שלילת רישיון לשנה

בסוף חודש דצמבר 2006, הוגשה לבימ"ש השלום לתעבורה, בקשה לפסילת העורר מלהחזיק רשיון נהיגה, עד תום ההליכים כנגדו - סעיף 46 לפקודת התעבורה. ביהמ"ש נעתר לבקשה אך קצב את תקופת הפסילה לשנה מיום ההחלטה. להלן החלטה בנושא שלילת רישיון לשנה: החלטה 1. ערר על החלטתו של בימ"ש השלום לתעבורה תל-אביב יפו (כב' השופטת א. שדמי), לפיה נתקבלה בקשת המשיבה לפסול את רשיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בענייננו, גם אם אלה ימשכו מעבר לשנה מיום מתן ההחלטה. העובדות הצריכות לענין 2. ביום 1.7.06 היה העורר מעורב בתאונת דרכים, עם נפגעים. רשיון הנהיגה של העורר נפסל מינהלית בו ביום על ידי קצינת משטרה לתקופה של 60 ימים. בתום 60 הימים, ביום 1.9.06, הוחזר רשיון הנהיגה לידי העורר. 3. בסוף חודש דצמבר 2006, הוגשה לבימ"ש השלום לתעבורה, בקשה לפסילת העורר מלהחזיק רשיון נהיגה, עד תום ההליכים כנגדו - סעיף 46 לפקודת התעבורה. ביהמ"ש נעתר לבקשה אך קצב את תקופת הפסילה לשנה מיום ההחלטה. 4. בערר שהוגש על ידי העורר לבימ"ש המחוזי, על ההחלטה הנ"ל, קוצרה תקופת הפסילה ל-7 חודשים - עד יום 31.7.07. 5. ביום 11.7.07 הוגשה על ידי המשיבה בקשה חדשה, לבימ"ש השלום לתעבורה, לפסילת העורר עד תום ההליכים על פי סעיף 46 לפק' התעבורה. ביהמ"ש נעתר לבקשה, בהחלטה מיום 26.8.07, מבלי לקצוב מועד לפסילה ותוך הדגשה, כי הפסילה היא עד לתום ההליכים גם אם אלה ימשכו מעבר לשנה מיום מתן ההחלטה. מכאן הערר. 6. את החלטתו סמך ביהמ"ש דלמטה בשינוי שחל, במצבו של הנפגע, מאז מתן החלטתו הראשונה. הנפגע בתאונה הלך לעולמו. החלטתו הראשונה, כך קובע ביהמ"ש דלמטה, ניתנה לאחר שהעורר גרם לתאונת דרכים עקב נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלות חמורות בעוד שהבקשה החדשה שבפניו הוגשה לאחר פטירתו של הנפגע כתוצאה מהחבלות החמורות שנחבל. משכך, לאחר שחזר ושנה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העובדות של כתב האישום, ולאחר שבדק שוב את עברו התעבורתי של העורר קבע בית המשפט דלמטה "אין ספק שפטירתו של הנפגע בתאונה מהווה עובדה חדשה שלא היתה קיימת בעת מתן החלטתי הקודמת" ומכאן ההחלטה. 7. העורר טוען כנגד סמכותו של ביהמ"ש קמא להידרש לבקשה החדשה במתכונת בה הוגשה. לטענתו, משהוגשה בעבר בקשה לפסילה עד תום ההליכים, בקשה בה ניתנה החלטה, לא יכול בית המשפט שנתן את ההחלטה להידרש לפסילה נוספת שלו אלא על דרך של בקשה לעיון חוזר, לפי סעיף 49 לפקודת התעבורה. בקשה כזו לא הוגשה על ידי המשיבה. מה שהוגש זו בקשה חדשה לפסילתו עד תום ההליכים. משכך, שגויה ההחלטה ודינה להתבטל. מוסיף וטוען העורר, כי גם אם בעיון חוזר עסקינן, לא נתגלתה כל עובדה חדשה שהיה בה כדי להצדיק את מתן ההחלטה וכי העובדה עליה סומך בית המשפט את החלטתו, לא חדשה היא. לטענתו, עובדת מותו של הנפגע היתה ידועה לבית משפט המחוזי שדן בערר על ההחלטה הראשונה ולמרות זאת בחר לקבל את הערר בחלקו ולקצוב את הפסילה עד תום ההליכים ל-7 חודשים. 8. בתשובה טוענת ב"כ המשיבה, כי הבקשה במהותה, על אף כותרתה, הינה בקשה לפי סעיף 49 לפקודת התעבורה וכך אף התייחס אליה בית המשפט קמא. אשר להחלטת בית המשפט המחוזי, בפניו הונחה עובדת מותו של הנפגע, מסבירה ב"כ המשיבה כי בית המשפט המחוזי עת נתן החלטתו, מונח היה בפניו כתב האישום המקורי והוא היה מנוע מלהתייחס לעובדת מותו של הנפגע שכן לא היה מונח בפניו כתב אישום מתוקן המייחס לעורר עבירה של גרימת מוות ברשלנות. ד י ו ן 9. דומה שאין מחלוקת, כי המסגרת המשפטית הנכונה אותה יש להעטות על החלטת בית המשפט נשוא הערר היא עיון חוזר לפי סעיף 49 לפקודת התעבורה. לכך מסכימה גם ב"כ המשיבה ודומה שלכך כיוון גם בית משפט קמא בהחלטתו שלו. בית המשפט קמא נדרש לטענה זו של העורר, בסעיף 7 להחלטתו, וקבע כי זו המסגרת שהונחה בפניו הגם שהסעיף הרלוונטי, סעיף 49 לפקודת התעבורה, לא הוזכר בבקשה. משכך, משזו המסגרת, ומשנתגלתה עובדה חדשה, פטירת הנפגע, מוסמך בית המשפט להדרש לבקשה וליתן בה החלטה - כך סעיף 7 להחלטת בית משפט קמא. 10. מוכן אני לקבל את טענת ב"כ המשיבה, כי לא הכותרת קובעת אלא המהות, וכי הבקשה על אף כותרתה (פסילה עד תום ההליכים לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה) מכוונת לעיון חוזר לפי סעיף 49 לפקודת התעבורה, תוך שהיא מפנה לסעיפים 1,2,3,9 לבקשה. עם זאת לא אוכל להתעלם מכך, שעובדת מותו של הנפגע היתה ידועה לבית המשפט המחוזי עת ניתנה החלטתו בערר על החלטת הפסילה הראשונה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי נדרש לעובדה זו במסגרת שיקוליו בהחלטה בערר. בעמ' 5 להחלטה מביע בית המשפט את עמדתו, כי בבסיס השיקול לפסילת רשיון עד תום ההליכים עומדת החומרה העולה ממעשה העבירה שבוצעה. החומרה איננה עולה מהתוצאה של מעשה העבירה, כך אומר בית המשפט המחוזי, שכן תוצאת התאונה מקרית בלבד. מוסיף בית המשפט ומתייחס לעובדת הפטירה ואומר, שעם כל הצער והטרגדיה שבדבר אין בכך כדי לשנות. לדידו, השאלה היחידה שעל בית המשפט לבחון הינה האם נהיגת העורר מסוכנת ומסכנת את ציבור המשתמשים בדרך. על בסיס נתונים אלה, ובהם הנתון בדבר מותו של הנפגע, בחר בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור בחלקו ולקצוב את תקופת הפסילה עד תום ההליכים ללא יותר מ-7 חודשים. בנסיבות אלה, ואולי עם כל הצער שבדבר (מבחינת המשיבה), לא ניתן להעמיד את העורר בבחינה מחודשת של תקופת הפסילה על בסיס אותם נתונים שהיו בפני ערכאה שיפוטית אשר נדרשה אליהם והחליטה מה שהחליטה. לענין זה יצויין, כי הטענה שבפני בית המשפט המחוזי לא הונח עדיין כתב האישום המתוקן המייחס לעורר גרם מוות ברשלנות ועל כן נדרש הוא בהחלטתו לנסיבות על פי כתב האישום המקורי, איננה מן העניין. הטעם לכך, שעד היום לא תוקן כתב האישום. בפני בית המשפט מונחת רק בקשה לתיקון כתב האישום וגם בפני בית המשפט קמא שנתן את ההחלטה נשוא הערר שבפני, לא מונח כתב האישום המתוקן. יתכן שהיה על המשיבה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר בחר, על אף מותו של הנפגע, לקצוב את תקופת הפסילה לפרק זמן קצר יותר. אני מודע לכך, שבית המשפט המחוזי, לכל היותר, יכול היה לדחות את הערר אלא שגם אז לא ניתן להתעלם מהתייחסותו לעובדת מותו של הנפגע ומלקיחת עובדה זו במכלול שיקוליו. 11. משכך, אין בידי אלא לקבל את הערר ולהורות על החזרת רשיונו של העורר לידיו. 12. בנסיבות שנוצרו, מן הראוי שהמשיבה תפעל לקביעת מועד דיון, מוקדם ככל האפשר, בכתב האישום, בין המקורי ובין המתוקן, ולהגיע להכרעה בעניינו של העורר.משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה