עונש על דריסת הולך רגל במעבר חציה

להלן פסק דין בנושא עונש על דריסת הולך רגל במעבר חציה: פסק דין בפני ערעור על פסק דינה של כב' השופטת וישקין אטליא, מיום 25.02.07. ביהמ"ש השלום לתעבורה - פתח תקוה, בתיק -ת.ד. 2403/06. הערעור נסוב על חומרת העונש בלבד. העבירות בהן הורשע המערער, לאחר הודייתו- אי קיום הוראה בדבר הולכי רגל במעבר חצייה- עבירה על תקנה 67 לתקנות התעבורה. נהיגה בקלות ראש- עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה +סעיף 38(2) לפקודת התעבורה. גרימת תאונה בה נפגע אדם חבלה של ממש ונגרם נזק- עבירה על תקנה 21 (ב) לתקנות התעבורה+ סעיף 38 לפקודת התעבורה. מעובדות כתב האישום עולה כי- ביום 15.05.2006, בשעה 18:05 לערך, נהג המערער, ברחוב תל חי בכפר סבא, מכיוון צפון לדרום. אותה שעה, במעבר החצייה, חצתה משמאל למין כיוון נסיעת המערער, הולכת רגל בשם מיכל חדד, ילידת 1995. בהגיע המערער למעבר החצייה, לא שם לב לדרך שלפניו, לא הבחין במועד בהולכת הרגל, לא איפשר לה להשלים את החצייה בבטחה, התקרב אליה יתר על המידה ופגע בה. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש, שבר באגן ימין. העונש שנגזר על המערער- קנס בסך 180 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם. פסילה בפועל למשך 6 חודשים. פסילה על תנאי בת 3 חודשים לתקופה של 3 שנים. לטענת ב"כ המערער, במסגרת כתב הערעור ובע"פ במהלך הדיון- המערער הודה ונטל אחריות על התאונה, מדובר בנסיבה מקילה, שכן, הודייתו של המערער בכתב האישום מייתרת את השאלה אם היתה התאונה בלתי נמנעת. מרכיב נוסף, שלא בא לידי ביטוי דיו, במסגרת גזר הדין שניתן בביהמ"ש קמא, הינו נסיבותיו האישיות של המערער- המדובר באב ל-5 ילדים, יליד 1932, הנוהג מזה 55 שנים ומלמד כ-44 שנים נהיגה,לחובתו של המערער 11 עבירות תעבורה, לאורך שנות רישונו, ומעולם לא גרם לתאונה עם נפגעים קודם לכן. עוד טוען ב"כ המערער כי סיפורו האישי של המערער, הינו סיפור תקומת ישראל בזעיר אנפין: אביו עלה ארצה בתחילת המאה במסגרת "השומר הצעיר". האב נרצח על ידי ערבי בהיות המערער כבן 15, והותיר המערער לבדו עם אימו החולנית ואחותו הקטנה. מאוחר יותר התגייס המערער ל"הגנה" ונלחם על הקמת המדינה. המערער כיהן במספר תפקידים בעיריית כפר סבא, המערער הינו אדם מוכר בעירו וזכה על כך לקבל את עיטור הכבוד מראש העיר. הוסיף ב"כ המערער וטען כי לפני כ-10 שנים עבר המערער ניתוח לב פתוח ומאז מצבו הבריאותי רופף. המערער נאלץ לעבוד בגילו המבוגר, בכדי לכסות את הוצאות הטיפול הרבות, ומצבו הכלכלי בכי רע, מוכר כנכה 70% וחייב את רכבו בכדי להתנייד. בנסיבות התאונה כפי שתוארו, ובשים לב לנסיבותיו האישיות של המערער הרי שסקירת רף הענישה מלמד כי היתה במקרה דנן חריגה משמעותית, וניתן היה להסתפק בעונש המינימום של 3 חודשים בלבד. לסיכום ציין ב"כ המערער, כי פסילת רישיון הנהיגה של המערער שוללת ממנו הן את "רגליו" והן את מטה לחמו. לאור נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המערער, מבקש ב"כ המערער לבטל את עונש הפסילה בפועל, ותחתיו ייקבע עונש הפסילה המינימאלי ,קרי, 3 חודשי פסילה בפועל. לטענת ב"כ המשיבה- מדובר בעונש הולם, נסיבות התאונה שונות לחלוטין - המדובר ברשלנות גבוההמצד המערער, הן מעצם העובדה שמדובר במעבר חצייה והן מתוצאות התאונה , שאינן קלות. מדובר בשבר באגן שנגרם לילדה בת 11, שמעבר לנזק יש בהן כדי להצביע את מידת הרשלנות של המערער. על אף, שגיליון הרשעותיו אינו חמור, המערער הינו נהג מקצועי, וביהמ"ש קמא ראה לנכון להחמיר עימו בשל מקצועיותו. בהתייחס לפסיקה שהוגשה על ידי ב"כ המערער, הגיש ב"כ המשיבה רע"פ 3764/05. אין מקום במקרה דנן להסתפק בענישת המינימום שנקבעה בחוק, במקרה של רשלנות חמורה, כמו המקרה שבפנינו יש להחמיר עם המערער. לגופו של עניין, ביהמ"ש קמא, במסגרת גזר דין ארוך ומנומק, התייחס לכלל טענות המערער- בין היתר לחומר הראיות, לחוות דעת המומחה שהוגשה מטעמו, במסגרת הטיעונים לעונש ולנסיבותיו האישיות של המערער. לאור תמימות הדעים, ביחס לחומרת נסיבות התאונה, אפנה לדבריי ביהמ"ש קמא (גז"ד מיום 26.02.07 עמ' 2) - "באירוע הנדון בפניי, בהיות הולכת הרגל קטינה, על הנאשם היה להבחין בה מבעוד מועד ולצפות חצייתה. למעשה, הנאשם איחר להבחין בה, בכך רשלנותו ברף גבוה". העבירה בה הורשע המערער, יש בה כדי לסכן חיי אדם, במקרה כגון אלה, גוברים לא אחת שיקולי ההרתעה על ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער. ביהמ"ש קמא נתן דעתו במסגרת שיקוליו לנסיבות לקולא- אינטרס ההרתעה והאינטרס הציבורי לעומת האינטרס האישי של המערער, וקבע כי האינטרס הציבורי במקרה דנן גובר. בהתייחס לטענות ב"כ המערער בדבר חומרת העונש, ענישה שיש בה, סטייה ניכרת ממדיניות הענישה-במקרה דנן, ביהמ"ש לתעבורה לא סטה באופן ניכר ממדיניות הענישה המקובלת. אפנה לדבריי כבוד המישנה לנשיא מ' חשין(כתוארו דאז) ברע"פ 3764/05 בן זויה ורד נ' מדינת ישראל, - " יתר-על-כן, במקרים של גרימת חבלות אשר אך כפשע ביניהן לבין גרימת מוות, יש הצדקה להקיש מן העונש המינימאלי הקבוע במקרה של גרם מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב - הוא עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה - ולגזור עונש מאסר בפועל. העובדה כי לעיתים הקלו בתי-המשפט המחוזיים בעונשם של עבריינים שהורשעו בגרימת חבלות וביטלו עונשי מאסר בפועל אשר נגזרו עליהם, אין בה כדי ללמד על רמת הענישה המקובלת. אדרבא, בית-משפט זה חזר והזהיר את בתי-המשפט המחוזיים לא אחת כי אל להם להקל בעונשם של עברייני תנועה. וכדברי הנשיא שמגר ברע"פ 262/91 וויליאם ארביב נ' מדינת ישראל פ"ד מה (2) 580, 582: במציאות המצערת שלנו יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים על אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים. מידת הרחמים בה נוהג בית המשפט המחוזי, בהתערבו במידת העונש, כל אימת שבית משפט לתעבורה מנסה לשנות את רמת הענישה המקובלת כדי לנקוט בצעדים עונשיים מחמירים יותר, עלולה, חס וחלילה, להוות פגיעה במשתמשים אחרים בדרך. כן ראו דבריו בע"פ 4088/90 אביטן ניר נ' מדינת ישראל תק-על 90 (3) 1044: מן הראוי להדגיש כי המציאות, כביטוייה בהתנהגותם של נהגים לא מעטים בכבישי הארץ, מחייבת נקיטת אמות מידה עונשיות מחמירות יותר. אם העונשים המוטלים בבתי המשפט במקרים דומים קלים יותר מהעונש שנגזר במקרה דנן, מן הנכון לשנות את המדיניות העונשית, כדי שמעשי הרשלנות המסכנים חיי אדם ייענשו כנאות וכדי שיהיה משקל מרתיע משמעותי יותר להתנהגות נלוזה בעת נהיגה". על יסוד האמור לעיל, הערעור נדחה. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםמעבר חציההולך רגל