ענישה בעבירות תעבורה

בית המשפט ציין כי הקטל הנוראי בכבישי הארץ מחייב את בית המשפט "להקשות לבו" ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המרבים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. עוד צוין כי הקלה בעונש, על ידי השוואתו לעונשים קלים יותר שהוטלו במקרים אחרים, ואפילו דומים, עלולה לפגוע בתפקיד החשוב שממלאת הענישה במאמץ לצמצם את עבריינות התאונה ואת תאונות הדרכים. להלן פסק דין בנושא ענישה בעבירות תעבורה - ערעור על עונש גרימת מוות ברשלנות: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום לתעבורה בנצרת (כב' השופט ס' חנא) מיום 22.3.05 ב- ת.ד. 10719/02. כב' השופט יצחק כהן - אב"ד: א. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בגרם מוות ברשלנות עבירה בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן "חוק העונשין") בצירוף סעיפים 64 ו40 לפקודת התעבורה התשכ"א 1961 (להלן "פקודת התעבורה") נהיגה בקלות ראש שגרמה לנזק לאדם ולרכוש עבירה בניגוד לסעיף 62 (2) וסעיפים 38 (2)ו(3) לפקודת התעבורה, מהירות מופרזת עבירה בניגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961 (להלן "תקנות התעבורה") ביחד עם סעיף 68 לפקודת התעבורה, אי שמירת רווח עבירה בניגוד לתקנה 49 (א) ו (ב) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה. הערעור נסוב כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש. ב. ההליך והקביעה בבית משפט קמא: 1. על פי עובדות כתב האישום בתאריך 22.10.01, בסמוך לשעה 21:00 בכביש 77 , בקטע שבין צומת בית רימון לצומת כפר טורעאן אירעה תאונה בין שני כלי רכב (להלן - "ההתנגשות"). כעבור כ - 20 דקות, נסע בכביש רכב מסוג סובארו נהוג על ידי יוסף יוסף (להלן: "המנוח") לכיוון כפר טורעאן, מאחוריו נסע באותו כביש ובאותו כיון רכב מסוג וולבו נהוג על ידי חאלד עדוי (להלן - "המערער"). יחד עם המערער נסע בנו, סאלח עדוי, אשר ישב במושב הקדמי ליד המערער, ועבדלחלים עדוי ווליד עדוי אשר ישבו במושב האחורי. בהגיעו למקום ההתנגשות האט המנוח את מהירות נסיעתו, המערער אשר נסע בעקבות הסובארו נהג רכבו ברשלנות, ובקלות ראש, במהירות מופרזת ומבלי לשמור על מרחק בטוח בין רכבו לסובארו וכתוצאה מכך התנגש עם חזית רכבו בחלקו האחורי של הסובארו (להלן - "התאונה"). כתוצאה מן התאונה נהרג נהג הסובארו ונפגעו המערער ונוסעי הרכב וכן ניזוקו שני כלי הרכב המעורבים בתאונה. בעת התאונה מזג האוויר היה נאה, הראות הייתה טובה והכביש היה תקין ויבש. המערער נהג בקלות ראש וברשלנות, נסע במהירות מופרזת, לא שמר מרחק וגרם לתאונה שבעטייה נהרג נהג הסובארו, נפגעו קל המערער ונוסעי הרכב, וכן נגרם נזק רב לשני כלי הרכב. כמבואר לאור עובדות כתב האישום כפי שתוארו לעיל הורשע המערער בעבירות שנמנו לעיל. 2. בית משפט קמא הרשיע כמבואר את המערער כאשר לקביעותיו יש לקבל את עדות הבוחן בזירת הארוע כאשר ב - ת/3 קבע הבוחן כמסקנה כי רכב הסובארו של המנוח האט ליד הרכבים המעורבים האחרים ואז פגע בו המערער מאחור. כך גם כך קיבל את קביעת הבוחן לפיה פער המהירויות בין רכב המנוח לרכב המערער היה גדול והאימפקט היה בעוצמה רבה. בית משפט קמא עמד על מיקום הנזק ברכב הסובארו, העובדה שהוסט שמאלה, פגע בגדר הבטון, קיבל את ביאור הבוחן לענין זה וקבע - כי מסקנות הבוחן לא נסתרו. בית משפט קמא דחה את טענות המערער באשר לטעות בסימנים (ראה בהכרעת הדין וראה עוד כאן, להלן). לקביעתו, מדובר ב"טעות כתיב" (ואכן ההגיון נשוא הסימנים על ידי הבוחן מדבר בעד עצמו). עוד נוסיף ונציין כעובדה כי המערער בחר שלא להעיד ולא להביא ראיות כלשהן מטעמו. בית משפט קמא התייחס אחת לאחת לטענות הסניגוריה וראה שלא לקבלן ובחן את הודעת הנאשם בצורה מדוקדקת, עמד על כך שהנאשם אכן הבחין במכוניות העומדות בצד הדרך, לא האט ולמרות שגם ראה את אורות הבלימה של הסובארו. עוד ציין בית משפט קמא ובצדק כי גרסת הנאשם במשטרה אינה עולה בקנה אחד עם הנטען הן בסיכומי הסניגוריה והן בפנינו. אכן ההודעה ת/5 מלמד כי רכב הסובארו לא היה בעצירה מוחלטת (ראה ת/5 משורה 40 ואילך). בית משפט קמא, קבע לאחר שציין את העובדה שהבוחן בחקירתו לא שלל את העובדה שיכול והסובארו היה דווקא במצב של עמידה כי הממצאים מובילים לכך שרכב הסובארו היה בנסיעה איטית, נסמך כמבואר לעיל בין היתר על הודעת הנאשם (ת/5) אשר התקבלה ללא כל התנגדות וקבע כמבואר כי רכב הסובארו לא היה בעצירה. 3. העונשים שהוטלו על המערער: א. מאסר בפועל ל - 7 חודשים. ב. מאסר על תנאי ל - 8 חודשים לתקופה של 3 שנים שלא יעבור על עבירה של נהיגה בזמן פסילה או גרם מוות ברשלנות. ג. פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים, בניכוי 90 ימי הפסילה המנהלית. ד. פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה 12 חודשים לתקופה של שנתיים. ה. קנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר, כאשר הקנס ישולם ב - 6 תשלומים. ג. דיון: 1. המערער הודה שהתנגש עם חזית רכבו בחלקו האחורי של הסובארו, אולם לטענתו התאונה הייתה "בלתי נמנעת" וזאת מאחר ורכב הסובארו עצר בנתיב הנסיעה השמאלי באורח מפתיע. המערער כפר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וכן טען כי במקום התאונה היה חושך מוחלט הכביש היה רטוב והראות לא הייתה טובה. בתחילה אף כפר המערער בקשר הסיבתי לאמור כי המנוח נפטר כתוצאה מהתאונה אולם בסיום פרשת התביעה חזר בו. 2. לאור תשובת המערער לאישום נשמעו ראיות מצד התביעה ואילו המערער בחר לא להעיד ולא הביא ראיות כל שהן. 3. ראיות התביעה נסמכו כעיקר על עדויות נוסעי הרכב ומספר רופאים אשר טיפלו במנוח, עדות בוחן תאונות הדרכים רס"ב צבי שביב, (להלן: "הבוחן"), דו"ח בוחן שערך (ת/3) תרשים התאונה (ת/4), סקיצה שערך בסמיכות למקום התאונה (ת/1), תמונות שצולמו במקום התאונה (ת/2). כמו כן הוגשה הודעת הנאשם במשטרה (ת/5). 4. טענות המערער בתמצית: עיקר טענותיו של המערער מופנות כנגד עדותו של הבוחן, המערער תולה טענותיו בפסק דינו של בית משפט קמא אשר ראה לציין כי בחקירתו הנגדית של הבוחן התברר כי היו לבוחן מספר טעויות כתיב אשר תוקנו במהלך עדותו (ראה עמ' 4 להכרעת הדין של בית משפט קמא). לטענת המערער טעויות אלו אשר כונו על ידי בית משפט קמא כ"טעויות כתיב", הן מהותיות המשנות באופן מוחלט אופן התרחשות התאונה. בנוסף טען המערער כי מדובר בעדות סברה וכי התרחיש העולה מעדותו של המומחה אינו וודאי. 5. עדות הבוחן: א. הבוחן מר צבי שביב העיד כי נקלע למקום התאונה במקרה, ובעקבות גביית העדויות והתאמת הנזקים התבהר לו כי מדובר בשתי תאונות נפרדות וערך סקיצה (ת/1), במקום התאונה. ב. בחקירתו הנגדית עלה כי נפלה טעות בתרשים התאונה (ת/4), במקרא אשר צורף לתרשים נכתב בטעות כי סימני הבלימה המסומנים ו' ז' ח' וט' מיוחסים לרכבו של המנוח אולם, הבוחן מציין כי מדובר בטעות ולפי מיטב זכרונו יש לייחס סימנים אלו לרכבו של המערער. הבוחן טעה אף בכך שלא קשר בין סימן ח' בדו"ח הבוחן (ת/3) לבין הרכבים ובעדותו העיד כי סימן ח' הינו סימן גרירת צמיג השייך לרכב המערער. ג. בית משפט קמא מצא כי מדובר בשגיאות כתיב שנעשו בתום לב, ואין זה מן ההיגיון כי סימונים אלו ישתייכו לרכב הסובארו, כפי שציין בטעות הבוחן. ד. כמו כן עולה מעדותו של הבוחן כי אינו יכול לקבוע באיזו מהירות נסעו כלי הרכב, אך קבע כי הפרשי המהירות ביניהם גבוהים כמו כן לא יכל לקבוע חד משמעית אם רכבו של המנוח היה בזמן התאונה במצב של נסיעה אם לאו. ה. בית משפט קמא מצא כי נתונים אלו אינם רלוונטים וזאת לנוכח העובדה כי מצא כי גם אם רכב הסובארו היה בולם בלימת חירום התאונה הייתה מתרחשת לפני עצירתו המוחלטת וזאת בהסתמך על העובדות שהובאו בהודעת המערער במשטרה המלמדות שהמערער נסע במהירות גבוהה ושמר מרחק קצר מרכב הסובארו. ו. בית משפט קמא קבע כי עדות הבוחן הינה מהימנה, וכמפורט בהכרעת דינו. הודעת המערער במשטרה: ז. המערער מסר הודעה במשטרה ובה תיאר אשר התרחש בעת התאונה, המערער הודה כי זמן קצר לפני התאונה הביט במד המהירות והבחין כי מהירות נסיעתו הינה 105 קמ"ש. המערער ציין בהודעתו כי תחילה נסע בנתיב הימיני של הכביש כאשר כ- 20 מטר לפניו נסע רכב סובארו אולם בהתקרבם למקום ההתנגשות עבר רכב הסובארו לנתיב השמאלי והמערער בעקבותיו,המערער מציין כי כל אותה העת המשיך באותה המהירות. ח. המערער ציין כי הבחין באורות הבלימה של רכב הסובארו ובניסיון ההתחמקות מהתנגשות סטה שמאלה לכיוון מעקה הביטחון . ט. הערעור רובו ככולו מכוון לממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא. ככלל אין זה מנהגו של בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, להתערב בממצאים שבעובדה וממצאים שבמהימנות, אשר נקבעו על ידי הערכאה הראשונה. י. השופט המלומד בבית משפט קמא בחן היטב את החומר שהובא לפניו ובהכרעת דין מפורטת ניתח המסקנות העולות ממנו. י"א. כפי העולה ממצאי בית משפט קמא, ומהודעתו של המערער, אין כל מחלוקת כי המערער פגע ברכב הסובארו שכתוצאה מכך נפגע המנוח ולאחר זמן מה נפטר מפצעיו. כמו כן עולה אין חולק למעשה כי המערער נהג במהירות מופרזת וזאת ללא שמירת רווח ועל כן אירעה התאונה. י"ב. אשר לעדות הבוחן - זה ביצע בדיקה במקום התאונה, זמן קצר לאחר התרחשותה, וכן ביום המחרת עת ביצע במגרש החנייה שאליו הובאו כלי הרכב, בדיקת התאמת נזקים. מסקנותיו של הבוחן בתמצית היו כמפורט: רכב הסובארו בו נהג המנוח ונסע לפני המערער האט נסיעתו בהגיעו למקום ההתנגשות ואז התנגש בו רכב המערער מאחור בעוצמה רבה, דבר שהסיט רכב הסובארו לימין ואילו רכב המערער נהדף לשמאל , רכב הסובארו נעצר לאחר שהתנגש במעקה הביטחון שבצד ימין ואילו רכב המערער פגע במעקה הבטחון שבצד השמאלי נהדף לימין הכביש והתנגש במעקה הביטחון ונהדף לשמאל ושוב פגע במעקה עד שנעצר. י"ג. ב"כ המערער סובר כי עדותו של בוחן הרכב הינה עדות סברה וזאת בהדגישו מספר נקודות. האחת, הטעויות שנמצאות בדו"ח הבוחן והתרשים, השנייה, אי יכולתו של בוחן לקבוע המהירות שבו נסעו שני הרכבים והמרחק ביניהם, ובנוסף טען כי בוחן הרכב לא יכל לקבוע בוודאות האם רכבו של המנוח היה מצוי בעצירה מוחלטת או לאו. ומשכך טעה לטענתו בית משפט קמא בהרשעתו את המערער בהסתמך על חוות דעת הבוחן. י"ד. דין טענה זו לדחייה, בית משפט קמא ביסס הכרעת דינו על שילוב בין עדות הבוחן והראיות שהציגה התביעה והודעתו של המערער במשטרה , כפי שנאמר לעיל. ט"ו. נראה כי, היה על המערער לצפות תרחיש לפיו אי שמירת המרחק בינו לבין רכב הסובארו יגרום להתנגשות בין שני כלי הרכב בבלימה או האטה פתאומית במהירות בה נסע. ועל כן ניתן לומר כי נהיגתו של המערער היתה רשלנית ובחוסר זהירות. ט"ז. בנוסף, יש לציין כי על המערער היה לצפות כי רכב הסובארו יאט נסיעתו וזאת גם לאור העובדה כי המערער הבחין (כפי שציין זאת בהודעתו במשטרה), במספר רכבים בצד הימני של הכביש. י"ז. המערער העלה טענות כנגד טעויות התרשים והדו"ח, אין כל ספק כי סימונים ז', ח',ט' שייכים הם לרכבו של המערער עובדה זו עולה מן ההיגיון הבריא היות והסימנים נמצאים אחרי רכב הסובארו, בנוגע לסימון ז' המערער בהודעתו במשטרה מציין כי בנסותו להימנע מהתנגשות ברכב הסובארו סטה שמאלה לכיוון מעקה הבטון. י"ח. נראה לי איפוא, שניתן לסכם את עניניו של המערער בכל הנוגע להרשעה, כדי מאמר לפיו; מדובר במערער שהודה כבר במשטרה שבמקום המותר לנסוע במהירות של 90 קמ"ש, נהג רכבו במהירות של 105 קמ"ש, כשהוא אינו שומר על מרחק סביר מהרכב שלפניו. ובהתנהגותו כך גרם לתאונה אשר כתוצאה ממנה נהרג המנוח. מדובר בנהיגה רשלנית, חסרת זהירות שלא תאמה לתנאי המקום והדרך, נהיגה בקלות ראש תוך אי שמירת רווח ובמהירות מופרזת, נהיגה בלילה וכאן, אין רבותא אם רכב המנוח האט, או שהיה בעצירה מוחלטת לענין הנסיבות הרשלניות של נהיגת המערער וצפיתו הנדרשת בנסיבות המקום והשעה. י"ט. מכל האמור לעיל לא מצאתי מקום להתערב במסקנות ובממצאי בית משפט קמא, ודין ההרשעה להוותה על כנה. באשר לעונש: כאמור, מערער ב"כ המערער על חומרת העונש שגזר בית משפט קמא. לדבריו, עונש המאסר בפועל חמור במיוחד. ב"כ המערער טוען כי בשל נסיבות התאונה,נסיבותיו האישיות, עובדת היותו אב ל- 6 ילדים, מצבו הבריאותי הקשה, מצבו הכלכלי העגום, מחילתם של בני משפחת המנוח, היותו נהג מקצועי כ 30 שנה אשר לא צבר לחובתו עבירות תנועה המעידות על דפוס התנהגות עברייני, חלוף הזמן מהתאונה והעובדה כי הביע חרטה יש להקל באופן משמעותי בעונש שגזר בית משפט קמא. המערער הורשע בעבירות חמורות ביותר הכוללות, גרם מוות ברשלנות, מהירות מופרזת נהיגה בקלות ראש וגרימת נזק לרכוש. דומה כי אין צורך להכביר במלים אודות חומרתה של התנהגות המערער באירוע הנדון. גישת הפסיקה הנה כי מדובר בעבירה חמורה במיוחד, שגם המחוקק ראה להטיל בגינה עונש חובה. כמו כן למערער גיליון הרשעות תעבורה קודמות ממנו עולה כי למערער עבירות שקדמו למועד התאונה, ובהם, מהירות בלתי סבירה, נהיגה בלא זהירות, אי האטה בשטח בנוי, סטייה מנתיב ללא מתן אות, אי ציות לתמרור, אי ציות לתמרור עצור, סטייה מנתיב הנסיעה, נהיגה כשרישיון הרכב פקע, מהירות מופרזת, נהיגה קדימה שלא בכיוון החץ וכו'. מכאן, אין מדובר באדם נורמטיבי מן השורה שנקלע לתאונת דרכים בעל כורחו ואתרע מזלו למעוד כדי פגיעה באחר, מדובר באדם אשר הוכיח במעשיו בעבר זילות בחיי אדם ואשר בנהיגתו והתנהגותו סיכון חיים. כידוע, מתערבת ערכאת הערעור במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה. לעניין זה ראה רע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5), 176, עמ' 182- 183: "כלל מקובל הוא, שערכאת ערעור, בדונה במידת העונש, בכל סוגי העבירות, איננה דנה בעניין כאילו היא באה להטיל את העונש מעיקרו ואינה מטילה את העונש שהיא הייתה גוזרת לנאשם לו ישבה כערכאה ראשונה. ללא קשר לעבירות תנועה, מקובל מאז ומתמיד שבית משפט שלערעור מתערב במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה. מבחינה זו יש הבדל בין הערכאה הראשונה לבין ערכאת הערעור, והדברים ידועים ואינם חדשים." עונש המאסר שנגזר על המערער מצוי בתחום הענישה המקובלת למקרים של גרימת מוות ברשלנות. עוד טען ב"כ המערער בפנינו כי מן הראוי היה להורות על קבלת תסקיר בענינו של המערער בטרם יוכרע דינו. תסקיר שירות המבחן דרוש בכדי להעריך סיכוי שיקום של עבריין. כאשר מדובר בבגירים אין חלה חובה להמצאת תסקיר מפי המחוקק וכן, כאשר מדובר בעברייני תעבורה שאלת השיקום הינה משנית. בעבירות מעיין אלה הנדונות נפסק כבר בעבר ברע"פ 2842/96 כחלון ויקטור נ' מדינת ישראל תק - על 96 (2) 481: "הקטל הנוראי בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המרבים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך". ועוד ייאמר כי: "הקלה בעונש, על ידי השוואתו לעונשים קלים יותר שהוטלו במקרים אחרים, ואפילו דומים, עלולה לפגוע בתפקיד החשוב שממלאת הענישה במאמץ לצמצם את עבריינות התאונה ואת תאונות הדרכים. (דברי כב' השופט טירקל ברע"פ 2842/96 כחלון ויקטור נ' מדינת ישראל תקדין עליון 1996 (2) 481, שם בעמ' 481-482). במקרה דנן אין אפוא להפחית מעונש המאסר בפועל שגזר בית משפט קמא ומכאן גם הערעור באשר לעונש לדחיה. מכל אלה, אני מציע לחבריי לדחות הערעור הן על הכרעת הדין והן על העונש. יצחק כהן , שופט אב"ד כב' השופט אברהם אברהם: מסכים. אברהם אברהם , שופט כב' השופטת אסתר הלמן: מסכימה. אסתר הלמן, שופטת הוחלט איפוא פה אחד לדחות הערעור וכאמור בחוות דעתו של כב' השופט יצחק כהן - אב"ד. משפט פליליעבירת תעבורהמשפט תעבורה