ערעור בעבירת נהיגה בקלות ראש

להלן פסק דין בנושא ערעור בעבירת נהיגה בקלות ראש:

פסק - דין

פתח - דבר
1.     ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין), מיום 10.2.08, בתיק ת 13150/07 - במסגרתו הורשע המערער, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינו, בעבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה") לאחר שסטה מנתיב נסיעתו כדי לחסום רכב אחר, בדרך הר הצופים מעלה אדומים וכן סנוור רכב שנסע אחריו.
בית משפט קמא השית על המערער העונשים הבאים: 3 חודשי פסילה בפועל; 2 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים וכן קנס בסך של 1,000₪.
הכרעת דינו של בית משפט קמא
2.     בית משפט קמא הבהיר, כי אל נגד גרסתו של השוטר מרדכי מן (להלן: "השוטר") מטעמה של המשיבה ניצבה גרסתם של המערער עצמו ושל משה אזולאי (להלן: "אזולאי"), אשר נסע עימו, ברכבו, במועד האירוע.
3.     השוטר העיד, בהסתמך על דו"ח ת/1 שערך בסמוך לביצוע מעשה העבירה, כי נעצר לפני הכיכר (מעגל התנועה) על מנת ליתן זכות קדימה לכלי רכב שחלפו בכיכר. בזמן זה, החל המערער לסנוורו תוך שימוש באורות גבוהים כדי שייפנה את הדרך. כלי הרכב שבכיכר חלפו ורק אז המשיך השוטר בנסיעתו. אז, נהג המערער רכבו במהירות, עקף את השוטר ו"חתך" אותו בחדות באופן שגרם לשוטר לבלום ולהסיט רכבו (בדו"ח ת/1 האמור דיבר השוטר על סטייה ימינה בעוד בעדותו בבית המשפט טען לסטייה שמאלה). השוטר הציג למערער תעודת מנוי דרך חלון הנוסע אך המערער התעלם מכך, המשיך בנסיעתו, הגיע לכיכר שני ובמקום לעצור רכבו ביצע כחמישה עד שישה סיבובים בכיכר, כאשר השוטר נוסע אחריו. המערער יצא מן הכיכר וניסה לברוח מאת השוטר, אך השוטר הצליח לחסמו, הציג תעודת מנוי למערער בשנית ובמקביל הגיעה למקום ניידת משטרתית. השוטר בניידת קיבל פרטיו של המערער והעבירם לשוטר שבענייננו, אשר רשם הדו"ח. בדו"ח האמור ציין השוטר, שהמערער קלל אותו וצעק לעברו כי הוא מושחת, גנב וכי "יסגור" עימו חשבון.
4.     המערער העיד מנגד, כי נסע במעלה אדומים בעוד הרכב, אשר היה נהוג בידי השוטר, נעצר זמן מה לפני הכיכר. על כן סימן המערער לשוטר, באמצעות אורות רכבו, להתקדם אך השוטר לא שעה להפצרותיו. משכך, סימן המערער לשוטר להתקדם, בשנית, ואף צפר שתי צפירות. אז פינה השוטר את הדרך ומשחלף המערער על ידו הפגין לעברו תנועה של אצבע על הרקה. המערער סבר, שהשוטר נפגע ומשכך החל לנסוע אחרי המערער וסימן לו לעצור. לטענת המערער, חשש לעצור לאחר שהבין שמדובר ב"פרחח שרוצה לסגור חשבון על התנועה הזאת" ומשכך המשיך בנסיעתו. השוטר דלק אחרי המערער כמטורף וכאשר הגיע המערער לכיכר השני, הסתובב בו כארבע עד חמש פעמים על מנת להשתחרר מן השוטר הרודף.
אזולאי, אשר העיד מטעמו של המערער, כאמור, לא זכר ככלל את האירוע ולא זכר חילופי הדברים בין הצדדים מאחר שחלפה כשנה ממועד האירוע ועד למועד מתן עדותו בבית משפט קמא. אזולאי העיד, כי השוטר נסע בעקבותיהם לפני הכיכר הראשון וכי הוא שסימן למערער באורות רכבו, בניגוד לגרסאותיהם של השוטר והמערער בנדון.
על כן, קבע בית משפט קמא, כי לא ניתן להיעזר בגרסתו של אזולאי כך שבפועל, אל מול גרסתו של השוטר ניצבת גרסתו של המערער, בבחינת גרסה מול גרסה.
5.     על יסוד האמור ולאחר שהזהיר עצמו, מצא בית משפט קמא גרסתו של השוטר כגרסה המתקבלת על הדעת באשר השוטר היה עם שני ילדיו הקטנים ברכב ולא היה לו כל מניע לנהוג בפראות, כטענת המערער. נוסף לכך, לא היה לשוטר כל מניע לטפול האשמת שווא על המערער אילו כל שעשה המערער היה לאותת לו, בין באורות רכבו ובין בצופר שברכב, להתקדם בנסיעתו. במקביל, דחה בית המשפט גרסתו של המערער תוך שציין, כי לא ברור מדוע בחר המערער להניח אצבע על רקתו כשכל שעשה השוטר היה לעצור בכיכר ולפנות הדרך לאחר מכן. כן לא ברור, מדוע נדרש הנאשם לעשות מספר סיבובים בכיכר בנסיבות שתיאר בעדותו. התנהגות זו הצביעה, לדידו של בית המשפט, על תחושת אשמה מצידו של המערער וחיזקה בזאת גרסתו של השוטר.
     בהתאם, הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום ודינו נגזר כמובהר לעיל.
טענותיו של המערער לערעורו
6.     ב"כ המערער הציג גרסה עובדתית שונה לאירוע המדובר. לטענתו, נסע מרשו עם חברו אזולאי בתוך מעלה אדומים לצורך קיום מצוות משלוח מנות לנזקקים. בהגיע מרשו במכוניתו לצומת הרחובות דרך הר הצופים - פרי מגדים, ניצב לפניו רכב, אשר חסם התנועה בכביש ולא נכנס לכיכר (להלן: "הרכב החוסם"). המערער המתין זמן מה, צפר לרכב החוסם וסימן לו באורות רכבו להתקדם. משפינה הרכב החוסם את הדרך ונעמד בימין הדרך כדי לאפשר מעבר מכוניתו של המערער, חלף המערער על פניו, סימן לו ברקתו סימן של "קוקו" והמשיך בדרכו. תוך זמן קצר הבחין המערער, כי הרכב החוסם דולק בעקבותיו, במהירות ובפראות, ומנסה להשיגו. נהג הרכב החוסם לא הזדהה והמערער וחברו, אשר חששו מהתנהגותו, עשו מספר סיבובים בכיכר הסמוך במטרה להתנתק ממנו. לאחר שביצע המערער חמישה סיבובים בכיכר, עקפו הרכב החוסם תוך ש"חתך" אותו מצד ימין. רק אז הזדהה נהג הרכב החוסם כשוטר ורשם הדו"ח.
7.     ­לאור האמור, לטענת ב"כ המערער, טעה בית משפט קמא משהרשיע מרשו בדין, בהסתמך על עדותו היחידה של השוטר, ובפרט אמורים הדברים כאשר המערער לא היה מיוצג, אינו משפטן בהשכלתו וכאשר אין לקבל עדותו של שוטר בבחינת "ראה וקדש" אל מול עדותו של אזרח.
ב"כ המערער תקף גרסתו העובדתית של השוטר בטענה, שבעוד בכתב האישום צוין כי השוטר הסיט רכבו ימינה על מנת להימנע מתאונה, הרי בעדותו בבית המשפט ציין כי סטה ברכבו שמאלה באין הסבר ראוי לדבר. כן ציין השוטר, כי המערער אשר נסע לפניו סנוור אותו באורות רכבו הגם שאין כל אפשרות, בפועל, לסנוור רכב שנוסע מאחור. עוד טעה בית משפט קמא בקבעו, כי גרסתו של אזולאי אינה מתיישבת עם גרסתו של מי מן הצדדים כך שלא ניתן להיעזר בה. הרי אזולאי העיד מפורשות, כי השוטר, אשר נהג ברכב פרטי, לא הזדהה ובכל זאת רדף אחרי רכבו של המערער. בהמשך לאמור טען ב"כ המערער, כי מרשו וחברו לא יכולים היו לדעת ששוטר הוא שדולק אחריהם שהרי לא הייתה לשוטר, אשר נסע מאחור כאמור, הזדמנות להזדהות כנדרש. כן שגה בית משפט קמא בקבעו, כי לא הייתה לשוטר כל סיבה לטפול אשמת שווא על המערער שהרי המערער הודה בעצמו, כי סימן אל עבר השוטר סימן של "קוקו" בתנועת אצבע על רקתו.
מעבר לאמור טען ב"כ המערער, כי לא ברור מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא הכיצד בדיוק רענן השוטר זכרונו ומהו חומר הראיות עליו נסמך לצורך העניין. משאין כל ציון לדבר וכשבעדות יחידה כאמור עסקינן, היה על בית משפט קמא להיזהר בבחינת חומר הראיות ולהורות, בסופו של הליך, על זיכויו של המערער.
8.     לחילופין טען ב"כ המערער, כי אם ימצא בית משפט זה להותיר הרשעתו של המערער על כנה, יתבקש להקל בעונשו ולבטל 3 חודשי הפסילה, אשר הושתו עליו בציינו, כי עברו התעבורתי של המערער מכיל, רובו ככולו, עבירות קנס.
תגובת המשיבה לערעור
9.     ב"כ המשיבה ביקש לדחות הערעור על הכרעת הדין בציינו, כי בכוחו של בית המשפט להרשיע על סמך עדות יחידה באם נמצאה אמינה ומהימנה, כבמקרה שלפנינו, מה גם שבית המשפט דאג להגן על זכויותיו של המערער ואף סייע לו בחקירתו הנגדית של השוטר. בית משפט קמא הסביר היטב, בהכרעת דינו, הכיצד גרסתו של השוטר, עד התביעה, הנה הגרסה ההגיונית בעוד גרסתו של המערער בלתי מתקבלת על הדעת. ב"כ המשיבה ביקש לדחות טענותיו של ב"כ המערער בדבר רענון זכרונו של השוטר בציינו, כי הדבר מותר ואף מחויב בנסיבות מסוימות וכן מגובה בדיני הראיות הקיימים. אכן, השוטר העיד כי סטה שמאלה בעוד בדו"ח שערך ציין, כי נאלץ להסיט רכבו ימינה. בשל חלוף הזמן לא יכול היה השוטר לזכור מלוא הפרטים מה גם שהשוטר הצהיר מפורשות, כי דבריו שבדו"ח הנם הנכונים ומשקפים נאמנה האירוע נשוא כתב האישום. אשר על כן, אין מקום לקבל הערעור על הכרעת הדין.
ב"כ המשיבה­ ביקש לדחות גם הערעור על גזר הדין בציינו תחילה, כי נפלה טעות בידי בית משפט קמא עת נימק אורך השלילה בעובדה כי בעבירת תוספת עסקינן, המחייבת בפסילת מינימום. סעיף 38 לפקודת התעבורה, המחייב בפסילת מינימום, נוגע לעבירה המלווה בתאונת דרכים, ולא כן הדברים בענייננו. יחד עם זאת, לא נגרם למערער עיוות דין כלשהו והתוצאה העונשית בעניינו ראויה לאור הרשעותיו התעבורתיות הרבות.
דיון
10.     דין הערעור להידחות.
     אכן, וכשם שציין ב"כ המערער, עניין לנו בעדות יחידה מטעמה של המשיבה אל נגד גרסתו החולקת בנדון של המערער, אשר הורשע במיוחס לו. ככלל, אין מניעה לבסס הרשעה בפלילים על סמך עדות יחידה כל עוד השופט, הרואה אל נכון לעשות כן, נותן דעתו לדבר, "מזהיר עצמו" כי בעדות יחידה עסקינן ומדקדק בבחינתה בטרם יחרוץ הדין על פיה בלבד. האחריות להכרעה כאמור הנה אחריותו של השופט היושב לכס ואין בה משום מתן גושפנקא לעדותו של העד אלא משום אימוץ עדותו כזו שמשקפת את המציאות. תכליתו של דיון כאמור, כשם שהבהיר בית המשפט העליון, אינה קביעת עמדה בדבר מהימנותו של העד אלא קביעת מסמרות בדבר האמת - האמת של בית המשפט ולאו של העד (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר המשפטי "נבו").
מכאן אפנה לבחינת מצב הדברים בענייננו.
11.     ב"כ המערער ביקש להציג גרסה עובדתית שונה לאירועים נשוא כתב האישום דנן בשונה מגרסתו של השוטר לדבר. ב"כ המערער תקף, בין יתר טענותיו, כושר העדתו של השוטר באשר לאירועי הלילה שהרי השוטר לא יכול היה לתאר המתרחש מזיכרונו ונדרש לרענון בטרם מסר עדותו. עוד טען ב"כ המערער, כי לא ברור מהו חומר הראיות, אשר שמש בסיס לרענון זכרונו של שוטר.
     רענון זיכרון הנו כלי נחוץ כאשר העד הרלבנטי טוען כי אינו זוכר פרטיו של הדבר - גביו נדרש הוא להעיד. אין זה מן הרצוי ככלל, כי עד ירענן זכרונו על סמך הודעות ומסמכים קודמים מטעמו, כדבר שבשגרה, ובית המשפט יביא הדבר בחשבון עת יידרש לבחון משקלה הראייתי של העדות, שהרי כושר "הזכירה" של העד הנו גורם מרכזי בשיקוליו של בית המשפט בנדון וקשיי זכירה למיניהם מעוררים אילו הן תמיהות, המחייבות בבחינה ובהערכה (ראו י' קדמי על הראיות (תשס"ד, חלק שלישי) בעמ' 1686). יחד עם זאת, אין ברענון זיכרון כדי להטיל "פגם" כלשהו בהליך או להעיב על מידת מהימנותה של העדות אם רענון כאמור הנו מחויב המציאות, כבנסיבות ענייננו. אין לצפות משוטר, הנדרש להעיד אודות אירוע כלשהו, לזכור פרטיו לדיוקם שהרי יש להניח, כי מתוקף תפקידו תיעד השוטר אירועים רבים אחרים וערך דוחות נוספים למכביר, בעניינים נפרדים ובנסיבות שונות. משכך, אין לדרוש משוטר לזכור, באופן עצמאי וללא תלות ברישומי עזר כלשהם, כל מקרה גביו הגיש דו"ח - יהא הזמן שחלף מעת הגשתו אשר יהא וביתר שאת אמורים הדברים בחלוף פרק זמן משמעותי, ובענייננו: 10 חודשים למן קרות האירוע ועד אשר ניתנה העדות בנדון (רע"פ 53/87 סבג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר המשפטי "נבו"; ע"פ 154/71 אלבז נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 26, 28).
12.     אי לכך, משבחן בית המשפט פרטי עדותו של השוטר בדקדוק וסייע למערער בחקירתו הנגדית את השוטר, אין כל מניעה בקבלת העדות כהווייתה. אין מקום גם לטענותיו של ב"כ המערער בדבר עמימות חומר הראיות, אשר היווה בסיס לרענון זכרונו של השוטר. הרי כבר בתום חקירתו הראשית, לאחר שציין השוטר כי ערך דו"ח פנימי מטעמו, הוגש הדו"ח וסומן ת/1 (ראו עמ' 2, ש' 3). ברי, כי היה זה הדו"ח אשר שימש בסיס לרענון זיכרונו של השוטר מה גם שהיה זה המסמך היחיד שנערך על ידו. כן ידוע, כי דו"ח הנערך על ידי שוטר, במסגרתו נרשמים פרטיו האישיים של הנהג המעוכב על ידיו ופרטי האירוע נשוא העיכוב, יכול לשמש ברענון זכרונו בגדר רישום שנעשה בזמן קרוב למועד האירוע המתואר בו (רע"פ 10683/04 וינברג נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 3495; רע"פ 596/91 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר המשפטי "נבו"). בטוחני, שב"כ המערער ידע גם ידע כי אין כל מניעה בשימוש בדו"ח כאמור כבסיס לרענון הזיכרון וכי כה נעשה בענייננו, כך שאין כל יסוד להפרחת טענה שכזו בעלמא.
13.     משהובהר לעיל, כי אין מניעה להרשיע נאשם על בסיס עדות יחידה וכי אין כל פגם ברענון זכרונו של השוטר באמצעות הדו"ח אשר ערך, יש לבחון האם יש מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא ובמסקנותיו. יוזכר, כי ערכאת הערעור לא תתערב, כדבר שבשגרה, בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים יוצאים מן הכלל המחייבים בדבר (ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 695).
סבורני, כי אין מקום להתערבות כאמור בנסיבות מקרה זה. אכן, בפסק דיני שבע"פ 2097/08 עלמי נ' מדינת ישראל (פורסם באתר המשפטי "נבו") - אליו הפנה ב"כ המערער בטענותיו, הבהרתי, כי אין להעדיף עדויותיהם של השוטרים על פני גרסאותיהם של הנאשמים לאירועים הנבחנים, כאכסיומה. כן ציינתי, ככל שנוגע הדבר לענייננו, כי יש לבחון היטב גרסאותיהם של שוטרים, אשר היו מעורבים באירוע נשוא כתב האישום ונפגעו מהתנהגותו של הנאשם באופן שהפכם לבעלי אינטרס אישי מובהק בתוצאות המשפט. הנני עומד על משנתי האמורה ושב ומציין, גם במסגרת זו, כי יש לנתח כל מקרה לגופו ולנסיבותיו ולבחון הגרסאות הנוגדות בחינה שווה. יחד עם זאת, אין בפסק דיני האמור, או בכל החלטה שיפוטית אחרת, המעגנת הדברים, כדי להביא לזילות מעמדם של נציגי החוק והאמונים על אכיפתו תוך תקיפת גרסאותיהם בערכאות הערעור מקום שאין כל בסיס לדבר - כבענייננו. להלן אבאר דבריי.
14.     השוטר תעד האירועים לאשורם ובפירוט המרבי, בדו"ח הפנימי שערך מטעמו, וחזר על הדברים כהווייתם בעדותו בבית המשפט. ב"כ המערער טען, כזכור, כנגד אמינותו של השוטר בציינו, כי המערער לא יכול היה לסנוורו בעודו נוסע לפניו. עיון בדו"ח ת/1 שערך השוטר, וכן בעדותו בבית משפט קמא מגלה, כי השוטר לא אמר כן כלל. כל שציין השוטר הוא, כשם שהבהיר גם בית משפט קמא בהכרעת דינו, כי המערער הבהב באורות רכבו כאשר היה מאחוריו עובר לכניסה לכיכר הראשונה - דבר שאושר גם על ידי המערער. משכך, אין בדבר כדי להעיב על מהימנות גרסתו של השוטר. השוטר אמנם שגה עת טען בעדותו, כי נאלץ להסיט רכבו שמאלה בעוד בדו"ח התייחס לסטייה ימינה, ברם המדובר בטעות סבירה בהתחשב בחלוף הזמן ואין בה כדי להעיב על גרסתו הכללית בדבר התנהגותו של המערער, אשר שיקפה נאמנה האמור בדו"ח שערך בסמוך למועד האירוע.
לעומת זאת, לא הוצג בפניי טעם של ממש לאימוץ גרסתו של המערער דווקא וגם בעדותו של אזולאי, חברו של המערער, אשר הציג תמונה עובדתית שונה לגמרי (נסיעת השוטר אחרי המערער כבר בכיכר הראשונה) אין כדי להועיל. המערער בחר לסמן סימן של "קוקו" לעומת השוטר, סרב ליתן פרטיו כאשר השוטר הצליח לעצרו בסופו של דבר, כינה את השוטר "פושע" ואף אמר לו כי ישלם (משמיים) על מעשיו (בדו"ח שערך השוטר תועדו ביטויים נלוזים נוספים כ"גנב" ו"ומושחת"). התנהלותו של המערער, במהלך נהיגתו ולאחר מעצרו, לקתה בזלזול ובגסות רוח ויש לגנותה, הן ככל שנוגע הדבר לשימוש בכבישי הארץ והן בהתייחס לכל אינטראקציה שהיא עם נציגי החוק. המערער הדגיש, שוב ושוב, דבר עבודתו עם שוטרים ודבר חברותו הקרובה עם קצינים בכירים במשטרה, ברם אין בזאת כדי לתרום לחיזוק גרסתו דווקא ולהעדפתה, לא כל שכן למרק התנהגותו, להצדיק מעשיו ולאפשר לו לנהוג בכביש כבשלו.
אשר על כן, ומשנמצאה גרסתו של השוטר אמינה, מהימנה וברורה, יש לדחות הערעור על הכרעת הדין ולהותיר דבר ההרשעה של כנו.
15.     ב"כ המשיבה הפנה, בהגינותו, לטעות שנפלה בידי בית משפט קמא, עת גזר דינו של המערער (בעוד בא-כוחו לא היה ער לדבר ולא הסב תשומת ליבו של בית המשפט לכך). בית המשפט השית על המערער העונשים הנזכרים בציינו, כי המדובר בעבירת תוספת בעוד בפועל לא כן הדבר. סעיף 38 לפקודת התעבורה מחייב בעונש פסילה מינימאלי של שלושה חודשים באם הורשע נאשם בעבירה המפורטת בתוספת השנייה, באם גרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש (סעיף 38(2) לפקודה). בנסיבות ענייננו, הורשע המערער בעבירת תוספת כאמור, שהרי עבירה של "נהיגה בקלות ראש" מכוחו של סעיף 62(2) לפקודת התעבורה קבועה בתוספת השנייה (סעיף 1), אך לא גרם לתאונת דרכים כאמור. חרף האמור טען ב"כ המשיבה, כי יש להותיר רכיבי הענישה על כנם לאור חומרת המעשה הנדון ועברו התעבורתי הנכבד של המערער. ב"כ המערער טען מנגד, כזכור, כי בעבירות קנס ככלל עסקינן, וכי אין בעברו של המערער כדי להצדיק חומרת הענישה.
     עברו התעבורתי של המערער כולל 31 הרשעות מסוגים שונים, כעבירות מהירות, אי ציות לתמרורים אילו ואחרים, נסיעה ללא רישיון נהיגה תקף, נסיעה ללא חגורת בטיחות (בין הוא עצמו ובין הנוסעים ברכבו) וכיו"ב. המדובר במעשי עבירה לא מעטים, חלקם אף חמורים ואין להקל בדבר ראש, כלל וכלל, וודאי לאו לאור התנהגותו הנלוזה והמזלזלת של המערער בנסיבות המקרה שלפנינו. יחד עם זאת, דומה, שבית משפט קמא השית על המערער עונש פסילה כאמור בסברו, בשגגה, כי פקודת התעבורה מחייבת בזאת ולדידי, אף בהתחשב בעברו התעבורתי של המערער, היה מקום להקל ברכיב זה.
     אשר על כן, הריני להעמיד רכיב הפסילה שבעונשו של המערער, על חודשיים ימים.
סיכומם של דברים
16.     הערעור על גזר הדין מתקבל בזאת במובן זה שעונש הפסילה, אשר הושת על המערער, יופחת לכדי חודשיים ימים. המערער יפקיד רישיונו, באם טרם עשה כן, עד יום 23.9.08. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הרדמות בנהיגה

  2. נהיגה בעייפות

  3. נהיגה ללא חגורה

  4. נהיגה בחוסר זהירות

  5. נהיגה ברכב ללא רשות

  6. העונש על נהיגה פרועה

  7. מורשה נהיגה ברכב נכה

  8. העונש על נהיגה בפסילה

  9. העונש על נהיגה מסוכנת

  10. ערעור נהיגה בלתי זהירה

  11. נהיגה בלי חגורת בטיחות

  12. נהיגה ללא רשות - ביטוח

  13. דיבור בטלפון בזמן נהיגה

  14. נהיגה רשלנית במעבר חציה

  15. שימוש בפלאפון בזמן נהיגה

  16. תאונה בגלל הרדמות בנהיגה

  17. נהיגה בלי רישיון - ערעור

  18. נזקי רכוש בגין נהיגה רשלנית

  19. תיאום מחירים שיעורי נהיגה

  20. עונש קל על נהיגה בלי רישיון

  21. ערעור בעבירת נהיגה בקלות ראש

  22. זיכוי מחמת הספק נהיגה בשכרות

  23. נהיגה בלי רישיון ברכב של ההורים

  24. נהיגה בהיתר ללא ביטוח - סעיף 7א

  25. ערעור על נהיגה בזמן שלילה שהתקבל

  26. נהיגה תחת השפעת כדור הרגעה קלונקס

  27. נהיגה בקלות ראש ללא תשומת לב מספקת לדרך

  28. נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון