ערר על פסילה מנהלית

להלן החלטה בנושא ערר על פסילה מנהלית: החלטה בפני ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה בנצרת (כב' השופט סאאב דבור) בב"ש 111/07, מיום 15.1.07, בה נקבע כי הפסילה המנהלית שהוטלה על העורר הינה מוצדקת וסבירה, ואין כל יסוד להתערב בשיקול דעתו של קצין המשטרה שהחליט לפסול את רישיונו של העורר. ביום 4.1.07, עת נהג העורר ברכב מסוג מרצדס, מ.ר. 61-500-71, בכביש 65 לכיוון דרום, עצרה אותו ניידת משטרה וייחסה לו עבירה על תקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") - עקיפה בדרך לא פנויה. בניידת המשטרה ישבו שניים; שוטר מר יהודה לוי (להלן: "השוטר") ומתנדבת הגב' אילנה שטרן (להלן: "המתנדבת"). כעולה ממזכר שנערך על ידי השוטר ומתיאור המקרה כפי שפורט על גבי ההזמנה לדין - הדו"ח שקיבל העורר עולה כי, בכביש 65 לכיוון דרום, באיזור ק"מ 83 עקף העורר את ניידת המשטרה במהירות גבוה. העורר המשיך בנסיעתו ועקף שני כלי רכב נוספים כאשר ממולו, בכיוון הנגדי, נעים כלי רכב אשר נאלצו לסטות לשול ימין בשל עקיפתו, וכך עשה פעם נוספת. על פי הרישום השוטר והמתנדבת שמרו על קשר עין רציף עם רכבו של העורר לאורך כל נסיעתו ועד לעצירתו. כאמור, העורר נעצר על ידי הניידת רשיונו נלקח במקום והוא הובא להמשך רישום בצומת עילבון. לעורר נמסר דו"ח שמספרו 1062011448 (להלן: "הדו"ח"), אשר מהותו הזמנה לדין וכתב אישום, ואשר לפיו הוא הואשם בעקיפה בדרך לא פנויה. וכך על פי הכתוב בדו"ח: "נהגת ברכב הנ"ל ועקפת רכב אחר כשהדרך לא היתה פנויה מספיק כדי לאפשר ביצוע העקיפה בבטחה ובכך גרמת לסיכון נסיעתו של רכב אחר." השוטר לא פירט בדו"ח את מספר סעיף החוק/תקנה בה הואשם העורר, אלא כאמור רק תיאר את העובדות המהוות את העבירה. השוטר, כאמור נטל את רשיונו של העורר וזה הוזמן לשימוע בפני קצין משטרה. ביום 7.1.07. קצין המשטרה החליט לפסול את רשיונו של העורר, פסילה מנהלית, לתקופה של 30 יום, וזאת בין היתר, לאור כך שלעורר 68 הרשעות קודמות, ביניהן עבירות מהירות ופסילה בגין עקיפה בדרך לא פנויה. ביום 8.1.07, הגיש העורר, לבית המשפט לתעבורה בנצרת, בקשה לביטול הפסילה המנהלית שהושתה עליו. כאמור, בית המשפט לתעבורה בנצרת (כב' השופט דבור סאאב) קבע בהחלטתו כי אין הוא מוצא לנכון להתערב בהחלטת קצין המשטרה והשאיר את הפסילה המנהלית על כנה. על החלטה זו הוגש הערר שבפני. יצויין כי ביום 17.1.07 תוקן כתב האישום שהוגש כנגד העורר בכך שנוספה תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה כעבירה המיוחסת לעורר. טענות העורר העורר טוען כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי יש ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר. לשיטת העורר קצין המשטרה שפסל את המבקש פסילה מנהלית לא היה מוסמך לעשות כן. סמכות הקצין קמה רק כאשר מואשם אותו נהג בעבירה מאחת העבירות המפורטות בתוספת הרביעית לפקודת התעבורה. כתב האישום, שכאמור הינו אותו דו"ח שהוגש המהווה אף כתב אישום, אינו מייחס לו עבירה בתוספת הרביעית, שכן הדו"ח אינו מפרט כל עבירה אלא רק מתאר עובדות. קצין המשטרה אינו יכול להתעלם מפגם כזה או אחר בכתב האישום ולהפעיל שיקול דעת עצמאי, כפי שיש בידי בית המשפט לעשות. היינו משלא צויין בדו"ח במפורש כי העורר עבר עבירה לפי התוספת הרביעית, נשללה סמכותו של קצין המשטרה לפסול פסילה מנהלית את רישיון העורר. עוד טוען העורר כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי המבחן להפעלת סמכות קצין המשטרה להורות על פסילה מנהלית הינו בעיקר מידת הסיכון שיש לציבור כתוצאה מהמשך התנהלותו, שכן הפעלת הסמכות צריכה להתבסס על תשתית ראייתית. שגה בית משפט קמא את קבע כי מסוכנתו של העורר נובעת ממספר ההרשעות שיש לו, תוך התעלמות ממהות העבירות, שכן לשיטתו הן בעיקרן עבירות טכניות. טענות המשיבה סמכות קצין המשטרה הקבועה בסעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה קמה כאשר קיים יסוד להניח כי יוגש כתב אישום, היינו הסעיף צופה פני עתיד. הדו"ח שנמסר לעורר במעמד מסירתו היה במעמד של הזמנה לדין, ודו"ח זה הופך להיות כתב אישום ברגע שהוא נבדק על ידי גורם מקצועי ומוגש לבית המשפט. היסוד להניח כי הנהג עבר עבירה אמור להיות מבוסס על חומר הראיות המונח בפני הקצין שמחליט על הפסילה, ואין נפקא מינא כי בשלב ראשון לא צויין סעיף העבירה אלא רק תיאור העבירה. במקרה שלנו קיימות ראיות לכאורה כי עורר ביצע עקיפה בדרך לא פנויה וזאת באופן שהוא מסכן הן את עצמו והן את הנהגים האחרים בכביש. התנהגותו של העורר ונסיבות ביצוע העבירה מצביעות על סכנה לשלום הציבור בהמשך נהיגתו. לחובת העורר 68 הרשעות קודמות מה שמחזק את ההערכה כי נשקפת סכנה מהמשך נהיגתו. בסופו של יום כתב האישום תוקן ויוחסה לעורר עבירה על תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה. עבירה זו הינה חמורה וביצועה מהווה יסוד לביצוען של עבירות חמורות נוספות. דיון והכרעה בית משפט קמא קבע כי עובדות כתב האישום ולא הוראות החיקוק הם המהות. בכך צדק בית משפט קמא, שהרי מצווים אנו לבחון את תכלית החוק, ומשבא המחוקק והקנה שיקול דעת לקצין לפסול פסילה מנהלית, כאשר יש יסוד להניח כי אדם עבר עבירה חמורה מתוך רשימת עבירות מסוימות, אזי די בתיאור המעשה המלמד על קיומן של יסודות אותה עבירה, כדי שתקום לו הסמכות, ואין, בוודאי בשלב זה, כל חשיבות לאי ציון מספר הסעיף. המטרה בפסילה מינהלית כמובן הינה הגנת הציבור, ומתן "הגנה" מפסילה לנהג שביצע עבירה כה חמורה בשל פגם טכני בלבד, יהא בה משום פגיעה באינטרס הגלום בסעיף. כאמור נחה דעתו של השופט קמא כי קיימת תשתית ראיתית לביצוע העבירה הנ"ל ומשכך נהג הקצין כדין כאשר פסל את רשיונו, ואכן בחינה של התשתית הראייתית מלמד כי אף בכך צדק השופט קמא. מעבר לכך, לעורר 68 הרשעות קודמות ביניהן נהיגה במהירות מופרזת (מספר פעמים), אי ציות לתמרור עצור, ועבירות רבות ונוספות. לעניין הפעלת סמכות קצין המשטרה לפסול את רשיונו של אדם נאמר בבש"פ 2177/98 רוברט ארנביב נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 197 ,עמ' 198 כי: "סמכות הפסילה המינהלית מיועדת איפוא, בעיקרה, להגן על בטחון הציבור, ואין החוק מכיר בעילת פסילה הנסמכת על יסוד הרתעתי. אין לשלול את רשיון -הנהיגה של מי שאין חשש כי יהיה בהמשך נהיגתו סיכון ממשי..." "...ואולם, רואים בתאונה קטלנית כשלעצמה ראיה למסוכנותו של הנהג, ובהתקיים הרכיבים הקבועים בהוראת סעיף 47(ה)(1), חייב קצין המשטרה לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. זאת, להבדיל מפסילה מינהלית בשל מעורבות בתאונות אחרות ואי-ציות לתמרורים, על-פי סעיפים 47(ה)(2)ו(3) לפקודה. בסעיפים אלה ניתן שיקול-דעת לקצין-המשטרה, אם להפעיל את סמכותו גם בהתקיים הרכיבים הקבועים בחוק, והסמכות תופעל רק אם נסיבות העבירה או עברו של הנהג מלמדים כי המשך נהיגתו עלול לסכן את ביטחון הציבור." (הדגשה שלי ג.ד.ל.). על כן קביעת השופט קמא, כי חומרת העבירה והרשעותיו הקודמת של העורר מביאים למסקנה כי הפסילה המנהלית מוצדקת וסבירה ועל כן אין להתערב בה, נכונה וצודקת אף היא בנסיבות העניין. בנסיבות האמורות הערר נדחה. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהערר