ערעור על החזרת רישיון נהיגה

להלן החלטה בנושא ערעור המדינה על החזרת רישיון: החלטה בפני ערר על החלטת בית המשפט השלום לתעבורה (כב' השופט ד. לנדסמן) מיום 12.7.2007 בב"ש 1890/07, אשר דחה את בקשת העוררת להורות על פסילת רשיון הנהיגה של המשיב, עד תום ההליכים. נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט קמא ביום 15.5.2007 (תד 1256/07), המייחס לו עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה (נ"ח), תשכ"א- 1961, נהיגה במהירות לא סבירה, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, וחובת האטה לפי תקנה 52 לתקנות התעבורה. על פי הנטען בעובדות כתב האישום, נהג המשיב ברכבו הפרטי, מסוג פיז'ו, ביום 26.10.2006 בשעה 15:00, בכביש 60, מכיוון צומת שוקת לכיוון באר שבע. מדובר בכביש בין עירוני, דו סיטרי, בעל 2 נתיבי נסיעה לכל כיוון. המשיב התקרב לעבר צומת איזור התעשייה עומר, שהינו צומת מרומזר. אותה עת חצו את הצומת, מימין לשמאל, כיוון נסיעת המשיב, על גבי מעבר חציה, 4 רוכבי אופניים, ביניהם המנוח, מתן סדון ז"ל, יליד 1994, כולם תלמידי בית הספר המקיף "עומר" הנמצא באיזור התעשיה. המשיב אשר הבחין בשלושת רוכבי האופניים הראשונים שחצו את הצומת, לא האט את מהירות נסיעתו, והמשיך בנסיעה רצופה עד היכנסו לצומת, ופגע עם חזית רכבו במנוח, שהיה האחרון בחוצי הצומת, וגרם למותו. המאשימה סבורה כי המשיב התרשל בכך שלא נהג כמתחייב מהימצאות ילדים בצידי הכביש ועל הכביש, לא האט את מהירות נסיעתו לאחר שהבחין בהימצאות רוכבי האופניים בצומת, והמשיך בנסיעה, במהירות שלא תאמה את סיכוני הנסיעה באותן נסיבות. רישיון הנהיגה של המשיב נפסל מנהלית, ביום 29.10.2006 עד יום 29.1.2007. בקשת הפסילה חודשה עם הגשת כתב האישום, ביום 15.5.2007, ונדחתה על ידי בית המשפט קמא. אין חולקין כי המשיב נהג בדרך בין עירונית, שעה שברמזור הצומת פעל האור הירוק לכיוון נסיעתו. בצומת מצוי מעבר חציה ישן, שנמחק מעל פני הכביש, וניתן עדיין לזהותו בדוחק, וזאת מתוך מגמה למנוע מעבר של הולכי רגל במקום. לתלמידי בית הספר הותקן מעבר תת קרקעי, העובר מתחת לרוחבו של הכביש הראשי, אולם אותו יום, עד סמוך לפני התאונה, היה המעבר חסום מסיבות טכניות, והמנוח ושלושת חבריו, החליטו לחצות את הכביש הראשי באופניהם, לכיוון עומר, באיזור מעבר החציה הישן. עובדה זו לא הייתה ידועה למשיב, המכיר את הכביש ונוהג בו שנים רבות. שלושת חבריו של המנוח, הספיקו לחצות את הכביש הראשי ועמדו על אי ההפרדה במרכזו, כשהם ממתינים למנוח, וזאת סמוך לפני הגעתו רכבו של המשיב לצומת. המנוח עשה דרכו על אופניו וחצה את כביש הגישה היוצא מאיזור התעשיה (להלן: הכביש הפנימי), והמשתלב בכביש הראשי מימין, ולאחר מכן חצה את הכביש הראשי, בעקבות שלושת חבריו. על פי הודעת המשיב, נסע במהירות של 100 קמ"ש- לאחר מכן מסר כי נהג במהירות שלא עלתה על 90 קמ"ש. הוא הבחין בשלושת רוכבי האופניים המגיעים לאי התנועה במרכז הכביש, וצפר למנוח בעת שהבחין בירידתו לכביש הפנימי, ובלם בלימת חירום, כאשר הבחין שהמנוח נכנס בנסיעה על אופניו לתוך הכביש הראשי. בית המשפט קמא ציין כי על פי ממצאי בוחן התאונות, לפיהם סימני הבלימה שהותיר הרכב, מעידים על נהיגה במהירות מינימלית של 72.5 קמ"ש, ולאחר שהאימפקט היה עם אופנים, ולא עם כלי רכב כבד יותר, ולא נוצרה התנגדות ממשית שהייתה עשויה לעצור את בלימת הרכב, ניתן להסיק, כי המהירות בפועל, בעת התאונה, לא חרגה בהרבה מהמהירות שנקבעה על פי סימני הבלימה. עוד צויין כי מדוח הבוחן עלה כי גם אם המשיב היה מתחיל לבלום את רכבו, בעת שהמנוח החל לחצות את הכביש הפנימי, הייתה התאונה בלתי נמנעת במהירות של של 72 קמ"ש, וזו הייתה עשויה להימנע במהירות של 65 קמ"ש בלבד. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי המלצת הבוחן המצוייה בתיק החקירה לפיה יש לסגור את תיק החקירה, כאשר עיקר האחריות מוטלת על המנוח, אינה מופרכת, הגם שאין לשלול אפשרות כי בסופו של דבר, ייקבע, כי "המשיב היה יכול לעשות יותר למניעת התאונה והוא יורשע בדין". ב"כ העוררת סבור כי החלטתו של בית המשפט קמא אינה משקפת את חובת הזהירות שהייתה מוטלת על המשיב, נוכח הימצאות רוכבי האופניים על הכביש, שהטילה עליו אחריות מוגברת לשלומם של חוצי הכביש, והיה עליו להאט משמעותית את מהירות נסיעתו נוכח הסיכון מכניסה בלתי מבוקרת מצד המנוח לכביש הראשי, גם נוכח גילו הצעיר. במסגרת חובה זאת, נטען, היה על המשיב לבחון גם את המדרכה הצמודה מימין לכביש הפנימי עליה נע המנוח עם אופניו, לפני רדתו לכביש הפנימי, ומשם לכביש הראשי. באופן זה היה עשוי המשיב להבחין במנוח מוקדם יותר ולמנוע את התאונה. ב- בש"פ 8161/06 - אליעזר גבריאל נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם), מבהיר כב' השופט ד.חשין את השיקולים העומדים ביסוד בחינת בקשה להארכת פסילתו של רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים: "על בית-המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים (ראו ע"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 11.5.2004, מפי השופטת פרוקצ'יה (להלן - עניין אבו סיביה). על מסוכנותו של הנהג, ניתן ללמוד, בין היתר, מעברו התעבורתי ומנסיבות האירוע הספציפי גם יחד (ראו בש"פ 759/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 11.2.1999, מפי השופט מצא; בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 6.11.2000, מפי השופט טירקל)". לאחר שבחנתי את חומר הראיות המצוי בתיק איני סבור כי ניתן ללמוד על מסוכנות מובהקת הנוגעת לדרך נהיגתו של המשיב באירוע התאונה הטראגי. על פי חישובי הבוחן, גם אם היה המשיב מגיב מיידתית בבלימת הרכב, עם ירידת המנוח לכביש הפנימי, הייתה נמנעת התאונה, רק במהירות נמוכה בהרבה מזו המותרת באותו קטע כביש, וזאת בהתחשב במרחק הקצר בו נמצא המשיב מהצומת, ומהירות כניסתו של המנוח לכביש ברכיבה על אופניו. ניתן לגרוס כי על המשיב היה להגביר עירנות לנעשה גם בכביש הפנימי המוביל מאיזור התעשייה מימין, נוכח הגעת רוכבי האופניים מכיוון זה קודם לכן. אולם יש לזכור מנגד, כי המנוח לא היה חלק מדבוקת הרוכבים הראשונה, והגיע רק אחריה, והמשיב לא היה צריך לצפות כי המנוח ייכנס לכביש הראשי חרף הקירבה המסוכנת של הרכב לצומת, ועל אף שלמנוח היה שדה ראיה מלא שאיפשר לו להבחין בהתקרבו של הרכב, כפי שעלה מדוח הבוחן. ניתן לגרוס בנוסף, כי המשיב היה אמור לסרוק במבטו גם את המדרכה הצמודה לכביש הפנימי מימינו, באופן שהיה עשוי לאפשר את בלימת הרכב לפני כניסת המנוח לכביש הראשי, ואולם עניין זה לא עלה בחישובים שערך הבוחן, כפי שצויין בהחלטה קמא, והשאלה אם חובת הזהירות של הנוהג בכביש הראשי, בנסיבות אלה, משתרעת גם כלפי עוברי הדרך המצויים בקטע דרך זה, ואם היה על המשיב לצפות אפשרות סיכון מכניסת המנוח לכביש, ולהתאים מהירות נסיעתו נוכח כך, הינה שאלה האמורה להתברר רק בעת הדיון לגופה של אשמה, לאחר בירור הסוגיות העובדתיות הקשורות בכך. ב"כ העוררת טען בנוסף כי למשיב עבר תעבורתי מכביד, הכולל לא פחות מ- 50 הרשעות קודמות, עניין שיש בו כדי להעמיד על מסוכנותו לציבור אם ימשיך בנהיגה. בעניין זה ציין בית המשפט קמא כי הרשעתו האחרונה של הנאשם בפני בית משפט לתעבורה הייתה רק בשנת 1992, הוא נידון פעם אחת לעונש פסילה בגין עבירה שאינה קשורה ישירות בנהיגה, והורשע בשנים האחרונות בעבירת מהירות, בברירת משפט. המשיב נוהג משנת 1972 , ושנים רבות שימש כנהג רכב משא. כיום משמשו הרכב הפרטי להסעת אשתו הנכה, לפי הבהרת ב"כ, עו"ד שלו. בנסיבות אלה, איני סבור כי משא הרשעותיו הקודמות של המשיב, יש בו כדי להכריע את הכף, לכיוון קבלת הערר, נוכח הנסיבות הקשורות באירועה של התאונה. לא למותר להוסיף כי המשיב נוהג מזה מספר חודשים לאחר שרישיונו הוחזר לו בתום 90 ימי פסילה מנהלית, והשהיית הבקשה להמשך תקופת הפסילה המנהלית, עם סיום קודמתה, הינה נסיבה נוספת שיש לשקלה במסגרת ערר זה. סופו של דבר שעררה של המדינה נדחה.משפט תעבורההחזרת רישיון נהיגהערעוררישיון נהיגה