עונש קל על נהיגה בשכרות

בית המשפט פסק לגבי עונש קל על נהיגה בשכרות, כי עונש פסילה הנמוך מרף המינימום חייב להיות מעוגן ב"נסיבות מיוחדות" ומבוסס בצורך ממשי, המצדיקים במקרים חריגים סטיה מעקרון העל שקבע המחוקק. קיומן של נסיבות רגילות כגון: ריכוז אלכוהול שאינו עולה בהרבה על המותר, עבר תעבורתי לא מכביד, גיל צעיר, נאשם המטפל בהוריו, ואף נאשם המתפרנס מנהיגה כמו המשיב הנדון, לא הוכר ע"י בתי המשפט כמצדיק הפחתה מתחת לקו גבול מינימלי זה. להיפך, בדרך כלל הסטיה היתה דווקא במעלה המדרג - מעבר לשתי שנות פסילה. להלן פסק דין בנושא עונש קל על נהיגה בשכרות: פסק - דין בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה תל-אביב (כב' השופט ויטלסון) בתיק 25194/08, מתאריך 5.5.08, לפיו הורשע המערער עפ"י הודאתו, בכך שנהג ברכב במקום ציבורי בהיותו שיכור - עבירה על סע' 62(3), 64ב(א) וסע' 39א לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), וכן תקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961. על המערער הושתו העונשים הבאים: א. פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת 24 חודשים. ב. פסילה על תנאי בת 5 חודשים למשך 3 שנים. ג. קנס בסך 300 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו. טיעוני ב"כ המערער ב"כ המערער עותר לביהמ"ש לזכות את המערער מעבירה של נהיגה בשכרות, ולו מחמת הספק. לחילופין, מתבקש ביהמ"ש לבטל את הכרעת הדין, ולהחזיר את הדיון לערכאה הדיונית בפני מותב אחר. לחילופי חילופין, עותר המערער לביהמ"ש להקל בעונשו, ולהפחית מתקופת הפסילה שהוטלה עליו. לטענת המערער, הוא לא הודה כלל בכך שנהג בשכרות אלא ציין שהוא איננו מכחיש כי שתה כוסית וחצי אלכוהול על קיבה ריקה, אך לדבריו לא היה שיכור. המערער פנה בענין זה לבימ"ש קמא וביקש לתקן את הפרוטוקול, שם נרשם: "אני מודה ששתיתי על קיבה ריקה. אני מודה באישום. אני לא מכחיש". בימ"ש קמא דחה את בקשת המערער לתקן את הפרוטוקול, בציינו: "הפרוטוקול מציין את הדברים שאמר הנאשם. הבקשה נדחית". בטיעוניו בעל פה טען הסניגור, כי מרשו לא היה מיוצג בעת הדיון בבימ"ש קמא, ולא מדובר באדם היוצא למסיבות ושותה לשוכרה. באשר לעונש - טען ב"כ המערער כי בתי משפט אחרים הקלו עם נהגים שהורשעו בנהיגה בשכרות ונדונו לענישה של 6 חודשי פסילה בפועל עד 11 חודשי פסילה בפועל. אשר על כן, עתר ב"כ המערער לביהמ"ש כי יקבל את הערעור, ולו לעניין העונש ויעמיד את עונש הפסילה על 11 חודשים במקום 24 חודשים, שכן מצבו הכלכלי של המערער קשה. הוא חייב סכום גבוה למוסד לבטוח לאומי, ומתקשה לשלם את מזונות ילדיו, וללא רשיון נהיגה, לא יוכל להמשיך לעבוד כגנן. עוד ציין ב"כ המערער, כי למרשו אין עבר תעבורתי מכביד, והוא נתפס בעת ביצוע העבירה בשעת בוקר מוקדמת כשהוא נמצא בחניון בית מגורי ילדיו. טיעוני ב"כ המשיבה לטענת ב"כ המשיבה, המערער נתפס כשריכוז האלכוהול בדגימת האויר שנשף הגיע ל- 460 מ"ג בליטר אויר נשוף, ולאור הבדיקה, ניתן לקבוע כי המערער נהג כשהוא שיכור. עוד הדגישה ב"כ המשיבה את חומרת המעשה - כשאדם בוחר מדעת לנהוג ברכב כשהוא בגילופין, ומסכן את ציבור המשתמשים בדרך. לדבריה, ברמת ריכוז האלכוהול שנמצאה אצל המערער, אין מקום להטלת ענישה הנמוכה מפסילת המינימום הקבועה בחוק העומדת על 24 חודשים. פסק דינו של בימ"ש קמא בימ"ש קמא ציין כי לאור הודאת המערער בעבירה המיוחסת לו, וכן נוכח מצבו הכלכלי הקשה, לא יוטל קנס מכביד, ואף לא תוטל תקופת פסילה העולה על פסילת המינימום הקבועה בחוק. דיון נהיגה במצב של שכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק, אלא גם את הנוסעים, אם הם יושבים עמו ברכב, ואת המכוניות שבקרבתם הוא נוסע. נהג אשר נוהג במצב של שכרות, צריך לדעת כי אם ייתפס - הוא צפוי להענש בחומרה רבה. שומא על ביהמ"ש לתרום תרומתו, ולהמחיש לציבור כי הלחימה בתופעה של נהיגה בשכרות הינה חסרת פשרות, והאינטרס הציבורי יועדף על פני האינטרס האישי הצר של הנאשם. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד ביהמ"ש העליון על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה, לרבות אי סטיה מעונש המינימום הקבוע בסע' 39א לפקודת התעבורה, וזאת לשם חיזוק ההרתעה בקרב נהגים לבל ינהגו בשכרות. ראו רע"פ 1422/06 ארנבייב נ' מ"י, (לא פורסם - 16.5.06), שם נקבע: "קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ, ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה". ברע"פ 8387/06 אלייא נ' מ"י (לא פורסם - 1.11.06) צויין, כי: "החריגה מעונש המינימום, ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית לפיה ניתן לשתות ולנהוג". בע"פ 77/84 מ"י נ' שקולניק, פד"י לט(2523) התייחס השופט ברק (כתוארו דאז) למדיניות העונשית של פסילת מינימום של רשיון נהיגה, וקבע שהמחוקק מצא לנכון ליתן לביהמ"ש שיקול דעת שיפוטי אם לפסול אדם מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה, אולם עצם קביעת עונש המינימום בחוק מחייבת מעצם מהותה ריסון ושימוש בשיקול הדעת השיפוטי. בע"פ (ת"א) 70279/08 מ"י נ' אריה אסולין (טרם פורסם - 23.7.08), קבעה כב' השופטת דיסקין: "... עונש פסילה הנמוך מרף המינימום חייב להיות מעוגן ב"נסיבות מיוחדות" ומבוסס בצורך ממשי, המצדיקים במקרים חריגים סטיה מעקרון העל שקבע המחוקק. קיומן של נסיבות רגילות כגון: ריכוז אלכוהול שאינו עולה בהרבה על המותר, עבר תעבורתי לא מכביד, גיל צעיר, נאשם המטפל בהוריו, ואף נאשם המתפרנס מנהיגה כמו המשיב הנדון, לא הוכר ע"י בתי המשפט כמצדיק הפחתה מתחת לקו גבול מינימלי זה. להיפך, בדרך כלל הסטיה היתה דווקא במעלה המדרג - מעבר לשתי שנות פסילה". בענייננו, בחר הסניגור להביא בפני ביהמ"ש פסקי דין בהם הוטל עונש קל ביותר על מי שנהג בשכרות - ע"פ (נצרת) 1183/07 מ"י נ' מוחמד אחמד, שהורשע בכך שנהג בהיותו שיכור, כאשר בבדיקת ינשוף התגלה אצלו ריכוז אלכוהול של 690 מ"ג בליטר אויר נשוף, והוא נדון לעונש פסילה של 11 חודשים ו- 28 ימים, וזאת עקב נסיבותיו האישיות המיוחדות - בן משפחה ששכלה את בנה באסון המסוקים, ועבר פלילי הכולל 4 הרשעות בתקופת נהיגה של 8 שנים. בע"פ (ת"א) 70681/03 מ"י נ' ציון כהן (לא פורסם), נדון נהג שהורשע בנהיגה בשכרות לפסילה בפועל לתקופה בת 10 חודשים, כשכמות האלכוהול שנמצאה בדמו היתה קרובה לפי 2 מהכמות הנקובה בחוק. ביהמ"ש המחוזי ציין כי נוכח הנסיבות המיוחדות, ובין השאר דיון בערעור זמן רב לאחר סיום ריצוי תקופת הפסילה, איננו מצדיק התערבות בשיקול דעת בימ"ש קמא והחמרה בענישה. בע"פ (ירושלים) 40355/07 ביחד עם ע"פ 40349/07 מ"י נ' אברהם ולד ואברהם אבוטבול, החמיר ביהמ"ש המחוזי בענישתו של אברהם ולד והגדיל את תקופת הפסילה מ- 7 חודשים ל- 12 חודשים, כאשר רמת האלכוהול היתה יותר מכפולה מהרמה המירבית עפ"י החוק. ההחמרה היחסית נבעה מהכלל כי בימ"ש לערעורים איננו ממצה את הדין עם מי שבימ"ש קמא הקל עימו. לאחר ששקלתי את טיעוני באי כח הצדדים, ולאור כל המקובץ לעיל, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו של בימ"ש קמא ששקל את כל הנסיבות, והערעור נדחה. משפט תעבורהשכרות