לחלק מבחינות הבגרות. הוא גויס באוקטובר 2004, לאחר מאבק ארוך וממושך עם רשויות הצבא, אשר ניטש על רקע מצבו הבריאותי והנפשי לאחר התאונה, והוא ממשיך לקבל טיפול פסיכיאטרי במסגרת הצבאית. שירותו אמור להסתיים בדצמבר 2007, והרושם הוא שסיום השירות הנו משמעותי בעבורו. אי לכך, ציין שירות המבחן, כי רצוי שכל ענישה שתושת על הנאשם, תרוצה עם תום שירותו. משיחות עם הנאשם עלה גם, כי מעבר להשלכותיה האישיות של התאונה לגבי דידו, הוא מתמודד גם עם אובדן חברו הטוב ועם מצבו של חבר אחר, אשר היה מחוסר הכרה עד כה. הוא מקפיד לבקר את חברו בבית החולים מדי שבוע, ונראה, כי הגם שהחבר אינו מדבר בשלב זה, רואה בו הנאשם מקור לתמיכה נפשית וכמי שנותן לו "סיבה לחיות", כלשונו. למרות ניסיונותיו להדוף המיוחס לו, כפי שבאו לידי ביטוי בכפירה באישומים נגדו, חש הנאשם אשמה וצער רב, הפוגעים בכל תחומי חייו: בתפקודו, בקשריו החברתיים, בחוסר יכולת לחזור ולנהל אורח חיים ואף במחשבות אובדניות. יחד עם זאת, הנאשם עודנו מתקשה ליטול אחריות לתאונה. בולטים בתגובותיו גם תסכול וכעס בגין ההאשמות המיוחסות לו, לפיהן, לתפיסתו, היו תוצאות התאונה מכוונות ובאחריותו. הנאשם התקשה לשחזר האירוע, וניכרות בו תגובות דיסוציאטיביות סביב האירוע עצמו - תגובות הידועות בקרב מי שחווה חוויה טראומטית. 5. אף ששירות המבחן ער לחומרת העבירה והצורך בענישה הרתעתית, הרי להערכתו, ענישה מחמירה, כמאסר בפועל, תגרום להתדרדרות נפשית נוספת של הנאשם ולתגובות דיסוציאטיביות נוספות. אליבא דשירות המבחן, ענישה כגון דא לא תאפשר לנאשם להתמודד עם התאונה והשלכותיה, וספק רב באם יוכל להתאושש ממנה, שעה שהמדובר הוא בבחור צעיר עם כוחות נפשיים מוגבלים וללא מקורות תמיכה אישיים ומשפחתיים, כמבואר לעיל. לאור האמור, המליץ שירות המבחן להסתפק בעונש מאסר בעבודות שירות - עונש אשר יהווה הזדמנות לפיצוי וכפרה מחד, ואף יאפשר המשך שיקומו הנפשי והפיזי של הנאשם, מאידך. כן ביקש שירות המבחן, לבחון האפשרות לריצוי עונש זה באופן שיאפשר המשך שירותו הצבאי של הנאשם וסיומו. טיעוני המאשימה לעונש 6. ב"כ המאשימה ביקשה להשית על הנאשם מאסר בפועל, פסילת רישיון נהיגה לתקופה ממושכת, וכן פסילה על תנאי. לטענתה, תאונות הדרכים הפכו לעניין של יום ביומו ומשפחות רבות נהרסות בגינן. עוד הוסיפה, כי הנאשם בענייננו נהג במהירות, עקף בחוסר זהירות וסטה בין נתיבי הכביש. כל מי שעולה על רכב צריך לדעת שנהיגה ברכב מלווה בסיכונים, והשאלה הנה, לשיטתה, שאלת האחריות. לדבריה, ככל שמדובר בנהגים צעירים, הסכנה הנה כפולה ומכופלת - הן בשל חוסר ניסיון והן בשל ביטחון מופרז. אי לכך, יש להרתיעם מלקחת סיכונים כגון דא, שאינם מחויבי המציאות. לטענתה, נהגים דוגמת הנאשם נוטלים על עצמם סיכון של עונש כבד וממושך, ומשכך, זהו המקום להעביר מסר הרתעתי - כזה הממחיש גודלה של האחריות עת נהיגה, ובפרט אמורים הדברים, עת המדובר באנשים נורמטיביים. לבסוף ציינה ב"כ המאשימה, כי שתי משפחות נהרסו. בחור צעיר קיפד חייו, ובחור נוסף נמצא במצב קשה מאד. עם כל הכאב והקושי, כך טענה, אין מנוס מענישה מחמירה, ובית המשפט העליון ביטא הדברים בצורה ברורה. עדויות מטעמה של התביעה 7. יוסף כהן, אבי המנוח אברהם ינון ז"ל, סיפר, כי בערב בו נהרג בנו, הודיעו הבן, כי סיים לימודיו בהצלחה. לדבריו, התקשר הנאשם לבנו על מנת שיצטרף אליו למסיבת "סילבסטר", ובנו לא רצה ללכת. רק משהפציר בו הנאשם, התלבש המנוח ויצא עימו לבלות. מאוחר יותר, בשעה 3:00 לפנות בוקר, נכנס האב לחדרו של המנוח, ומשלא ראהו, החל לדאוג. שעתיים לאחר מכן, הודיעו לו על האסון הנורא. בני המשפחה הזדעזעו לשמע בשורות האיוב, ומאז, חייהם השתנו לבלי הכר. הוא ביקש להוסיף, כי עדי הראייה ראו את הנאשם נוסע במהירות ופוגע בעמוד הבטון בעוצמה רבה, וכך לקח הנאשם את בנו לבלי השב. לדבריו, היה על הנאשם לקחת אחריות לחיי הנוסעים ברכבו, לנהוג בזהירות וכך היה האסון מלכתחילה נמנע. רונית כהן, אחותו של המנוח, התקשתה להביע במילים את כאבה למן מות אחיה. היא סיפרה, שלא השתתפה בהלוויה כי היא כרעה ללדת. טיעוני הסנגוריה לעונש 8. ב"כ הנאשם ציין, בראש ובראשונה, כי מדובר באדם ישר והגון, הרגיש לצרכי הזולת - מה שבא לידי ביטוי בפעילויות ההתנדבות שלו עוד בהיותו תלמיד. כן ציין, כי לאחר התאונה, וחרף דלות מצבו הפיזי והחברתי, נאבק הנאשם על מנת להשלים לימודיו. לדבריו, האסון ילווה את הנאשם עד אחרית ימיו, ומשכך, אין טעם להענישו, שהרי הוא כבר מעניש את עצמו. עוד טען ב"כ הנאשם, כי יש להתחשב בעתידו של הנאשם, ואף לאפשר לו לשאת העונש אשר יושת עליו לאחר סיום שירותו הצבאי. ציין זאת גם שירות המבחן, אשר שקל את כל הגורמים - האישיים והציבוריים - בצורה האובייקטיבית, ההגיונית והמקצועית ביותר. לדידו, המלצת שירות המבחן היא הנכונה מן הבחינה העונשית, ויש לדון הנאשם לקולא. אין צורך להטיל על גבו של הנאשם עונש למען יראו וירָאו. כן הוסיף, כי הנאשם, עוד בתחילת הדרך, רצה להודות והסכים לגישור, אך המאשימה לא הסכימה לכך. לבסוף טען, כי לו ידע הנאשם מה עומד לקרות, מספר שניות לפני האסון, היה עוצר את הרכב ובורח ממנו "כמו מפיגוע". לדידו, הנאשם הנו "צדיק גמור" ו"אציל נפש", כלשונו, וככזה, ראוי הוא למרב ההתחשבות וההבנה מצד בית המשפט. עדויות מטעמה של ההגנה 9. הגב' אורית גנוניאן - היועצת החינוכית בבית הספר התיכון, "אורט נביאים", בו למד הנאשם. לדבריה, נחקק הנאשם בלבה ללא קשר לתאונה. היא מכירה אותו היטב, מאז היה בכיתה י', וראתה בו תלמיד מצטיין, נעים הליכות, טוב לב ועוזר לזולת. כן ציינה, שנהג להתנדב במשמר האזרחי ושאף מאד להגיע ליחידה קרבית. בפן היעוצי, התמקדה העדה בטיפול בנאשם ובחיזוקו, שכן הוא בא ממשפחה ובה בעיות הזנחה, הורים פרודים וקשר בעייתי עם האם. מנגד ציינה את הליווי האוהב והחם של אביו. לאחר מכן סיפרה, כי כאשר נודע לה דבר התאונה, הגיעה לבית החולים לבקר הנאשם, ופגשה באדם שבור, רצוץ, חושש מן העתיד ובוכה ללא הרף על מות חברו האחד ופציעת האחר. במסגרת בית הספר הוחלט להעניק טיפול פסיכולוגי לנאשם, והפסיכולוגית סיפרה לאורית על מחשבות קשות מאד, כאב עצום וביטול עצמי לנוכח כאבה של משפחת המנוח, המעוניינת בניתוק מוחלט מן הנאשם. באשר לחברו שנפצע, אנדריי, מבקרו הנאשם מאז התאונה מדי שבוע ואינו מרפה. לבסוף אמרה, שלאחר התאונה עשתה ככל שיכולה הייתה על מנת לסייע בידו של הנאשם לסיים בחינות הבגרות. היא ביקרה בביתו והתרשמה מדלות והזנחה, עד כי הנאשם לא יכול היה לשהות בביתו. היא הוסיפה שחשבה אפילו לקחתו לביתה. 10. רס"ר עופר גיגי - שוטר קהילתי שעבד עם בית ספרו של הנאשם. את הנאשם הכיר עופר בשנת 2002, במסגרת הרצאות בנושא סמים, אלימות וזהירות בדרכים. הנאשם פנה אליו בעניין ההתנדבות ליחידות קרביות, וסיפר לו שהוא מתנדב במשמר האזרחי. לאחר התאונה, ביקרו בבית החולים, ובתקופה בה שרת הנאשם במשטרה, הקשר ביניהם התהדק. העד סיפר, כי הנאשם התבטא בתסכול רב על הנתק ממשפחתו של חברו המנוח. כן אמר, שהנאשם עזב לפני כשבעה חודשים את המשטרה, ועבר לשרת בצה"ל. 11. אייל רז - שירת במשטרת ישראל וטיפל בחיילים סדירים במשטרה כמש"ק ת"ש. הוא הכיר את הנאשם ביום בו הגיע למשטרה, יום ה-13.10.04, וטיפל בו כחייל בודד, מאחר שלא היה לו קשר עם הוריו או שהקשר לא היה תקין. הנאשם הגיע כחייל שבור, מופנם וסגור, הוא לא דיבר על חייו האישיים וניכר היה, שישנה בעיה, אך הוא לא סיפר על התאונה. העד ביקר בבית הנאשם, ומצא שם משפחה הרוסה. הוא ציין, שכיום הנאשם לא מתגורר בבית הוריו אלא אצל חברים. באשר לתפקודו כחייל, סיפר העד כי הנאשם "נתן תפוקה", היו לו מספר איחורים, אך בעיקר כוונות טובות. כן סיפר, שהנאשם ניסה לתרום למערכת ככל יכולתו, ושאף להגיע לתפקידי "שטח", אך מחמת מצבו הבריאותי נאלץ לעבור למוקד 100. כיום, לדבריו של העד, הקצין הנאשם עמדותיו ואינו מתקשר עם הסביבה באופן תקין. הנאשם מתבייש בעצמו ולא חולף יום בו אין הוא מצטער או מתייסר על אשר ארע. 12. יוסף כהן - מפקדו של הנאשם בחודשיים-שלושה האחרונים, סיפר שהנאשם רציני ואכפתי, משקיע ועושה עבודתו מעל המצופה. העד סיפר, כי לא ידע על התאונה עד לפני כחודש, וכי הוא מתקשה להבין הכיצד קרה הדבר, שהרי הנאשם מאד אחראי. מדי שבת, הוסיף העד, מבקר הנאשם את חברו שנפצע בתאונה. לבסוף הדגיש העד, כי היה לו קשה מאד להכיר את הנאשם, וזאת, מאחר שהלה מופנם מאד ומשתדל שלא לערב את הסביבה בעניין התאונה. הוא ציין, כי החליט לבוא ולהעיד על דעת עצמו, על מנת לנסות לעזור לנאשם ככל האפשר. 13. עינת יהוד - מפעילה מתנדבים במשמר האזרחי, וביניהם הנאשם. עינת סיפרה, כי מכירה את הנאשם מאז אוגוסט 2003, במסגרת הפעילויות אליהן התנדב. לדבריה, הנאשם אחראי מאד, נשא נשק ועשה מטווחים. לעומת בני נוער רבים, נאות הנאשם להתנדב ולעזור. היא הוסיפה, שהנאשם הנו סגור, ומאז ארעה התאונה השתנה, וקשה מאד להתקרב אליו. 14. הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה תוך שמירר בבכי. הוא אמר שרצה להגיע ולנחם את משפחת המנוח, שאל את אחיו האם יוכל להגיע אך הלה השיב לו "אל תתקרב", וככל הנראה, אחי המנוח לא אמר זאת למשפחה. ובאשר לאנדריי, הפצוע - מצבו עדיין קשה, הוא לא מדבר אך הוא מבין וזוכר, וכן מתקשר עמו בעזרת לוח אותיות. הנאשם ציין, כי הוריו של אנדריי נמצאים עמו בקשר טוב. בסיום דבריו, ציין: "אני חושב שמתייחסים אלי פה בצורה לא יפה. בכלל כל הענין הזה, אני צריך לבוא לשבת פה ליד עבריינים ומחבלים. זה תאונה. עכשיו הייתי מתחלף עם ינון. החיים שלי חלס. אני אם יהיה לי כלא אני אמות. כלא זה עונש מוות עבורי" (עמ' 31, ש' 10-12). דיון 15. הכול חכמים לאחר מעשה, בעיקר אלה היודעים בתוך תוכם מה עלול לגרום להם מעשה ידיהם, ובכל זאת עושים את אשר אסור לעשות. נהגים, צעירים לרוב, נופלים במלכודת היוהרה. ביטחונם המופרז מעוור עיניהם מן התוצאות הרות האסון של מעשיהם הפזיזים. לא יחלוק אדם, אשר עיניו בראשו, כי מהירות מופרזת, נהיגה פרועה ואי ציות לתמרורים ולחוקי התנועה, טומנת בחובה סכנות מרובות לפגיעה בנפש וברכוש שלו ושל אחרים חפים מפשע. ואולם, הביטחון העצמי המופרז ואף החולני, נוטע בלבו של הנהג הצעיר אמונה מזויפת שהרע מכל לא יקרה לו, וכי הוא מסוגל לצאת מכל צרה ולחמוק מכל מצב מסוכן. משנופלים הנהגים הצעירים במלכודת האמורה, והרע מכל מתרחש לנגד עיניהם, ממהרים לטעון, כי נענשו מידי שמיים, ושוכחים שהמדובר הוא במעשי ידיהם גרידא ובהחלטתם האישית. 16. במקרה שלפנינו, באם נציב הנאשם אל מול חברו המנוח והחבר האחר אשר נותר תלוי בין החיים והמוות, נמצא, במאזן הדברים הכולל, כי מחד, הנאשם, לאחר ריצוי עונשו, כבד שככל שיהיה, יחזור לנהל חייו, ומאידך, המנוח לא ישוב עוד לעולם, משפחתו תשא יגונה לעד, ותבכה יקירה כל חייה, ואילו החבר האחר, איננו חי כלל. אין חולק, כי נתוניו האישיים של הנאשם חיוביים הם, ואני מאמין לכל מילה טובה שנאמרה בשבחו. ברם, לא ניתן לשכוח כי נעשה פה פשע שקשה לכפר עליו, והדבר מחייב ענישה הולמת, גם ללא קשר לצורך בהעברת מסר מרתיע לאחרים. יתרה מזו, עונש הולם צריך לדידי, לגרום לנאשם להרגיש כי שילם חובו לחברה - דבר האמור להקל מן המעמסה הנפשית בה הוא שרוי. בקשה להקלה בעונש בשל תחושותיו הינה בריחה מאחריות, ודומה שהנאשם מבקש מהחברה למחול לו בשל טעות - בעטיה קיפח אדם חייו והשני נותר עם נכות קשה, בה ישא כל ימיו. 17. אשר על כן, ועל יסוד האמור, אינני מקבל את המלצת שירות המבחן, באשר למהות העונש ומועד ריצויו. העונש ההולם את העבירות בהן הורשע הנאשם, לאור נסיבותיו האישיות שלא ניתן אלא להתחשב בהן, כמפורט לעיל, יעמוד על אלה: א. 9 חודשי מאסר בפועל. ב. 24 חודשי מאסר על תנאי, אותם לא ירצה אלא אם תוך שנתיים ימים, מיום סיום ריצוי עונשו, יבצע עבירה על סעיף 298 לחוק העונשין. ג. 12 חודשי מאסר על תנאי, אותם לא ירצה אלא אם תוך שנתיים ימים, מיום סיום ריצוי עונשו, יבצע עבירת תנועה מסוג עבירות התנועה בהן הורשע. ד. שלילת רישיון נהיגה למשך שלוש שנים, וזאת החל מיום סיום ריצוי עונשו. הודע לנאשם על זכותו להגיש ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.תאונת דרכים