להלן פסק דין בנושא ערעור על הרשעה בגרימת מוות ברשלנות: פסק דין 1. בפנינו ערעור על הכרעת הדין שניתנה בבית משפט השלום (תעבורה) בחדרה ע"י כב' השופט גופמן, להלן: "בימ"ש קמא", בה הורשעה המערערת בעבירת גרימת מוות ברשלנות עפ"י ס' 304 לחוק העונשין ובמספר עבירות על פקודת התעבורה ותקנות שהותקנו על פיה. 2. בכתב האישום פורטו העובדות הבאות: א. ביום 20.02.02 המערערת נהגה ברכב בכביש 65 מהמערב למזרח (לכיוון עפולה) ובצומת עם כביש 650 (בפנייה לפרדס חנה) היא עצרה בקו עצירה בנתיב המיועד לפניה שמאלה. ב. באותה עת נסע בכביש הנ"ל, ממול לרכב המערערת, רוכב אופנוע ומשזה התקרב לצומת החלה המערערת לפנות שמאלה תוך שהיא נוסעת כברת דרך במסלול החוסם את מסלול נסיעת האופנוע וכתוצאה מכך התנגש רוכב האופנוע בדופן הימנית של רכב המערערת ונהרג. 3. את ההרשעה ביסס בימ"ש קמא על הראיות הבאות: א. דוח הבוחן המשטרתי (ת/11) לפיו שדה הראיה מקו העצירה בו עצרה המערערת מהכיוון ממנו הגיע האופנוע הוא 160 מ' ו- 200 מ' מקו הצומת. באמצו את נכונות האמור בדוח זה דחה בימ"ש קמא את עמדת מומחה ההגנה מר רז, שיש לקזז 30% משדה הראיה. ב. הודעת המערערת במשטרה (ת/1) שם אמרה שהיא הבחינה בשלושה רכבים שנסעו מולה בהיותם במרחק 50-70 מ' ממנה. אחרי רכבים אלו נסע האופנוע, ובהיות הרכבים במרחק 70-50 מ' ממנה, הוא סטה שמאלה. מכאן- כך קמא- שבעת שהאופנוע סטה שמאלה והמערערת הבחינה בו, רכבה כבר היה במרכז שני הנתיבים של המסלול הנגדי. 4. בימ"ש קמא לא קבע מה היתה מהירות הנסיעה של האופנוע בהיעדר סימני בלימה, אך הוא דחה בכל זאת את עמדת מומחי ההגנה שהוא נסע במהירות גבוהה ביותר. בימ"ש קמא דחה מסקנה זו מפני שהיא לא היתה מבוססת על כל ממצא ממשי אלא על "ניסיון החיים". בהקשר לכך כותב בימ"ש קמא, כי בנזקים הכבדים שנגרמו לאופנוע אין כדי להצדיק קביעת ערכי מהירות הנסיעה כעמדת עדי ההגנה. 5. לגבי מהירות הנסיעה של המערערת קובע בימ"ש קמא שהיא נסעה במהירות איטית ביותר כך שהאופנוע הספיק לעשות מרחק של 50 מ' בעוד המערערת התקדמה במטר - שניים לתוך הצומת. 6. על יסוד קביעות אלו, סיכם בימ"ש קמא את העובדות כך: א. לאחר שהמערערת נעמדה עם רכבה בסמוך לקו העצירה, כשהיא מתכוונת לפנות שמאלה, היא המשיכה לגלוש לכיוון הנתיב הנגדי כשהיא מאיטה או נעצרת שוב בסמוך לקו הצומת. ב. מאותו מקום היה למערערת שדה ראיה למרחק 200 מ' לכיוון התנועה הנגדי. ג. באותה עת היו מספר מכוניות שנסעו בנתיב הימני לכיוון הצומת ואחריהן היה האופנוע באותו נתיב. ד. עת הרכבים היו במרחק 50-70 מ' מהצומת, סטה האופנוע אל הנתיב השמאלי ואז הבחינה בו המערערת. כאשר היא הבחינה בו היא היתה במרכז שני הנתיבים הנגדיים. 7. לאחר קביעות עובדתיות אלה, הרשיע כאמור בימ"ש קמא את המערערת ונימק זאת כך: א. על המערערת היתה חובה ליתן זכות קדימה לרכבים הנוסעים בדרך החוצה ולכן הייתה חייבת להימנע מלהיכנס לצומת כל עוד לא היה לה ביטחון שאין נשקף סיכון לרכב הנוסע במסלול הנגדי העשוי להגיע לצומת בטרם תשלים היא את חציית הצומת. ב. מעצם העובדה שהאופנוע הגיע כאשר המערערת הייתה עדיין במרכז המסלול הנגדי, מתחייבת רשלנותה בכך שנכנסה לצומת. 8. ב"כ המערערת טען בפנינו נגד אי קבלת חוות דעת מומחה ההגנה הן בעניין שדה הראיה והן בעניין מהירות נסיעתו של האופנוע, אך אנו סבורים כי גם אם היה ממש בטענות אלו, אין בכך כדי לשנות את התוצאה. נעיר כאן כי המערערת עצמה כאשר נשאלה בהודעתה (ת/1) את השאלה לאיזה מרחק ניתן היה להבחין מהמקום בו עצרה השיבה: "אני חושבת שניתן להבחין ברכב מתקרב במרחק של 200 מ'". דברים אלו תומכים בממצא של בוחן התנועה. 9. בתשובה לשאלה: ”מתי לראשונה הבחנת ברוכב האופנוע ובאיזה מרחק היה ממך"? בהודעתה (ת/1), אמרה המערערת את הדברים הבאים: "אני ממש לא יודעת לאמוד את המרחק בין האופנוע לביני. אני יכולה להגיד שהיו שלושה רכבים במרחק של 70-50 מטר ואחרי הרכבים יצא האופנוע מהנתיב הימני לשמאלי". מכאן שהמערערת הבחינה באופנוע ממרחק העולה על 70-50 מ' ולמרות זאת היא נכנסה לצומת. זה היה חטאה הראשון, חטאה השני היה שהיא לא האיצה את רכבה כדי לצאת מהצומת ולפנותו. היא אומרת בהודעתה שמהירות נסיעתה בכניסה לצומת היתה 10 קמ"ש והיא אומרת גם "נדמה לי שרציתי להאיץ יותר על מנת שיוכל האופנוע לעבור מאחורי אבל אני לא יודעת אם הגעתי לשלב הזה". 10. ב"כ המערערת ריכז את טיעונו בע"פ בערעור לפנינו בטענה שהמערערת לא יכלה להבחין באופנוע כל עוד שהוא היה מוסתר מאחורי שלוש המכוניות שנסעו לפניו. מהעובדה שאף לא אחת ממכוניות אלה התנגשה בה יש ללמוד כי המערערת היתה רשאית להיכנס לצומת והיה סיפק בידה לחצותו ומאחר והאופנוע נסע במהירות עצומה, הרי שהתאונה לא נגרמה בשל התרשלות המערערת. 11. לא נוכל להסכים עם טיעון זה. בע"פ (חי') 1038/00 מ"י נ' כדורי שנדון בפני בימ"ש זה (בהרכב שונה) התקבל ערעור על זיכויו של נהג מערבל בטון שנכנס לצומת בנסיבות זהות לנסיבות שבפנינו, ואופנוע שיצא מאחורי מכוניות שהתקרבו במסלול הנגדי ונסע במהירות מסחררת, (כפי שנקבע שם) התנגש בו ונהג האופנוע נהרג. נכון הוא שקיים בכל זאת שוני מה בין אותו מקרה לעניין שלפנינו בכך ששם מדובר במערבל בטון שמהירותו איטית מאוד, אך לאור הממצא שקבע בימ"ש קמא בעניין שלפנינו בדבר איטיות נסיעתה של המערערת, אין לשוני זה בעובדות, כל נפקות. באותו עניין נאמר "לצורך אשמתו של המשיב בגרימת מותו של רוכב האופנוע אין זה הכרחי כי הוא יבחין בו או כי חייב היה להבחין בו לפני התאונה. אם הוא פנה שמאלה תוך כדי סיכון המשתמשים בדרך אותם ראה ובהם הבחין הוא התרשל. אם התרשלות זו גרמה למותו של משתמש אחר בדרך, שהיה נמצא סמוך לשני כלי הרכב אך מוסתר על ידם, הרי זו עבירה על סעיף 304 על חוק העונשין. חובת הזהירות של המשיב חלה לא רק כלפי כלי הרכב בהם הבחין ושאותם סיכן אלא גם כלפי כל מי שאותו הוא מסכן תוך כדי נהיגה כשהנהיגה בלתי זהירה ועשוי להיות מוסתר ע"י אותם כלי רכב". 12. נזכיר כמו כן את דבריו של כב' השופט שיף בע"פ (חי') 2236/02 דן שחר נ' היועץ המשפטי אותם איזכר בימ"ש קמא בהכרעת הדין שם אמר: "על נהג, אם אינו מסוגל למנוע תאונה עם רכב המתקרב לצומת, עליו להאיץ בחציית הצומת". המערערת אמרה כאמור שהיא אכן הרגישה שעליה לעשות כך אבל היא לא עשתה זאת. 13. אשר על כן אין מנוס מדחיית ערעורה של המערערת וכך אנו עושים. משפט פלילימקרי מוותגרימת מוות ברשלנותהרשעהערעור