בית המשפט ציין בעניין עבר תעבורתי כשיקול בערעור על גזר דין כי עיון בגיליון הרשעותיה הקודמות של הנהגת מלמד, כי המדובר בשתי הרשעות קודמות בגין עבירה של אי ציות לתמרור ב- 37 משנת 1996 וכן עבירה של פקיעת רשיון רכב משנת 1998, עם זאת ובהתחשב כי היא נוהגת בכבישים מדי יום מאז שנת 95, אין לראות בעברה התעבורתי כעבר מכביד. להלן פסק דין בנושא עבר תעבורתי כשיקול בערעור על גזר דין: פסק דין 1. המשיבה הועמדה לדין בבית משפט השלום לתעבורה בנצרת בתיק ת.ד. 20151/06 בעבירות הבאות: א) נהיגה ברשלנות- עבירה לפי סעיף 62(2) וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). ב) אי האטה לפני מעבר חצייה - עבירה לפי תקנה 52 (6) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה . ג) אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה - עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה. ד) התנהגות הגורמת נזק- עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה. 2. ביהמ"ש קמא הרשיע את המשיבה, על פי הודאתה, בעבירות המיוחסות לה, וגזר עליה קנס בסך 1400 ₪ וכן פסילה על תנאי של 5 חודשים למשך שנתיים. 3. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 27/12/05 נהגה המשיבה ברכב, ונסעה בנצרת עילית ברחוב תבור. המשיבה נהגה ברשלנות ובקלות ראש ובהגיעה סמוך ללשכת התעסוקה וכאשר היא מתקרבת למעבר חצייה המסומן על פני הכביש, לא האיטה את מהירות נסיעתה, בהתקרבה למעבר, ולא נתנה זכות קדימה להולך רגל במעבר החצייה ופגעה עם רכבה בהולך הרגל, כבן 80 שנה, אשר חצה במעבר החצייה מימין לשמאל כיוון נסיעת הרכב. כתוצאה מהתאונה נחבל חבלה של ממש הולך הרגל ונגרמו נזקים לרכב. 4. ב"כ המערערת מלין על קולת העונש שהוטל על המשיבה. לדידו, העונש מופרז לקולא, אינו משקף את חומרת המקרה ונסיבותיו ואין בו כל דוגמה והרתעה לא למשיבה עצמה ולא לנהגים אחרים. לטענתו, מדובר בעבירות חמורות שעניינן אי מתן זכות קדימה להולכי רגל וסיכון ביטחותם עת חוצים במעבר חצייה. ב"כ המערערת ציין כי, טעה ביהמ"ש קמא בהטילו על המשיבה עונש סמלי, תוך מתן משקל יתר לנסיבותיה האישיות של המשיבה ובהתעלם מהנתונים המחמירים שבהתנהגותה. לכן ביקש ב"כ המערערת להטיל על המשיבה עונש של פסילה בפועל לתקופת המינימום הקבועה בחוק, שכן לשיטתו במקרה דנן לא היה כל מקום להתייחסות כה משמעותית לנסיבותיה האישיות ואף המיוחדות של המשיבה כאשר היה עליה לחשוב על נסיבות אלו עוד לפני שנהגה בקלות ראש וברשלנות תוך גרימת נזק. מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור. ציין כי, המשיבה כפרה בהתחלה בעובדות כתב האישום, והיו מוכנים להתחיל במסכת שמיעת ראיות, מאחר והמדובר בנפגע אשר התרשל, ואף אותו נפגע בחר לא להתייצב לדיון. הפנה לנסיבותיה האישיות של המשיבה, המדובר בנהגת אשר נוהגת 12 שנה, יש לה שתי הרשעות קודמות, אמא לשני ילדים קטנים. המשיבה הודתה, גם שלכאורה ומלכתחילה התכוונה לנהל הוכחות, היא חסכה מזמנו של ביהמ"ש. ב"כ המשיבה הפנה לסעיף 38(2) לפקודת התעבורה וטען כי יכול ביהמ"ש על פי שיקוליו להמיר את הפסילה לפסילה על תנאי. עוד ציין ,ב"כ המשיבה כי, גזר דינו של ביהמ"ש קמא ראוי ומנומק, לכן אין מקום להתערב בגזר הדין. 5. אין להקל ראש בעבירות המיוחסות למשיבה, אשר בהתעלמה מתמרור המורה על מתן זכות קדימה תוך נהיגה בקלות ראש, גרמה לתאונה שיכולה הייתה להסתיים באופן טרגי ביותר. כאמור, המשיבה הורשעה בין היתר בעבירות של נהיגה ברשלנות בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, אי האטה לפני מעבר חצייה בניגוד לתקנה 52(6) לתקנות התעבורה וכן עבירה של התנהגות הגורמת נזק בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. עבירות אלו נמנות עם העבירות המפורטות בתוספת השניה של פקודת התעבורה. סעיף 38 לפקודת התעבורה מורה; "הורשע אדם - (1) ... (2) על עבירה מן המפורטות בתוספת השניה, שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש; (3) על עבירת תעבורה או על עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש. דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלושה חדשים. אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". 6. בית משפט קמא, בנסיבות העניין, נמנע מלהטיל על המשיבה פסילה בפועל והטיל עליה פסילה על תנאי שיוכל להיחשב כעונש מינימום וזאת בהצטברותם של הטעמים הבאים: עברה התעבורתי הדל ביותר, הודאתה וכן העובדה כי עדי התביעה לא התייצבו לדיון ובכללם העד אשר נגרמה לו חבלה. סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה קובע לאמור: "(ב) ... אם נקבעה בחיקוק לגבי עבירה שעליה הורשע הנאשם פסילה לתקופת מינימום מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה (להלן בסעיף זה - תקופת מינימום), ייפסל בפועל ולא יורה בית המשפט כי הפסילה לתקופת המינימום, כולה או מקצתה, תהיה על תנאי, אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי". בית המשפט העליון ברע"פ 2350/05 שחר שיינפלד נ' מדינת ישראל, התייחס לסעיף 36(ב) לפקודת התעבורה תוך קביעה כי: "...מהוראת סעיף 36(ב) רישא לפקודת התעבורה עולה כי תקופת המינימום הקבועה בסעיף 38 עניינה פסילה בפועל. יחד עם זאת, צירוף הוראת סעיף 36(ב) סיפא עם הוראת סעיף 38 סיפא, מאפשר לבית-המשפט - בנסיבות מיוחדות שאותן עליו לפרט בפסק-הדין - להורות כי התקופה שקבע תהיה על תנאי, כולה או מקצתה...". 7. עיון בגיליון הרשעותיה הקודמות של המשיבה מלמד, כי המדובר בשתי הרשעות קודמות בגין עבירה של אי ציות לתמרור ב- 37 משנת 1996 וכן עבירה של פקיעת רשיון רכב משנת 1998, עם זאת ובהתחשב כי המשיבה נוהגת בכבישים מדי יום מאז שנת 95, אין לראות בעברה התעבורתי כעבר מכביד. זאת ועוד בתיק הזה, עדי התביעה לא התייצבו, לצורך מתן עדות ובכללם העד אשר נגרמה לו חבלה, דבר אשר היה מחייב את בית המשפט לדחות את הדיון למועד נוסף ולגרום לבזבוז זמן נוסף. 8. סוף דבר, עיון בגזר הדין של בית משפט קמא מלמד, כי המדובר בגזר דין אשר משקף את מכלול השיקולים הן את השיקולים לקולא והן את השיקולים לחומרא, כאשר מצד אחד התחשב בחומרת העבירות בהן הורשעה המשיבה והאינטרס הציבורי, ומאידך התחשב בנסיבותיה האישיות של המשיבה, עברה התעבורתי הדל ביותר, הודאתה וכן העובדה כי עדי התביעה לא התייצבו לדיון ובכללם העד אשר נגרמה לו חבלה. אני סבור כי הנימוקים שהביאו את בית משפט קמא להימנע מלהטיל פסילה בפועל מהווים לטעמי נסיבות מיוחדות המצדיקות המרת הפסילה בפועל בפסילה על תנאי. 9. העונש שהוטל על ידי בית המשפט קמא, הגם שהינו נוטה לקולא, אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בנסיבות העניין, ואין מקום לערכאת הערעור , להתערב בו. 10. סוף דבר, הנני דוחה את הערעור. משפט פליליערעור