להלן החלטה בנושא שלילת רישיון עד פסק דין: החלטה לפני ערר על החלטתו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופט א' טננבוים) מיום 10.2.08, במסגרתה הורה בית המשפט על פסילתו של העורר מלהחזיק רשיון נהיגה עד למתן פסק הדין בתיק ת"ד 2002/08. כתב האישום נגד העורר הוגש לבית המשפט לתעבורה ביום 15.1.08, וביום 26.2.08 הודיע ב"כ המשיבה לבית משפט קמא על תיקון כתב האישום לפי סעיף 91 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. כתב האישום המתוקן מייחס לעורר את העבירות הבאות: גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה; גרם נזק לרכוש, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, ביום 3.2.06 נהג העורר ברכב בכביש מס' 1 מירושלים לכיוון צומת אלמוג. אותה עת מזג האויר היה סוער, הכביש היה רטוב והראות היתה טובה. הנאשם סטה לפתע מנתיבו לכיוון הנתיב הנגדי, ללא סיבה או הסבר סביר. בנסיון להשיב את הרכב לנתיבו, הסיט העורר בחדות את ההגה ימינה והתנגש במעקה הבטיחות מימין. כתוצאה מההתנגשות סטה הרכב לנתיב הנגדי והתנגש ברכב שנסע ממול. ברכב זה נסעו בני משפחה (הורים וארבעה ילדים). כתוצאה מן התאונה נהרגו נוסעת שהיתה ברכבו של העורר ואחד מילדי המשפחה שנסעו ברכב בו התנגש רכבו של העורר. כמו כן נפצעו באורח בינוני עד קשה חמישה בני אדם. בית משפט קמא דן בבקשה לפסול את העורר מלנהוג עד תום ההליכים על-פי סעיף 46ב לפקודת התעבורה, אשר הוסף במסגרת תיקון מס' 78 לפקודת התעבורה (מיום 20.3.07). וזו לשונו של סעיף 46ב לפקודת התעבורה: "46ב. (א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו. (ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בס"ק (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור. …". בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי יש לקבל את הבקשה לפסילה עד תום ההליכים, וזאת לא רק לנוכח השיקול בדבר מסוכנות, אלא אף על פי "המדיניות הציבורית… כי מי שהרג את הנפש לא ינהג עד שייגזר דינו". בית המשפט ציין, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב וכי המדובר במי שלחובתו 54 הרשעות קודמות בעבירות שונות, כולל עבירות בטיחותיות רבות כגון מהירות, אי ציות לתמרור עצור, נהיגה באור אדום, ואחרות. בית משפט קמא נתן דעתו לטענת השיהוי שהשמיע ב"כ העורר, בשים לב לכך שכתב האישום הוגש בחלוף כמעט שנתיים מאז אירעה התאונה, ואולם סבר כי אין בשיהוי כאמור כדי לדחות את הבקשה לפסילה, וזאת לנוכח היות התאונה תאונה חמורה שבה נהרגו שני אנשים, ובשים לב לעברו המכביד של העורר. על כך עררו של העורר לפני. ב"כ העורר הטעים בטיעוניו, כי על אף תיקון מס' 78 לפקודת התעבורה והוספת סעיף 46ב לפקודה, עדיין כוחה של טענת השיהוי כנימוק לאי פסילה במותניה. בענייננו, המדובר בשיהוי רב ביותר, כאשר בתקופה הממושכת שבה נוהג העורר לאחר שרשיונו, אשר נפסל מנהלית, הושב לו, לא נרשמה לחובתו ולו עבירת תנועה אחת. ב"כ העורר טען גם, כי לו הוגשה בקשת הפסילה במועד סביר, היה עניינו של העורר מתברר על-פי הדין הקודם, שלא קבע חזקת מסוכנות לחובתו. עוד ביקש ב"כ העורר לחלוק על סברתה של הערכאה הראשונה, כי המדובר במי שעברו מכביד. ב"כ העורר ציין כי העורר נוהג כ-40 שנים באופן אינטנסיבי, בשים לב לעבודתו כבעל סוכנות ביטוח. אמנם העורר צבר הרשעות בתחום התעבורה, אך מעולם לא היה מעורב בתאונת דרכים. ב"כ המשיבה טען, כי הוא מצטער על כך שכתב האישום הוגש בשיהוי כה גדול עקב עומס עבודה, אך משהוגש כתב האישום חובתו של ב"כ המשיבה היתה לבקש את פסילת העורר. ב"כ המשיבה הזכיר, כי המדובר בתאונה שבה קיפחו שניים את חייהם וחזר והפנה לגליון ההרשעות הקודמות של העורר. סעיף 46ב לפקודת התעבורה נדון בבית המשפט העליון ב-בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (מיום 29.10.07, מפי כב' השופט פוגלמן). בית המשפט העליון הפנה לדברי ההסבר להצעת החוק בהם נאמר, כי המדובר בפסילה "אוטומטית", אשר מטרתה "להביא לכך שנהג שהוגש נגדו כתב אישום בשל מעורבותו בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, לא ימשיך לנהוג ולסכן בנהיגתו את הציבור, אלא אם כן ישתכנע בית המשפט שנהיגתו אינה מהווה סכנה לציבור". בית המשפט סיכם את המצב המשפטי החדש במילים אלה: "אמור מעתה, כי סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה". בית המשפט התייחס לטענה בדבר נפקות השיהוי בהגשת כתב אישום וציין, כי "לעיתים אף עשוי השיהוי בהגשת כתב אישום להוות אינדיקציה לכך שלא נשקפת מסוכנות מן הנאשם, 'שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של הנהג שהיה מעורב בתאונה' (ענין חסיין עמ' 464-465)". בענין חדש הנ"ל היה מדובר במי שהואשם, בין היתר, בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ומאז שרשיונו הושב לו ועד שהוגש כתב האישום חלפו תשעה חודשים, שבמהלכם החזיק העורר ברשיונו. בית המשפט העליון מצא שלא להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לפסול את רשיונו של העורר דשם וקבע, כי בנסיבות אותו מקרה לא היה בשיהוי כדי לסתור את חזקת המסוכנות, נוכח נסיבות התאונה ועברו התעבורתי של העורר. התלבטתי לא מעט בשאלה, האם עלה בידי העורר לסתור את חזקת המסוכנות העומדת לחובתו על-פי הוראות סעיף 46ב לפקודת התעבורה. נתתי דעתי לכך, שלא כפי שהיה בענין חדש, העורר מואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ולא בעבירה של מחשבה פלילית. כמו כן, השיהוי בענייננו כפול מזה שהיה בענין חדש, ובתקופה שחלפה מאז הושב לעורר רשיונו ועד עתה לא עבר עבירות תנועה. ואולם, התבוננות מקרוב בגליון ההרשעות הקודמות הביאתני לכלל מסקנה, כי לא ניתן לומר בנסיבות הענין כי "אין בנהיגה על-ידי הנאשם משום סכנה לציבור" (כלשונו של סעיף 46ב(ב) לפקודת התעבורה). לחובת העורר, בין היתר, 13 הרשעות קודמות בעבירה של מהירות מופרזת (האחרונה מיום 26.3.04); שבע הרשעות בעבירה של אי ציות לתמרור עצור (האחרונה מיום 28.4.02); וחמש הרשעות בעבירה של אי ציות לרמזור (האחרונה מיום 11.6.02). בגין העבירה האחרונה של נהיגה ברמזור אדום בצומת מיום 11.6.02 נשפט העורר ביום 23.11.03 ל-21 ימי פסילה (הרשעה מס' 46). לאחר מכן עבר העורר עבירות נוספות בגינן נדון לעונשי קנס. לא למותר להזכיר גם, כי מעובדות כתב האישום, לגביהן נמצאו ראיות לכאורה, עולה כי העורר גרם ברשלנותו לתאונת דרכים שבה נהרגו אשה וילד וחמישה נוסעים נפצעו באורח בינוני עד קשה. משקלם המצטבר של כל אלה מטה את הכף חזרה לכיוון חזקת המסוכנות, ויש בו כדי לגבור על קיומו של שיהוי בהגשת כתב האישום, התומך במסקנה בדבר סתירתה. אשר על כן, החלטתי לדחות את הערר.משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהרישיון נהיגה