עקיפה שלא כדין

בהודעתו מיום 15.5.2007, כשבוע אחרי האירוע, מסר המערער כי הוא עקף משאית אחת וסיים את העקיפה תוך חציית קו-קטעים, ולפני שהגיע לקו-רצוף. להלן פסק דין בנושא עקיפה שלא כדין: פסק-דין 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים), מיום 23.9.2007, בתיק ת/10319/07. 2. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה של עקיפה שלא כדין, בניגוד לתקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בית המשפט גזר על המערער 21 ימי פסילה בפועל מהחזיק ברישיון נהיגה, פסילה על תנאי של חודשיים למשך שנתיים וקנס - 400 ₪. 3. הערעור מכוון נגד הכרעת הדין בלבד. הדיון בבית המשפט קמא 4. בהודעתו מיום 15.5.2007, כשבוע אחרי האירוע, מסר המערער כי הוא עקף משאית אחת וסיים את העקיפה תוך חציית קו-קטעים, ולפני שהגיע לקו-רצוף. 5. רס"ר אורן ברון, שרשם את דו"ח העבירה, העיד בבית המשפט קמא. עדותו התבססה על הרישום בדו"ח, ובעדותו לא זכר דבר מעבר לרישום האמור (פרוטוקול 23.9.07, עמוד 1, שורות 13-14). לידו ברכב השיטור ישב סמל מזרחי, אך זה לא ערך כל תרשומת, ואך רשם את מספר לוחית הזיהוי של הרכב שבו נהג המערער, ואת שעת האירוע. 6. לעניין העבירה שיוחסה למערער, העיד רס"ר ברון, כי אין הוא חולק על כך שהעקיפה החלה בקו-קטעים, הגם שאין הוא יכול לזכור "כמה קוים" לפני הקו הרצוף (עמוד 2, שורה 9). אין הוא זוכר את מרחק העקיפה במטרים, וכי הוא לא ערך תרשים שיתאר את העקיפה. העד אינו מאשר את גרסת המערער, שהעקיפה הסתיימה בקטע האחרון של קו הקטעים, והוא חוזר ומאשר: "הוא יצא לעקיפה בקו קטעים וסיים את העקיפה בקו רצוף" (שם, שורה 23). לשאלת בית המשפט לעניין האפשרות שהמשאית הנעקפת, שהיא רכב ארוך, הסתירה את שדה הראיה, וכיצד העד יכול להבחין בקו הרצוף, משיב העד: "היה לי שדה ראיה והיה לי אפשרות [כך בפרוטוקול] לראות את הקו, לא נצמדתי לתחת של המשאית. הייתי במרחק מהמשאית. תוך כדי מרחק ראיתי שהוא חוצה בקו הפרדה רצוף". העד מוסיף כי "הרכב שבו נהג המערער היה עם כל 4 גלגליו בקו הפרדה רצוף, את המרחק לא יכול להגיד לך, לא רשמתי" (שם, שורות 26-32). 7. העד ברון מוסיף, כי אילו לא שמר על "קשר-עין", ואם לא היה שומר על מרחק-ראיה, אפשר שלא היה רושם את דו"ח העבירה. אולם, במקרה זה השוטר מעיד, כי ראה את "כל העקיפה שלו". בהמשך מוסיף העד, כי עד אחרי העקיפה והפניה לא היה לו קשר עין עם הרכב של המערער, אך הוא ראה אותו בפניה. כאשר הסניגור מפנה אותו לרישום בדו"ח העבירה (במזכר) שלפיו היה לו קשר עין עם הרכב מרגע העקיפה, משיב העד: "לפי מה שהעדתי פה אני מסכים שזה לא מדויק" (עמוד 3, שורה 19). 8. בעדותו חזר הנאשם על גרסתו, שלפיה הוא סיים את העקיפה בסוף קו הקטעים ולא בקו הרצוף, וכי מרחק העקיפה היה קצר "והמשאית נסעה לאט יחסית". הכרעת הדין 9. בית המשפט קמא קובע בממצאים העובדתיים, כי לא הייתה מחלוקת לעניין זהות הרכב העוקף שהוא הרכב שבו נהג המערער, או לעניין עקיפת המשאית. המערער החל את העקיפה כשהוא חוצה קו-קטעים, והמחלוקת היא אם סיימה בסוף קו הקטעים או תוך חציית קו-רצוף. לפי גרסת המערער, הוא סיים את העקיפה שניים עד שלושה קטעים לפני תחילת הקו הרצוף, בעוד שלפי גרסת רס"ר ברון העקיפה הסתיימה "לאחר הקו הרצוף". 10. בית המשפט קמא התייחס בהכרעת הדין לטענות הסניגור בעניין הקושי הראייתי שבאי- רישום תרשומת ולעניין הקושי לראות את הקו הרצוף בנסיבות של עקיפת המשאית. 11. בית המשפט קובע בהכרעת הדין, כי העדר תרשומת של השוטר מזרחי אינו פוסל את העדות, הגם שעדיף היה שיירשם זכרון דברים (של מי שראה את האירוע, אם בכלל). בית המשפט קמא קובע, כי גם אם השוטר התקשה לראות את הקו הרצוף, הרי הוא "העיד בבירור שראה את הקו הלבן ואת פניית הנאשם... ועובדה היא אכן שצדק בכל מה שראה והמחלוקת היא רק על אותו מס' מועט של מטרים לפני או אחרי הפיכת הקו ללבן". 12. בית המשפט מסתמך על ניסיון החיים וניסיונו השיפוטי וקובע, כי פעמים רבות משוכנעים נוהגי הרכב שנהגו כדין ועקפו בקו-קטעים או חצו צומת מרומזר באור ירוק, אך בפועל לא כך עשו. הערעור 13. המערער טוען, כי לא ניתן לבסס הרשעה על גרסת השוטר ועל עדותו, אף אם לא הייתה לפנינו גרסת המערער. לשוטר לא היה, כעולה מעדותו, קשר עין רציף מתחילת העקיפה ועד סיומה, כי אם רק בפניה. המערער עקף משאית גדולה, ולא ניתן בנסיבות אלה להיות בקשר עין רצוף עם רכבו. זאת, בניגוד לדברים שרשם השוטר במזכר (נספח ג' לכתב הערעור). השוטר הודה, בעדותו בבית המשפט, כי הוא לא דק פורתא בדברים שרשם. ועוד זאת, קשר עין של השוטר לרכב העוקף אינו יכול להתקיים אם הוא נוהג בצורה עוקבת אחר המשאית. לשאלה זו משיב השוטר בחקירתו הנגדית "כנראה ששמרתי מרחק". 14. המערער טוען כי עניינים אלה מעלים ספק סביר, ולא ניתן להסתפק באמון של בית המשפט בגרסת השוטר כדי להרשיע על בסיסו בעבירה זו. 15. הכרעת הדין של בית המשפט קמא מבוססת על ממצא של מהימנות. בית המשפט האמין לעד התביעה היחידי ונתן אמון בגרסתו חרף הסתירה שבין הרישום במזכר שבדו"ח העבירה לבין עדותו בעניין קשר-עין רצוף עם הרכב שבו נהג המערער. בית המשפט קמא הוסיף לכך את ניסיונו השיפוטי בכל הנוגע לטענות הנטענות לפניו על ידי נוהגי רכב. 16. אמת נכון הדבר, שקיימת אפשרות של טעות או סברה, שלפיה השוטר בטוח שראה, כמו בענייננו, את סיום העקיפה כחצייה של קו רצוף, בעוד שאפשר שהעקיפה הסתיימה בקצהו של קו הקטעים, או תחילתו של הקו הרצוף. במקרים כאלה של "שברירי מרחק" או "קצות קוים", אין לו לבית המשפט אלא העמדת גרסה מול גרסה ובחירת ההגיונית מביניהן הקרובה יותר למציאות. כשם שהשוטר "רואה" את סיום העקיפה על הקו הרצוף, כך נוהג הרכב "רואה" את הסיום בסוף קו הקטעים. בין שני אלה, על השופט לבחור על פי ממצאי מהימנות ואמינות את הגרסה שהוא מעדיף. זאת, מבלי לקבוע כי הגרסה שלא קיבל היא גרסה שקרית או שאין בה אמת. בנסיבות מסוימות התלבטות בין שתי הגרסאות, יכול שתביא לזיכוי מחמת ספק, אך אין כך בכל מקרה. 17. כאשר בית המשפט בערכאה הדיונית, קובע ממצאים עובדתיים ועליהם הוא מבסס מסקנות משפטיות, ערכאת הערעור אינה מתעכבת וקובעת ממצאים אחרים, למעט במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל. כך הדבר גם בעניין מהימנותם של עדים, שהרי קביעות אלה מושפעות במידה רבה מהתרשמותו של השופט שישב בדין בערכאה הדיונית. לשופט ערכאת הערעור חסרה התרשמות זו (ראו: ע"פ 185/88 משה יהלום נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מג (1), 541, 546, ג-ד). 18. יש מקרים שבהם עולות שתי גרסאות ששתיהן הגיוניות, ושופט הערכאה הדיונית בוחר לו אחת מהן כמהימנה והגיונית יותר מיריבתה. גם כאן, אך במקרים יוצאים מן הכלל, עשויה ערכאת הערעור להפוך את הגרסה שהתקבלה בעיני הערכאה הדיונית. 19. בא-כוח המערער שנה בעניין זה משנה סדורה, דבר דבור על אופניו, בזכות גרסתו של המערער. הוא חזר על הטיעונים שטען בפני בית המשפט קמא, ובית המשפט שם התייחס אליהם ולא קיבלם. הפכתי והפכתי בה, ולא ראיתי מקום ועילה להתערב בממצאים שקבע בית המשפט קמא או במסקנותיו. אמת נכון, שעלולה להיווצר תחושה המבוססת על אמונו של המערער כי הוא סיים את העקיפה "בקצה הקו". אולם, בעניין דנן ממצאיו של בית המשפט קמא היו החלטיים ואינם נגועים בספקות. גם אם בית המשפט דיבר בהכרעת הדין "בקצירת האומר", הרי מסקתנו ברורה ובהירה. 20. בשל כל אלה, אינני רואה עילה להתערב בהכרעת הדין, ואני דוחה את הערעור שכוון, כאמור, להכרעת הדין בלבד. משפט תעבורהעקיפה