בית המשפט ציין בפסיקתו לגבי עונש על גרימת מוות ברשלנות, כי כל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בהן תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים. אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה - מן הסתם - הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי. אבל ייתכנו חריגים, ועיקרם נסיבות אישיות שאפשר לצרפן לרקע תעבורתי נקי. להלן פסק דין בנושא עונש על גרימת מוות ברשלנות: פסק דין כב' השופטת אסתר הלמן: 1. המערער הורשע בבית המשפט השלום לתעבורה בנצרת (ת.ד. 10374/03) בעבירות של גרם מוות ברשלנות, נהיגה בקלות ראש שגרמה לנזק לאדם ולרכוש, ואי שמירת מרחק. 2. בית המשפט קמא (כב' השופט ח. סבאג) דן את המערער, בעקבות הרשעתו, לתשלום קנס בסך 3,000 ₪, 6 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים, פסילה בפועל של 10 שנים, 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים על עבירה של נהיגה בזמן פסילה או גרם מוות ברשלנות, ו - 7 חודשי מאסר בפועל. 3. המערער משיג כנגד הרשעתו ולחילופין כנגד חומרת העונש. 4. ביום 19.9.06 במועד אליו זומנו הצדדים לשמיעת פסק הדין, ביקש ב"כ המערער להאריך לו את המועד להגשת סיכומי התשובה, שלא הוגשו מפאת תקלה במשרדו, ולדחות מועד מתן פסק הדין, ובקשתו נענתה. פסק דין זה ניתן לאחר בחינת המכלול המונח בפנינו. 5. ההליך בבית משפט קמא: א. כתב האישום המתוקן אשר הוגש בבית משפט קמא יחס למערער עבירות של גרם מוות ברשלנות, נהיגה בקלות ראש אשר גרמה לנזק לאדם ולרכוש, וסטייה מנתיב הנסיעה. ב. על פי עובדות כתב האישום, ביום 13.8.02, נהג המערער רכב מסחרי מסוג מיצובישי (להלן: "הרכב") בכביש עפולה בית שאן, מכוון עפולה לבית שאן. לפניו נסע רכב פרטי מסוג פג'ו (להלן: "רכב הפג'ו"), שהיה נהוג ע"י המנוח, מרדכי קקון. בשלב מסוים, בקילומטר ה- 28.2 , האט המנוח את מהירות נסיעתו והסיט רכבו אל עבר השוליים, על מנת לאסוף אדם שעמד על שולי הכביש. המערער אשר נהג בקלות ראש וללא זהירות ולא היה ער לנעשה בכביש ובקרבתו, לא הבחין בסטיית הפג'ו, סטה ללא כל סיבה וצורך אל השוליים הימניים ופגע עם הפינה הקדמית ימנית של הרכב, בחלקו האחורי שמאלי של הפג'ו. הפג'ו נדחף והתנגש עם דופנו השמאלית בעמוד שלט שמעבר לשוליים. כתוצאה מן התאונה נפגע המנוח אנושות ונפטר מפגעו ביום 19.8.02. המערער נפגע באורח בינוני, וכן ניזוקו שני כלי הרכב. בזמן התאונה מזג האוויר היה נאה, הראות הייתה טובה והכביש היה תקין ויבש. ג. המערער כפר באישומים שיוחסו לו. הוא לא הכחיש עם זאת, כי נהג ברכבו במקום ובשעה המפורטת בכתב האישום. בתחילה הודה גם המערער כי המנוח מצא את מותו בעקבות התאונה, אך בהמשך כפר בקשר הסיבתי בין המוות ובין התרחשותה של התאונה. ד. לאחר שמיעת הראיות, זוכה המערער מעבירה של סטייה מנתיב הנסיעה, והורשע ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ובנוסף, בעבירה של אי שמירת רווח, בניגוד לתקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, וזאת מכוח סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. ה. בהכרעת הדין אימץ בית המשפט דלמטה את גרסת התביעה בעיקרה, באשר לנסיבות התרחשותה של התאונה. ממצאיו התבססו בעיקר על עדותם של שני עדי ראיה, מר יונה חיים ומר שי שוורצמן. העד יונה חיים נסע אחר רכבו של המערער והבחין בתאונה, תוך כדי נסיעתו. לפי עדותו, האט המנוח את רכבו וסטה ימינה לכיוון שולי הכביש. המערער המשיך בנסיעה ללא סטייה מנתיבו, ופגע ברכב הפג'ו שלפניו, כאשר זה היה חלקו על שולי הכביש וחלקו על נתיב הנסיעה, בעצירה או עדיין בנסיעה איטית. העד שי שוורצמן עמד בתחנת אוטובוס בצומת שבו התרחש התאונה, והמנוח ככל הנראה התכוון לעצור ולאסוף אותו לרכבו. העד מסר בעדותו כי הבחין בנהג המיצובישי (המערער) כשהוא מתעסק בדבר מה ברכב ומבטו מופנה כלפי מטה. לדבריו, פגע רכבו של המערער ברכב המנוח כאשר המנוח האט את רכבו והחל לרדת לשוליים. בית המשפט קמא קבע כי עדותם של עדים אלה הינה מהימנה ואין בין גרסאותיהם סתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין. בפני בית המשפט הובאה גם עדותו של בוחן התנועה, אשר ערך בין היתר את דו"ח הבוחן (ת/5) תרשים (ת/6) וצילם את התמונות (ת/4). בית המשפט קמא הסביר בהכרעת דינו מדוע איננו מאמץ את חוות דעתו של הבוחן בסעיף 14 לדוח ת/5, ממנו עולה כי התאונה התרחשה כאשר המנוח החל לנסוע בשולי הכביש והתחיל להשתלב בנתיב הנסיעה. לעומת זאת, קיבל את יתר קביעות הבוחן, ומסקנותיו, שלפיהן ארעה התאונה באיזור הפס הצהוב, לגבי נקודות המגע בין כלי הרכב, וההתנהגות הרכבים לאחר התאונה. גרסת המערער לא נמצאה מהימנה ע"י בית המשפט קמא. בית משפט קמא דחה אותה בקובעו כי איננה מתיישבת עם עדויות עדי הראיה ועם הממצאים בזירת התאונה. לפי גרסת ההגנה, שהובאה מפיו של המערער בלבד, בעת שנסע במהירות של 70-80 קמ"ש, וכאשר היה במרחק של כ - 10 מ' ואפילו פחות, מרכבו של המנוח, החל רכב הפג'ו לנוע לכיוון נתיב הנסיעה שלו, בנסיעה קדימה או לאחור. המערער פגע בו לדבריו עם פגוש ימני קדמי של רכבו בדלת השמאלית אחורית של הפג'ו. בית משפט קמא קבע כי הממצאים בזירה מלמדים ללא ספק שגרסת המערער איננה נכונה, באשר הפגיעה ברכב המנוח היתה בצידו האחורי שמאלי. בנוסף, גרסת המערער איננה עומדת במבחן השכל הישר, שכן אין חולק שהמנוח לא הספיק לאסוף את הטרמפיסט, ולכן לא היתה סיבה שיתחיל בנסיעה וינסה להשתלב בתנועה, כשזו היתה מטרת העצירה. אשר לאפשרות שרכב הפג'ו נסע לאחור, אפשרות זו נשללה בהיותה עומדת בסתירה לעדויות עדי הראיה ומאחר והמערער עצמו לא העלה אותה בשלבים הראשונים של החקירה. ו. באשר לקשר הסיבתי בין המוות ובין התאונה קבע בית המשפט קמא כי זה הוכח בתעוד הרפואי שהוגש בהסכמה, בעדותו של דר' קוצ'ר, ובעדותו של אחי המנוח, אשר העיד כי המנוח היה אדם בריא וספורטאי. טענות ההגנה לניתוק הקשר הסיבתי, בשל התערבות גורם מתערב זר נדחו, תוך שבית המשפט מנמק ומפרט היטב את הסיבות לכך. 6. נימוקי הערעור: ביחס להכרעת הדין נטען: א. בית המשפט קמא דן בטענות עובדתיות ומשפטיות שהתביעה לא התמודדה איתן. ב. בית המשפט לא נתן דעתו לכך שכתב האישום לא פירט מהו המעשה או המחדל המהווה "גרימה" בהתאם לסעיף 304 לחוק העונשין, ולא פירט מהי חובת הזהירות הרובצת על שכמו של המערער ואשר אותה הפר. ג. בית המשפט טעה כאשר דחה את הטענה שלא הוכחה הזיקה הסיבתית בין המוות והתאונה, וכאשר דחה את הטענה בדבר קיומו של גורם מתערב זר. ד. מעדויות עדי המאשימה עלה כי נהג הפג'ו התרשל באופן חמור בנהיגתו בכך שסטה באופן פתאומי מנתיב הנסיעה שלו, לאחר שהבחין בחיל, שי שוורצמן, בתחנת האוטובוס וביקש להסיע אותו, בכך שהותיר את רכבו כאשר חלקו האחורי בולט לתוך נתיב הנסיעה. התאונה נגרמה לפיכך בעטיה של התנהגות המנוח בלבד. ה. סיכומי התביעה התבססו על חווות דעת הבוחן, אף שמסקנותיו עמדו בסתירה לעדויות עדי הראיה. ו. טעה בית המשפט קמא כאשר קבע כי אין חובה לחקור בסיבת מותו של המנוח בהתאם לסעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח - 1958, שכן בהעדר חקירה כזו, אין לבית המשפט כלים ראייתיים קבילים, לקביעת סיבת המוות. ז. טעה בית המשפט כאשר לא קיבל את גרסת המערער, לפיה בהתנהגותו לא הפר את חובת הזהירות כלפי נהג הפג'ו ולא הפר את חוקי התעבורה. באשר לחומרת העונש נטען: א. בית המשפט קמא טעה כאשר הטיל על המערער עונש פסילה לתקופה כה ממושכת ומאסר בפועל. ב. לחובת המערער אין עבר תעבורתי מכביד, הוא אדם נורמטיבי המשתכר ומפרנס משפחתו מהובלות, עונש הפסילה הוא המטת אסון על הקריירה שלו ועל משלח ידו. ג. אף אם יקבע כי המערער התרשל; רשלנותו איננה מגיעה להתרשלות פושעת. ד. בית המשפט לא התחשב בכך שגם המנוח תרם ברשלנותו לתאונה. ה. טעה בית המשפט כאשר נמנע מלבקש תסקיר מבחן בעניינו של המערער. 7. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור על שני היבטיו. בתגובתה מדגישה המשיבה כי נימוקי הערעור מכוונים כלפי ממצאים עובדתיים כשאין בטיעוני הערעור כל נימוק המצדיק התערבות בהם. המערער, כך נטען, לא הביא כל הסבר למקום הפגיעה ברכבו של המנוח, אשר תואם את עדויות עדי התביעה. הטענה כי ראשו של המנוח התנגש בעמוד השלט בצידו הימני של הכביש לא הוכחה, וגם לא נעשה ניסיון להוכיחה בפני בית המשפט קמא. קביעת הקשר הסיבתי בין המוות והתאונה נעשתה על סמך ממצאים עובדתיים ובהתאם לפסיקה, שאיננה מחייבת נתיחה שלאחר המוות, לשם הוכחת הקשר הסיבתי. עמדת המשיבה הינה כי העונש שהוטל על המערער הולם את נסיבותיו החמורות של המקרה, ואת מדיניות ההחמרה בעבירות תנועה בכלל, ובעבירות המקפחות חיי אדם בפרט. 8. עיקר הערעור בנוגע להכרעת הדין מכוון כנגד ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר בפניה נשמעו העדים והיא התרשמה ממהימנותם. ההלכה בעניין זה ידועה. "כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית - וקל וחומר בממצאי מהימנות - אלא במקרים חריגים ונדירים ורק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת" (ע"פ 1258/03 - פלוני נ' מדינת ישראל . תק-על 2004(1), 3557 ,עמ' 3560). המערער לא הצביע על נימוקים חריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו של בית המשפט קמא. 9. לא מצאתי כל פגם בכך שבית המשפט דלמטה בחר להעדיף את גרסת עדי הראיה ולקבוע על פי עדותם כי רכבו של המנוח היה בשלבי סטיה לימין ועצירה בשולי הדרך, כאשר ארעה התאונה. בדוח הבוחן (ת/5) קבע הבוחן בפרק המסקנות כי רכב הפיג'ו "התחיל נסיעתו מתחנת האוטובוס בשוליים מכיוון עפולה לבית שאן וכשעבר 62 מטר לערך התחיל להשתלב לכביש בנתיב הימני". במהלך עדותו כבר לא עמד הבוחן על הטענה כי רכב הפיגו היה בתנועה כדי להשתלב בכביש, וחזר מספר פעמים על האפשרות שהפיג'ו היה בעצירה מוחלטת. בנוסף, שלל הבוחן את האפשרות שרכבו של המנוח סטה לכיוון הכביש עם חלקו הקדמי שמאלי, וטען כי אם היה בתזוזה הרי היה זה על השוליים, משמע, עדיין לא התחיל להשתלב בתנועה. לגבי שתי האפשרויות, הסביר הבוחן (בעמ' 5) כי ההנחה שרכב הפג'ו היה בעמידה מוחלטת או שרק התחיל לנסוע לאחר שהוריד נוסע, הינה מסקנה שלו מתוך העדויות. לא מדובר לפיכך במסקנותיו מתוך הממצאים שמצא, ומסקנה זו אף עומדת בסתירה לממצאיו כפי שהסביר אותם בבית המשפט. בעדותו בבית המשפט, שלל הבוחן את האפשרות שהתאונה התרחשה באופן שתיאר המערער, והסביר כי הממצאים בזירה אינם תומכים בגרסה זו. על פי עדותו (בעמ' 6) אם דברי המערער היו נכונים, היה רכב הפג'ו מסתובב בניגוד לכיוון השעון והיה פוגע בעמוד השלט עם הדופן הימני ולא כפי שפגע בו, בדופן השמאלי. גם סימן הדחיפה מהשול עד מקום עצירת הפג'ו, סותר את גרסת המערער. לפי עדות זו, לא יתכן שרכבו של המנוח נפגע בדופן השמאלית במהלך התאונה, אלא בחלקו האחורי. ראיות אלה תומכות בגרסאות עדי הראיה השוללות את גרסת המערער. בעמ' 7 לפרוטוקול העריך הבוחן כי רכב הפג'ו יצא ממפרץ תחנת האוטובוס והיה בשוליים על מנת להשתלב בתנועה, ואז ארעה ההתנגשות. הבוחן שלל את האפשרות שרכב הפג'ו הפנה את קדמת רכבו שמאלה, תוך ניסיון להשתלב בנתיב, והסביר כי אם הוא נסע קדימה היה זה אך ורק על השוליים. בנסיבות אלה, כאשר מסקנת הבוחן בדו"ח, ממנה הסתייג בעדותו, נלמדה מן העדויות, והכוונה לעדותו של המערער ככל הנראה, שכן היא איננה מתישבת כלל עם עדויות עדי הראיה, ולאור פגמים נוספים בעדותו של הבוחן, אליהם התייחס בית המשפט בהכרעת הדין, צדק בית המשפט קמא כאשר לא ייחס משקל למסקנותיו של הבוחן בסעיף 14 לחוות דעתו, והעדיף על פניהן את גרסת עדי הראיה. ככל שהבוחן הסתמך על העדויות, לא מדובר בקביעה שבמומחיותו, אלא בהסקת מסקנות מתוך דברי העדים, ואין ספק כי מעדויותיהם של עדי הראיה עולה גרסה שונה לחלוטין. 9. המנוח הסיט רכבו הצידה לאחר שהבחין בשי ויצמן עומד בתחנת האוטובוס. התאונה התרחשה בטרם עלה הנוסע אל רכבו, וכאשר היה בתהליך עצירת הרכב, או עצר כדי להעלותו, ולכן דחה בית המשפט בצדק את גרסת ההגנה כאילו המנוח היה בתנועה קדימה או אחורה, בהסתמך על כך, ועל יתר הנימוקים שהובאו בהכרעת הדין. 10. טוען ב"כ המערער כי בהעדר חקירת סיבות מוות, על פי החוק, אין בפני בית המשפט ראיות קבילות באשר לסיבת המוות והקשר הסיבתי בינה ובין התאונה. העובדה שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מן התאונה, ניתנת להוכחה ככל עובדה אחרת, באמצעות ראיות מהימנות, ובלבד שאלה יובילו למסקנה שלא נותר ספק בכך שהמוות הינו תוצאה של התאונה, ומתקיימת דרישת הקשר הסיבתי העובדתי. על פי ההלכה, לא ניתן אפילו לשלול הסתמכות על ראיות נסיבתיות, לשם קביעת קיומו של קשר סיבתי, אף שככלל, יש להביא חוות דעת רפואית על בדיקה לאחר המוות או תעודה רפואית על סיבת המוות. (ראה רע"פ 4336/91 - פואד חלבי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(3), 2644, ורע"פ 5873/94 - בנימין בן פנחס שומינוב נ' מדינת ישראל .תק-על 94(4), 115). בפני בית המשפט קמא הובאו ראיות מספיקות, מהן ניתן היה להגיע למסקנה כי הוכח ללא כל ספק קיומו של קשר סיבתי בין המוות והתאונה, בכללן, עדותו של דר' קוצ'ר, אשר ערך את תעודת הפטירה והסביר מפורשות את סיבת המוות. 11. בהכרעת הדין פירט בית המשפט קמא בהרחבה, מדוע אין הוא רואה לנכון לקבל את הטענה כי הקשר הסיבתי נותק בשל התערבותו של גורם זר, ראשית, מן הפן העובדתי, משלא הוכח כי ראשו של המנוח נחבל בעמוד השלט של מע"צ כנטען, ושנית, מאחר וקיומו של שלט כזה בשולי הכביש איננו גורם זר מתערב. לא מצאתי כל עילה להתערב במסקנה זו המבוססת היטב על הממצאים העובדתיים, תוך יישום ראוי של הדין. שלא כנטען ע"י המערער, בחן בית המשפט קמא כנדרש את שאלת ניתוק הקשר הסיבתי מתוך מבחן הצפיות והגיע למסקנה כי לא מדובר באירוע החורג מגדר הצפיות הסבירה של הנוהג בדרך. בית המשפט קמא דחה בדין גם את טענות המערער לקיומה של רשלנות מצד המנוח אשר ניתקה את הקשר הסיבתי. ראשית, לא הונחו בפני בית המשפט ראיות מהן ניתן היה להסיק ולקבוע כי המנוח התרשל. שנית, אף אם היה מוכח שהמנוח התרשל לא היה בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות המערער ובין גרם התאונה. הלכה היא "כי מעשה רשלנות של אחר אין בו, כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שעושה מעשה של הפרת חובת זהירות, אשר כתוצאה ממנו נגרם נזק, כאשר חייב היה לחזות מראש, כי המעשה או המחדל עשויים להזיק, וכי אדם אחר עלול להיפגע ולסבול נזק. מעשה רשלנות, ותהיה זו אף רשלנות בדרגה גבוהה של מאן-דהוא אחר, אין בו, כשלעצמו, בשל חומרתו, כדי לשחרר מאחריות אם הגורם הרשלני הראשוני חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות כאמור". (ע"פ 482/83 - מדינת ישראל נ' סלים יוסף סעיד . פ"ד לח(2), 533 ,עמ' 537-, 538, וראה גם ע"פ 8827/01 - ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל . תק-על 2003(2), 3613 ,עמ' 3618). 12. המערער הואשם בגרם מוות ברשלנות ונהיגה בקלות ראש אשר גרמה לנזק, בכך שלא היה ער לנעשה בכביש ובקרבתו, לא הבחין בסטיית הפג'ו לשוליים, סטה ללא סיבה לשוליים הימניים, ופגע ברכב הפג'ו. בית המשפט קמא קבע כי לא הוכחה סטית רכבו של המערער מנתיבו, אך מנסיבות המקרה, כפי שהוכחו עולה ללא ספק כי המערער לא היה ער לנעשה בכביש, ולא מילא אחר חובתו של כל נוהג ברכב להיות קשוב לסכנות האורבות בדרך, לצפות אותן ולהגיב בהתאם. " הסדר החברתי ושיטת המשפט מניחים כי השכל הישר ידריך נהגים בנהיגתם, לצפיה אימתי צפויה סכנה לעוברי דרך; וכך, משיעמדו על קיומה של סכנה ינקטו הנהגים אמצעי זהירות מוגברים במקום שתנאי הדרך מחייבים כי כך יעשו. עם זאת, לעיתים בוחר המחוקק שלא להותיר עניין זה לשיקול דעתו של הנהג, ורואה הוא לנכון להכתיב כללי התנהגות שהכל חייבים לציית להם" (ע"פ 8827/01 - ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל . תק-על 2003(2), 3613 ,עמ' 3618). המערער הורשע בנוסף, בעבירה של אי שמירת רווח, עבירה שלא יוחסה לו בכתב האישום, כאשר בית המשפט קמא ראה לנכון לייחסה לו ולהרשיעו בה מכח סמכותו לפי סעיף 148 לחוק סדר הדין הפלילי, משמצא כי העובדות שהוכחו במהלך המשפט מקימות גם עבירה זו. בית המשפט קמא קבע כי על המערער היה לצפות סטיה של רכב המנוח לשוליים, אף אם סטה באופן פתאומי, והיה עליו לשמור מרחק מרכב המנוח כדי שיוכל להגיב ולעצור בכל עת ולהמנע מתאונה. מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא עלה כי מאחר והמערער לא שם ליבו לתנאי הדרך, הוא לא הגיב למתרחש, ולכן לא האט נסיעתו בזמן. בעקבות זאת, הצטמצם המרחק בין שני כלי הרכב, והתקיימו גם יסודות העבירה של אי שמירת רווח. המערער לא חלק בהודעת הערעור על קביעתו של בית המשפט דלמטה כי ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן מפני האישום הנוסף. בסיכומי התשובה, מצא המערער לנכון להוסיף ולטעון כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן מפני האישום הנוסף. מדובר בטענה שצריכה הייתה לבוא לידי ביטוי בהודעת הערעור. למשיבה לא ניתנה הזדמנות להשיב עליה, ולו משום כך דינה להדחות. אף לגופו של עניין, אין בטענה זו ממש, שכן ההרשעה בעבירה הנוספת נסמכת על העובדות שעלו מעדויות עדי התביעה, למערער הייתה הזדמנות סבירה להתגונן מפני אישום זה והעונש שנגזר עליו אינו "חמור יותר" כמצוות ס' 184 לחסד"פ. 13. סיכומו של דבר, אני סבורה כי לא הועלו טענות כלשהן המצדיקות התערבות בהכרעת הדין ויש לדחות את הערעור בכל הנוגע להרשעתו של המערער. 14. הערעור על גזר הדין מדובר בתאונת דרכים שבה קופחו חיי אדם. מדיניות הענישה הראויה בעבירות של גרם מוות ברשלנות מחיבת להשית על עושיהן עונש מאסר לריצוי בפועל. כך הוא הדין ברוב המקרים, ורק במקרים חריגים, יש מקום ליתן לנסיבותיו האישיות של הנאשם משקל מכריע ולהימנע מענישה מרתיעה הולמת שבאה לידי ביטוי במאסר ממש. "...כל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בהן תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים. אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה - מן הסתם - הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים... וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי. אבל ייתכנו חריגים, ועיקרם נסיבות אישיות שאפשר לצרפן לרקע תעבורתי נקי" (רע"פ 548/05 - מאירה לוין נ' מדינת ישראל . תק-על 2005(4), 3911 ,עמ' 3915). המערער לא הצביע על נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מנורמת הענישה המקובלת. המערער יליד 1971, מחזיק ברשיון נהיגה מאז 1989 ולחובתו 30 הרשעות בעבירות תעבורה, לרבות עבירות מהירות, אי ציות לתמרור ב- 37, עקיפה תוך חצית קו הפרדה רציף ואי ציות לתמרור ב- 48. אף שמדובר באדם המנהל ככלל, אורח חיים נורמטיבי, מפרנס את בני משפחתו, ולטענתו, שלילת רשיונו תפגע קשות בפרנסתו, נקבע לא אחת בפסיקה, כי מרבית הנאשמים המורשעים בעבירות רשלנות הכרוכות בתאונות דרכים קטלניות הינם אנשים נורמטיביים, שברגע אחד גרמו למותם של אחרים. 15. לאור האמור, אין מקום להתערב בעונש המאסר שנגזר על המערער, המשקף את חומרת העבירות שביצע, ועולה בקנה אחד עם נורמת הענישה הנהוגה וההרתעה הנדרשת. לאור האמור, לו תשמע דעתי, ידחה הערעור הן על הכרעת הדין, והן על העונש. הלמן אסתר - שופטת כב' השופט יצחק כהן - אב"ד: אני מסכים לחוות דעת חברתי באשר לדחית הערעור. חזרתי ובחנתי את הראיות אשר הונחו בפני בימ"ש קמא, קביעותיו לרבות באשר למהימנות עדי התביעה עליהם התבסס בקביעותיו מול הגירסה המופרכת של המערער וכחברתי וכנימוקיה, לא מצאתי כל מקום להתערב לא בעובדות, לא בקביעת הממצאים ולא בקביעות המהימנות ובוודאי שלא דחית גרסת המערער חסרת הבסיס. גם באשר לעונש, יש להותירו על כנו. למערער 30 הרשעות קודמות לרבות אי ציות לתמרור ב - 37, חצית קו הפרדה רצוף ואי ציות לתמרור ב - 48. מכל אלה, יש לדחות הערעור גם על העונש. יצחק כהן, שופט אב"ד כב' השופט האשם ח'טיב: מסכים אני לפסק דינה של חברתי, כב' השופטת הלמן ולכך שיש לדחות את הערעור על כל היבטיו. האשם חטיב, שופט הוחלט איפוא פה אחד לדחות הערעור. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותמאסר