האם קנס תעבורה מהווה חטא או עוון ? בעקבות תיקון מס' 39 לחוק העונשין, במסגרתו שונו ההגדרות של עבירות חטא ועוון, הפכו עבירות התעבורה, שהן עבירות קנס, מעבירות מסוג עוון לעבירות מסוג חטא (ראו דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 49), התש"ס-1999, הצ"ח 2822 מיום 20.10.1999 תש"ס, עמוד 18). כדי להחזיר את המצב המשפטי הראוי לקדמותו, הציעה הממשלה, בהצעת החוק האמורה, לתקן את סעיף 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - "פקודת התעבורה") ולקבוע, כי שיעור הקנס שמוסמך בית משפט הדן בעבירות קנס להטיל יהיה פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין. בקביעת שיעור קנס כאמור, תשוב עבירת קנס בפקודת התעבורה להיות בגדר עוון. התיקון האמור אכן התקבל בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 51), התש"ס-2000, ס"ח 1725 מיום 27.1.2000, עמוד 103; ראו גם, בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד נב (2) 542 (1998). להלן פסק דין בנושא קנס תעבורה - חטא או עוון: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) בה"פ 746/06, שניתן ביום 30.11.06. המערערת הגישה תביעה לבית משפט קמא למתן פסק דין הצהרתי בשני עניינים: האחד, כי דו"ח התעבורה שנרשם לחובתה התיישן מאחר שהעונש בגין העבירה התיישן; והשני, כי העבירה מושא דו"ח התעבורה התיישנה ולכן אין לעכב את רישיון הנהיגה הקבוע שלה בשל אי תשלום הקנס. בית המשפט דן רק בטענה הראשונה מאחר שסבר, כי הטענה בדבר התיישנות העבירה אינה בסמכותו אלא בסמכות בית משפט לתעבורה. על קביעה זו לא הוגש ערעור מטעם המערערת. העבירה שבגינה חויבה המערערת בתשלום הקנס היתה של נהיגה בניגוד למהירות המותרת, עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - "תקנות התעבורה"). מדובר בעבירה שעל-פי חוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - "חוק סדר הדין הפלילי"), היא בגדר ברירת משפט. משקיבל אדם הודעה על תשלום קנס חייב הוא לשלם את הקנס הנקוב בדו"ח בתוך 90 יום, זולת אם הגיש בקשה לביטול הקנס, או הודיע שברצונו להישפט על העבירה (ראו סעיפים 228 ו-229 לחוק סדר הדין הפלילי). פסק דין בית משפט קמא 3. הטענה המרכזית שבה דן בית המשפט היתה טענת המערערת כי יש לסווג את העבירה, שבגינה נשלחה לה הודעת תשלום קנס כעבירה מסוג חטא, כך שתקופת ההתיישנות בגינה היא שלוש שנים (סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי). הערכאה הדיונית דחתה את הטענה. סעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין") קובע את סיווגן של העבירות על-פי ההגדרות כדלקמן: "... (2) 'עוון' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום; (3) 'חטא' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום". סעיף 61(א) לחוק העונשין, שכותרתו שיעור הקנסות, מגדיר מהו "קנס שלא נקבע לו סכום", כהאי לישנא: "(א) על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית משפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל - (1) אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד שישה חודשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 12,900 ₪; (2) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משישה חודשים ולא יותר משנה - קנס עד 26,100 ₪; ...". 4. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי בעקבות תיקון מס' 39 לחוק העונשין, במסגרתו שונו ההגדרות של עבירות חטא ועוון, הפכו עבירות התעבורה, שהן עבירות קנס, מעבירות מסוג עוון לעבירות מסוג חטא (ראו דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 49), התש"ס-1999, הצ"ח 2822 מיום 20.10.1999 תש"ס, עמוד 18). כדי להחזיר את המצב המשפטי הראוי לקדמותו, הציעה הממשלה, בהצעת החוק האמורה, לתקן את סעיף 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - "פקודת התעבורה") ולקבוע, כי שיעור הקנס שמוסמך בית משפט הדן בעבירות קנס להטיל יהיה פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין. בקביעת שיעור קנס כאמור, תשוב עבירת קנס בפקודת התעבורה להיות בגדר עוון. התיקון האמור אכן התקבל בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 51), התש"ס-2000, ס"ח 1725 מיום 27.1.2000, עמוד 103; ראו גם, בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד נב (2) 542 (1998). לפיכך, מאחר ששיעור הקנס המקסימאלי המוטל על עבירת תעבורה שהיא עבירת קנס, עבירה שבה הורשעה המערערת, עולה על סך של 12,900 ₪ (16,125 ₪), יש לסווגה כעוון ולא כחטא. 5. בית משפט קמא דחה טענת המערערת, לפיה מלשון סעיף 68 לפקודת התעבורה משתמע כי העונש על הפרת הוראה מהוראות תקנות התעבורה הוא הקנס שהוטל על אותה עבירה, ובענייננו, באותה עת קנס בסך של 250 ₪, המתאים לסיווג העבירה כחטא ולא כעוון. סעיף 68 לפקודת התעבורה קובע: "העובר על תקנה שהותקנה לפי פקודה זו, דינו כאמור בסעיפים 62 ו-63 או עונש קטן מזה שנקבע לה בתקנות." בית המשפט קבע, כי סעיף זה קובע כי על עבירת קנס מוחל סעיף 62 לפקודת התעבורה, כפי שתוקן בתיקון 51 האמור, ולפיו העונש המקסימאלי על עבירת קנס הנו 16,125 ₪. לפיכך, יש לסווג את עבירות הקנס כעוון. בית המשפט גם הסתמך לענין זה על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 6296/05 סלאמה נ' מדינת ישראל, שבו נקבע כי: "העונש המרבי הקבוע לעבירות הוא זה הקבוע בחקיקה הראשית ובררות הקנס שניתנות בהתאם לצווים השונים, אינן גורעות מסיווג העבירה על-פי חקיקה זו. לא מתקבל על הדעת שסיווגה של עבירה ייקבע על-פי רצונו של הנאשם. ירצה לשלם את ברירת הקנס - תהיה העבירה חטא; לא ירצה לשלם את ברירת הקנס ויבוא לבית המשפט - תהיה העבירה עוון. בנסיבות אלו נראה לנו כמעט מובן מאליו הדבר, כי סיווג העבירה הוא על פי העונש המירבי שיכול להטיל בגינה בית המשפט. ההסדרים האחרים בין אם בברירת קנס, בין אם בברירת משפט ובין אם על דרך של תשלום כופר - אינם משנים את סיווג העבירה". 6. בית משפט קמא הוסיף, כי מאחר שההודעה על תשלום הקנס נשלחה אל המערערת בדואר רשום ביום 29.1.03, חלה על משלוח ההודעה חזקת המסירה שבתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי. המערערת לא סתרה את החזקה האמורה, ולפיכך הוכח כי המערערת קיבלה את ההודעה במועד דלעיל. מאחר וטרם נקפו עשר שנים מיום שהוטל העונש בגין העבירה של נהיגה במהירות שאינה מותרת, העונש בגין העבירה שבה הורשעה המערערת טרם התיישן (סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי). 7. המערערת חזרה על הטענות שהעלתה בבית משפט קמא והמשיבה חזרה על טענותיה בבית משפט קמא, תוך שהיא מוסיפה נימוקים משפטיים נוספים לחיזוק מסקנותיו של בית משפט קמא, הערכאה הדיונית. דיון 8. לאחר שעיינו בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים ושמענו טענות הצדדים בדיון בערעור שהתקיים ביום 6.9.2007, אנו סבורים כי מסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא, על-פי העובדות שהיו ברקע החלטתו, עומדות על אדנים מוצקים, ולכן אנו סבורים שיש לאשר את פסק הדין מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על מנת לחדד ולהדגיש נוסיף בקצרה מספר מלים, וזאת מתוך כבוד למתדיינים שטרחו והכינו עיקרי טיעון מפורטים: ברירת משפט ועבירת קנס הן הסדר מינהלי של הודיה בעובדות, הרשעה וחיוב בקנס בדרך העוקפת את בתי המשפט. לכל עבירה כזו נקבע קנס מינהלי ללא שיקול דעת. קרי, לכל עבירה שנקבעה כעבירת קנס או ברירת משפט יש עונש הקבוע בצידה, זאת בניגוד לשיקול הדעת המסור לבית המשפט בבואו להטיל עונש על נאשם בעבירה פלונית אחרת (ראו צו התעבורה (עבירות קנס), תשס"ב-2002 (להלן - "צו התעבורה")). קביעה מינהלית זו אינה משנה את סיווגן של העבירות הללו כעוון, מאחר שהמבחן לסיווג העבירה תלוי בתקרת העונש המקסימאלי שבית משפט מוסמך להטיל על מי שהורשע בעבירה, כאמור בסעיפים 62 ו-68 לפקודת התעבורה (ראו גם סעיף 22א(א) לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985). לאור זאת, אין מקום להסתמך על סעיף 35 לחוק העונשין, הקובע כי בית משפט אינו מוסמך להטיל עונש העולה על העונש שנקבע בדין לאותה עבירה. העונש המקסימאלי לעבירות הקנס נקבע בסעיף 62 לפקודת התעבורה, ולא בצו התעבורה. 9. לא ייתכן, כי נאשם הוא שיקבע את סיווגה של העבירה: יבחר לשלם את הקנס - תהא העבירה עבירה מסוג חטא; יבחר להישפט - תהא העבירה עבירה מסוג עוון. פרשנות זו נוגדת את האמור בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו אם הורשע אדם בבית משפט ונגזר דינו לקנס "לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו". כאמור, סיווג העבירה תלוי בתקרת העונש המקסימאלי שבית משפט מוסמך להטיל על מי שהורשע בעבירה כמפורט, בסעיפים 62 ו-68 לפקודת התעבורה. 10. האמור בסעיף 68 סיפא לפקודת התעבורה "או עונש קטן מזה שנקבע לה בתקנות" בא להשמיענו, כי מחוקק המשנה רשאי לקבוע לעבירה פלונית עונש הנמוך מהעונש שנקבע לעבירות תעבורה בסעיף 62 לפקודת התעבורה. גם מסעיף 2 לחוק העונשין לא תיוושע המערערת, שכן, למרות מה שעולה מלשון הסעיף, כי לא ניתן לקבוע בחקיקה קנס העולה על שיעור "הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום" (סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין), אין מניעה לסטות ממנה בהוראת חוק מיוחדת דוגמת סעיף 62 לפקודת התעבורה (יעקב קדמי על הדין בפלילים, עמ' 5 (תשס"ה-2004)). מטרתו של המסלול המינהלי היא לאפשר לאנשים שעברו עבירות המסווגות כעבירות קנס או ברירת משפט לבחור במסלול העוקף את בתי המשפט ולשלם את הקנס הקבוע בצידה של אותה עבירה (סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי). הקנס המינהלי הנמוך מכוון לתמרץ את אלה שעברו עבירות תעבורה הנזכרות בצו התעבורה או בחקיקת משנה אחרת, המטילה קנסות מסוג של ברירת משפט, לשלם את הקנס ובכך יצאו הם נשכרים, וכך גם העומס על מערכת בתי המשפט יפחת. 11. לו פרשנותה של המערערת היתה נכונה, התוצאה היתה כי עבירות הקנס לא היו נרשמות במרשם הפלילי (סעיף 2 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 ותקנה 1(3) לתקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (פרטי רישום שלא יירשמו או שלא יימסר מידע עליהם ועבירות שהרשעה בהן לא תפסיק את תקופות ההתיישנות או המחיקה), התשמ"ד-1984). תוצאה זו ביקש המחוקק למנוע בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 51), התש"ס-2000, שכן עבירות המסווגות כחטא אינן נרשמות במרשם הפלילי (ראו דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 49), התש"ס-1999). עוד נוסיף, כי לו היתה מתקבלת פרשנות המערערת באשר לסיווגה של העבירה כחטא, לא היה רשאי מי שקיבל הודעת תשלום קנס לבחון את חומר הראיות ולהחליט אם ברצונו להישפט או לשלם את הקנס (סעיף 74 לחוק סדר דין הפלילי). פסק הדין שניתן בע"פ 6663/02 גבאי נ' מדינת ישראל, אינו יכול להועיל למערערת, הואיל ובית המשפט לא הופנה לתיקון 51 לחוק העונשין ולהצעת החוק שקדמה לו. סוף דבר 12. הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות ושכר טרחה בסכום כולל של 10,000 ₪. הפקדון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט יועבר למשיבים באמצעות באת-כוחם.חטאמשפט פלילימשפט תעבורהעווןקנס תעבורה / דוח תנועהקנס