פסילת רשיון לפני הרשעה

פסילת רישיון נהיגה על פי הוראה זו יש בה מימד של ענישה טרם הרשעה וראוי כי השימוש שיעשה בה יהיה מדוד וקצוב בזמן. פסילה טרם הרשעה שאינה מוגדרת בזמן אינה מידתית ואין לקבלה. להלן החלטה בנושא פסילת רשיון לפני הרשעה: החלטה 1. בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת 16.7.05, אירעה תאונת דרכים, בה פגע אוטובוס, נהוג בידי המשיב, באופניים ורכב פרטי, אשר נסעו בנתיב הימני בכביש מספר 65 ("כביש הסרגל") בקטע שבין צומת התענכים לצומת מגידו. כתוצאה מן הפגיעה נהרג רוכב האופניים בו במקום, ואילו נהג המכונית הפרטית נפצע. 2. בגין אירוע התאונה האמור, הוגש כנגד המשיב כתב אישום, בו הוא הואשם בעבירה של הריגה - עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין תשל"ז-1977, וכן בעבירות הבאות: מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, עבירה לפי סעיף 238(1) לחוק העונשין הנ"ל. נהיגה בקלות ראש שגרמה לנזק לאדם ולרכוש, עבירה לפי סעיפים 62(2) ו-38 (2) ו-(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961. מהירות מופרזת, עבירה לפי תקנת 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וסעיף 68 לפקודת התעבורה הנ"ל. 3. נסיבות העבירה מפורטות בסעיף 3 לכתב האישום כדלקמן: "הנאשם נהג את האוטובוס בפזיזות בכך שנסע במהירות מופרזת, ולמרות שהבחין ממרחק של מאות מטרים בהימצאותם של רוכב אופניים ושל השברולט בעת שנסעו לפניו על הכביש ועל נתיב נסיעתו, הוא לא הפחית את מהירות נסיעתו, לא התרכז בנהיגה ובמכלול הנסיבות שבכביש, לא נקט אמצעים הנדרשים למניעת תאונה ואף עסק בהעברת תחנות במכשיר הרדיו המותקן באוטובוס ועקב כך ניתן קשר עין עם הנעשה בכביש ולא נתן תשומת לב לנהיגת האוטובוס. במצב זה, בקילומטר 37.7 של הכביש, איבד הנאשם את השליטה באוטובוס. האוטובוס פגע עם חלקו הקדמי שמאלי במנוח ובאופניים ובהמשך גם פגע האוטובוס עם חזיתו בחלקו האחורי של השברולט (להלן:"התאונה")." 4. במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה בקשה זו שלפני, ובה מבקשת התביעה לפסול את המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה בהתאם להוראות סעיפים 45 (א) ו- 46 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961. 5. באת כח התביעה פירטה בבקשה את חומר הראיות להוכחת אשמתו של המשיב, הכולל את הודאותיו, מהן הוא חזר מאוחר יותר, הודעת נהג המכונית הפרטית המעורבת, וכן דוחות וממצאים אובייקטיביים שנאספו בזירת התאונה. לשיטת באת כח התביעה, מעשיו החמורים של המשיב מצביעים על המסוכנות הנובעת ממנו לציבור עוברי הדרך, שעה שהוא אוחז בהגה. על כן, על בית המשפט להגן על הציבור מפניו, על דרך של פסילתו מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. למשיב אף עבר מכביד של 22 הרשעות בעבירות תעבורה קודמות - אשר חלקן חמורות, ואשר יש בהן כדי להעיד על מסוכנותו שעה שהינו אוחז בהגה. 6. מנגד, מתמקד הסניגור בטענה כי האחריות לתאונה נופלת על שכמם של רוכב האופניים המנוח, והנהג המלווה, אשר נסעו שניהם בתוך נתיב נסיעה בכביש מהיר, בו המהירות המותרת הינה 90 קמ"ש, תוך נסיעה במהירות איטית, הגורמת הפרעה לתנועה, בעשותם בדרך שימוש, שאינו השימוש הרגיל בה. התנהלותם זו של השניים היתה בניגוד להוראת תקנות התעבורה. תקנה 33(ב) הקובעת: "(ב) עובר דרך ישתמש בדרך או בקטע ממנה בהתאם לשימוש הרגיל והמתוכנן של הדרך, לרבות השימוש והציות למיתקני הדרך שהוצבו או סומנו גם אם מיתקנים אלה ניזוקו או נפרצו ואינם מונעים אותה שעה את המעבר והשימוש בדרך." תקנה 34 (ב), המתייחסת לרוכב אופניים קובעת: "(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), רוכב אופנים ישתמש בצדו הימני הקיצוני של הכביש אף אם הוא כביש שבו הוקצה נתיב לתחבורה ציבורית." ואילו תקנה 38(ב) קובעת: "(ב) הנוהג ברכב שאינו מנועי, וכן בטרקטור וברכב איטי, חייב להימין ולנסוע בשולי הדרך אם הדבר דרוש ואפשר כדי לתת מעבר לתנועה שמאחוריו. " הסניגור המלומד מנתח את חומר הראיות, ובמיוחד את הודעותיו של נהג המכונית הפרטית, ששימש כמדריך הרכיבה של המנוח - מר נתנאל ים. מראיות אלה עולה כי אכן השניים נהגו שלא בשולי הכביש ולא בצידו הימני-קיצוני של הנתיב הימני, במהירות 40 קמ"ש. על כן, ביצעו השניים במעשיהם אלה עבירות על תקנות התעבורה, והיוו גורם חריג ומסוכן בכביש, וזאת תוך שהם נוהגים מבלי להשמר ממשתמשי הדרך האחרים. לגבי מסוכנותו של המשיב, טוען הסניגור כי הינו נוהג זה כבר 13 שנה, מתוכם 11 שנה על אוטובוס. רישומיו הפלילים אינם משקפים עבירות חמורות, המעידות על מסוכנות. המשיב הינו אב ל-7 ילדים, הודאותיו והודעותיו הסותרות, מיוחסות על ידי הסניגור להלם בו הוא לקה לאחר התאונה. דיון 7. מסכים אנוכי עם באי כח הצדדים, כי בבוא בית המשפט לבחון בקשה מסוג הבקשה דידן, עליו לילך בשני שלבים: בשלב הראשון יש לבחון האם בחומר הראיות מצויות ראיות דיות, אשר יהא בהן כדי להביא להרשעה בעבירות המיוחסות למשיב. בשלב השני, לאחר שיבחן את חומר הראיות וימצא כי אכן די בו כדי להביא להרשעה, עליו לבחון את חומרת העבירה ולשאול עצמו האם או אז נראה לו כי המשך נהיגתו של הנאשם בכלי רכב עלולה לסכן את ציבור משתמשי הדרך. סעיף 46 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), קובע: "היה היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 43, 44 ו-44א חלים עליה, והגיש לבית המשפט המוסמך לדון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרשיון מהחזיק בו - רשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 48-50." על כן, המבחן הראייתי הנדרש על פי הוראה זו הינו קיומו של "יסוד מספיק" להאשים נהג רכב באחת העבירות עליהן חלים סעיפי החוק המפורטים - והכוללים אף עבירות הנוגעות לתאונות דרכים בהם נחבל אדם חבלה של ממש. כאשר הראיות הנדרשות לצורך זה הינן ראיות לכאוריות (ר' בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם). 8. במקרה שלפנינו הונחה דעתי, כי אכן קיימות ראיות לכאוריות בעצמה מספקת, אשר יש בהן כדי לקיים את ה"יסוד המספיק" הנדרש על פי סעיף 46 לפקודת התעבורה. ראיות אלה מצויות הן בהודאותיו והודעותיו של המשיב והן בחומר הראיות הנוסף, אשר הונח לפתחי. המשיב עצמו מסר, ביום התאונה, גירסה ברורה, לפיה עת נהג את האוטובוס הוא הבחין ממרחק בכלי רכב פרטי ואופניים הנוסעים לפניו, על השוליים מימין הדרך, כאשר לפתע עלו השנים על הכביש (ר' עמ' 1 שורה 12 להודעתו מיום 16.7.05 שעה 10:55). בהמשך ציין המשיב כי ראה, ממרחק 200 מ' את השניים נכנסים לנתיב הנסיעה (ר' שורה 33). אותה עת, כאשר הוא התקרב אל השניים, הוא החליט לטפל במכשיר הרדיו והתבונן אל הלחצנים (שורה 38). בהודעה מאוחרת יותר הסתבר כי המשיב לא ראה את שני כלי הרכב עולים על הכביש, שכן אותו רגע, עת עלו השניים מן השול לכביש, הוא עסק במכשיר הרדיו (ר' הודעה מיום 16.7.05 שעה 12:10, שורה 25). ואילו בהמשך ההודעה ציין הוא כי ראה את השניים ממרחק 200 מ' - הוא המרחק בו עסק ברדיו. למחרת היום, נחקר המשיב פעם נוספת, והפעם מסר גירסה שונה לחלוטין. הפעם מעיד הוא בהודעתו מיום 17.7.05 שעה 11:05, משורה 12 ואילך: "אני לא ראיתי אותם על השול הימני, לא יודע למה אמרתי לך את זה בעדות. זה לא נכון. הם לא היו על השולים. אני הופתעתי מהם על הכביש אני התעסקתי ברדיו ופתאום דפקתי את האוטו ואת הרוכב עם האופניים ראיתי באמצע הכביש אחרי התאונה. איזה פעולות נהיגה עשית אחרי ההתנגשות? אחרי ההתנגשות בלמתי, הבנתי שפגעתי באוטו. האם יש לך בעיות ראיה? אין לי בעיות ראיה. אז איך זה לא ראית את האוטו והרוכב שנמצאים בנתיב הנסיעה שלך, עם ארבע וינקרים עובדים ואין בעיה של שדה ראיה וראות ביום ושעת המקרה? האמת את האוטו שפגעתי בו לא ראיתי וגם לא את הרוכב..." ובהמשך (שורה 24) הוא ציין כי לא ראה את המכונית הפרטית ואת רוכב האופניים, אלא שניה לפני התאונה. אלא שבכך לא הסתיימו גירסאותיו, ובשורה 32 לאותה הודעה, הוא מציין כי המכונית הפרטית עקפה אותו במהירות רבה ועצרה לפניו, כאשר הוא התנגש בה. 9. הסניגור המלומד מנסה לתרץ את ריבוי הגרסאות שמסר המשיב, בכך שההודעות הראשונות נמסרו מפיו עת שהיה נתון בהלם, כפי שמעיד זכ"ד שנערך על ידי איש משטרה. לא מצאתי בחומר הראיות כי אכן המשיב היה נתון בהלם, אשר מנע ממנו למסור גירסה, וכי גרסאותיו נשמעו לכאורה סדורות. אף גירסתו האחרונה, לפיה התנגש במכונית שעברה אותו משמאל ובלמה לפניו, אינה הגיונית, אין בה כדי להסביר היכן נמצא רוכב האופניים אותה עת, ואיך הזדמן רוכב האופניים לזירה, מבלי שהוא ראה אותו קודם לכן. לעומת זאת גירסתו הראשונית של המשיב נראית סבירה יותר. גירסה זו עולה אף בקנה אחד עם הודעותיו של מר נתנאל ים, אשר ציין בהודעתו מיום 17.7.05 כי הוא ראה במראת מכוניתו את האוטובוס מתקרב במהירות "לא טבעית", כדבריו: "... שמתי לב תוך כדי התקדמות שהאוטובוס מתקרב אלי יותר מידי מהר, הדבר גרם לי לתחושה שהנהג שלו פשוט לא רואה אותי. היתה לי תחושה נוראית שהנהג לא מזהה אותי בכביש כי מהירות התקרבותו היתה לא טבעית, בדרך כלל הנהגים צופרים, מהבהבים, מאותתים לסטיה שמאלה, מאיטים וכו'. האוטובוס הזה פשוט המשיך לנסוע כאילו הכביש ריק לפניו. ברגע שראיתי אוטובוס הזה במראות כעבור שניות הרגשתי מכה מאחורה ממנו הורדתי את המבט שלי מהמראות שניה לפני ההתנגשות כי הייתי בטוח שהאוטובוס יזוז שמאלה ואז הרגשתי מכה ומרגע המכה איבדתי הכרה ..." (עמ' 3 שורות 5-14). 10. אף דו"ח הבוחן וסימני הפגיעה באוטובוס מלמדים על כך, כי הגרסה הנכונה הינה כי האוטובוס פגע ראשית באופניים, ויעיד על כך סימן הפגיעה בצמיג האופניים, המצוי על פגושו הקדמי של האוטובוס - 80 ס"מ מפינתו השמאלית, ולאחר מכן פגע במכונית שנסעה לפניו. אף סימני התאונה הפזורים על הכביש, ומיקום כלי הרכב, מלמדים כי אכן גירסה זו הינה הסבירה ביותר. 11. נתתי דעתי לטיעוניו של הסניגור. נכון אנוכי לקבל את טיעוניו כי המכונית הפרטית והאופניים יצרו סיכון באופן נסיעתם על הכביש, בנתיב שנועד לנסיעת כלי רכב בכביש מהיר. אף יתכן, כי אכן שני הנפגעים עברו בכך עבירות על תקנות התעבורה אשר פורטו בדברי הסניגור והובאו לעיל. עם זאת, אין בכך כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי שבין נהיגתו הרשלנית והפזיזה של המשיב, לבין התאונה ותוצאותיה הקטלניות. חומר הראיות מלמד כי הכביש היה ישר ופתוח, וכי ניתן היה להבחין בשניים ממרחק רב. אף כעולה מהודאותיו המוקדמות של המשיב, הוא הבחין בשניים, אך בחר להתעלם מהם. לא ניתן כל הסבר מדוע זה התיק המשיב עיניו מן הדרך ובחר להפעיל את מכשיר הרדיו, כאשר התעסקותו זו במכשיר הרדיו נמשכה פרק זמן ממושך דיו, עד כדי שמנע מן המשיב מלראות את שני כלי הרכב, שהיו הכלים היחידים שנעו בכביש אותה עת, עד כדי כך שהוא התקרב אליהם עד לטווח - חלקיק שניה, מבלי ששם ליבו לנעשה בדרך, ונקט פעולות חירום, על מנת למנוע את התאונה. לטעמי, בחומר הראיות ובנסיבות התאונה יש כדי ללמד על כך, כי המשיב התעלם מן הנעשה בכביש לפרק זמן כה ממושך, עד כדי יצירת סיכון בלתי סביר למשתמשי הדרך, למרות שראה את כלי הרכב שנסעו אותה עת בכביש. יתר על כן: נתיב התנועה השמאלי בכביש נותר פתוח משך כל אותה עת, ולא היתה כל מניעה כי המשיב יטה אליו את האוטובוס, ובכך ימנע מן התאונה. 12. משמצאתי כי אכן קיים חומר ראיות, אשר די בו כדי להביא להרשעה, סבורני כי ממילא עלי לקבוע כי המשיב מסוכן לציבור משתמשי הדרך. אופן נהיגתו הלא אכפתי - שעה שראה קודם לכן, או חייב היה לראות, את שני כלי הרכב, הנעים באיטיות בנתיב הנסיעה הימני, מלמד על דרך נהיגה מסוכנת לעוברי הדרך - סיכון אשר התממש וגרם לתוצאה הקטלנית. יתר על כן: חרף טענות הסניגור, למשיב עבר תעבורתי מכביד, הכולל 22 הרשעות קודמות, וביניהן הרשעות בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות, התנהגות הגורמת נזק, נהיגה בכלי רכב לא תקין, נהיגה בצומת בניגוד לאור אדום ברמזור. אי ציות לתמרור, וכיוצא באלה. ריבוי ההרשעות הקודמות, מלמד על כך כי המשיב אינו מקפיד על משמר כללי ההתנהגות הזהירה בכביש, ובכך הוכיח עצמו כמסוכן לעוברי הדרך. למרבה הצער, הסיכון הטמון במשיב התממש באירוע התאונה נשוא בקשה זו, והביא לתוצאות הקטלניות. בכך הוכיח המשיב כי קיים בו פוטנציאל מסוכנות המצדיק את פסילתו מלהחזיק ברשיון נהיגה. 12. ובאשר לתקופת הפסילה: סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשנ"א-1950, קובע: "(ב) עברו ששה חדשים מיום שנפסל בעל רשיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק-דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל - בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת." ומכאן, שברירת המחדל, אותה קבע המחוקק, הינה כי זולת אם הורה בית המשפט אחרת, תהא תקופת הפסילה למשך ששה חודשים. באת כח התביעה מתבקשת כי, כבר עתה, אורה בהחלטתי כי הפסילה תהא עד תום ההליכים כנגד המשיב, או לכל הפחות למשך שנה אחת מהיום. על בקשה מעין זו, קבע בית המשפט העליון בבש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל: "... במצב דברים זה נראה כי השימוש בתיבה "עד תום ההליכים" אינו יאה. אכן, פסילת רישיון נהיגה על פי הוראה זו יש בה מימד של ענישה טרם הרשעה וראוי כי השימוש שיעשה בה יהיה מדוד וקצוב בזמן. פסילה טרם הרשעה שאינה מוגדרת בזמן אינה מידתית ואין לקבלה." בית המשפט העליון הוסיף וציין כי מקום בו בטלה הפסילה משום שנקף המועד שנקבע בהחלטה, מוטל על המדינה להראות כי נתקיים טעם המצדיק את המשך הפסילה, לתקופה נוספת, תוך כדי ניהול ההליכים. סבורני כי מן הראוי לנקוט בדרך זו אף במקרה שלפנינו. 13. על כן אני קובע כי המשיב יהא פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך ששה חודשים מהיום, או עד למתן פסק דין נגדו, לפי המוקדם. היה וההליכים בתיק הפלילי לא יסתיימו, תהא המבקשת רשאית לעתור להמשך הפסילה לתקופה קצובה נוספת, על פי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961. משפט פלילימשפט תעבורההרשעהשלילת רישיון נהיגה