ערעור על גזר דין בית משפט לתעבורה תל אביב

להלן פסק דין בנושא ערעור על גזר דין בית משפט לתעבורה תל אביב: פסק דין השופט ז' המר, סג"נ - אב"ד: 1. ערעור על גזר דינו של בית משפט לתעבורה תל אביב יפו (כב' השופטת נ' פראג לבוא) בת"ד 11407/04. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ביחד עם סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). בית משפט קמא גזר על המערער 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי, פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים (בניכוי תקופת הפסילה המנהלית), פיצוי לשני ילדיה של המנוחה בסך 30,000 ₪ כל אחד (ילדי המנוחה צורפו כמשיבים לערעור לעניין הפיצויים, להלן: ילדי המנוחה). המדינה תכונה "המשיבה". בהחלטת כב' השופטת נ' אהד מיום 23.2.06 נקבע כי כספי הפיצויים יופקדו בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור. כתב האישום 2. לפי עובדות כתב האישום: "בתאריך 25.11.02 בשעה 17:20.. נהג הנאשם באוטובוס.. ברחוב החורש בתל אביב מכיוון דרום לצפון, הגיע לצומת הרחובות החורש - לה גרדיה, כשבכוונתו לפנות ימינה, כיוון מזרח, אל רחוב לה גרדיה (להלן: הפניה) ועצר לפני הפניה עקב אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו כשהוא שני בתור. במקום הפניה מוצב רמזור וכן תמרור ה-8 וישנו מעבר חציה מסומן להולכי רגל. כאשר הרמזור בכיוון נסיעתו של הנאשם התחלף לירוק החל הנאשם בפניה ימינה, אל אמצע רחוב לה גרדיה. אותה עת חצתה אירנה דוניצ'ב (להלן: המנוחה) את הכביש במקום הפניה, מימין לשמאל בסמוך למעבר החצייה, עם כיוון נסיעת הנאשם. הנאשם לא הבחין במנוחה, אלא כאשר פגע בה עם חזית האוטובוס..". נטען כי התאונה ומות המנוחה נגרמו כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המערער, שהתבטאה באלה: לא שם ליבו אל הדרך שלפניו ולא הבחין במנוחה עד הפגיעה בה; לא אפשר להולך רגל לחצות בבטחה את הכביש ולא אפשר למנוחה לסיים את חציית הכביש בבטחה; לא עצר רכבו לפני מעבר החצייה כדי לאפשר חציית המנוחה בסמוך למעבר; נהג בחוסר זהירות, בחוסר מיומנות ובחוסר תשומת לב למתרחש בדרך. כאמור לעיל, הורשע המערער על פי הודייתו במיוחס לו בכתב האישום. גזר הדין בבית משפט קמא 3. בית משפט קמא ציין כי המערער הודה לאחר שהחלה שמיעת הראיות. הודאתו נעשתה במסגרת הסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום והמערער יודה ויורשע על פיו. "הצדדים עותרים לעונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה קצרה, כאשר התביעה עותרת לריצויו מאחורי סורג ובריח, ואילו ההגנה עותרת לריצויו בדרך של עבודות שירות. פסילה בפועל, כאשר התביעה עותרת לפסילה לתקופה ממושכת וההגנה לפסילה קצרה. הצדדים הסכימו על פיצוי למשפחת המנוחה תחת גזירת קנס. כן עתרה התביעה לגזירת מאסר מותנה" (עמ' 74). צוין כי המערער אב לחמישה ילדים וסב לשמונה נכדים. נוהג למעלה מ-40 שנה באוטובוס וזו מעורבותו הראשונה והיחידה בתאונת דרכים. עברו התעבורתי דל (לחובתו 9 הרשעות תעבורה קודמות). "עברו התעבורתי יחסית לשנות נהיגתו ולהיותו נהג בתחבורה הציבורית, הגומע אלפי קילומטרים, אינו מכביד כלל ועיקר" (עמ' 82). מטעמו של המערער העידו יו"ר חברת דן ומנהל אגף משאבי אנוש של חברה. תארו את המערער כאדם נעים הליכות, נהג חרוץ ואדיב. 4. הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר למידת הרשלנות שיש לייחס למערער. כאשר מחד, "לעמדת התביעה [מידת הרשלנות] הינה רשלנות גבוהה, שכן הנאשם נוהג בקו זה לעיתים מזומנות. מכיר היטב את המקום. מודע לקיומו של מעבר החצייה, וקיומם של הולכי רגל, שהרי המקום סמוך לתחנה המרכזית ולמעבר לתחנת הרכבת. התאונה הקטלנית התרחשה בסמוך למעבר החצייה, והנאשם לא הבחין כלל במנוחה עד לפגיעה בה" (עמ' 76 לגזר הדין). מאידך, "ב"כ הנאשם מדגיש, כי כתב האישום תוקן לאחר שנשמעו חלק מראיות התביעה ולא בכדי. התיקון מהותי ונותן ביטוי לרמת רשלנות במדרג הנמוך ביותר. בכתב האישום המתוקן אין התייחסות לאור, שדלק ברמזור בכיוון חציית המנוחה. המילה "ירוק" שהופיעה בכתב האישום המקורי נמחקה, ועל ביהמ"ש להסיק כל מסקנה אפשרית לטובת הנאשם. כמן כן הוכח, כי פנס תאורה בצומת היה שרוף. ב"כ הנאשם סבור, כי יש לייחס מידה לא מבוטלת של רשלנות תורמת למנוחה, אשר לא חצתה הכביש במעבר החצייה אלא בסמוך לו. הנאשם שנהג לאט, והמתין באור אדום ברמזור נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, התאונה לא התרחשה תוך כדי ביצוע עבירת תעבורה נוספת" (שם). 5. באשר למידת הרשלנות קבע בית המשפט: "ביהמ"ש שמע רק חלק מראיות התביעה. חקירתו הנגדית של הבוחן לא הסתיימה. כמובן שלא נשמעה פרשת ההגנה. בנסיבות אלו ההכרעה בדבר מידת רשלנות הנאשם אינה קלה. בהודעתו במשטרה ת/1 אומר הנאשם: "אני מכיר את המקום, ונוסע בקו זה הרבה". (שם. שורה 15). כאשר נשאל, אם הוא מודע לאור הירוק המשותף להולכי הרגל ולכלי הרכב, הוא משיב: "כן אני יודע. אני הסתכלתי. לא ראיתי אותה. הולכת הרגל חצתה מימין לשמאל בכיוון נסיעתי, ולפי דעתי היא רצה" (שם. שורות 19-20). הנאשם אומר: "שדה הראייה לימין היה נקי, ובאוטובוס לא היו אנשים עומדים לידי, שהפריעו לי לשדה הראייה" (דף שני. שורות 4-5). כך שנשללת טענת ב"כ הנאשם, לפיה, שדה הראייה היה מוגבל. לו חצתה המנוחה הכביש במעבר החצייה, לא הייתי מהססת לקבוע, כי רשלנותו של הנאשם גבוהה ביותר... אלא מאי, הצדדים מסכימים, כי המנוחה לא חצתה הכביש במעבר החצייה, אלא בסמוך לו. הצדדים מסכימים, כי לא ידוע מהו האור, שדלק בכיוון חצייתה בעת חצייתה, וצודק ב"כ הנאשם, שבנסיבות אלו, יש להניח ההנחה המתבקשת לטובת הנאשם. מאידך, הנאשם נהג אוטובוס מקצועי. הדרך נהירה לו היטב. הוא מודע לקיומו של מעבר החצייה, ולקיומם של הולכי רגל, החוצים את הכביש. הנאשם אמור להיות מודע לתופעה הרווחת של הולכי רגל, החוצים הכביש גם שלא במעבר החצייה. סיכומו של דבר, שעל פי הראיות החלקיות שנשמעו, ולאור תיקון כתב האישום, אני קובעת, כי רשלנותו של הנאשם אינה גבוהה כטענת המאשימה, אך גם אינה מצויה במדרג הנמוך של הרשלנות, כפי שטוען ב"כ הנאשם" (עמ' 80-82). 6. המנוחה בת 46 במותה, אם לשני ילדים. בתה של המנוחה "תיארה את האסון הכבד מנשוא, שפקד את משפחתה עם מותה של האם בתאונה, ומותו של אביה משברון לב בסמוך לכך. העדה תיארה בפני ביהמ"ש כיצד נותרו היא ואחיה, שניהם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, בודדים בארץ זרה. המשפחה עלתה לארץ לפני 6 שנים בלבד" (עמ' 76). הערעור 7. הערעור הוגש כנגד רכיבי הפסילה והפיצוי שבגזר הדין. בעת הדיון בפנינו הוגשו מסמכים שונים מטעם המערער: מכתב הוקרה ממשפחה מחיפה אשר המערער ואשתו ארחו בביתם במהלך מלחמת לבנון השנייה. כן הוגש מסמך מכפר הנוער בו ביצע המערער את עבודות השרות. מדובר בכפר הנוער ויצ"ו גן ונוף פתח תקווה. המערער המשיך לעבוד בהתנדבות במשק החקלאי בכפר לאחר שסיים לרצות את התקופה שהוטלה עליו, ואשתו אף הצטרפה אליו. מנהלי המוסד הביעו את שביעות רצונם המלאה מפעילות השניים. החיוב בפיצויים 8. לעניין גובה הפיצוי (60,000 ₪) נטען כי הוא חורג לחומרה. לא ניתן כל משקל לרשלנותה התורמת של המנוחה כעולה מכתב האישום המתוקן, אשר חצתה כביש סואן שלא במעבר חצייה אלא בסמוך לו. לטענתו, יש להניח לטובתו את כל ההנחות העובדתיות האפשריות, קרי, שהמנוחה חצתה את הכביש בריצה או התפרצה לכביש מספר מטרים לאחר מעבר החצייה. כן לא ניתן משקל מספיק למידת הרשלנות של המערער, כפי שנקבעה על ידי בית המשפט. לא היה מקום להתחשב בדברי ילדי המנוחה, כי מותו של אביהם קשור בתיק זה. עברו של המערער אינו מכביד "ואף מקל עד מאוד" ביחס להיותו נהג מקצועי. המערער, נהג אוטובוס, בן 72. ממועד התאונה נכרת באופן מוחלט מטה לחמו. כן היה מקום להביא בחשבון את מצבו הכלכלי והרפואי (נטען ללא פירוט ותימוכין לעניין המצב הרפואי או הכלכלי). [בעת הטיעונים לעונש טען הסנגור כי המערער סובל מזה מספר שנים מסכרת ומאבנים בכליות, "אין לי מסמכים להגיש", עמ' 71]. לטענתו, רכיב הפיצויים לא נועד להשבת הנזק, אותו זכאית משפחת המנוחה לתבוע במסגרת תביעת נזיקין. בית משפט קמא לא נימק כלל את גובה הפיצוי, "המוגזם לאין שיעור" ונובע רק משיקולי רחמים, ללא ביסוס עובדתי או משפטי. 9. לעמדת המשיבה, הסדר הטיעון כלל הסכמת הצדדים לוותר על חיוב בקנס תמורת חיוב בפיצוי ילדי המנוחה. בחמש השנים האחרונות ילדי המנוחה חיים לבד בארץ ללא עזרה, בתחילת שנות העשרים לחייהם, מתקשים בפרנסתם, שניהם לומדים לתארים אקדמיים. הוגשה על ידם תביעה אזרחית שעדיין מתבררת. 10. בתה של המנוחה, יאנה דוניצ'ב, אמרה בעת הדיון בפנינו דברים בשמה ובשם אחיה. ציינה כי היא ואחיה לבד בארץ, ללא משפחה. בעת התאונה היתה בת 22, ואחיה בן 20. לאחר התאונה הייתה אמה מאושפזת בטיפול נמרץ שמונה ימים. בתקופה זו המערער לא התעניין בשלומה, לא הביע צער ולא התנצלות. אמה הייתה רופאת נשים, אביה ספורטאי והם תמכו בה בלימודיה. היא מוזיקאית במקצועה, מנגנת מגיל 7. שאיפותיה לעתיד מזהיר בתחום זה נקטעו עם התאונה. מאז עמלו היא ואחיה בפרנסה, ומסלולם האקדמי התעכב. שנה וחצי לאחר המקרה נפטר אביהם, מבלי שנמצאה סיבת המוות (מפנה לחוות דעת בתיק בית משפט קמא). לדבריה, נפטר מצער. באשר לתביעה האזרחית ציינה, כי היא מצויה בטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים שונים. בינתיים לא קיבלו כל פיצוי, ולו חלקי. 11. כאמור, בבית משפט קמא היתה הסכמה לחיוב בפיצוי במקום קנס. לאור עמדת הסניגור לפנינו, שטענותיו היו קרובות במשתמע לטיעון שלא היה מקום לפסיקת פיצויים, בשל התובענה האזרחית שהוגשה נגד חברת הביטוח של המערער ולאור פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ראה להלן), אליו הפנה אותנו, בו נאמר כי אין מקום לפסוק פיצויים לפי סעיף 77 לחוק בשל נזקי תאונות דרכים - אני מוצא לנכון להרחיב במעט את הדיון בסוגיה העקרונית של הטלת הפיצויים. 12. לאחרונה ניתן בבית המשפט העליון פסק דין מקיף בסוגיית פסיקת פיצויים לניזוק ממעשה עבירה (רע"פ 9727/05, 9815/05 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 8.8.07 (להלן: פס"ד פלוני)). באותו עניין דובר בנפגעת עבירה של מעשה מגונה. אחד הנושאים שעלה בפסק הדין, ומשותף לתיק בו אנו דנים, הוא היחס בין זכות הנפגע לפיצוי בהליך הפלילי, לבין זכויותיו על פי תביעה אזרחית תלויה ועומדת. (כך גם במקרה שלנו - בין אם מדובר בתביעה נגד חברת הביטוח או נגד המזיק עצמו). 13. באשר למהותו של הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק קובעת כב' הנשיאה ד' ביניש, כי "תכליתו המיידית של הפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק - העולה בבירור מלשון הסעיף - הינה פיצוי הנפגע בגין מעשה עבירה שגרם לו נזק או סבל, פיצוי שמהותו בדין האזרחי. הוראת החוק קובעת במפורש כי הפיצוי הינו בגין "הנזק או הסבל שנגרמו" לנפגע, וכי קביעת הפיצוי תיעשה לפי "ערך הנזק או הסבל שנגרמו". עולה, אפוא, מכך, כי חיוב הנאשם בתשלום לנפגע אינו מהווה "עונש" בגין עצם ביצועה של עבירה, אלא "פיצוי" אזרחי במהותו, בגין הנזק שנגרם לנפגע עקב מעשה העבירה" (פסקה 12). עם זאת, "שילוב הוראת הפיצוי בתוככי חוק העונשין מוסיף לה גם היבטים שונים בעלי פן עונשי-חברתי. על כן, מתבקשת המסקנה כי עניין לנו בהוראת חוק מורכבת, המשלבת מאפיינים אזרחיים יחד עם מאפיינים עונשיים, תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מן התחום הפלילי" (פסקה 13). ובהמשך: "כך, למשל, יש בחיובו של הנאשם בפיצוי הנפגע יסוד של היטהרות לנאשם העשוי לתרום לשיקומו, וכן יש בכך משום שילוב נפגע העבירה כמשתתף בהליך הפלילי, מתוך ראייה כי הטבת נזקו הינה חלק חשוב בתהליך הענישה ובהפנמת נורמות ההתנהגות הראויות" (שם). "ראוי לעודד את השימוש בהוראת סעיף 77 ככל הניתן... נקודת המוצא המשותפת לכל הינה, כי בין אם מדובר בהוראה עונשית על-פי טיבה ובין אם בהוראה אזרחית עסקינן, הרי שנועדה היא, בראש ובראשונה, לסייע לקורבנות העבירה, ולהקל עליהם את מסלול שיקומם" (פסקה 15). 14. באשר ליחס בין הפיצוי בהליך הפלילי ובין הגשת תביעה אזרחית, נאמר: "בית המשפט קמא יצא מנקודת ההנחה שתכלית הפיצוי לפי סעיף 77 הנה "לחסוך" מנפגע העבירה את הצורך בהגשתה של תביעה אזרחית, על כל הכרוך בה, ומשהחליטה הנפגעת לנקוט בהליך אזרחי, הרי שאין עוד טעם בפסיקת פיצויים לטובתה לפי סעיף 77 לחוק, ויש לבטלם על-מנת למנוע כפל פיצוי. לדעה זו מתקשה אני להצטרף. גם אם אופיו הדומיננטי של הפיצוי לפי סעיף 77 הנו אזרחי במהותו - וכאמור לעיל, זו אכן גישתי - הרי אין בכך כדי לשלול את הפעלת סמכות הפיצוי רק מאחר שהוגשה על-ידי הנפגע תביעה אזרחית" (פסקה 18). בהמשך נימק בית המשפט את עמדתו זו (שם, פסקאות 19-20). 15. בעניין האפשרות לכפל פיצוי, ציין בית המשפט: "יש להניח, שאם אמנם יבחר הנפגע לנהל הליך אזרחי על-מנת להיפרע ממי שפשע נגדו, ינוכה מהפיצוי שייפסק לו בהליך האזרחי הסכום שנפסק לטובתו על-פי סעיף 77 לחוק. בית משפט זה כבר עמד על כך ברע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 518 (2005), 524, בקובעו כי: "אם מי שנפסק לטובתו פיצוי לפי סעיף 77 תובע את נזקיו לאחר מכן בהליך אזרחי, יש לנכות מן הפיצוי שייפסק לו בהליך האזרחי את הפיצוי שניתן על פי סעיף 77"" (פסקה 22). 16. המערער הפנה לע"פ (מחוזי חי') 479/05 ג'וני מור נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(2), 809 (להלן: פס"ד ג'וני מור) , בו ישנה התייחסות לשאלת הפיצוי בעבירת גרם מוות בנהיגה רשלנית: "באשר לפיצויים - המערער נהג בלא שנהיגתו היתה מכוסה בביטוח מתאים. אין בכך כדי לשלול את זכותה של המנוחה - היינו זכות עזבונה וזכות התלויים בה - לפיצויים מתאימים המשולמים במקרה כזה על ידי "קרנית". ל"קרנית" זכות לדרוש ולקבל השתתפות מלאה מאת הנהג, היינו מאת המערער. עולה מהאמור שהמערער אכן מחוייב לשאת בפיצויים אותם ייאלץ לשלם ל"קרנית". מצד שני, המנוחה עזבונה והתלויים בה, יקבלו את פיצוייהם, במלואם, מאת "קרנית". לו היינו מפרשים את ס' 77 של חוק העונשין כמקים עילה לפיצויים עונשיים, היה, אולי, מקום לחייב בכך את המערער. אך נפסק כי החיוב בפיצויים כאמור בסעיף 77 הנ"ל, הוא חיוב "שהיסוד הדומיננטי בו הוא היסוד האזרחי", (ברע"פ 2976/01, בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3), 418, 465) ובמקרה דנן מדובר בחיוב מכוח הוראות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, תוך ייחוד העילה לחוק זה בלבד, באופן שהפיצויים משולמים במלואם. מכאן, שבצדק סברה הערכאה הראשונה כי אין זה המקרה המתאים לחיוב המערער, הוא הנאשם שהורשע בדינו, לשלם פיצויים לקרבנות העבירה, כמשמעותם בסעיף 77 של חוק העונשין." 17. ברם, גישה זו אינה תואמת את זו של בית המשפט העליון, אשר מצא לנכון בפסק הדין המתואר להלן, להוסיף חיוב בפיצוי. בע"פ 570/07 בן הרוש נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2) 985 (מיום 7.5.07), הואשם המערער תחילה בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית, אולם טרם הקראת כתב האישום תוקן האישום להריגה (ס' 298 לחוק). דובר היה בתאונת דרכים בה נהרגו אם ובתה. המערער ערער על עונשו (ארבע וחצי שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון). בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט המחוזי לא שגה בעונש שהטיל על המערער, אך מצא לנכון לאזן באופן שונה את רכיבי הענישה, תוך הטלת פיצוי על המערער לפי ס' 77 לחוק. "לא בלי היסוס, נוכח התוצאות הקשות והטרגיות, ונוכח הצורך במאבק בתאונות הדרכים, אציע לחברותי להותיר את העונש הכולל של שש שנות מאסר, אך להעמיד את רכיב המאסר בפועל על 45 חודש (במקום 54), והשאר על תנאי לפי קביעתו של בית המשפט קמא כנזכר, ולהוסיף רכיב של פיצוי בסך 20,000 ₪ לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977" (ההדגשה שלי - ז' ה'). וראה גם ע"פ 7683/02 ויקטור זרגריאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 930, בו התערב בית המשפט בעונש המאסר בפועל, אך הותיר בעינם את הקנס והפיצויים. 18. למען ההגינות יוער כי אותה הנמקה של בית המשפט המחוזי בחיפה, בפס"ד ג'וני מור - לא נטענה וממילא לא נדונה על-ידי בית המשפט העליון בשני פסקי הדין הנ"ל: בן הרוש וזרגריאן. יחד עם זאת, לאור המגמה לעודד את השימוש בסעיף 77 לחוק, "ככל הניתן" (פס"ד פלוני, שם, 150), או "שימוש תדיר משהיה עד כה" (רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, סעיף 40), והמגמה לפרש את הוראות סעיף 77 לחוק "בליברליות" (שם) - נראה לי שיש הצדקה לפסיקת פיצויים במקרה המתאים גם לטובת נפגעי תאונות דרכים, אף שעומדת להם זכות תביעה אזרחית כלפי חברת הביטוח. הצדקה זו מבוססת על התכליות הנוספות של סעיף 77 לחוק, כנאמר בפס"ד פלוני (שם, סעיף 19): "ובהן: מתן סעד מיידי לנפגע מבלי שייאלץ להמתין עד לסיומם של ההליכים האזרחיים בעניינו, אשר עלולים להתמשך על-פני שנים ארוכות; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע ושיתופו, במידת מה, בהליך הפלילי המתנהל נגד תוקפו; ואף קיים בו יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שכן חיובו בפיצוי לטובת קורבנו עשוי לתרום לשיקומו (ראו פרשת אסף, בעמ' 465). תכלית נוספת אותה משרת הדיון בפיצוי האזרחי לנפגע אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, הינה העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה ההולכת ומתעצמת בעת האחרונה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרתו" (פסקה 19). "תכליות אלה מחייבות ליתן פרשנות מרחיבה לסעיף 77 לחוק בענייננו, ולאפשר את יישומו גם מקום בו הוגשה תביעה אזרחית נפרדת על-ידי קרבן העבירה" (פסקה 20). 19. עונש המאסר עליו הוסכם בבית משפט קמא - מאסר בעבודות שירות, הוא העונש המקובל בדרך כלל בעבירות הללו כאשר הרשלנות היא ברף התחתון ביותר במידרג החומרה. בענייננו קבע בית משפט קמא כי "רשלנותו של הנאשם אינה גבוהה כטענת המאשימה, אך גם אינה מצויה במידרג הנמוך של הרשלנות..." - משכך, מדיניות הענישה שהותוותה על ידי בית המשפט העליון מצדיקה הטלת מאסר בפועל. ראה למשל: ע"פ 1967/05 אופיר ברהום נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 3078). לפיכך רשאי היה בית משפט קמא לאזן את מכלול העונש, על-ידי קביעת פיצויים בסכום גבוה יותר מן המקובל, בהתחשב בכך שמדובר ב"הוראת חוק מורכבת, המשלבת מאפיינים אזרחיים יחד עם מאפיינים עונשיים, תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מן התחום הפלילי" (פס"ד פלוני, שם). גם בית המשפט העליון מצא לנכון לאזן הפחתה בתקופת המאסר בפועל על-ידי חיוב פיצויים לפי סעיף 77 לחוק (פס"ד בן-הרוש, שם), בסך -.20,000 ₪ (בתאונת דרכים קטלנית בה הורשע הנהג בהריגה). 20. אשר לטענה כי לסכום שנפסק אין בסיס עובדתי או משפטי, הרי: "הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק הינו פיצוי המותאם להליך הפלילי שבמסגרתו הוא ניתן; מדובר בפיצוי שאינו מחייב הליך של הוכחת נזק, ואשר נפסק בהתאם להתרשמותו והערכתו של בית המשפט, בדרך כלל על-פי נתונים המובאים בפניו שלא על דרך ההוכחה המקובלת בהליך האזרחי" (פסקה 21). אני מציע להפחית את סכום הפיצוי ולהעמידו על סך -.20,000 ₪ לכל אחד מילדי המנוחה. תקופת הפסילה 21. באשר למשך הפסילה נטען כי מדובר בתקופה ארוכה שאינה תואמת את נסיבות התאונה, מידת הרשלנות של המערער, הרשלנות התורמת, עברו המקל של המערער וגילו המתקדם. השתת תקופת פסילה כה ארוכה על המערער בגילו, משמעה "שלילה לצמיתות". לא מדובר בנהג פזיז, אלא בנהג ש"נקלע שלא בטובתו לסיטואציה קשה וכמעט בלתי אפשרית". המשיבה לא ביקשה את פסילת רישיונו (אף לא הציבורי) עד תום ההליכים, והוא המשיך לשמש כנהג אוטובוס עד מועד גזר הדין. לחלופין מבקש המערער כי נסייג את הפסילה, לכל התקופה או לחלקה, לרישיונו הציבורי בלבד. לעמדת המשיבה אין מקום להתערב באורך תקופת הפסילה, או לסייגה, לאור נסיבות התאונה ומידת הרשלנות. 22. אני סבור כי אין מקום להתערב במשך תקופת הפסילה כפי שנקבעה על ידי בית משפט קמא, או לסייגה לסוג מסוים של רכב. אכן עברו התעבורתי של המערער אינו מכביד. עם זאת, ישנן, בין היתר, הרשעות בעבירה של נהיגה משמאל לקו הפרדה, משנת 1999, שימוש בטלפון בעת שהרכב נע משנת 2002, ונהיגה כשברמזור אור אדום משנת 2003. בקביעת רכיבי הענישה יש להתחשב גם בתוצאה הקשה של התאונה, וכן באיזון שבין רכיבי הענישה השונים (כגון תקופת המאסר הקצרה וריצויה בדרך של עבודות שירות). ז' המר, שופט - סג"נ אב"ד השופט א' שהם: אני מסכים לחוות דעתו של אב"ד השופט המר, לרבות ההתערבות בשיעור הפיצוי. א' שהם, שופט השופטת י' שיצר: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה אבה"ד כב' השופט המר. נקודת המוצא בתיק זה היא כי הפיצוי יוטל על המערער במסגרת עסקת טיעון בה הסכים עקרונית לתשלום פיצוי במקום קנס וקביעת הסכום נותרה לבית המשפט. המערער זכה לענישה מקלה בהתחשב באיזונים שערך בית המשפט כאשר הטלת הפיצוי הוא אחד המרכיבים והכלים שבידי בית המשפט במסגרת הכוללת של האיזון. עקרונית, ניתן היה להטיל על המערער גם קנס וגם פיצוי, כשבצד הקנס חלופת מאסר. במקרה דנן, הסכימה המדינה בצעד לא שגרתי לוותר על הקנס, מתוך התחשבות במצבם של ילדי המנוחה, ובצורך לסייע להם באמצעות הפיצוי. המערער היה מודע לתכלית ההסדר ועל כן, אילו חרטתו היתה אמיתית וגישתו כנה, ניתן היה לצפות שלא יערער כלל על רכיב זה. משעומד העניין בכל זאת בפנינו, נכונה גם לדעתי ההתחשבות ברף הענישה שנקבע בביהמ"ש העליון בע"פ 570/07 בן הרוש נ' מדינת ישראל, המוזכר על-ידי השופט המר, שם נפסק פיצוי בסך של 20,000 ש"ח במקרה של תאונת דרכים קטלנית. כמו כן, יש מקום להתחשבות מסוימת בכך שבתחום הספציפי של תאונות דרכים, חל הסדר ביטוחי וכל נהג אכן מבוטח מכוח פרמיות ביטוח ששולמו. יחד עם זאת, בשל ריבוי ההיבטים והתכליות שבפיצוי והתנהלותו של המערער, הרי שבנסיבות העניין מסקנתו של חברי, אכן מביאה לידי ביטוי ראוי את האיזון ההולם בתיק זה. י' שיצר, שופטת אשר על כן, הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט המר, לדחות את הערעור לענין רכיב הפסילה ולקבל בחלקו את הערעור לענין רכיב הפיצוי: סכום הפיצוי, לכל אחד מילדי המנוחה, יועמד על סך -.20,000 ₪.משפט פלילימשפט תעבורהערעורתל אביב